מקום אחר ניצל, אבל משרד הרווחה פוגע בנוער בסיכון ללא היכר

מאת ד"ר שירן ריייכנברג

העולם הטיפולי של בני הנוער במצבי סיכון בישראל עובר בשנה האחרונה טלטלה רצינית. הציבור אמנם שומע על מקרי הקצה בלבד, למשל על נערה שהיתה בהמתנה להשמה במעון נעול מתה ממנת יתר. אבל מה שלא שומעים עליו יום יום הוא על נערים ונערות שמשלמים מחיר יקר וכבד על התנהלות חסרת אחריות ומפקירה של  משרד הרווחה.

בשנה שעברה נסגרו יותר מעשר מסגרות שנתנו מענים שונים לבני נוער בקצה הרצף הטיפולי. רק בשבוע שעבר התבשרנו שמשרד הרווחה לא מתכוון להאריך את ההתקשרות להפעלת ההוסטל 'מקום אחר', קורת גג חירומית הפועלת בתל אביב ונותנת מענה מסביב לשעון לבני נוער שאין להם שום מקום אחר להיות בו. ההודעה על סגירת 'מקום אחר' הגיעה בהתראה של חודש לפני מועד סגירתו, סגירה אשר תשפיע באופן מידי וקשה על חייהם של עשרות נערים ונערות בסיכון.

אך כמו במשחק פוקר, אחרי 48 שעות מהודעת הסגירה, התהפכה ההחלטה והסגירה נדחתה בשנה. הסיבות לשינוי ההחלטה אינן ידועות. ככל הנראה הופעלו לחצים רבים על ידי עיריית תל אביב, אנשי טיפול וגורמים נוספים כדי למנוע את ההחלטה. לחצים כאלו היו גם בהחלטות הקודמות על סגירת מסגרות כך שניתן להניח שהדבר שהטה את הכף במקרה הזה היה השיוך המוניציפלי והכוח של עיריית תל אביב.

---

ושוב – אף אחד לא עצר להבין את המשמעות של היפוך ההחלטה על בני הנוער שנמצאים שם. מה עברה אותה נערה במשך 12 שעות שסוף סוף מצאה מקום להניח בו את הראש, ואז בוקר אחד הודיעו לה שסוגרים את הבית שלה וכמה שעות אחר כך מבטלים את ההחלטה. את ההשלכות של שבירת האמון הזאת אפשר לבקש ללמוד מהצוות של מקום אחר שנשאר – באומץ רב, לאחות את השברים.

רק דבר אחד אנחנו שוב לומדים – שאותם גורמים אשר לכאורה אמונים על טובת הקטינים וקיבלו מנדט מהמדינה לטפל בהם, לא מתייחסים לתפקיד שלהם ביראת קודש ובזהירות המרבית הנדרשת, אלא מקבלים החלטות על דעת עצמם, ללא מתן הסברים ברורים על שיקוליהם בעת קבלת ההחלטה, בלי תוכנית סדורה המבוססת על ידע טיפולי ומחקרים בתחום, ללא שיתוף הפרופסיה המקצועית ואנשי הטיפול ובטח שללא שיתוף הילדים. המענים הקיימים לטיפול חוץ ביתי הולכים ומצטמצמים, בלי תכנון והכל תוך כדי פגיעה מהותית בנערים, נערות אנשי הצוות ואנשי הטיפול ובעיקר פגיעה בידע הטיפולי שנעלם, שספק אם אפשר יהיה לתקן אותה.

אותם גורמים אשר לכאורה אמונים על טובת הקטינים וקיבלו מנדט מהמדינה לטפל בהם, לא מתייחסים לתפקיד שלהם ביראת קודש ובזהירות המרבית הנדרשת, אלא מקבלים החלטות על דעת עצמם, ללא מתן הסברים ברורים

והגיע הזמן לפרק את הקלישאה שהילדים שלנו הם העתיד שלנו ולכן צריך לדאוג להם. כאשר במציאות, ילדים ובני נוער, במיוחד אלו במצבי סיכון, הם האוכלוסייה המושתקת והמודרת ביותר בחברה הישראלית, לא מקשיבים לרצונותיהם ולא דואגים באמת לרווחתם. לאף אחד לא אכפת מספיק.

שנה שעברה ניהלתי יחד עם בוגרות מסגרות חסות הנוער, אמיצות ומיוחדות, מאבק נגד החלטת משרד הרווחה על סגירת שלושה הוסטלים לנערות וצעירות בסיכון. וכמו תמיד במאבקים – בסופו של דבר כולם הפסידו. הצוותים שעבדו במסגרות איבדו את אמונם ואת מקום עבודתם, אנשי הטיפול נשארו בלי מספיק מענים, ארגוני החברה האזרחית לא הצליחו לפרוץ את החומה של משרד הרווחה ואת הפאסיביות של בתי המשפט.

אבל התוצאה הקשה ביותר היתה עבור הנערות והצעירות, שאיבדו כל שבריר של אמון שעוד היה להן במערכת הטיפולית. כי אותה מערכת שאמונה על טובתן, התנהגה בדיוק כמו הסביבה הפוגענית ממנה הן הוצאו, ופגעה בהן פגיעה שספק אם ניתן יהיה לשקם.

ההוסטל מקום אחר ימשיך לפעול לפחות לעוד שנה, אבל ספק אם ניתן יהיה לאחות את השברים וחוסר האמון שבכירי משרד הרווחה ואגף תקון יוצרים אצל בני הנוער במצבי סיכון.

הכותבת היא עו"ד בקליניקה לזכויות ילדים ונוער בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים