כתבה זו נכתבה בסיוע השומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה
כעיתונאית המסקרת את עולם הטכנולוגיה אני חרדה לפרטיות שלי. חוסמת את מצלמות המכשירים האלקטרוניים שלי, לא משתמשת בכל דבר שדורש שירותי מיקום, גולשת באפליקציות שוליות כמו דאק-דאק-גו ונעזרת בשירותי VPN. אבל בימים הראשונים של המגפה, זרקתי את הכל מהחלון והעברתי את כל חיי לרשת. אפליקציית שיתוף הנסיעות ליפט הפכה לאמצעי התחבורה הרשמי שלי, חזרתי להשתמש ביוטיוב לא בתור אינקוגניטו, כדי ששירות הוידאו של גוגל יציע לי כמה שיותר סרטונים שמתאימים לי, ואת סדר פסח חגגתי בזום.
במובנים מסוימים, המגפה שפרצה בתחילת 2020 שינתה את הכל. היא דחפה מיליוני אנשים ברחבי העולם להסתגר בביתם, להזמין אוכל וכל מוצר אחר באינטרנט, לקבל שירותי רפואה דיגיטליים ולשבת שעות מול נטפליקס. הלימודים, העבודה, טיפולים נפשיים ואירועי תרבות, כולם עברו לרשת. מעל כל אלו פיקחו ממשלות וחברות הטכנולוגיה, שפתחו במה שנראה במבט ראשון כמו מבצע הניטור והמעקב הדיגיטלי הגדול של חיינו. לא פלא שרבים אוהבים להכתיר את 2020 כשנה שבה הפרטיות מתה.
אבל האמת היא שהפרטיות מתה מזמן, 2020 רק ערכה לה הלוויה ססגונית שגם המדחיקים ביותר כבר לא יכולים להתעלם. ברגע שפרצה המגפה, שערי שמים נפתחו ומעקב רחב היקף אחרי אזרחים הפך ממדיניות מגונה שהיא חלקתם של משטרים מדכאים, למפתח להישרדות. ממשלות בכל העולם החלו לחפש את הדרכים לעקוב אחרי תנועת חולים, לכאורה כדי למנוע את התפשטות המגיפה. היקף המעקב שהופעל, המהירות, ההיקף והבוטות שלו, לא היה כלל ניתן לדמיין פוליטית בימים שלפני המגיפה.
"לפי הרציונל בניהול הקורונה אנחנו לא אזרחים שנמצאים עכשיו במשבר בריאותי, אלא נקודות דאטה שיש לנהל אותן", אומרת ד"ר ענת בן דוד. "כדי לנהל נקודות דאטה קל מאוד להפעיל אמצעי מעקב, בעוד שכדי לנהל אזרחים שיש להם רצונות משלהם, צריך לגייס רציונל אחר"
בראיון שפרסמנו בשומרים בתחילת אפריל, עם פרופ' לארי דיאמונד, מבכירי המומחים בעולם לעלייתן ונפילתן של דמוקרטיות, הוא הביע חשש כבד לבריאות העולם החופשי. "הווירוס הזה הוא מתנה נפלאה לשליטים שחיפשו תירוץ כדי לרכז אצלם עוד כוח", אמר. "זו אותה דינמיקה פסיכולוגית וסוציולוגית שקיימת בזמן מלחמה. האזרחים פוחדים, יש סכנה קיומית, ואז ישנו צורך אמיתי, או שישנו תירוץ לצורך אמיתי לכאורה של המנהיג להשיג לידיו עוד כוח, כדי לקבל החלטות מהירות ונחוצות. מה שמביא לכך שהחופש והבלמים והאיזונים הדמוקרטיים נמצאים בסכנה אדירה". (לכתבה המלאה בשומרים).
התמונות הראשונות הגיעו מסין, כמובן. רחפנים מצוידים ברמקולים סיירו ברחבי וואהן, מוקד ההתפרצות הראשון של המחלה. כל אדם שנתפס בעדשת הסיור האלקטרוני ננזף בקול רם וקיבל הוראה חד משמעית להתפנות לביתו. מאוחר יותר, אבל רק מעט יותר, הממשלה שכבר עוקבת ומתעדת את אזרחיה הצייתנים באופן שאין שני לו בעולם פיתחה אפליקציה שדרכה נסרק קוד QR שמקשר באופן מידי לפרופיל בריאותי של כל תושב.
את אפליקציית המעקב, שהייתה חובה להתקנה, סין ביססה על נתונים שנאספים מהמגזר הפרטי כמו חברות שיתוף נסיעות, ארנקים דיגיטליים או תוכנות מסרים מידיים ומועברים זה שנים על פי חוק לידי הממשלה. את אלו היא שלבה עם מערכות לזיהוי פנים שנמצאות בכל פינת רחוב במדינה ועם פרויקט המאגר הגנטי שהיא בונה בשנה האחרונה. האפליקציה מסווגת באופן אוטומטי את אזרחי המדינה לפי צבע, שמעיד על סכנת ההדבקה מהם וקובעת אם לאפשר לאדם להיכנס לשטח ציבורי, כמו רכבת תחתית למשל.
התמונות הראשונות הגיעו מסין, כמובן. רחפנים מצוידים ברמקולים סיירו ברחבי וואהן, כאשר כל אדם שנתפס בעדשת הסיור האלקטרוני ננזף בקול רם וקיבל הוראה חד משמעית להתפנות לביתו. את אפליקציית המעקב, שהייתה חובה להתקנה, סין ביססה על נתונים שנאספים מהמגזר הפרטי
"סין השתמשה בקורונה כדי להרחיב את המעקבים שהיא עושה בשגרה. היא חברה לעליבאבא כדי ליצור אפליקציה שלוקחת בחשבון את השאלה אם היית קרוב למישהו, באיזה מרחק ולכמה זמן; אם היית חולה; מאיזה מוצא אתה; מאיזה מעמד סוציו־אקונומי אתה וכו' – ועל סמך כל אלו האפליקציה מחליטה אם אתה יכול להשתמש בתחבורה הציבורית, להגיע לעבודה וכן הלאה", אמרה לשומרים בסקירה נרחבת שפרסמנו במאי, ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה המתמחה בממשק שבין טכנולוגיה לדמוקרטיה בעידן המידע. בצד השני", היא הוסיפה, "אנו מוצאים מדינות כמו צרפת, הולנד, גרמניה ואיטליה שלא העלו על דעתם שאפשר או שמותר לעקוב אחר האזרחים שלהן". (לכתבה המלאה בשומרים).
"הבחירה לעשות שימוש בארגון הביטחון המסכל של המדינה לצורך מעקב אחר מי שאינם מבקשים לפגוע בה, מבלי שניתנה הסכמה לכך מצד מושאי המעקב", כתבו שופטי בית המשפט העליון באפריל, בפסיקה שהקפיאה זמנית את פעילות השב"כ, "מעוררת קושי רב ביותר"
אבל הדיון המעמיק ביותר על פרטיות בתקשורת העולמית, הגיע דווקא מישראל. "ישראל היא דמוקרטיה", אמר ראש הממשלה נתניהו במארס שעבר עם פרוץ הגל הראשון. "עלינו לשמור על האיזון בין זכויות הפרט לצרכים של החברה הכללית, ואנחנו עושים זאת". בפועל, איזון בין הזכות לפרטיות ובין שמירה על האינטרס הציבורי הוא איזון מסובך שהופר במהרה בישראל כשהממשלה החליטה להעניק לשב"כ את האחריות לבצע חקירות אפידמיולוגיות דיגיטליות. מהלך חסר תקדים ומעורר מחלוקת מראשיתו.
"לפי הרציונל בניהול הקורונה אנחנו לא אזרחים שנמצאים עכשיו במשבר בריאותי, אלא נקודות דאטה שיש לנהל אותן כדי למקסם את ההתנהגות שלנו במרחב", אומרת ד"ר ענת בן דוד, חברה בוועד המייסד של עמותת פרטיות ישראל ושותפה להקמת המעבדה למדיה ולמידע של האוניברסיטה הפתוחה. לדבריה, "כדי לנהל נקודות דאטה קל מאוד להפעיל אמצעי מעקב, בעוד שכדי לנהל אזרחים שיש להם רצונות משלהם, צריך לגייס רציונל אחר".
