"האמת כואב לי הלב על הרב. כי ללא כספי התרומות מערב ההתרמה איש לא יכסה את הגרעון של 'עזרה למרפא'. ממש בושה וחרפה לכולנו שנתנו לו לבטל את הערב החשוב הזה", כך הגיב איש יחסי ציבור רני רהב בדף הטוויטר שלו לביטול אירוע ההתרמה לעמותת עזרה למרפא, בשל סירובו של הרב אלימלך פירר לאפשר לנשים לשיר בערב ההתרמה.
בהמשך שיתף רהב גם את דף הגיוס לעזרה למרפא, שגייסה עד כה למעלה מ-600 אלף שקל מאלפי תורמים, תוך זמן קצר. בדף נכתב כי יותר ממיליון ישראלים נעזרו ב-40 השנים האחרונות באגודה שייסד הרב פירר. הם זכו בין היתר בייעוץ רפואי מציל חיים, השאלת והפעלת ציוד שיקומי חיוני, עזרה בהטסות רפואיות לחו"ל ועוד מעשי חסד רבים מספור, והכל בחום ואהבה.
את נכונות המספר הזה – מיליון איש ואישה – אין שום דרך לאמת. אבל בין אם נניח שהוא נכון ובין אם מוגזם, אין ספק שפירר עזר לאינספור אנשים. העזרה הזו גרמה לרבים לצאת להגנתו ולתקוף את הביקורת כלפיו, וזה די מובן. כשמישהו עוזר לך בשעה הכי קשה של חייך, למשל על ידי קישור לרופא מומחה שיכול להציל את חייך, כמעט שום דבר שיעשה אי פעם לא יגרום לך לצאת נגדו או לבקרו. הוא זוכה להגנה אוטומטית, הוא כמעט אלוהים. בעצם, זה לא מדויק. הוא המתווך שלך לאלוהים. אם אלוהים הוא הרופא המומחה או ספק הציוד השיקומי החיוני – המתווך הוא הקשר הכי קרוב לאלוהים. הוא המלאך שלך. מי יכול לצאת נגד המלאך שלו?
איך עובדות העצות הטובות של הרב פירר, מעבר למה שתואר בקמפיין גיוס הכספים לעמותה? ביולי 2016 פרסם שי ניב בגלובס תחקיר מקיף אודות עמותת עזרה למרפא ופירר, וכך כתב: "לדברי מנהלים בכירים במערכת, פירר עושה יותר מלתת עצה טובה: הוא יודע לצלצל אל הרופא ואל מנהל בית החולים ולבקש את מה שאדם מהיישוב פשוט לא יכול לקבל בבית חולים ציבורי, ודאי לא באותה מהירות ונגישות. אחרי שהוא מפנה מטופל, הוא גם נוהג במקרים רבים לבקר אותו בבית החולים כשסביבו רופאים ומנהלים בכירים".
איש העסקים נועם לניר, שהקים חברת תיירות מרפא שמביאה לארץ חולים מחו"ל לקבל טיפולים בבתי החולים, נוהג עליו נאמר לא פעם כי הוא נעשה על חשבונם של חולים ישראלים שאינם משלמים באופן פרטי, אמר באותה כתבה: "אנשים שפונים לרב פירר מרגישים שהם קונים סוג של ביטוח רפואי". כשנשאל על הטענות השונות שעולות בעניינו של הרב פירר, השיב: "האם יש אדם בעולם שהוא נטול פניות לחלוטין? לא יודע, וזה בלי להעביר עליו ביקורת בעניין הזה. ככל שאני התרשמתי, מדובר פה על פעילות קריטית וחשובה מאין כמותה".
פירר קטן
רהב, שיצא כל כך מהר להגנת פירר ולהדיפת הביקורת הציבורית עליו, מתפקד בעצמו לא פעם כמין "פירר קטן". הוא אולי לא סייע למיליון אנשים ב-40 השנים האחרונות, אבל גם הוא סייע ללא מעט אנשים. כך למשל סיפר אודי פרידן ב-2014, במסגרת כתבת תחקיר של כותבת שורות אלה בדה מרקר אודות איש יחסי הציבור רהב, שחשפה את שיטות הפעולה שלו, מאיומים על עיתונאים שביקשו לפרסם דברים שלא היו נוחים לו וללקוחותיו, דרך מתנות לעיתונאים, וכלה בעזרה לאנשים:
"רני תמיד רוצה ומוכן לעזור לכולם. כשמישהו במצוקה רני תמיד מגיע. אם יש לי חבר שנכנס לבית חולים גדול, אז בשתיים בלילה אני אתקשר לרני והוא מיד ירים טלפון למי שהוא מכיר בבית החולים ויסדר את העניין".
