אני: אתה יודע מי אחד הנוראים בעיניי מכל אלו ששמעתי עליהם עד היום?
מרצה ואמן מהבכירים והוותיקים בישראל: שמחה שירמן?
אני: כן.
מרצה-אמן: שירמן היה באמת אנספיקבל. ראו אצלו כל הזמן בנות עם ירכיים פתוחות
אני: מה זאת אומרת?
מרצה-אמן: צילומי עירום של סטודנטיות, נו. ואף אחד לא אמר כלום. גם אני לא אמרתי כלום.
אני: זה לא רק צילומי עירום עם סטודנטיות. שמעתי גם סיפורים קשים יותר. והיו לו גם מערכות יחסים עם סטודנטיות.
מרצה-אמן: כן. נכון.
***********************************************
חלפו כ-25 שנים מאז אותו יום ש-א', אז סטודנטית צעירה לצילום בבצלאל, יצאה מבית המלון בירושלים, אבל כבר כשיצאה מהחדר, ידעה שלא תשכח אותו. היא אפילו החליטה להנציח אותו בחפץ שרכשה מיד לאחר מכן – טבעת גדולה עם כתמי צבע אדומים, אותה היא שומרת עד היום.
א' העבירה לנו את תמונת הטבעת הזו ביחד עם מכתב שמפרט מה אירע לה בשעות האלו באותו החדר, אירוע כואב שחילק את חייה ללפני ואחרי – ושהיא סוחבת איתה עד היום. היא לא הייתה מסוגלת לשוחח או להיפגש איתנו ישירות, אבל את הסיפור שלה, שמיד נביא כלשונו, הצלבנו עם שניים מחבריה הטובים: איש תקשורת בכיר, חבר קרוב של א', ששמע אותו לראשונה לפני כמה שנים וניסה לקשר אותה עם אנשי מקצוע; ואמנית שלמדה איתה בבצלאל והפכה לחברת נפש. היא שמעה את הסיפור מא' כמה חודשים אחרי שאירע.
להלן סיפורה של א': "הייתי בשנה א' ולמדתי קורס צילום בהנחיית שמחה שירמן. הייתי מתלהבת מאוד. הוא החמיא לי והתעניין והרגשתי מיוחדת. יום אחד אמר לי שישמח לצלם אותי. קבענו להיפגש בערב אצלו במלון בירושלים, זה היה מלון במדרחוב או בסמוך אליו. הוא ביקש שאלבש בגדים חלקים. הגעתי למלון. לבשתי קרדיגן בצבע חום חלק ומתחת לו חולצה חלקה וג'ינס. התרגשתי מאוד.
"נכנסתי לחדר. הוא ביקש שאשב על המיטה ואשען אחורה. אחר כך ביקש שאפתח קרדיגן ואז הוא ביקש שאוריד את החולצה. הייתי מאוד נבוכה ולא רציתי לצאת ילדה פוצית, אז זרמתי עם כל מה שביקש, למרות שלא רציתי. הוא אפילו ביקש שאגע בעצמי. בשלב הזה יש קטע שנמחק לי מהזיכרון עם השנים. אני לא זוכרת איך זה קרה אבל היה שלב שהוא פתאום היה מעליי והפך אותי בכוח על הבטן וחדר אליי מאחור כשהוא אוחז עם הידיים העצומות שלו באמות ידיי.
"אני זוכרת שאמרתי לו 'לא. אני לא רוצה. די. אני לא רוצה'. זה לא עניין אותו. זה היה מהיר ומגעיל ודוחה. יצאתי מהר מהחדר ומצאתי את עצמי בוכה במדרחוב. אמרתי לעצמי 'קרה לך משהו קיצוני. תקני מזכרת כדי שלעולם לא תשכחי את זה'. אז קניתי טבעת, שאני עדיין שומרת באדיקות, ונסעתי הביתה. התקלחתי ובכיתי את החיים שלי בבית.
"כמובן שנמנעתי מאז מלבוא לשיעורים שלו, אבל יום אחד כשבאתי מחוץ לשעות השיעור לחדר חושך לפתח תמונות הוא ראה אותי במסדרון. הוא עצר ושם את שתי הידיים שלו על הקיר מעל הכתפיים שלי וסגר אותי כך שלא יכולתי ללכת. הוא שאל אותי 'מה קורה? בורחת ממני?'. אני לא זוכרת בכלל מה עניתי.
"נכנסתי לחדר. הוא ביקש שאשב על המיטה ואשען אחורה. אחר כך ביקש שאפתח קרדיגן ואז הוא ביקש שאוריד את החולצה. הייתי מאוד נבוכה ולא רציתי לצאת ילדה פוצית, אז זרמתי"
"לא התלוננתי. האשמתי את עצמי שהייתי טיפשה וזהו. עם השנים לפעמים נכנסתי לסרטים מזה. אבל בגדול זה מאחוריי ואין לי שום אינטרס לחפור בזה. ולכן סירבתי להתראיין, אבל בכל זאת אני חושבת שהאמת צריכה להיאמר. אולי יהיו מי שיגדירו את זה כאי הבנה בסיטואציה מינית, אבל אולי יותר גרוע. צריך גם לזכור שהוא היה צלם ומרצה מאוד מפורסם ומבוגר ממני ב-20 שנים לפחות".
ב', חברתה של א', סיפרה בשיחה עם "המקום הכי חם בגיהנום": "הכרתי את א' כבר בשנה הראשונה ללימודים, אבל בשנה השנייה הפכנו להיות חברות מאוד טובות ואז שמעתי ממנה את הסיפור. זה היה בערך כמה חודשים אחרי שזה קרה. היא סיפרה לכמה חברים שלנו את הסיפור על זה. זה היה מקרה שדובר עליו בינינו. לאורך השנים דיברנו על זה פה ושם בקצרה כששמענו על כל מיני דברים דומים. שתינו עוסקות באמנות ומלמדות בעצמנו עד היום. אני זוכרת שלא מזמן היא כתבה לי: 'אני לא מאמינה שהבת שלי בגיל שזה קרה לי'. היא הייתה בת 22 כשזה קרה".
ג', איש תקשורת בכיר וחבר של א', סיפר ל"המקום": "היא חברת נפש שלי. אבל אני לא ידעתי על זה הרבה שנים. שמעתי את זה ממנה לראשונה לפני כמה שנים. היא סיפרה לאשתי ולי את הסיפור בפעם הראשונה כשהיא כולה רועדת. היא סיפרה לנו שאחרי שהפכה לאמא היא הייתה עשרות פעמים עם היד על הטלפון כדי לצלצל לבצלאל ולספר את זה.
"היא סיפרה לנו משהו שהיה פרט כל כך מצמרר שאפילו עכשיו כשאני נזכר בו הוא מעלה דמעות בעיניי. היא סיפרה שכשהיא יצאה מהמלון שבו זה קרה היא קנתה לעצמה טבעת. היא הראתה לי את הטבעת הזו. זה כל כך מתאים לה. את צריכה להבין, היא אדם צבעוני ומתוק ושוחר טוב. היא אדם נדיר. והיא כאילו הבינה שהיא הולכת להיות בדיסוציאציה (ניתוק מהזיכרון – ש.ש). היא הבינה את זה בלבה ורצתה לעשות לעצמה סימן אחרי הדיסוציאציה. זה סיפור מדהים על מה אנחנו מבינים בזמן אמת ומה לא. וזה שבחרה בטבעת, זה פשוט כל כך היא.
"אחרי שהיא סיפרה לי, היא התלבטה מה היא יכולה לעשות עם זה. חיברתי אותה עם אשת מקצוע שהיא חברה טובה. הן דיברו כמה פעמים אבל בסוף היא הגיעה למסקנה שהיא לא מסוגלת להיכנס לזה. היא עשתה קפסולציה (הכוונה שוב למעין בידוד וניתוק של הזיכרון – ש.ש) מושלמת למה שקרה לה עם שירמן. היא בנאדם שופע אור והגיעה למסקנה שהיא לא רוצה לפתוח את זה ולהמשיך להתעסק עם זה.
"לגבי המעשה עצמו, אני זוכר שהיא סיפרה לי שהוא הזמין אותה להצטלם. כמו שאנחנו שומעים בהרבה סיפורים, מין הזמנה שבתוכה מסתתרת גם הבטחה שלא נאמרת אולי להמשך קידום מקצועי. היא סיפרה שהוא התחיל לצלם אותה וביקש שתיגע בעצמה והיא הייתה מאוד נבוכה. עד היום היא מאשימה את עצמה. ואני כל הזמן אומר לה 'אסור לך למסגר ככה את הסיפור, זה לא נכון'. ואיכשהו היא מצאה עצמה כשהוא בתוכה מאחור. באלימות. היא כן הצליחה להגיד לו כמה פעמים שהיא לא רוצה ולא עזר שום דבר. הוא לא עצר. ואז היא ברחה משם וקנתה את הטבעת הזו ונצרה את הכל מלבד שיתוף של כמה חברים".
שינה את תפיסת הצילום
שמחה שירמן הוא אחד הצלמים המשפיעים בישראל ואחראי למפנה ביחס אל הצילום בישראל. בשנות ה-70 כשחזר מלימודי צילום בניו יורק, הצליח לצד אחרים לבסס את היחס לצילום כאל אמנות בפני עצמה. עד אז הוא נתפס כתחום שרלוונטי בעיקר לתיעוד ועיתונות. שירמן היה אחראי עם חלק מהחבורה הזו גם להקמת הביאנלה הראשונה לצילום הישראלי בעין חרוד – ביאנלה שהפכה למוסד בתחום הצילום בישראל.
בעקבות השינוי שחוללו, קנו שירמן וחבריו את שמם כאמנים, ובמקביל פיתחו את לימודי הצילום בבתי הספר הגדולים לאמנות. לא יהיה זה מוגזם לומר שאלפי סטודנטים וסטודנטיות למדו אצל שירמן לאורך ארבעים שנות פעילותו בכל אחד מבתי הספר הנחשבים – הוא הרצה עד לפני כמה שנים בבצלאל, מרצה עדיין בויצו חיפה, הרצה במשך שנים במדרשה לאמנות בבית ברל, בוויטל, במכללת שער הנגב, באוניברסיטת תל אביב ועוד.
שירמן הפך אמן בינלאומי. הוא כיכב באינספור תערוכות בארץ ומעבר לים, וזכה בפרסים נחשבים רבים. האחרון שבהם, פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול של עיריית תל אביב ב-2013.
שירמן נודע בצילומי השחור לבן שלו. הוא יצר צילומים הקשורים לנוף ילדותו בעכו, צילומים שמתעדים את חוויותיו כלוחם מילואים במהלך מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה, שהוצגו במעין יומן, ולקראת סוף שנות ה-80 החל לעסוק בשואה ביצירתו. לתצלומיו החל להוסיף מספר סידורי שכולל את ראשי התיבות של שמו באנגלית. S.S. בין עבודותיו הידועות היו גם סדרת תצלומי הסוסים מעכו ומיצב התצלומים "מתוך פרקים במסע של פרש בלי יד".
התיאור הזה של אמנותו לקוח ממוזיאונים שבהם הוצגו עבודת הצילום שלו ומופיע גם כתיאור בבתי הספר שבהם הוא מלמד. אלא שמה שלא כתוב באף אחד מהמוסדות האלו אודות שירמן הוא שיש לו אוסף אחד גדול במיוחד שהוא מטפח כבר עשרות שנים: זהו אוסף של צילומי העירום של הסטודנטיות שלמדו אצלו. ושירמן, כאמור, לימד לאורך השנים אלפי סטודנטים וסטודנטיות.
אישה שמכירה אותו היטב סיפרה לנו שלשירמן יש "ארכיון שלם, קופסאות על גבי קופסאות, שכוללות צילומי עירום של סטודנטיות". כמי שראתה חלק מהצילומים האלו היא מספרת: "מדובר בצילומים שאני אולי יכולה להתחבר אליהם אמנותית, אבל כשאני חושבת על האספקט של הניצול, זה פשוט מזעזע".
צביון פרוורטי וסאדיסטי
אשה ואמנית נוספת שלמדה אצל שירמן לפני כ-25 שנים סיפרה לנו את הדברים הבאים:
"מיד לאחר תום שירותי הסדיר בצה"ל נרשמתי ללימודי אמנות, והגעתי לכיתת קורס הצילום של שירמן. השיעור היה חלק ממקצועות החובה במוסד לאמנות המכובד בו למדתי. למן תחילת הקורס, שירמן ביקש לצלם אותי, מה שהחמיא לי, ולבסוף נעתרתי לבקשתו.
