אמצע 2011. אני רווקה ונטולת ילדים. מתגוררת בתל אביב. אחרי שמונה שנים שבהן אני עיתונאית, מתוכן שש שנים ב"דה מרקר", עברתי לעבוד במחלקת תחקירים חדשה ב"הארץ".
מי שיזם את הקמתה היה אבי זילברברג, מי שהיה אז סגן עורך הארץ, אחד מעורכי התחקירים הגדולים ביותר שאני מכירה. איש שלא מכיר פחד מהו ושמפיק מהעיתונאים החוקרים מתחתיו את המירב. במקביל אליו עבד איתי גם אחד מעיתונאי התחקירים הטובים בישראל, גידי וייץ.
יום אחד וייץ אמר לי, "שמעי, יש לי משהו מעניין בשבילך. יש אחד, איש נדל"ן שעושה המון עסקים בתל אביב. קוראים לו דודו דגמי. הוא היה סוחר נשים. תבדקי". אמרתי לו "אני בכלל עובדת על שוטה חובל עכשיו, לא יודעת כמה זמן יש לי לזה. אבל אנסה לבדוק".
וואלה, אם הליד הזה לא היה מגיע מוייץ, לא חושבת שהייתי אפילו טורחת לבדוק מרוב שזה נשמע לי בדיוני. אבל שמעו קטע. תוך כלום זמן התברר שלא רק שזה נכון והאיש היה הבוס ברשת סחר הנשים הגדולה בישראל, הוא גם קשור בעבותות למשפחתו של שוטה חובל, מנהל מחלקת הרישוי והפיקוח על הבנייה בתל אביב, איש מושחת שהורשע לימים במרמה ובהפרת אמונים.
התחלתי לאסוף חומרים. זה לא היה פשוט. המשפט של רשת הסחר בנשים התנהל עדיין, כמה שנים אחרי שנעצרו החשודים. בסופו של דבר השגתי הררי חומרים. אלפי עמודים של הפרוטוקולים של הדיונים הממושכים בבית המשפט, שכללו את העדות המלאה של דגמי. עשרות תמלולים של הקלטות של שיחות של דגמי עם סוחרי נשים אחרים. המון מידע מודיעני.
גם את העדות המלאה שנתן במשטרה ושבה הפיל את רשת הסחר הענקית שהוא עמד בראשה, ומסמכים שמלמדים כיצד ברח מהכלא בבלגיה אחרי שנשלח למאסר על סחר בבני אדם (בנות אדם, כמובן), ועוד. הוא טען אגב להגנתו שלא ברח מהכלא בבלגיה אלא שפשוט בכלא בבלגיה יוצאים כל יום וחוזרים בערב לכתלי הכלא והוא פשוט לא חזר אחרי שיצא ממנו.
אני זוכרת את השלב שהוכיתי בתדהמה. העדות שלו במשטרה סיפקה מפה של כל בתי הבושת שהפעיל ברחבי הארץ, בכל מיני דירות. הדירות היו בבנייני מגורים במרכזי שכונות, בעיקר בתל אביב ובחולון. הייתי בשוק שכל זה התרחש מתחת לאף של כולנו.
אני זוכרת את השלב שהוכיתי בתדהמה. העדות שלו במשטרה סיפקה מפה של כל בתי הבושת שהפעיל ברחבי הארץ, בכל מיני דירות
אני זוכרת שסיפר על דירה אחת שבה שיכן את הנשים שקנה ומכר באלפי דולרים. נשים שהתנהג אליהן באלימות והרביץ להן לעיתים אם דיברו בטלפון בלי רשות למשל. סיפר איך הוא מחזיק את הדרכונים שלהן אצלו ואיך הוא נותן להן כסף לקנות שמפו וכל מיני דברים שהן צריכות. הדירה הזו היתה לא רחוקה מהבניין שבו גדלתי בחולון, ולא רחוקה מהבניין שבו אני גרה כיום. הנה ציטוט ממילותיו שלו בעדות במשטרה:
“הבנות כולן היו כלואות בדירות איפה שהן גרו כדי שלא יברחו… רמי אמר לי שצריך לכלוא אותן ואני הסכמתי איתו, הרי אם הן יברחו זה יגרום לנו נזק כי על הבנות שולם הרבה כסף… לקחתי דרכונים כדי שלא יברחו וגם שאם יעצרו אותן נוכל לשלוח אותן חזרה"
קו ראשון לים
כל כך נאיבית הייתי לפני פחות מעשור. עד אז התעסקתי בעיקר בתחומים כלכליים. בטייקונים. עברייני צווארון לבן. לא העליתי על דעתי שדבר כזה יכול לקרות לנו מתחת לאף, ושבישראל יש סחר בבני אדם כאילו אנחנו מדינת עולם שלישי.