למי הוא יתקשר?
"למנהל, למנתח, ליו"ר, לדירקטור. הוא יהפוך עולם".
הוא עשה את זה בשבילך?
"גם בשבילי וגם בשביל חברים שלי. הוא נותן מכל הלב, ללא תנאי. אני אוהב אותו וחושב שהוא איש טוב".
ובאמת, רני רהב עשה דברים טובים בשביל הרבה אנשים. כמו שעזר לפרידן וחבריו, הוא עזר לאנשים אחרים וגם לעיתונאים שביקשו ממנו עזרה. מה שאותם עיתונאים לא הבינו זה שבאותו הרגע, הם נכנסו לכיס של רני רהב. הוא כמובן לא החתים אותם על דבר ונתן מכל הלב, אבל אחרי שעזר בעניינים אישיים, אך טבעי שיהיה קשה לומר לו "לא" כשהוא מבקש מכם משהו. כבר אמרנו, מי יצא נגד המלאך שלו? ואז, אם נניח אתה עובד בכלי תקשורת, אלו יכולות להיות בקשות קטנות כמו להכניס קומוניקט לעיתון או להחליף תמונה, וגם בקשות גדולות יותר, כמו לשנות כותרת או תוכן של ידיעה.
גודל המחויבות הוא תמיד כגודל הטובה שאתה עושה לאנשים, ואחת הטובות הכי גדולות שאפשר לעשות עבור אדם היא "לסדר לו עניינים" במערכת הבריאות: להקדים תור, פגישה עם רופא מומחה, לקשר עם מנהל בית חולים גדול לייעוץ, לפעמים אפילו חדר יותר טוב, או סתם חדר נקי. אלה אינם דברים של מה שבכך עבור אנשים חולים, במצוקה בריאותית או בחרדה בריאותית. באותם רגעים, אנשי צוות רפואי כמו אחיות, רופאים, שלא לדבר על מנהלי בתי החולים, ממלאים תפקיד אחד – של אלוהים. לא פחות.
ורני רהב, כמו פירר, הוא זה שמקשר לאלוהים.
נשאלת השאלה, כמו במקרה של פירר: מה רע? למה צרה העין באנשים שקיבלו עזרה ובאיש שעוזר להם?
הבעיה האמיתית היא, מעבר להשחתה האפשרית של מקבלי הטובות, שמה שעוזר לרבים כל כך, פוגע באלה שלא שמעו על הרב פירר או על רני רהב, או ששמעו ואין להם גישה אליהם, ואף אחד לא יכול לארגן להם בטלפון אחד קטן את הייעוץ הרפואי המשובח ביותר. למשל, שני החולים הפסיכיאטריים שצולמו שוכבים במיטה אחת, בגלל חוסר מקום במחלקה באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים, בידיעה המצמררת שהביאה בשבוע שעבר כתבת הבריאות של דה מרקר, רוני לינדר.
אי אפשר להמשיך ולהתעלם מהקשר בין סיפורי העזרה של פירר ושל רהב לחברים ולמבקשי עזרה, לבין סיפור כזה, שלמרות חשיבותו והתיעוד הנדיר שהוא מביא, כמעט ולא קיבל את תשומת הלב הראויה לו השבוע. "התלבטתי קשות אם לצלם", אמר ללינדר ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה, על הסיבה שאישר לה להשתמש בצילום. "אבל החלטתי שמלים בלבד לא ישקפו את המציאות הזו, שאדם מן היישוב לא מעלה על הדעת שמתרחשת בישראל 2019". גם בבתי החולים האחרים העומס אדיר, ומספר גדל כרונית של חולים מתמודדים עם מחסור במיטות ומאושפזים בתנאים לא הגיוניים, למשל מחוץ למסדרון.