הסכר נפרץ: מאיכוני השב"כ לתיק הרפואי
ד"ר בן דוד מדברת בשלווה, אך משמיעה אזהרה בהולה: הפרטיות בשנה האחרונה קורסת אל תוך עצמה, עד ליסודותיה. היא לא אומרת זאת כך במקרה. במרבית המדינות הדמוקרטיות אימצו ממשלות ורשויות בריאות, אפליקציות מעקב שמשתמשות בטכנולוגיית בלוטות' לאיתור מיקום וקרבה בין משתמשים. ישראל לעומת זאת בחרה להתיר מעקב המוני של אזרחי המדינה, בידי סוכנות ביון שעיקר עיסוקה הוא ביטחוני. "להכיל על אזרחים חפים מפשע את המבט הביטחוני", כך בן דוד, "ולהשתמש עליהם בטכנולוגיה שנועדה לסכל טרור, למצוא מפגע ולבודד אותו במרחב, להתייחס לכל אחד מאיתנו כחשוד שיש לבודד ולעקוב אחריו כי הוא מדבק – זו קפיצה לא מובנת מאליה".
הצעד שנקטה בו ישראל היה יוצא דופן למדינה דמוקרטית בכלל, ובפרט שבשנים האחרונות שבהן החלו דמוקרטיות מערביות לשנות באופן אקטיבי את מדיניות איסוף ושמירת הנתונים, כך שימנע מעקב שיטתי אחר אזרחים. את הכנסת "הכלי" של השב"כ לתמונה בישראל סיקרו בהרחבה גם אמצעי תקשורת ברחבי בעולם, אולם הסיקור לא הביא לחיקוי המודל הישראלי ולא במקרה. מעבר להפרת הזכויות הבוטה והכנסת גוף ביון לזירה האזרחית, הפעילות אף התבררה כחסרת תועלת, שכוללת מנגנוני איכון לא מדויקים ושלא תרמו לעצירת התפשטות המגפה. בדוח מיוחד של מבקר המדינה שפורסם באוקטובר הדבר סוכם בפשטות: השב"כ "לא עמד במשימות שהוטלו עליו".
ד"ר ענת בן דוד: "להכיל על אזרחים חפים מפשע את המבט הביטחוני ולהשתמש עליהם בטכנולוגיה שנועדה לסכל טרור, למצוא מפגע ולבודד אותו במרחב, להתייחס לכל אחד מאיתנו כחשוד שיש לבודד ולעקוב אחריו כי הוא מדבק – זו קפיצה לא מובנת מאליה"
"הבחירה לעשות שימוש בארגון הביטחון המסכל של המדינה לצורך מעקב אחר מי שאינם מבקשים לפגוע בה, מבלי שניתנה הסכמה לכך מצד מושאי המעקב", כתבו שופטי בית המשפט העליון באפריל, בפסיקה שהקפיאה זמנית את פעילות השב"כ, "מעוררת קושי רב ביותר". קושי או לא – המדינה הסמיכה את השב"כ בחוק וזה הוארך כל פעם שעמד לפקוע, זאת למרות שמשרד הבריאות פיתח אלטרנטיבה מבוזרת יותר בדמות אפליקציית המגן.
האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור? שאלה טובה. הממשלה, כפי שהוכיחה הקורונה לא מהססת להשתמש בכלי המעקב הביטחוני גם בסוגיות אזרחיות. ואם צריך היה תזכורת נוספת לכמה שברירית היא הפרטיות של כולנו, לא נדרש זמן רב ונדמה כי מדינת ישראל החליקה עוד קצת במדרון החלקלק של הפגיעה בפרטיות האזרחים, עם הסכם יצרני החיסונים פייזר, כפי שניתחנו השבוע בסקירה נרחבת של שומרים. "הטרייד-אוף היה שהמידע הרפואי שלנו יועבר בצורה סטטיסטית אנונימית כזו או אחרת, אולם ההסכם לא שקוף", מסבירה בן דוד, "ואותו רציונל – אזרחים שווה נקודות דאטה – חוזר שוב ושוב".