במקביל חפרתי קצת על חברת הנדל"ן, שלו זו שקוראים לה כיום אורבן נדל"ן ונקראה אז ד.ד. מיזמים. בדקתי מי השותפים שלה, איזה פרויקטים יש לה, מה קורה בפרויקטים האלו ועוד. משרדי החברה היו אז במגדל העל בדיזנגוף סנטר.
הם חילקו למי שהגיע לשם חוברת שמציגה כתבה על החברה, שבה נכתב שהיא הוקמה ב-1978, שהבעלים שלה הם דודו דגמי ובחור בשם דוד זהבי, שכל אחד מהם מחזיק ב-50 אחוז מהמניות, ושב-2009 היו לה הכנסות של מאות מיליונים. לחוברת צורף דוח מרשם החברות ותמונות של כל מיני פרויקטים שבהם היא מעורבת. הגדול שבהם היה פרויקט ענק של מגדל הרברט סמואל ברחוב הירקון בתל אביב. פרויקט של מאות מיליוני שקלים באחד המגרשים הבודדים שנותרו על הירקון, בקו הראשון לים.
הכל היה מאוד מרשים, רק קצת מוזר. כי ב-1978 דגמי עוד לא נולד בכלל. וב-2009 החברה עוד לא קמה עדיין לפי רשם החברות, שם כתוב שנוסדה ב-2010. אבל זה לימד אותי שדגמי מסתובב חופשי בינינו ולא חושש מאף אחד, למרות ששימש עדיין באותם הימים עד מדינה והעיד במשפט.
לא האמנתי שיכול להיות שאדם כזה מסוכן מסתובב חופשי בינינו, לא נענש על דבר ולא יודעים מי הוא
זה גם הוביל לעוד תדהמה. לא האמנתי שיכול להיות שאדם כזה מסוכן מסתובב חופשי בינינו, לא נענש על דבר ולא יודעים מי הוא. האם יכול להיות, תהיתי לעצמי, שיהפוך לטייקון ואולי יום אחד ינפיק חברה ציבורית ולא נדע לעולם שמדובר בארכי-עבריין כה גדול?
ובכלל, לא הבנתי איך הקים בן לילה חברת נדל"ן גדולה, כשהוא מגיע בכלל משכונת עוני, גדל בקשיים כלכליים אדירים, וכל חייו מגיל 20 בערך כל שעשה זה לגנוב, לסחור בסמים ובעיקר לסחור בנשים.
בריחה בדופק גבוה
המשכתי לחפור עם עשרות טלפונים לסוחרי נשים, לקורבנות סחר, לאנשי עסקים, לחשודים בפרשות שונות, לעורכי דין בתחום הפלילים. למי לא. גיליתי עוד ועוד דברים. התברר לי, למשל, שנגד דגמי הוגש עוד כתב אישום במסגרת פרשת ענק. זו היתה פרשה שנקראה "בוא ליפו", שבה כיכב ראש ארגון הפשע היפואי עיזאת חמאד, ורבים מארגון הפשע שלו, ובסופה נשלח חמאד לכלא להרבה שנים.
מה היה הקשר לדגמי? דגמי מקורב לעורך הדין יוסי תורג'מן, איש נדל"ן שעומד כיום בראש חברה ציבורית בשם "וואיבוקס". תורג'מן הוביל רכישת קרקע ענקית שעליה תכננו להקים פרויקט בשם "רביעיית פלורנטין", ארבעה מגדלי ענק של מגורים ומסחר על הגבול של רחוב סלמה בתל אביב.
אבל כמו עצם בגרון היה תקוע להם שם בעל חנות, איש מבוגר שלא רצה לפנות את השטח. היה להם לחץ להתחיל לבנות בזמן. מה עושים? כל אדם נורמטיבי היה פונה לבית משפט, אבל דגמי לא נורמטיבי וכנראה גם יוסי תורג'מן לא ממש.
תורג'מן שילם לדגמי יותר ממיליון שקל על הפינוי של האיש. הכסף עבר לחברה שהיתה שייכת לדגמי וליוסי חן, אחיינו של שוטה חובל. דגמי שילם את הכסף הזה לאנשיו של עיזאת חמאד, שיעזרו לו בפינוי, כששניהם ביחד מאיימים על השוכר. דגמי העביר להם 300 או 400 אלף שקל, והם סיפקו קבלה של חברה שלא קיימת לחברת אורבן (מיזמים לשעבר).