""הצילומים התקיימו במקלט גדול ואפלולי. תחילה היו אלה צילומי דיוקן תמימים, אך עד מהרה הם קיבלו צביון פרוורטי וסאדיסטי, והכל בשם האמנות כמובן. שירמן לא הסתפק בצילומים, המשיך וניצל את מעמדו כמורה שלי, ועשה בי שימוש מחריד, תוך כדי ניצול יחסי מרות, לצורך סיפוק צרכיו המיניים והמקצועיים. המעשים שביצע בי במשך כמה שנים, התרחשו גם במעבדת הצילום החשוכה במוסד עצמו, וגם במקומות נוספים (המיקומים המדויקים שמורים במערכת "המקום הכי חם").
לשירמן יש "ארכיון שלם, קופסאות על גבי קופסאות, שכוללות צילומי עירום של סטודנטיות"
""לבסוף, וממש בשארית כוחותיי, כשאני הלומה, מנותקת וכבויה, סיימתי את הקשר המעוות הזה. מיד אחר כך אזרתי כוחות, ופניתי למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, שם סיפרתי את מה שעבר עליי. המרכז פנה למוסד שבו למדתי, ועובדת בעלת עמדה במוסד ענתה תשובה, שהשתמע ממנה שלא תעשה דבר, ולכן גם לא תהווה גב עבורי, מה שריפה את ידיי עוד יותר.
""הקשר עם שירמן הסתיים אמנם, אך מה שלא הסתיים היו השלכות הטראומה בכל רובד שהוא, תחושות צער וכאב על אובדן השנים היקרות שנגזלו ממני, וההימנעות שלי מלתת ביטוי פומבי לאמנית היוצרת שאני, בין השאר בגלל החשש שלי לפגוש בשירמן, בזמן שהוא, המתעלל, עולה ופורח בעולם האמנות ובאקדמיה, ומצליח לעבור שוב ושוב מתחת לרדאר.
"אני דורשת בשמי ובשם אחיותיי לפגיעה, להסיר את חוק ההתיישנות הארור והכל כך לא הוגן, לאפשר לצדק לצאת אל האור, כדי לרפא בנו כל פינה חשוכה שנותרה מהשנים ההן, ובזאת לאפשר לנו החלמה מלאה באמת"" (לבקשת אותה אשה, הסיפור המלא שמור במערכת ״המקום הכי חם בגיהנום״).
ד' למדה בבצלאל בסוף שנות ה-80. שירמן מעולם לא הטריד אותה. אבל כשהבינה שעומדת להתפרסם עליו כתבה היא פנתה אלינו וביקשה לספר על מה שהיא זוכרת משנות לימודיה:
"אני יודעת לספר לך על דברים שקרו במחלקה לצילום. שמעתי גם דברים על מחלקות אחרות אבל לגביהם אני לא יודעת בוודאות. באותה תקופה במחלקה לצילום, ניצול יחסי מרות של מרצים עם סטודנטיות היה עניין רווח. שירמן לא היה היחיד אבל אצלו זה הרגיש ממש נוהל קבוע. היו כמה אמנים-מרצים תל אביבים ושירמן ביניהם שהיו מקבלים מבצלאל לילה או שניים בבית מלון בירושלים בימים שהגיעו ללמד שם. וסביב זה התגבשה מין נורמה, שאותם מרצים, כמו שירמן, היו מזמינים איזו סטודנטית נבחרת (למלון – ש.ש) במסווה של 'בואי נצלם אותך', ומקיימים איתה יחסי מין.
היו כמה אמנים-מרצים תל אביבים ושירמן ביניהם שהיו מקבלים מבצלאל לילה או שניים בבית מלון בירושלים בימים שהגיעו ללמד שם. וסביב זה התגבשה מין נורמה, שאותם מרצים, כמו שירמן, היו מזמינים איזו סטודנטית למלון"
"היו סטודנטיות שזה אפילו החמיא להן אז שהמרצה והאמן החשוב מזמין אותן אליו. אני אפילו זוכרת שלמדה איתי מישהי שהייתה מגיעה בבקרים לפעמים עם חיוך ומספרת על על החוויות שלה מהלילה עם שירמן. כבר אז זה היה נראה לי פשוט לא נורמלי. הוא אפילו לא התבייש בזה. המרצים היו אז באזור גיל 40 והסטודנטיות בנות 20. כולם ידעו על זה. זה היה גלוי ופשוט קרה כל הזמן. הוא עשה את זה פשוט בסיטונות".