בנעלי המדינה: תפיסת הכוח של ענקיות הטכנולוגיה
בזמן שהממשלות מעדו בדרכם להתמודד עם המגיפה, ענקיות הטכנולוגיה מיהרו למקם את עצמן כפתרון האולטימטיבי למציאות המשתנה. כאילו רק חיכו לרגע המתאים, חברות הטכנולוגיה תחילו באופן מיידי את תהליך האינטגרציה שלהן עם המדינה, תוך שהן נעזרות בסטרימיניג ובענן. אמזון, למשל, שינעה מזון והייתה הפלטפורמה לכל מה שאדם הנצור בביתו זקוק לו. זום הייתה הפלטפורמה למערכת החינוך ולמגזר העסקי. חברות פינטק עיבדו הלוואות ותשלומי אבטלה, אחרות מדדו את חום הגוף או תווי הפנים של המסתובבים ברחוב. נטפליקס סיפקה תרבות להמון, חברות אחרות את הכלים הטכנולוגיים לרפואה דיגיטלית מתקדמת. מנכ"ל מיקרוסופט סאטיה נאדלה תמצת זאת בפשטות: "אנו במיקרוסופט רואים את עצמנו כמגיבים ראשונים דיגיטליים".
התפוררות המדינה והפרטת תפקידיה המסורתיים הוא תהליך ארוך ומתמשך, שזה לא המקום לצלול אליו. אך ההתפרקות הטוטאלית של תפקידי הממשלות וההתמסרות הציבורית לחלופות שחברות הטכנולוגיה הציעו להם, הפתיעה אפילו את הספקנים מכולם. אם הצייטגייסט היה עד כה הטלת חשש וחשדנות בריאה בחברות מסחריות, תוך דחיפה להגבלת כוחן של ענקיות הטכנולוגיה והשתת רגולציה משמעותית עליהן, לרבות בנוגע לפרטיות המשתמשים: הרי שברגע שפרצה המגיפה, הפחד הכריע את הכף.
כבר שנים ארוכות שענקיות הטכנולוגיה אוספות, כמעט כברירת מחדל כל מידע שהן רק יכולות לשים עליו את ידיהן. כל קניה מקוונת, תנועה אחרי חולים ומשתמשים, סדרה שנצפתה, שיחת זום שנעשה וכן הלאה. כל אלה תועדו על ידי אלו שהתחזו להיות שומרי החירויות האזרחיות
אם קודם למגיפה גוגל למשל, נסוגה מפרויקט דגל להקמת עיר חכמה בטורונטו, ואמזון נסוגה מתוכניתה להקים מטה שני בניו יורק, כאשר עובדי שתי החברות עצמן מחו על בניית טכנולוגיות מעקב. אפקט המגיפה הוביל את אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל גוגל, להפציר בממשלות להחליף את התשתיות הציבוריות שלהן, בפלטפורמות מבוססות ענן ורשת סלולרית G5 – ולחבר את האוכלוסיות כולן במטרה "להביא לעתיד טוב יותר".
את העוסקים בדבר, זה לא אמור להפתיע. כבר שנים ארוכות שענקיות הטכנולוגיה אוספות, כמעט כברירת מחדל כל מידע שהן רק יכולות לשים עליו את ידיהן. כל קניה מקוונת, תנועה אחרי חולים ומשתמשים, סדרה שנצפתה, שיחת זום שנעשה וכן הלאה. כל אלה תועדו על ידי אלו שהתחזו להיות שומרי החירויות האזרחיות. מבלי לדעת ובאין ברירה של ממש, נכנסנו במהירות אל העתיד שבו כל מהלך או צעד שלנו ניתנים למעקב ולניתוח נתונים.
פעילות זו היא הבסיס לכל המודל העסקי שלהן: מונטיזציה של מידע אישי באמצעות מודעות. את הדומיננטיות שלהן היום בשוק העולמי, גם בישראל הקטנה, הן השיגו באמצעות עליונות טכנולוגית, אך גם בעזרת דפוסי התנהגות אנטי תחרותיים, שלא מותירים בידי המשתמשים יותר מדי ברירות אלא להשתמש בשירותיהן, בזמן שהן כורות בקדחתנות את המידע האישי שלהם.
בזמן שהממשלות מעדו בדרכם להתמודד עם המגיפה, ענקיות הטכנולוגיה מיהרו למקם את עצמן כפתרון האולטימטיבי למציאות המשתנה. כאילו רק חיכו לרגע המתאים, חברות הטכנולוגיה תחילו באופן מיידי את תהליך האינטגרציה שלהן עם המדינה, תוך שהן נעזרות בסטרימיניג ובענן
תזכורת לכך קיבלו משתמשי וואטסאפ ממש בימים אלה, כאשר התבקשו לאשר לחברה לשתף את כל הנתונים בין וואטסאפ ליתר פלטפורמות החברה שנמצאת בבעלות פייסבוק. המהלך שהיה צפוי כבר זמן רב, יצר תרעומת של ממש, ולפתע סיגנל, אפליקציה מתחרה ומוצפנת, כבשה את טבלת ההורדות בחנויות האפליקציות.