כשאתם שומעים את הסיפור הזה, אתם בטח חושבים על שוכר חנות מסכן, איש מבוגר וחסר ישע שנפלו עליו פושעים. רוב התלונות למשטרה על דגמי היו כאלו, אבל הן דווקא נסגרו. במקרה הזה גם השוכר לא היה כנראה איזה חסיד אומות עולם גדול, לפחות ילדיו לא היו כאלו.
כששמע על מה אני רוצה לדבר אמר לי, "עופי מפה. אם את לא מורידה תוך שנייה את הרגל שלך מהמדרגה אני נותן לך מכות"
כשהגעתי לחנות שלו לנסות לדבר איתם, פגשתי באחד מילדיו. הוא עמד בכניסה ואני עמדתי עם רגל אחת על המדרגה בכוונה להיכנס לדבר איתו. כששמע על מה אני רוצה לדבר אמר לי, "עופי מפה. אם את לא מורידה תוך שנייה את הרגל שלך מהמדרגה אני נותן לך מכות".
טוב, עם כל הכבוד לאומץ שאתם חושבים שיש לי, עפתי משם בתוך שניה עם דפיקות לב מואצות כל הדרך עד למערכת שוקן שנמצאת לא הרחק משם.
על המכבסה שנשרפה, שמעון מהעופות ובני הדייג
המשכתי לחפור, ושוב תדהמה. התברר שבפרוייקט הענק של הרברט סמואל, אורבן נדלן (אז, כזכור, מיזמים) לא היתה לבד. יש שם צד שלישי, וזהותו היממה אותי. זו היתה חברה ציבורית בשם אינוונטק. חברה שהיתה שייכת לאחת המשפחות הגדולות והחזקות בישראל – משפחת עופר. מי שהחזיק בה היה הפלג של יולי עופר, ובראשה ניצב איש העסקים נמרוד רינות. בבורסה דיווחה החברה על פרויקט עם צד ג' בלי לקרוא לו בשמו.
המשמעות היתה שכסף של חברה ציבורית, שמגיע בחלקו ממשקיעים מוסדיים, שזה אומר מקופות גמל של ציבור החוסכים לפנסיה, מושקע בפרויקט של אחד הפושעים הגדולים שהיו פה.
המשמעות היתה שכסף מקופות גמל של ציבור החוסכים לפנסיה, מושקע בפרויקט של אחד הפושעים הגדולים שהיו פה
חוצמזה, כזכור הגיעו אלי עוד תלונות של אנשים שדגמי ניסה לפנות באיומים לצורך פרויקטי הנדל"ן שלו, של החברה שלו ו/או של מקורבים אליו או כאלו ששילמו לו כסף. כך למשל גיליתי עוד עבודה שלו עם יוסי תורג'מן. זוכרים? יו"ר של חברה ציבורית.
תורג'מן היה עסוק אז בבניית פרויקט יוקרה בירקון 108 פינת פרישמן. בקומת הקרקע של הבניין גר בדמי מפתח אדם מבוגר שהפריע לו להיפגש עם הון עתק. לאותו אדם היה בן שהפעיל פיצרייה בבניין. והנה שוב הגיע דגמי – לבנו של השוכר שהפריע לחברו ולקוחו, תורג'מן.
צוקרמן הבן התלונן. הוא ניגש למשטרה וסיפר שדגמי רוצה להשתלט לו על הנכס. הוא סיפר שדגמי אמר לו שיש דברים שיכולים לקרות, ושיראה את מה שקרה לעסק בשוק בצלאל שעלה באש, ומה שקרה להוא מהעופות וגם לשותף שלו מיפו שקשור ליריות של בני הדייג (עיזאת חמאד, ראש ארגון הפשע היפואי שלימים דגמי חבר אליו בפינוי אלים – היה גם מי שהורשע בפרשת בני הדייג – ש.ש). הוא אמר שדגמי הודיע לו שיחזור בחצות.
ניסיתי לדבר עם בעל הפיצרייה. ניכר היה שמאוד פחד. הוא לא רצה לדבר בשום אופן. לימים זימנתי אותו לתת עדות. הוא מאוד כעס עלי וטען שאיימתי עליו יותר משדגמי איים עליו. היה לי עצוב שהרגיש ככה. לא חושבת שזה נכון. אבל חשוב לי לספר כאן גם את הגרסה שלו.
לקח לי בכל מקרה כמה רגעים להבין על איזה עסק שעלה באש בשוק בצלאל דגמי מדבר ומי זה "ההוא מהעופות". באותו הזמן גרתי בדירה בפינת הרחובות טרומפלדור-טשרניחובסקי בתל אביב. לפעמים הייתי שולחת את הבגדים שלי לכביסה במכבסה ברחוב, בפינה הסמוכה לשוק בצלאל.
כמה שנים לפני שקראתי את העדות של דגמי, חזרה אלי שקית עם בגדים מהמכבסה ללא שמלה אחת שאהבתי. לקח לי כמה ימים לקלוט שחסרה לי שמלה. חזרתי למכבסה. כשהגעתי למקום ראיתי שהעסק נשרף. לא היה עם מי לדבר. נחשו איזה עסק היה מול המכבסה? נכון, חנות העופות.
החלטתי לגשת לדבר עם בעל החנות, שמעון. אבל גם עם שמעון לא היתה לי הצלחה גדולה. לא זוכרת אם אמר שהוא לא יודע על מה אני מדברת או שהוא לא רוצה לדבר. כך או כך, זמן קצר לאחר מכן עברתי ברחוב בדרך הביתה וראיתי בחנות של שמעון את איתן סגל, עורך הדין של דגמי בחברת הנדל"ן באותה תקופה.
סגל לא היה רק עורך דין הוא גם היה אז חשוד בפרשת השוחד "רב חובל", שבה היה חשוד גם שוטה חובל (לימים התיק נגד סגל נסגר ושוטה לא הורשע בשוחד אלא רק במרמה ובהפרת אמונים). לאורך השנים, מספר פעמים נמתחה על אותו סגל ביקורת על ידי שופטים, בקשר להתנהלותו בענייני לקוחותיו. הוא היה שותפו של עורך הדין ישראל פרי, שהורשע בפרשת הפנסיות הגרמניות ואשר למדתי שגם נגדו שקלה הפרקליטות בשלב מסוים להגיש כתב אישום, אך זה לא קרה בסופו של דבר.
כמובן שמיד ניסיתי להבין מה איתן סגל עושה שם בפנים. לא הצלחתי לראות כלום. בהחלט ייתכן שבסך הכל נכנס לשם להצטייד בעופות לשבת.
היו עוד המון דברים שגיליתי בדרך. עוד תלונות ועוד אנשים מאוימים בעוד פרויקטי נדל"ן. תוכלו לקרוא את הכל בכתבה הראשונה שפרסמתי בהארץ ב-2013 ובסדרת כתבות על דגמי מצד אחד ועל שוטה חובל וילדיו מצד שני בשנים 2013 עד 2014, והלינקים להן מונחים כאן.
סוחר הנשים שהפך לאיל נדל"ן בחסות המדינה
החיים בתוך מועדון החשפנות הנוצץ "בייבידולס"
יפה, עכשיו תכתבי מחדש
בכל מקרה, מתישהו ב-2012, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד על דגמי, החלטנו שהגיעה העת לפרסם את הדברים. עבדתי המון על הכתבה. בשלב הראשון כתבתי משהו כמו 14 אלף מילים, הגשתי לזילברברג. הוא קרא ואמר יפה מאוד, אבל צריכים לכתוב את זה מחדש.
כתבתי שוב ושוב. עבדתי צמוד לעורכת מופלאה ומאתגרת בשם נעה מלמד. השקענו בזה שעות. התקוטטנו על ניסוחים ועל מילים ועל חומרים שחסרים. היא צדקה כמעט בכל, פשוט לא הבנתי את זה אז. ואל תספרו לה שכך כתבתי.
חוץ ממלמד עבדה איתי על התחקיר גם תחקירנית מוכשרת וותיקה בשם ליאת לויאן, שסייעה לי בדיבוב של כל מיני אנשים ובהשגת מידע אישי על חייו של דגמי. נסענו ביחד לקרית שלום, למקום שבו נולד וניסינו לדבר עם תושבי השכונה שהסתובבו שם.
גילינו פרטים די מדהימים על ילדותו. גילינו שחי בעוני ללא אבא, עם אמא שהיתה מאוד מסובכת בעצמה. שהכיר את אשתו בגיל צעיר מאוד (הוא נשוי לה עד היום. היא מניקוריסטית ויש להם ארבעה ילדים).
את המידע המדהים שגילינו על האמא לא יכולנו לפרסם, שכן יש חוק שאוסר על פרסום עברו הפלילי של אדם אחרי מספר שנים שנקבעים בנוסחה. עוד דבר חדש שלמדתי במהלך העבודה על התחקיר.
ישבתי שעות על החומרים עם טלי ליבליך, היועצת המשפטית של העיתון ממשרד ליבליך מוזר. עוד בצוות שעבד על התחקיר אפשר היה למצוא צלם מוכשר. הוא לא חשש להגיע לאזורים שדגמי היה בהם ולצלם אותו בפפראצי. זה לא מובן מאליו, כי גיליתי שהרבה צלמים חוששים לצלם עבריינים. אפשר להבין אותם, כמובן. אבל גם הוא העדיף שהתמונות יפרוסמו בכתבה בלי קרדיט.
הצלם צילם תמונות מדהימות הן של דגמי והן של המאבטח גדול הממדים שלו. דגמי גר אז בשכונת יוקרה שקטה בהוד השרון, בסמוך לפוליטיקאי מאוד מפורסם. בין היתר צילם את המאבטח מתכופף לבדוק מתחת לאוטו של דגמי בשעות הבוקר, לפני שעמדו להיכנס לרכב.
השלב הבא היה לבקש תגובה מדגמי וגם לנסות להיפגש איתו. מזילברברג למדתי שאין כזה דבר לעשות תחקיר עם בנאדם בלי לעשות הכל כדי לפגוש אותו. ובכלל, בלי לצאת לשטח ולדבר עם כמה שיותר אנשים. אין כזה דבר להסתמך רק על מסמכים יבשים.
בדלתיים סגורות
אני זוכרת שהייתי בסופ"ש עם חברה באילת כשהתקשרתי אליו. אבל בטרם הספקתי לומר שלוש מילים, הוא קטע אותי ואמר לי "את לא יכולה לפרסם כלום. הכל בדלתיים סגורות ויש צו איסור פרסום על השם שלי".
ניתקתי בתדהמה את השיחה. בדקתי את מה שאמר. הוא צדק. שופט בית המשפט המחוזי חאלד כבוב קבע שהעדויות של דגמי ישמעו בדלתיים סגורות. ובכלל, היה לו הסכם עם המדינה לגבי עדותו ובמסגרת זו נקבע חיסיון על שמו ועל פרטיו המזהים.
חזרתי לזילברברג וסיפרתי לו את זה. אבל זילברברג הוא לא אדם שמוותר בקלות. בעצם, הוא לא מוותר בכלל. פנינו לליבליך, היועצת המשפטית, והתחלנו לעבוד על הגשת בקשה להסיר את איסור הפרסום מעל זהותו של דגמי ומעלליו. עוד ימים על גבי ימים של עבודה.
לצד העצבים שבעבודה מול הייעוץ משפטי, שבה מתברר כמה דברים אי אפשר לכתוב או לפרסם, הייעוץ משביח את התחקיר בכך שהוא מאלץ את העיתונאי למסמך כל דבר ולוודא כל עובדה קטנה.
בסוף 2012 הגשנו את הבקשה לבית המשפט המחוזי, שם נדונה פרשת הסחר בנשים המדוברת. היא הגיעה לאולמו של השופט כבוב, שכאמור הכיר היטב את הפרשה כי הוא דן בתיק וגזר על חברי הרשת בין 3-18 שנים, מאסרים שנחשבים כבדים. הוא גם הכיר מעולה את דגמי, אחרי ששמע את עדותו במשך ימים על גבי ימים בבית המשפט, הכיר את מעלליו ואת הבעיות באמינותו לגבי המשך פעילותו העבריינית ובכלל. את דגמי ייצג מולנו איתן סגל, שעליו כתבתי קודם.
למי מגיע "פרס ישראל"?
לקראת הדיון השיג דגמי תמיכה שזעזעה אותי. פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל התנגדו להסרת הפרסום, בטענה כי יש סכנה לחייו. זאת למרות שכאמור דגמי לא הסתתר מאיש. הוא הסתובב וניהל עסקים בחופשיות, ואף לא היסס להציג את עצמו בחוברת של חברת הנדל"ן שלו כבעלים שלה.
איזו סכנה היתה לחייו? המשטרה והפרקליטות לא ידעו לומר, רק אמרו שדגמי אמר שאיימו עליו. גם לא פירט על מה מדובר. כמה נח.
ביום הדיון פגשתי בחצר בית המשפט את אדי פלינר, רב הפקד שעמד בראש החקירה הגדולה של פרשת הסחר בנשים והפעיל את דגמי כסוכן שהפיל את הרשת. שאלתי אותו למה הם שומרים על דגמי. הוא סינן משהו כמו "לדגמי מגיע פרס ישראל", כשהוא מתכוון כמובן לכך שהוא הסגיר את כל הסוחרים שעבדו איתו.
אבל זה היה קצת מוזר. למרות הסיוע לשוטרים, איך אפשר לומר דבר כזה אפילו בבדיחות על אדם שעמד בראש רשת הסחר בנשים הגדולה ביותר שנתפסה אי פעם בישראל, שהיו נגדו 24 תיקים באישומים מזוויעים של סחר בבני אדם וסחר בסמים, ושהחליט להסגיר את הרשת רק אחרי שנעצר באילת על ניסיון אונס והמשטרה הבטיחה לו שבתמורה לכך היא תסגור לו את כל התיקים ולא יוטל עליו כל עונש.
פעם תפסו ברכב שלו סמים ואגרופן וצירפו לו את זה רטרואקטיבית להסכם, יחד עם כתב אישום על סחיטה באיומים בפרשת "בוא ליפו"
ולא רק זאת. כפי שהיה ברור אז, דגמי המשיך במעשיו הפליליים. פעם אחת תפסו ברכב שלו סמים ואגרופן וצירפו לו את זה רטרואקטיבית להסכם, יחד עם כתב האישום על סחיטה באיומים בפרשת "בוא ליפו" ועם תלונות אינספור של שוכרים על סחיטה באיומים אותן גרו לו.
בכל מקרה, נציגת הפרקליטות פיה גלבר ונציג המשטרה אדי פלינר לא ממש שכנעו את כבוב. הוא הכיר היטב את דגמי, ידע עד כמה הוא מפוקפק, ידע עד כמה – כפי שכתב בהחלטתו – היה הרוח החיה מאחורי פרשת הסחר בנשים הזו. וגם ידע כיצד המשיך בדרכיו העברייניות. כבוב החליט שהאינטרס הציבורי הוא לחשוף את כל הפרטים על דגמי והחברות שלו.
הפעם הראשונה בעליון
אלא שלא היו לנו אפילו חמש דקות לשמוח. דגמי ערער על ההחלטה. את התלאות המשפטיות תוכלו לקרוא בהרחבה באתר הארץ, שם מופיעה הכתבה על דגמי וגם פירוט הסאגה המשפטית שעברנו.
אני אתאר כאן רק את הדיון בעליון. פעם ראשונה שלי בעליון היתה בשלהי 2013. איתן סגל עדיין ייצג אז את דגמי. אני הגעתי עם טלי ליבליך וכולנו נכנסו לאולם שבו ישבו שלושה שופטי העליון: סלים ג'ובראן, חנן מלצר ודפנה ברק ארז.
היינו כל כך מנומקים וכל כך ממוסמכים עם כל המידע החשוב על ענייני דגמי, שהייתי בטוחה שהניצחון בעליון יהיה בכיס שלי. אבל כמאמר הקלישאה הידועה שמתבררת כנכונה לגבי בתי המשפט, "אתה יודע איך אתה נכנס אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא".
שוב טענו בפני השופטים כי העובדה שדגמי לא עזב את עולם הפשע מעניקה חשיבות עצומה לחשיפתו. הסברנו שלדגמי יש נגיעה לכספי הפנסיה של הציבור, שכן הוא שותף בפרויקט נדל”ן גדול יחד עם חברה ציבורית, השייכת למשפחת אחד הטייקונים הגדולים בישראל, ואפילו מכהן כדירקטור בפרויקט הזה.
בשלב הזה, בעיצומו של הדיון, הצליח השופט חנן מלצר להכות אותי בתדהמה. נראה היה שאפילו הצד של דגמי נדהם מדבריו (בעיקר משום שלא חשב על זה קודם). מלצר הציע לנו פשרה: דגמי ייפרד מהחברה הציבורית שעימה הוא עושה עסקים – ואתם לא תכתבו עליו דבר.
אנחנו כמובן התנגדנו. זו אינה הצעה שעיתונאי יכול להסכים לה. היא גם נראתה לנו מנוגדת להיגיון הישר. דגמי הרי בכל מקרה בא במגע עם הציבור גם בפרויקטים אחרים. ובנוסף, אין בהצעה הזאת כל התחייבות שהוא לא יגיע לבורסה בעתיד. אבל דגמי עט על ההזדמנות.
מלצר הציע פשרה: דגמי ייפרד מהחברה הציבורית שעימה הוא עושה עסקים – ואתם לא תכתבו עליו דבר. זו אינה הצעה שעיתונאי יכול להסכים לה
זמן קצר לאחר מכן הודיע דגמי כי הגיע לסיכום עם החברה הציבורית, שלפיו יקנה את חלקה בפרויקט. כמובן, שבדיווח של החברה הציבורית, שנקלעה לקשיים ואינה מסוגלת להחזיר את חובותיה, לא ניתן נימוק לסיבה שבגינה ביצעה את המהלך העסקי הזה.
במקביל הודיע דגמי כי שינה את שמו במשרד הפנים בשל חשש לחייו. אנחנו תהינו מדוע עשה זאת רק עכשיו, חמש שנים אחרי שהפך לעד מדינה. עו”ד גלבר הסבירה בשמו כי לא יכול היה לשנות את שמו עד לסיום ההליכים המשפטיים במשפט הסחר בנשים והאישום הנוסף בפרשת עיזאת חמאד, וכי זו היתה בקשת המדינה.שבוע לאחר מכן התקשרתי לחברה הגדולה של דגמי. גיליתי שהוא עדיין משתמש בשמו הישן והמזכירה מסרה לי את מספר הנייד שלו.
אבל את בית המשפט העליון זה לא שיכנע – השופטים בעליון אמנם איפשרו לנו לפרסם את שמו הישן ולא החדש, אבל אסרו לפרסם פרטים אחרים על אודותיו. למשל את שמות החברות או הפרויקטים שלו. דגמי ביקש לקיים דיון נוסף בעליון. השופטת מרים נאור דחתה את הבקשה.
"סמים, נשים, אותו הדבר"
בשלב הזה כבר שיחררתי אנחת רווחה. ידעתי שאמנם אי אפשר לחשוף את מלוא התמונה בעניינו של דגמי – אבל התנחמתי בכך שלפחות אפשר יהיה לחשוף את שמו וחלק ממעלליו.
אלא שבתוך זמן קצר התברר כי שוב מיהרתי לשמוח. דגמי פנה כעת לבית המשפט המחוזי. הגענו שוב לכבוב. הפעם בניסיון לבטל את החלטת בית המשפט העליון – הוא טען כי המשטרה קראה לו ממש לאחרונה ומסרה לו שיש איום קונקרטי על חייו. כמו בדיון הקודם בבית המשפט המחוזי וכמו בדיון בעליון, גם הפעם טענה הפרקליטה פיה גלבר כי קיים חשש לחייו של דגמי.
שוב התקשרתי לחברה שלו אורבן נדל"ן – אז מיזמים – לנסות להבין האם הוא באמת חש מאוים. ונחשו מה? זה היה קל הפעם. ביקשתי לדבר עם דגמי והמזכירה אמרה "בטח", והעבירה לי אותו בן רגע. שאלתי אם זה הוא, והוא הזדהה בחופשיות למרות שבכלל לא הכיר אותי. המשטרה לא הצמידה לו שום שומר והוא המשיך להתנהל בחופשיות.
ביקשתי לדבר עם דגמי והמזכירה אמרה "בטח", והעבירה לי אותו בן רגע. המשטרה לא הצמידה לו שום שומר והוא המשיך להתנהל בחופשיות
בסיום הדיון ניגשה גלבר ללשכתו של השופט כבוב כדי להציג בפניו מידע חסוי. אבל הוא דחה את בקשתו של דגמי והתיר לפרסם את שמו תחת המגבלות שקבע בית המשפט העליון. הוא גם חייב את דגמי לשלם ל”הארץ” הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
יאללה מפרסמים? כמעט.
על קוצו של יוד
ביום רביעי ה-13 בפברואר 2013, שנה וחצי בערך אחרי שהתחלתי לעבוד על התחקיר והתוודעתי לשם דודו דגמי לראשונה, ירד מוסף הארץ לדפוס ובו הכתבה על דגמי.
זה לא היה פשוט בכלל. בעקבות ההחלטות המשפטיות היינו צריכים לשקול כל פרט בתחקיר. ליבליך פרשה את החלטת בית המשפט העליון לחומרה (כך זה נתפש בעיני הלא משפטניות בכל אופן), וסברה שאסור לפרסם את השם של חברת הנדל"ן שלו, אסור לפרסם את המיקום המדויק של הפרויקטים, אסור לפרסם את שם החברה הציבורית של יולי עופר שעושה איתו עסקים. כמובן שאסור היה לפרסם את שמו החדש. איפה הוא גר. איפה החברה יושבת.