"הלימודים היו סיוט לנשים"
הסיטונות הזו של שירמן לא עצרה בשנות ה-90. אחת הנשים ששוחחה איתנו על חיים דעואל לוסקי בעקבות הכתבה שפורסמה אודותיו, ולמדה בבצלאל לפני עשור, חלפה פעם אחת ליד אחת הכיתות וראתה שתי סטודנטיות יושבות על ברכיו של שירמן. אחרת סיפרה כי חברה טובה שלה, שלא היתה מעוניינת לדבר איתנו, עלתה איתו יום אחד במעלית והוא דחף אותה ונישק אותה בכוח.
פה היתה אמורה להיות אות נוספת. אלא שמרב מרודי התעקשה שנפרסם את העדות בשמה: "הייתי סטודנטית לצילום בבצלאל ושירמן היה המורה שלי. זה היה בערך בשנת 2000. אני הייתי בשנות ה-20 שלי. יחסית תמימה. גדלתי בערד וכל הבצלאל הזה היה קצת גדול עליי.
"יום אחד חברה שלי ואני נסענו לתל אביב לאיזו גלריה ושירמן היה שם. אמרתי לו 'שלום שמחה'. והוא הסתובב אלי, דחף לי את הלשון לפה ושוב הסתובב והלך. כל זה היה בזמן שהוא המרצה שלי. הוא אפילו לא זיהה אותי. זה הגיע משום מקום.
"כשלמדתי בבצלאל, היו הרבה תלמידים שהיו להם מערכות יחסים אינטימיות עם המרצים. הלימודים שם היו סיוט מבחינתי. סיוט לנשים. לא היתה שם מרצה אישה במשך ארבע השנים שלמדתי שם. רוב הנשים עזבו באיזה שלב. היית מציגה שם עבודות ושואלים אותך אם נאנסת בילדות, מול כולם. כשיצאתי משם נשבעתי שלא אצלם יותר. ובאמת לא צילמתי כמה שנים עד שנסעתי לברלין. היום אני גרה בברלין וחזרתי לצלם. צילום זו אהבת חיי".
שירמן המשיך להציע במשך כל השנים האלו לסטודנטיות שלו להצטלם בעירום.
ו' למדה צילום אצל שירמן לפני כ-15 שנים בערך בויצו חיפה והיא מספרת כך: "השיעורים שלו היו מרתקים בעיני. אבל הייתה תקופה שבה היה לי מחסום יצירתי. כמו שקורה להרבה יוצרים ויוצרות. התייעצתי איתו והוא השיב לי שהפתרון הוא שאצלם את עצמי בעירום ואראה לו את הצילום באופן אישי. לא עשיתי כאלו דברים וזה לא היה חלק מהשפה שלי בכלל, אבל חשבתי לעצמי שאולי זה נכון ואולי הוא יודע מה הוא אומר. צילמתי את עצמי והראיתי לו. אני לא זוכרת אפילו מה הוא אמר על זה, אולי הדחקתי – אבל מה שאני כן זוכרת, זה שהוא הסתכל על הצילום ולקח אותו אליו.
"כשלמדתי בבצלאל, היו הרבה תלמידים שהיו להם מערכות יחסים אינטימיות עם המרצים. הלימודים שם היו סיוט מבחינתי. סיוט לנשים. לא היתה שם מרצה אישה במשך ארבע השנים שלמדתי שם. רוב הנשים עזבו באיזה שלב"
"הוא היה מציע לי להיפגש איתו באופן קבוע. הוא גר באזור רמת אביב נדמה לי, והייתה איזו חורשה לא רחוק מהבית שלו. בסופי שבוע הוא היה לוקח לפעמים את הכלב או הכלבה של הבת שלו ומציע לי לפגוש אותו בחורשה בשבתות. כשלא הייתי מגיעה הייתה לי תחושה לא נעימה. הוא היה אומר לי 'למה לא באת בשבת. חיכיתי לך'. אני זוכרת שתמיד חששתי מזה כי לא רציתי שהדברים האלו ישפיעו על הציון שלי בקורס אצלו, חששתי לסרב לו. ועדיין סירבתי, כי הרגשתי מאוד לא טוב עם עצמי. במיוחד אחרי שהצטלמתי בעירום והוא ראה את זה. עד היום אני מרגישה לא נוח עם זה שאולי יש גבר שמחזיק בתמונות עירום שלי, תמונות שאני לא רוצה שיהיו אצלו.
"הסיפור שלי הוא כלום לעומת סיפור שאירע לחברה שלי, שלא מעוניינת לדבר עליו עד היום. זו חברה שלמדה איתי בויצו חיפה והעריצה את שירמן. מבחינתה הוא היה אליל. הוא הציע לה להצטלם בסטודיו על מיטה שיש לו שם בעירום. היא הצטלמה ואז הוא בא והתיישב לידה על המיטה תוך כדי הצילומים והתחיל ללטף אותה ברגל. היא אמרה לו שהיא לא בעניין ורוצה רק לעשות את מה שצריך בשביל האמנות. והוא אמר לה שזה בסדר וזה חלק מהעניין, וזה מאוד חשוב לאמן ולמוזה שלו להיפתח ולהיות טבעיים אחד עם השני.
"הוא היה מציע לי להיפגש איתו באופן קבוע. הוא גר באזור רמת אביב נדמה לי, והייתה איזו חורשה לא רחוק מהבית שלו"
"הוא ניסה כמה פעמים לגעת בה בכל מיני אזורים בגוף. היא לא השתוללה מידי או התנגדה מאוד כי שירמן היה דמות שהיא מאוד העריכה וזה מאוד הפתיע אותה. אבל אחרי שזה קרה היא התקשרה אליי ישר. היא הקיאה את נשמתה והיתה בטראומה נוראית. מאז היא לא יצרה איתו קשר ולא ענתה לו לטלפונים".
תלונה לאיש סגל
כמו במקרה של חיים דעואל לוסקי, גם כאן היתה מי שאזרה אומץ והתלוננה על התנהגותו של שירמן. בעקבות תלונתה של ר' שירמן אמנם הפסיק להציק לה אבל לא שינה את נוהגו.
ר' היתה סטודנטית במוסד גדול לאמנות לפני 14 שנים. זו הייתה השנה השלישית שלה. היא מספרת על מבטים לא נעימים ("סליזיים") ובחינת הגוף והחזה בכל פעם שדיברה עם שירמן, ועל כך שהיה מציע לה שוב ושוב לבוא לסטודיו שלה "ולצלם את הגוף היפה שלה".
בכל פעם היא הבהירה לו שזה לא מתאים לה וביקשה שיפסיק, אבל הוא המשיך להציע. לבסוף פנתה לאחד מאנשי הסגל במוסד וסיפרה לו על העניין. "הוא היה המום ואמר לי שיטפל בזה ואז שירמן הפסיק", היא מספרת. "הציעו לי לעבור לשיעור אחר אבל לא עברתי ושירמן לא התקרב אליי ולא דיבר איתי יותר מאז. אולי היום הייתי מגיבה באופן שונה אבל אז הרגשתי שזה מספיק לי. ששומרים עליי במקום שבו למדתי.
"הוא ניסה כמה פעמים לגעת בה בכל מיני אזורים בגוף. היא לא השתוללה מידי או התנגדה מאוד כי שירמן היה דמות שהיא מאוד העריכה וזה מאוד הפתיע אותה"
ל' נתקלה בשירמן במדרשה לאמנות של בית ברל ב-2011: "הגעתי למדרשה בגיל מבוגר יחסית מהגיל הממוצע של הסטודנטים והסטודנטיות. כבר לא ילדונת וידעתי מה אני רוצה. אני אשת חינוך והייתי כזו כבר אז והשאיפה שלי היתה ללמוד אמנות כי זה משהו שתמיד מאוד עניין ומשך אותי ותיכננתי לשלב את זה בעולם החינוך שבו אני עוסקת. לא היו לי אספירציות אמנותיות ולא הייתי מאלו שמתפרקות מכל ביקורת שלילית והביקורות משפיעות להן על ההגדרה העצמית. הרבה סטודנטיות מגיעות למקומות האלו כשהן צעירות ומוכשרות ומוכנות לעשות הרבה בשביל זה ואני לא הייתי מאלו.
"ועדיין, כששירמן הזמין אותי יום אחד לסטודיו שלו, אמרתי לעצמי, וואו, אולי באמת יש פה משהו (באמנות שלי – ש.ש). זה אמן שאני מאוד מעריכה ואוהבת את הסגנון שלו. לא חששתי ללכת לסטודיו. זו פרקטיקה שאני מכירה מהלימודים ולא חושבת שהיא בהכרח מיועדת לניצול. יש עניין של שיתוף עם מרצים בתהליכי עבודה וביקורים של הסטודנטים בסטודיו של האמן. זה לא משהו חריג.
"הגעתי לסטודיו שלו. הוא הראה לי עבודות וצילומי עירום שצילם ואז הוא הציע לצלם אותי בעירום ואמר לי 'תחשבי על זה'. יצאתי ממנו וככה נגמר הסיפור שלי. לא החזרתי לו תשובה לגבי ההצעה. זו הייתה תחושה מאוד לא נוחה. ליוותה אותי פתאום מחשבה על זה שאולי יש פה הזדמנות ויש אמניות שהתחילו מכך שהיו מודל. ולרגע האספירציות שלי בתחום האמנות גדלו. את מתחילה לספר לעצמך איך זה בעצם יכול להיות אולי פריצת הקריירה שלך.
"סיפרתי את זה לבן הזוג שלי שלמזלי היה חכם ורגיש ועזר לי להבין שזו סיטואציה לא הוגנת לשים אותי בתוכה – הוא מרצה שלי ויש לי איתו שיעורים מידי שבוע. התחלתי להתחמק ממנו ולא החזרתי לו תשובה. הוא השאיל לי אביזר לצילום עוד לפני כן. והסתובבתי עם האביזר הזה חצי שנה כי פחדתי ללכת לסטודיו שלו להחזיר לו אותו. לא פחדתי ממנו פיזית אבל זה היה מאוד מביך, פחדתי שיחזור להצעה שלו לצלם אותי בעירום. חמקתי מזה ונתתי לזה לעבור אבל תוך כדי שמעתי שהוא הציע לעוד סטודנטית שלמדה איתי להצטלם בעירום. זה עזר לי להבין שמה שאני מרגישה זה הגיוני – שזה מוזר ולא תקין כשהמרצה שלך מציע לך דבר כזה.
"ולכי תדעי אם יש סטודנטיות שהסכימו ולאן זה התגלגל. זה מן סוג של גזלייטינג בעולם האמנות. הצעה להצטלם בעירום שעטופה במושגים מעולם האמנות ולכן היא לא אמורה להיות מביכה".
עדות נוספת הגיעה ל"המקום" מאישה שנקרא לה כאן ט', שלמדה לפני כעשרים שנים אצל שירמן בבצלאל, כשהייתה בת קצת יותר מעשרים. היא סיפרה שהיא וכמוה יתר הסטודנטים והסטודנטיות ראו בשירמן אדון עולם ממש. היא סיפרה כי הוא היה איש כריזמטי וכולם העריצו אותו. שירמן לדבריה נהג לפלרטט ולהחמיא לסטודנטיות בכיתה וגם להציע להן להצטלם במלון או בסטודיו שלו וכל זה בגלוי, מול כולם.
לדבריה, היא הגיעה להצטלם אצלו והבהירה לו כבר בהתחלה כי היא מבקשת שהצילום יהיה מקצועי. אחרי שסיים לצלם אותה ובעוד היא לבושה בחלוק הוא ניגש לחבק אותה, כך שהרגישה את איבר מינו צמוד אליה. לדבריה, שירמן הרגיש שהיא מתכווצת לנוכח המגע, ואמר שאם זה לא נוח לה הוא יפסיק – ואכן הפסיק לבקשתה.
י', שלמדה אצל שירמן במחלקה לצילום בבצלאל בסוף שנות ה-90, סיפרה: "שירמן היה מפלרטט איתי כל הזמן. זה התחיל כבר בוועדת הקבלה שלי. היו שם שישה או שבעה גברים והייתה לי תחושה שהתקבלתי רק כי מצאתי חן בעיניו. כל האווירה אז הייתה מאוד גברית בבצלאל. הכוח הגברי שלט. בקושי היו לנו מורות במחלקה.
אחרי שסיים לצלם אותה ובעוד היא לבושה בחלוק הוא ניגש לחבק אותה, כך שהרגישה את איבר מינו צמוד אליה
"היה רגע אחד שאני זוכרת שבו הוא תפס לי את האבזם של החגורה ומשך והצמיד אותי אליו. זה היה מאוד לא נעים. אני זוכרת עד היום את החגורה שהייתה לי אז. אבל מה שהדהים אותי הוא שחברה שלי צילצלה והזכירה לי את זה, כי זה היה משהו שהייתי בטוחה שרק אני יודעת עליו. היא הזכירה לי שזה היה מול כל הכיתה. את זה לא זכרתי.
"את הפלירטוטים שלו איתי, לעומת זאת, כולם ראו. כולם דיברו איתי על זה וצחקו איתי על זה. הוא גם הציע לי כל הזמן להצטלם אצלו אבל לא הלכתי. היו אחרות שהלכו. זה היה ידוע באופן כללי שהוא מצלם את הסטודנטיות שלו. אבל אני לא ראיתי את הצילומים של הסטודנטיות. אני כן זוכרת שראיתי עבודות שלו שהוא צילם את עצמו בעירום.
"הוא היה הכי בוטה מבין המרצים בבצלאל אז, אם כי היו סיפורים על מרצים אחרים. בזמנו לא לקחתי את זה קשה – את הפלירטוט של שירמן. אולי אפילו הייתי מוחמאת מזה והרגשתי שהיה לי יתרון אצלו. הוא היה תמיד בעדי ונתן לי ביקורת טובות והגן עליי.
"אבל אחרי שיצאתי מבצלאל הפסקתי לצלם. הרגשתי מסורסת. פשוט עזבתי את כל מה שקשור באמנות. כל הזמן קיבלתי את התחושה שאני לא מספיק טובה. שאני לא בשיח. והשיח היה מאוד גברי. העבודות שלי התעסקו עם נשיות, ונשיות בבית באופן ספציפי. ואף אחד לא נתן לי מענה לזה, רק את התחושה שאני עושה שטויות בלי ערך. אי אפשר היה לקבל שם הכוונה. כולם היו גברים שלא הבינו על מה אני מדברת. היה המון כוח ואגו, ובמקום שילמדו אותנו, הם נתנו תחושה שאני צריכים להוכיח להם את עצמנו".
כל ניסיונותינו להשיג את שמחה שירמן כדי לקבל תגובה לכתבה זו עלו בתוהו. עד לרגע זה לא התקבלה תגובתו לכתבה. אם יחליט להעביר תגובה לדברים – נפרסמה כשתתקבל.
מבצלאל נמסר בתגובה: "שמחה שירמן פרש לגמלאות לפני שבע שנים. לאור פנייתך, ולנוכח העובדה כי מאז פרישתו התחלפו דמויות המפתח באקדמיה, ערכנו בירור מקיף ולא מצאנו תיעוד לתלונה או פנייה בנושא. כפי שציינו במכתב לקהילת בצלאל בעקבות הפרסומים ב "המקום הכי חם בגיהנום" – אנו שבים ומדגישים כי אנו נוקטים במדיניות של אפס סובלנות כלפי הטרדה מינית באקדמיה. הגבולות בבצלאל היום חדים וברורים, תחושת הביטחון והמוגנות של הסטודנטיות והסטודנטים הם נר לרגלינו. אנו נמשיך ונעשה כל שניתן כדי להבטיח חוויות לימודים טובה, יציבה ובטוחה".
מהמרכז האקדמי ויצו נמסר בתגובה : "המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה שם את תחושת הביטחון האישית של הסטודנטים במקום הראשון במטרה לייצר עבורם סביבת לימודים ראויה, התומכת במצוינות ובעשייה האקדמית. לא נאפשר לכל מעשה או התנהגות הנוגדים את החוק קיום כלשהו אצלנו במרכז, אין מקום לכאלה מעשים בחברה בכלל ובמוסד חינוכי בפרט ואנו מקווים כי מקרים כאלה לא ימצאו את מקומם באקדמיה או בכל מקום אחר. אנו נוהגים בשקיפות ובפתיחות בנושאים אלה מול הסטודנטים והסטודנטיות שלנו ומעודדים אותם לפנות ולדווח על אירועים מהסוג המדובר. אשר לטענות לגבי מרצה במרכז האקדמי לו מיוחסות לכאורה הטרדות מיניות, נעשתה בדיקה מקיפה לגבי תיעוד מהעבר, אך לא נמצאה כל פנייה או תלונה למרכז בנושא. מרצה זה אינו מלמד כיום במרכז האקדמי ויצו חיפה".