לפני כחודש, ב-17.10, ערכנו מפגש זום עם שלוש אימהות של קורבנות משטרה: פרנוס, אמא של יוסף סלמסה ז"ל, שגופתו נמצאה במחצבות בנימינה אחרי שעבר התעללות משטרתית במרץ 2014; מאמיי, אמא של יהודה ביאדגה שנהרג משתי יריות שירה שוטר מטווח של מטרים ספורים בינואר 2019; וובג'יג, אמא של סלומון טקה, שנהרג מירי שוטר ב-30 ביוני 2019.
במהלך המפגש, כל אחת מהאימהות ביקשה שנכיר מי הם היו, הילדים שלהן שהפכו לסמל למאבק באלימות משטרתית. מי הם היו בחייהם. פרנוס סיפרה על בנה: "יוסף היה הכוח שלי. יד ימיני. הוא לא יחזור לחבק אותי. תסתכלו חיבוק שלו. ראש השנה האחרון, יוסף התלבש לבן. אני תמיד, יוסף שנייה, תחכה, נעשה תמונה. אני לא אחבק אותו… יוסף, הוא יחכה לי למעלה".
מאמיי נאבקה בדמעות שחנקו את גרונה כדי להעביר לנו את המסר. היא ביקשה שנעביר הלאה, שנדע שהחיים שלה נהרסו עם מותו של דסה (יהודה). שהשוטר לא הרג רק את דסה, אלא הרג גם אותה ואת שאר בני משפחתה. שנזכור, ושנביא לו צדק.
"אני לא היחידה שנשרפתי. אבא של יהודה לא היחיד שנשרף. האחים של יהודה לא היחידים שנשרפו ממה שקרה", אמרה. "כולכם בעצם נשרפתם. לכולכם זה כואב מה שאירע. הפתרון, המשפט והצדק, זה מה שאני מבקשת שאתם תעשו יחד איתי. זה צריך להיות לפני שאני מתה כמו יהודה. לפני שאמות צריך להיות צדק והשוטר שהרג את יהודה צריך לעמוד למשפט".
לוובג'יג, אמא של סלומון טקה, היה חשוב להעביר שני מסרים מרכזיים. האחד, שהיא לא מאמינה שהמשפט יביא לצדק: "נראה שבאמת כל הדיון הזה ייצא ללא צדק, זה מאוד מעייף… אבל זה המטרה שלהם, לעייף אותנו, שנתייאש. למרות שכולם יודעים מה קרה לסלומון. ברור כשמש מה קרה לו". לצד זה, וובג'יג לא שוכחת להגיד כמה אסירת תודה היא על התמיכה ועל האהבה שהיא מקבלת מהפעילות והפעילים שמגיעים לבית המשפט – "אתם הכוח, אתם התקווה שלנו".
פרנוס, אמא של יוסף סלמסה, היא הוותיקה מבין האימהות באבל ובמאבק וגם במספר השנים בארץ. היא מצליחה לבטא עצמה בעברית. היא מדברת בעוצמה על ההתנהגות של הממסד כלפי המקרה שלה וכלפי המשפחה. "אסור להרוג בתורה, נכון? מה זה, לא מדינת ישראל? להרוג את הילדים שלנו, להסתיר, לא להגיד לנו את האמת? מחביאים את השוטרים שלהם. אנחנו בוכים. המשפחה מתפרקת".
מאמיי ביאדגה: "אני לא היחידה שנשרפתי. אבא של יהודה לא היחיד שנשרף. לכולכם זה כואב מה שאירע. הפתרון, המשפט והצדק, זה מה שאני מבקשת שאתם תעשו יחד איתי"
למרות הכאב והדמעות, שלוש האימהות בלטו בעוצמתן הבלתי רגילה ובאמונה הבלתי מעורערת שלהן באלוהים. שמחתי בשבילן, אמרתי פעמים רבות בלב. מזל יש להן שיש להן כזו אמונה באלוהים אל מול החושך והאלימות הממסדית שהן חוות.
אנחנו באמהות על המשמר התלבטנו אם לשתף את הציבור במה שהיה במפגש הווירטואלי. האם לחשוף קטעים מסוימים מהשיחה, או לא? המתנגדות שבינינו טענו שהמחיר הרגשי שהאימהות וילדיהן משלמים בכל פעם שהתמונות והצילומים משתחררים לעיני כול והחשיפה לתגובות של אנשים, כבד מדי.
המצדדות בחשיפה ובשיתוף טוענות כי אלו הבקשות של האימהות שמבינות שכל מה שנותר להן לעשות בשביל להביא צדק לילד שלהן, הוא לגעת בלבבות של אנשים. בזה כוחן ומתוך כך ניתן לקוות שיותר ויותר אנשים יעמדו לצידן במאבק מול ממסד אלים וגזעני.
פרנוס סלמסה: "מחביאים את השוטרים שלהם. אנחנו בוכים. המשפחה מתפרקת"
מה שהכריע בעד הכתיבה הזו, היא התחושה שאין ברירה אלא להמשיך לחשוף את הסיפור גם במחיר של חשיפה רגשית שעלולה להיות טראומטית. אני מרגישה חובה להמשיך להתאמץ להגביר את הקול של האימהות שמסכימות לדבר. כמו שאמרה פרנוס במהלך הערב: "הילדים שלנו לא חוזרים. יוסף לא הלך לטיול. יהודה לא הלך לטיול. סלומון לא הלך לטיול. יש עוד אימהות שלא מספרות. יש עוד אימהות שבורות".
היום מתחדש משפטו של השוטר שהרג את סלומון טקה. שמו עדיין אסור לפרסום כחלק מהנרטיב שהממסד בונה, נרטיב שהופך את השוטר לקורבן שמאוים על ידי "העדה", והופך את סלומון והקהילה כולה למסוכנים.
היום, אמא וובג'יג ואבא וורקה ישבו שוב בהיכל המשפט דרוכים ומפוחדים, תוהים אילו עוד הכפשות ייאלצו לשמוע מהסנגורים על בנם המנוח.
הכותבת היא ממקימות אמהות על המשמר, התארגנות של נשים אתיופיות להגנת ילדיהן מפני אלימות משטרתית