להתנדב אצל אלוהים
ביולי 2017 פרסמנו כאן ידיעה קצרה אודות אירוע שנערך אצל רני רהב באחד מימי שישי באותו חודש. רהב מארגן הרבה ארועי "מינגלינג" למועדון ההון שלטון עיתון בישראל, בהם מתערבבים טייקונים גדולים לצד מנהלים בכירים בחברות במשק לצד פוליטיקאים בכירים, פרופסורים בכירים באקדמיה, וחבריו העיתונאים של רהב. לא פעם מגיעים לאירועים אלו גם רופאים בכירים, אבל הפעם נכחו בו לא פחות מאשר שלושה ממנהלי בתי החולים הגדולים בישראל.
אלו לא הגיעו לרהב כדי לדון עם בכירי המשק בפתרון לתופעה הבלתי נסבלת של הזקנה במסדרון, שהפכה מאז לתופעת "שני חולים במיטה אחת", לא לסיעור מוחות בנושא המשבר שפקד באותה עת את המחלקה האונקולוגית לילדים בירושלים, גם לא לדיון עקרוני בערכי תיירות המרפא והאם היא פוגעת או חיונית לחולה הישראלי. לא ולא.
פרופסור זאב רוטשטיין, מנכ"ל בית החולים הדסה, פרופסור רוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב ופרופסור איציק קרייס, מנהל בית החולים תל השומר, הגיעו לביתו של רהב כדי לחגוג פרס שהעניקה אוניברסיטת תל אביב לבני הזוג גבי ואתי רוטר, בעלי רשת הבגדים קסטרו, שהם גם חברים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה ובחבר הנאמנים של בתי החולים איכילוב ותל השומר.
במפגש הזה, חביב וטעים ככל שהיה, מקופלות כל הדרכים בהן יכול רהב לסייע למי שנתקל בבעיה באחד משלושת בתי החולים שהזכרנו. גם אם לא במתכוון, רהב הפך את עצמו למוקד רב עוצמה שיכול לעזור לאנשים רבים דרך קשריו בבתי החולים. קשה למתוח ביקורת על בעלי הון שיושבים בעמותות ידידי בתי חולים בהתנדבות, אבל אסור לשכוח שההתנדבות הזו מייצרת להם קשר ישיר לאלוהים, וזהו קשר בעל ערך רב, מהבודדים שלא ניתן לתמחר בעולמנו. ככה בדיוק חי מועדון ההון-שלטון-עיתון בישראל, מועדון שנהנה מיחס מועדף על חשבון הציבור הרחב.
הקשר בין הדברים נמצא במכתב שכתב עו"ד שחר בן מאיר, שפועל לחשיפת מידע לציבור ותיקון עוולות חברתיות, ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בדרישה להפסיק להפלות לטובה מטופלים במערכת הבריאות. לדבריו, "האפליה הממוסדת, גם אם אינה נעשית מבחינת סוג הטיפול ואופי הטיפול שמקבלים החולים המיוחסים, דהיינו כי הם אינם זוכים לניתוחים טובים יותר או לתרופות יעילות יותר מאשר החולים הרגילים, היא בגדר אפליה לרעה של החולים הרגילים.
"הטיפול בחולה אינו כולל רק את סוג הטיפול או סוג התרופה, אלא ישנן השפעות מהותיות על איכות הטיפול ומכאן על בריאות החולה וסיכויי ההבראה שלו גם לגורמים נוספים כגון – האם החולה נמצא בחדר אשפוז, או שוכב לו במסדרון המחלקה, האם החולה מקבל תור לבדיקה מהותית בהקדם או בחלוף זמן רב, האם הגורם הרפואי שמטפל בחולה הוא גורם בכיר או גורם זוטר ועוד. מכאן שכבר באפליה הממוסדת הנוהגת יש פגיעה בקבוצת החולים הרגילים לעומת החולים המיוחסים.
"הטענה כי האפליה לטובת החולים המיוחסים אינה באה על חשבון החולים הרגילים, אין בה כל ממש. אם החולה המיוחס זוכה לקבל מועד לבדיקה קרוב יותר, או זוכה שלא לשהות במסדרון המחלקה, הרי שבהגדרה, טובת ההנאה שהוא מקבל באה על חשבון החולה הרגיל שאינו מיוחס, שכן כידוע המשאבים הם מצומצמים ובוודאי לא אינסופיים, ולכן הענקת משאב לחולה אחד בעדיפות (בגלל ההשתייכות שלו לקסטות העליונות) באה על חשבון החולה הרגיל".
אידיאולוגיה של פרוטקציה
לא ניתמם. כולנו כנראה היינו מנצלים פרוטקציות לו היינו נהנים מקשרים דומים. היתה לי שכנה שהיא אחות, היינו חברות, והייתי שומעת אותה עוזרת לכל חברה וקרוב משפחה שביקשו עזרה עם הקדמת תורים לרופאים מומחים. אפילו אני נעזרתי בה פעם. היום צר לי על זה, ואני רוצה להאמין שלא אעשה זאת לעולם, או לפחות אעשה הכל כדי לא לעשות את זה.
למה אני לא מבטיחה? כי מי יכול להבטיח שלא ינצל כל קשר שיש לו, כשיתקל בייאוש ובסכנת חיים? כשיגלה שהוא צריך תור דחוף לסי.טי לברך של הילד, ובתור הרגיל זה יכול לקחת שבועות? שאחד מהוריו חלה במחלה סופנית, ויש רופאים שנחשבים טובים יותר, בבית חולים אחר? מה לא תעשה בשבילם? אילו עקרונות לא תכופף?
דבר אחד אני יכולה להגיד באופן חד משמעי: התופעה של פרוטקציה במערכת הבריאות היא מחלה סופנית, שפוגעת בסופו של דבר בציבור הרחב, בכולנו. כל תור שמוקדם, מגיע על חשבון מי שלא מקבל תור בזמן. כל אדם שמקבל חדר VIP בבית חולים, מקבל אותו על חשבון החולים שנדחקים למסדרון. זו תופעה שצריך להלחם בה, גם אם היא טבעית ונדרשת לכולנו כמעט כמו אוויר לנשימה ברגעי משבר בריאותיים.
את המלחמה הזו צריך להתחיל מלמעלה, ממועדון ההון-שלטון-עיתון שמשיג לעצמו תנאים מיטיבים בקבלנות, משם זה צריך לחלחל לכל מערכת הבריאות ולעובדיה (עוד לפני רני רהב היה כאן "הפרסונל" הנכסף), ומשם לציבור הרחב.
מדהים לגלות שהפרוטקציה הפכה מנורמה ציבורית רקובה, לאידיאולוגיה שיש לה הוגי דעות שמקדמים אותה. בעוד השתתפותם של גמזו וקרייס באירוע של רהב היתה חריגה יחסית בנוף האירועים האלו, הרי שרוטשטיין הוא אורח קבוע. לאירוע אצל רהב הגיע ימים אחדים אחרי שחזר מנסיעת "סלבס" שארגן דוד פתאל להשקת מלון חדש של הרשת שלו במילאנו.
במארס השנה פרסמה עליו לינדר כתבה בדה מרקר, בה נאמר: "תרבות הפרוטקציה במערכת הבריאות הציבורית בישראל היא לא דבר חדש, אבל אם יש אדם אחד ששיכלל אותה לרמה של אידיאולוגיה שיש להתפאר בה – האיש הזה הוא פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, ולשעבר מנהל המרכז הרפואי שיבא. היה זה רוטשטיין שהיכה בפומבי על חטא שלא העניק טיפול VIP אישי מיוחד ליו"ר טבע לשעבר, אלי הורוביץ ז"ל שנפטר בשיבא, והיה זה רוטשטיין שאמר בראיון בעבר כי "גם הרופאים רוצים לטפל בפרוטקציונרים, באנשים חשובים. זה היה אסון אם הם היו מטפלים רק בעניים".
בסיבוב הנוכחי שלו כמנהל הדסה, רוטשטיין מקבל בקשות לפרוטקציה הישר מלשכתו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. הוא עצמו סיפר על כך, בתגובה שנתן לפרסום ב"הארץ" על טיפול אקסטרה VIP לו זכתה אשת האדמו"ר מגור, פטרונו של ליצמן. "נכון שיש אנשים נשואי פנים הכוללים אנשי דת, פוליטיקאים, ואנשי רוח מיוחדים הזוכים להגיע להדסה בהפניית לשכת השר", כתב רוטשטיין. "הדסה מקבלת בלב חם פניות אלה מכל הסוגים, ומאוד נפגעת כשמתבצע הליך הפניית מטופלים נשואי פנים לבתי חולים אחרים".