"אין פה הצהרה מטורפת, זה היה ידוע מ-2016 ובכל זאת ההודעה הברורה כן הייתה משמעותית, כי אנשים לא אוהבים לדעת שמשתפים את הנתונים שלהם", פוסקת מיי ברוקס-קמפלר, מומחית סייבר ומייסדת קהילת Think Safe Cyber בשיחה עם שומרים, "המון אנשים התחילו להיות מודאגים מהפרטיות שלהם בעקבות ההודעה של פייסבוק. הם אומרים לי – אני עוזב, אני עוזב, אני עובר לוויבר, סיגנל או אחרות. אבל איפה הם אומרים לי את זה? בפייסבוק. איפה יש פרטיות?".
עבור ברוקס-קמפלר ההתעוררות ניכרת במקרה הזה, אבל היא ללא ספק תוצר של שנה עמוסת אירועים שחשפו בפני רבים את שבריריות הפרטיות שלהם: מאירוע הפריצה לשירביט שהגיע לכותרות ונשאר שם זמן ממושך, כמו גם גל גדול של מתקפות פישינג, תקשורת שמסקרת את הנושא באסרטיביות ואפילו נטפליקס. "הסרט 'הדילמה החברתית' שהגיע לקהל רחב, יחד עם המון בעלי עסקים קטנים שפתאום מצאו את עצמם נעולים מחוץ לחשבון האינסטגרם שלהם בעקבות ניסיונות פריצה", היא מסבירה, "זה דבר אחד על גבי השני על גבי השלישי ואנשים מבינים שהפרטיות שלהם בסכנה".
האם מדובר בתחילתה של תנועת נגד? מוקדם לדעת, אולם ד"ר בן דוד מביעה אופטימיות זהירה: "אומנם אחדים אדישים וטוענים כי במילא היא (פייסבוק) יודעת הכל, אבל יש הרבה מאוד אחרים שכבר לא מוכנים לקבל את זה. שלא מוכנים שברירת המחדל תהיה עוד פעם פגיעה בעקרון הפרטיות, ועוד פעם לפגוע בעקרון ההסכמה של איזה מידע אני חולקת ואיזה מידע אני לא. רואים הכרה בציבור בזכות הפרטיות, כאשר ההשחיקה ההדרגתית שלה מהווה סמן של חירויות דמוקרטיות אחרות, שצריך לשים אליהן לב".
ניטור בשלט רחוק: המעסיקים מנצלים את המצב
פעם ניטור עובדים במקום העבודה היה אסונם בעיקר של עובדי הצווארון הכחול, שפעלו תחת משטרי פיקוח קיצוניים. עובדי המחסנים למשל, סבלו מרשתות של מצלמות אבטחה שהבטיחו הגשמת יעדי פרודוקטיביות להעברת חבילות; במוקדים טלפוניים נאסף מידע על אורך השיחות ועל משך הפסקות היציאה לשירותים. כעת, הצטרפו אליהם מיליוני עובדים חדשים שבשל המגפה נאלצו לעבוד מהבית ואשר מגלים כי מופעלים עליהם שלל מוצרי מעקב דיסטופיים, שהפכו בין רגע סטנדרט בשוק העבודה, והקלו על נטייתן ההיסטורית של מעסיקים לעקוב אחרי העובדים שלהם.
בין השיטות החדשות והפופולאריות ביותר ניתן למנות כלים לצילום מסך המחשב או את צג המכשיר הסלולרי של העובד במרווחי זמן קצרים, מדידות תנועות העכבר וקצב ההקלדה, ניטור משך הזמן שהעובד נמצא על המחשב – באיזה אתר העובד גולש, או אם הכניס התקן USB. תוכנות המעקב הפופולריות היום בשוק, כמו טיים דוקטור או Hubstaff לא רק מציעות מוצרי מעקב, אלא גם אלגוריתמים שאוספים ומנתחים את הנתונים ומזהים "בעיות" בביצועי העובדים. הכל כדי להבטיח מקסימום פרודוקטיביות (ואימה). כמובן שכל הנתונים מאוחסנים דיגיטלית לנצח נצחים.