נאלצנו ללכת בין הטיפות של המידע הרב שאספנו. הקפדנו על כל פרט ופרט. כל התמונות טושטשו. עברנו עד הדקה האחרונה לפני ירידה הכתבה לדפוס על כל מילה. דגמי נסע על רכב יוקרה שיש מעט ממנו בארץ. ליבליך סברה שבגלל שהדגם הזה אינו נפוץ, לא מספיק שנטשטש את לוחית הרישוי אלא אף נערוך את התמונה ונשנה מעט את החלק האחורי ברכב כדי למנוע זיהוי של הדגם. עד כדי כך.
אני די בטוחה שגם שינינו את הצבע של המעיל שלבש. בתמונה בשער המוסף שבה כמובן טשטשנו לגמרי את פרטיו.
ביום חמישי בשעות צהריים או אחר הצהריים, יום אחרי שהכתבה ירדה לדפוס, העלינו באתר כתבה קצרה על כך שבית המשפט התיר לפרסם במגבלות את זהותו של סוחר הנשים דודו דגמי, ותארנו בקצרה את התחקיר שאנחנו מתעתדים לפרסם במלואו באתר למחרת.
ושוב הגיעו מכתבים מדגמי שטען שאנחנו מפרים את ההחלטה שניתנה בעליון. בשעות הערב המאוחרות של יום חמישי השיג דגמי את מספר הטלפון בביתו של עורך הארץ אלוף בן. הוא צלצל אליו. דרש שנוריד את הכתבה. איים שיפנה לבית המשפט לבקש לעצור את הפצת המוסף.
זה היה מגוחך כמובן, כי עברנו את כל הערכאות האפשריות. כבר לא היה לו לאן להגיש ערעור והקפדנו כאמור על קוצו של יוד. ובכל זאת הוא השיג במידה מסוימת את מבוקשו. הוחלט שנחכה עם העלאת התחקיר לאינטרנט עד ליום ראשון. כלומר המוסף הופץ אבל התחקיר לא עלה לרשת. למה? כי אלוף וליבליך חששו שדגמי יגיע לשופט תורן שיתן לו את מבוקשו בלי להכיר את החומר לעומק.
נגמר? רק מתחיל
הגיע יום ראשון. כתבת התחקיר הראשונה סוף סוף התפרסמה. היא נפתחה כך:
נובמבר 2008. אל “קויה”, מגה בר מפואר שנחנך זה עתה בתל אביב, נכנסים בשעת לילה מאוחרת דוד (דודו) דגמי, מסוחרי הנשים הגדולים בישראל והעבריין רמי אמירה, שניצל ארבעה חודשים קודם לכן מניסיון התנקשות בחוף טובגו בבת ים. באירוע בחוף נהרגה מרגריטה לאוטין, שבילתה עם משפחתה ונפגעה מהכדורים שיועדו לאמירה במסגרת מלחמה בין ארגוני פשע.
אמירה, שמלווה דרך קבע בשומרי ראש, ודגמי, מתיישבים על כיסאות בבר ומזמינים משקאות. הברמן מתמהמה. הם לא אוהבים את זה. בדמיון מצמרר כמעט לסצנה מסרטו של מרטין סקורסזי “החברה הטובים”, שבה יורה אחד הגנגסטרים ברגלו של המלצר ששוכח להגיש לו את המשקה שלו – הם מכים את הברמן ושוברים עליו כוסות, עד שהוא פונה לבית החולים, שם הזדקק ל–30 תפרים. מאוחר יותר יטען דגמי בבית המשפט, בדיון בפרשה אחרת, כי אינו זוכר את האירוע.
קצת יותר מארבע שנים חלפו מאז אותו ערב, שמידע מודיעיני אודותיו הגיע למשטרה. בפברואר 2011 חוסל רמי אמירה. רוצחיה של מרגריטה לאוטין כבר היו בכלא. ודודו דגמי? הוא הפך לאחד מאנשי הנדל”ן הבולטים במחוזותינו. מלווה במאבטח/נהג, נוסע במרצדס, יושב במשרד מפואר ומגלגל, על פי דבריו שלו, מחזורים של מאות מיליוני שקלים.
הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות אמנם פורסמה, אבל התלאות הצפויות במאבק על המשך החשיפות בעניינו של דגמי בעצם רק החלו. ועל כך בפרקים הבאים.