ליצמן, הזכירה לינדר בכתבתה, בירך גם הוא על נדיבותו של רוטשטיין ואמר בראיון לאותה כתבה: "יש לו דברים כאלה כל שני וחמישי, מאנשים שהוא מכבד. הוא מכבד אדמו"רים. הוא מכבד את כולם. אתה יודע כמה אדמו"רים הוא מכבד?"
הכבוד ההדדי הזה של ליצמן לרוטשטיין השתלם. השנה מינה סגן השר את מנ"כל הדסה לתפקיד יו"ר ועדת סל התרופות.
כוכב אחר בשמי הרפואה שאהב להצדיק את תרבות הפרוטקציות והקשרים במערכת, היה מנהל בית החולים איכילוב לשעבר, גבי ברבש. ברבש עבד במקביל לניהול בית החולים אצל שני טייקונים גדולים בדימוס, נוחי דנקנר ומוזי ורטהיים שהלך, לעולמו והוריש הונו לילדיו. בתחקיר שערכו לינדר וגידי וייץ בהארץ, נשאל ברבש : "כלומר, אם נניח מוזי ורטהיים או מי מקרוביו חלילה זקוקים לטיפול רפואי, הם ממש מנצלים את הנגישות אליך", ולא היסס להשיב: "בוודאי. לא רק שהם מנצלים את הנגישות אלי: אני אפנה אליהם שיבואו לפה לעשות את הבדיקות הרפואיות. אני רוצה שתהיה להם מחויבות למוסד, רוצה שתהיה להם מחויבות אלי, אני רוצה שהם יתרמו הלאה. וכן, אני אבוא לבקר אותם ואקח אותם מבדיקה לבדיקה על כיסא הגלגלים".
כשברבש נשאל האם מנהל היחידה לטיפול נמרץ בביה"ח פרופסור פטריק סורקין טיפל אישית בתד אריסון, אביה של שרי אריסון בעלת השליטה בבנק הפועלים, השיב: "ודאי, כן. ולכן הוא קיבל אחרי זה יחידה לטיפול נמרץ. כולנו קיבלנו".
וייץ ולינדר כתבו אז כי "ברשת מקבלי השירות המועדף באיכילוב נמצאים, חוץ מאנשי הכסף הגדול, מקושרים נוספים, בהם גם עיתונאים רבים. 'תל אביב זה המקום שרוב האנשים האלה (הון־שלטון־עיתון) חיים בו', מספר בכיר באיכילוב. "הם יתקשרו לברבש או למישהו שמכיר אותו והוא יסדר להם טיפול VIP. יש אנשים שעובדים קשה והולכים לפרקטיקה הפרטית, ויש אנשים שקשורים ברשת, שתמיד משתמשים בקשרים כדרך שלהם להשיג רפואה טובה. גם חברי כנסת ושופטים, אנשי עסקים, מנכ"לים של חברות ביטוח, עיתונאים ופוליטיקאים".
השבע לא מבין את הרעב
רוני לינדר היא חברה טובה שלי ובלי שום קשר היא עיתונאית מעולה, שקיבלה לאחרונה את פרס סוקולוב על עבודתה. בטקס הענקת הפרס היא סיפרה, בסרטון וידאו קצר, שלמעלה מעשור היא מסקרת את מערכת הבריאות על כל תחלואיה – תיירות המרפא, תעשיית הסיגריות והחקיקה בעניינה, ביטוחי הבריאות, הפרקטיקות הפרטיות של הרופאים בבתי החולים ועוד ועוד. אחרי כל זה, היא מאמינה שאם כל חטאת היא הפרוטקציה במערכת הבריאות.
היא אמרה: "ברגע שאנשים בכירים ואח"מים או כל מיני VIP למיניהם, פוליטיקיאים, פקידים בכירים ועוד, מקבלים פרוטקציה בתוך מערכת בריאות שאמורה להיות ציבורית ושיויונית, זה גם פוגע באמון הציבור במוסדות האלו וגם פוגע בתחושה של אנשים שיקבלו טיפול ראוי כשיזדקקו לו.
" וזה עושה עוד דבר, שפעם חשבתי שפופוליסטי לומר אותו והיום אני חושבת שזה נכון: ברגע שפוליטיקאי או פקיד בכיר לא חווה את מערכת הבריאות כמו שאני חווה אותה, אתה חווה אותה, והאזרח הפשוט חווה אותה – יש לו פחות אינסנטיב (תמריץ) לטפל בבעיות הדחופות והאקוטיות של המערכת. השבע לא מבין את הרעב. זו בעיה מאוד קשה. החלום שלי זה שהמערכת תחזור להתקרב לאידיאל המקורי שלה, של מערכת בריאות ציבורית, שבה לבקש פרוטקציה או לקבל פרוטקציה לא תהיה רק לא חוקית – אלא זו תהיה אפילו בושה".
במארס האחרון פנה עו"ד שחר בן מאיר אל היועמ"ש אביחי מנדלבליט, במכתב שכותרתו "ביטול של אפליה ממוסדת ובלתי חוקית בבתי החולים הממשלתיים".
במכתבו כתב: "במשרד הבריאות, ובבתי החולים הממשלתיים, הנמצאים בבעלות של מדינת ישראל, נהוגה משך שנים רבות, ובניגוד לחוק מפורש, ובניגוד לעקרון החוקתי של שיווין, אפליה ממוסדת, הנעשית בעידוד ואפילו בהכוונה של בעלי הדרגות הבכרים ביותר בבתי החולים, כגון מנהלי בתי החולים.
"אפליה זו, נעשית באופן הברור והמוצהר הבא – כאשר מגיע חולה לבית חולים, נעשית טרם הטיפול בו, ההבחנה (הפסולה) הבאה – היה והחולה שייך לאחת משתי ה"קסטות העליונות" הכוללות תורמים לבתי החולים, וקבוצת אנשים שבתי החולים מגדירים כ VIP (להלן: "החולים המיוחסים") זוכים אותן חולים לתנאים מועדפים אשר מיד אעמוד עליהם. היה והחולה הוא מקבוצת "שאר האנשים" הוא מקבל את התנאים הרגילים (הבעייתיים יש לומר, עקב מחסור במשאבים) של אדם רגיל שלא שפר עליו גורלו להימנות על הקסטות העליונות במדינת ישראל.
"לא רק שתופעה זו ידועה אלא שהיא מוצהרת (בריש גלי) על ידי אנשים בכירים במערכת הבריאות, משל היה הדבר בגדר גזירת גורל.
"כפי שלא יעלה על הדעת שחברי הקסטות העליונות למשל, יזכו לנסוע על כביש מיוחד עבורם, בהתאם לאיזו אפליה מוסדית שתונהג במשרד התחבורה, וכפי שלא יעלה על הדעת כי חברי הקסטות העליונות יזכו כי בני משפחתם ישרתו שירות צבאי מסוכן פחות, לפי איזו אפליה ממוסדת שתונהג בצה"ל, אזי משרד הבריאות אינו "אקס טריטוריה" במדינת ישראל, בו נדחה עקרון השוויון לשם קידום ורווחת הבריאות של חברי הקסטות העליונות".
בן מאיר מצטט בין היתר פסק דין של בג"צ בו נכתב: "שמירה על כבודו של האדם באשר הוא אדם אינה יכול לדור בכפיפה אחת עם חלוקה כה שרירותית של משאב ציבור. וכי המשאבים לטיפול בחולים בבתי החולים הם בהגדרה משאבי ציבור".
הוא כותב כי הוא מודע לכך שככל הנראה תופעת האפליה הממוסדת בבית החולים מושרשת למדי, וכי אין בכך כדי לגרוע מהחובה להפסיקה באופן מוחלט, אלא שהדבר מחייב פעולה אקטיבית יותר מצד היועץ המשפטי לממשלה. הוא מבקש ממנו להוציא הנחיה מפורשת למשרד הבריאות ואל בתי החולים לפיה עליהם להפסיק באופן מפורש ברור וחד משמעי כל אפליה לטובה של כל מטופל עקב המעמד הציבורי או הכספי שלו בכל דרך שהיא הקשורה לטיפול הרפואי הניתן לו, כמו אופן האשפוז, מיקום האשפוז או הזכות להקדמת בדיקות, וכן להוציא הנחיה מפורשת למשרד הבריאות למנות בעל תפקיד שיפקח על כך.
בן מאיר סיים את המכתב באומרו כי היה והפניה שלו לא תענה, הוא יגיש עתירה לבית המשפט העליון. שמונה חודשים חלפו מאז, ופנייתו לא נענתה עד היום. בשיחה עם המקום הכי חם אמר היום כי בכוונתו להגיש בקרוב את העתירה.