"המון אנשים התחילו להיות מודאגים מהפרטיות שלהם בעקבות ההודעה של פייסבוק", אומרת מיי ברוקס-קמפלר, מומחית סייבר ומייסדת קהילת Think Safe Cyber. "הם אומרים לי – אני עוזב, אני עוזב, אני עובר לוויבר, סיגנל או אחרות. אבל איפה הם אומרים לי את זה? בפייסבוק. איפה יש פרטיות?"
חברות מעקב למעסיקים דיווחה במהלך חודש אפריל לבדו על זינוק של עד פי שלושה בלקוחות ובהכנסות. כולם מיידי מעסיקים החוששים לאבד את השליטה והפיקוח על העובדים המסוגרים בביתם. עבורם מדובר במשוואה פשוטה מאוד: אי אפשר לסמוך על כל העובדים וחייבים לפקח. עובד שעושה את עבודתו נאמנה, אין לו מה לדאוג. ואם למישהו לא נוח שמנטרים אותו, זה מעיד יותר על עבודתו מאשר המעסיק עצמו. כמו במקרים של משתמשי הקצה בוואטסאפ או אזרחים המשוועים לחיסון לקורונה, גם עבור העובדים, התנגדות כמעט אינה אפשרית. חוסר הסימטריה בכוח שבין העובד למעסיק – ודאי בימים אלה של משבר כלכלי חריף ואי וודאות – מציב את העובדים במצב שבו אין להם שום יכולת להתמקח על התנאים האלו, והם מקבלים בהכנעה את המעקב עליהם.
ברוקס-קמפלר מזכירה שהעבודה מהבית מאתגרת גם עבור מעסיקים שיש להם ציפייה משלהם לפרטיות ואבטחת מידע מהעובדים שלהם, אבל יש לכך יתרון מכיוון לא צפוי. "מצד אחד הם יושבים בבית וגם איזון חיים-עבודה שלהם מופר, אבל מצד שני אנשים עובדים יותר מהבית, ורואים את הילדים ובני משפחה אחרים שלהם פונים לאמצעים טכנולוגיים יותר ויותר, ודווקא בגלל זה הם הופכים יותר חרדים לפרטיות שלהם".
בהערת אגב נאמר, שמחקרים כבר הוכיחו מזמן, כי מעקב, מדידה ודירוג בלתי פוסקים, מעלה את רמות הלחץ והחרדה של העובדים, מאיץ שחיקה ועייפות ודוחק בהם לנסות להסתתר. בו בזמן שהמדידה והנתונים שנאספים לא באמת יכולים לתפוס ולתאר את תרומתו הייחודית של כל עובד, משום ששעות עבודה רבות לא בהכרח מביאות לתפוקה גדולה יותר, וגם גלישה סתמית באינטרנט אינה ריקה, אם היא עוזרת לעובד להתאוורר או לחפש רעיונות חדשים.
משטרת הקמפוס: סטודנטים תחת מעקב
שוק תחרותי לא פחות מאשר שוק העבודה, הוא זה שבין מוסדות הלימוד, שבמשך שנים הפכו מעוזים מטרידים של דירוגים. בעשור האחרון מוסדות לימוד פעלו נמרצות להפוך את הקמפוסים שלהם לחכמים, כאשר הכוונה היא להשתמש באמצעים אלקטרוניים וביכולות טכנולוגיות על מנת להיטיב את הפעילות האקדמית וגם את הארגונית.
חלק ממוסדות הלימודים למשל, נעזרים במאגרי המידע ובמצלמות אף כדי לנתח את מידת המעורבות של סטודנטים בשיעורים ובחיי הקמפוס, ולעיתים אפילו ללמוד מהם על בריאותם הנפשית. מתוקף הדברים, מעבר לקמפוס חכם הציבו שאלות חדשות של פרטיות. ואכן בסקר שנערך בתחילת 2020, עוד לפני שפרצה המגפה, על ידי הארגון ללא מטרות רווח EDUCAUSE, נמצא כי הגנה על פרטיות היא הנושא השני בחשיבותו במערכות ההשכלה הגבוהה. המגפה, כמובן, הפכה את הכל למסובך יותר.
עבור מיי ברוקס-קמפלר ההתעוררות היא ללא ספק תוצר של שנה עמוסת אירועים שחשפו בפני רבים את שבריריות הפרטיות שלהם: מאירוע הפריצה לשירביט שהגיע לכותרות ונשאר שם זמן ממושך, כמו גם גל גדול של מתקפות פישינג, תקשורת שמסקרת את הנושא באסרטיביות ואפילו נטפליקס (עם הסרט "הדילמה החברתית" שכאן בטריילר)
כך למשל בשלהי דצמבר הודיעה האוניברסיטה העברית על כללים חדשים לבחינות מקוונות. "הפקולטה רשאית לקבוע שהנבחנים יפעילו את מצלמת הטלפון הנייד (בלבד או בנוסף למצלמת המחשב)", נכתב בהודעה על ידי הרקטור, "… בחלק מן היחידות האקדמיות, בחינות יעשו תוך שימוש בתוכנה שמונעת כניסה ליישומים אחרים במחשב, פתיחת קבצים או גלישה לאתרים (SEB) או בתוכנה שמאפשרת גם איסוף מידע על מהלך הבחינה (תומקס)". זמן לא רב אחריה, שורה נוספת של מוסדות אקדמיים כמו אוניברסיטת תל אביב, הודיעו על כוונות דומות.
הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים מיהרה לפרסם מסמך עקרונות, שבו בין היתר הזהירה מפני הסכנות בשימוש בתוכנות מעקב כמו תומקס, והסבירה כי צילום נבחנים יאסוף בהכרח נתונים שאין כוונה לאסוף אותם כמו מגדר, מוצא אתני, פרטים בריאותיים שונים או כל מידע אחר שעלול להיתפס בעדשת המצלמה מהתבוננות בפניו ובגדיו של הנבחן או החדר שבו הוא נמצא.
"שילוב כל המידע האמור עם טכניקות של ניתוח נתונים, בינה מלאכותית והצלבה עם מידע אחר (למשל מידע המפורסם ברשתות החברתיות)", נכתב בטיוטת המסמך שפורסמה ב"הארץ", "מאפשר יצירת תמונה הכוללת מידע רב על הנבחן ואף לשמש לניבוי עתיד מקצועי, מצב כלכלי עתידי ועוד. במידע אפשר להשתמש לצורכי מסחר ואף ניתן להשתמש בו כדי לייצר פרופילים של נבחנים, להם קיים ביקוש רב בשוק סחר המידע".
מיי ברוקס-קמפלר: "מצד אחד אנשים יושבים בבית וגם איזון חיים-עבודה שלהם מופר, אבל מצד שני אנשים עובדים יותר מהבית, ורואים את הילדים ובני משפחה אחרים שלהם פונים לאמצעים טכנולוגיים יותר ויותר, ודווקא בגלל זה הם הופכים יותר חרדים לפרטיות שלהם"
בעיית טוהר הבחינות כמובן אינה קיימת רק במערכת ההשכלה הגבוהה, אלא מייצרת דילמות בכל רמות מערכת החינוך. באופן שאולי מפתיע, בבתי ספר תיכונים, למשל, יעדיפו קודם לבטל לחלוטין את המבחנים לפני שבכלל יעלו על דעתם להציע שיטות מסוג אלו שמפעילות האוניברסיטאות בארץ. אלו לא רק המורים ומנהלות בתי הספר שחרדות וחרדים לפרטיות התלמידים. דווקא התלמידים עצמם מתגלים כבעלי הבנה עמוקה ופיקחות בכל הנושא בפרטיות.
"מרבית התלמידים בוחרים באופן מובהק לא להפעיל מצלמות ולהשתיק מיקרופונים לשיעורים שלמים", מספר לשומרים דרור משה אהרוני, מורה לפיזיקה לגילאי התיכון מרחובות, "כך שאין לי מושג אם יש שם מישהו או אין שם מישהו מה מידת ההתערבות, ההבנה והמוערבות שלהם בשיעור".
עוד הוא מסביר כי זו אינה תופעה הדרגתית, אלא שהתחילה מהיום הראשון שבו עברו בחופזה ללימודי זום. "אני מעריך שזה סוג של עניין של פרטיות, שהם לא רוצים שכולם יחשפו לבית שלהם. איפשהו זה הגיוני, אני לא הייתי רוצה להזמין כל חבר לעבודה אלי הביתה. בטח ובטח שלא הייתי מזמין את כל התלמידים שלי אלי הביתה, אבל לי לא הייתה ברירה".
כתבה זו נכתבה בסיוע השומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה