קרוב ל-90 אלף תיקים נפתחים בבתי הדין לענייני משפחה מדי שנה. אחד מהתיקים שנפתחו ב-2019 היה של עיתונאי "הארץ". העיתונאי ובת זוגו ואם בנו הפעוט נפרדו. כמו רבים אחרים, גם הוא לא היה שבע רצון מהחלטות השופטת בנושאי משמורת ומזונות. אלא שלא כמו רבים אחרים – הוא החליט להשתמש בכובעו העיתונאי במהלך הדיונים בעיניינו.
על כס השיפוט ישבה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אסתר ז'יטניצקי רקובר. אחרי שהעיתונאי ביקש ממנה להתיר לו לפרסם את התנהלותה בהליך בעניינו והגיש בקשה לקבל תגובה מהנהלת בתי המשפט בענייניה, היא קיבלה החלטה מאוד מוזרה ומאוד בעייתית: השופטת בחרה להתפטר מתיק ונימקה זאת בכך שהיא "חשה מאוימת".
לפני כשבועיים התיר ארז שני – שופט בית הדין לענייני משפחה ששובץ לדון בתיק בעקבות התפטרותה של רקובר – לפרסם את שמה של השופטת, זאת כשהוא מקבל את בקשת המקום הכי חם, התנועה למשילות ודמוקרטיה ואתר ניוז וואן. עם זאת, השופט לא התיר לפרסם את זהותו של עיתונאי הארץ.
"ברור לכולנו כי התנהלותם של עיתונאים בין רבי עבודה יותר ובין רבי עבודה פחות והאתיקה העיתונאית, היא-היא בבחינת עניין ציבורי ולא רק עניין המסקרן את הציבור", כתב השופט בהחלטתו. "הענין האחר הוא, במשתמע, עצם קיומה של החלטה שיפוטית בנסיבות כמתואר בהחלטה – לאמור, השאלה מתי הופך בית המשפט לכזה אשר חש עצמו כמי שאינו יכול למלא עוד את תפקידו אישית ואין מדובר רק בשאלה של סקרנות, אלא בשאלה עקרונית".
"ספק גמור בעיניי האם הבקשה מכוונת רק 'כנגד' המשיב 1 שמא מעלה שאלה רחבה יותר… ההחלטה, אשר את פרסומה מבקשים נושאת 13 עמודים, היא מפורטת מאוד, היא מסבירה כדבעי ו'כשהנחתי עליה את עיניי'… לא מצאתי לכאורה סיבה שלא להתיר את הפרסום".
מהלך אימים על בית המשפט
בדצמבר 2019 פנה עיתונאי הארץ לשופטת רקובר וביקש להתיר לפרסם את התנהלותה בתיק בעניינו. "כידוע לבית המשפט", כתב. "לחתום מטה השגות אודות ליקויים חמורים בתפקודה של השופטת בתיק זה. כידוע לבית המשפט החמ הינו עיתונאי. אחרי שנחשף לליקויים המדוברים וזכה בעיקר להתעלמות מצד בית המשפט, החל לבדוק את התנהלותה של מערכת בתי המשפט כולה בכל הנוגע לבתי המשפט לענייני משפחה, בדגש על אובדנות בקרב גברים הבאים בשערי מוסד זה.
"במהלך תחקיר המתנהל מזה חמישה חודשים ואחרי שהגיעו לידיו חומרים וממצאים מחרידים, פנה החתום מטה להנהלת בתי המשפט… בהקשר זה מבקש החתום מטה להתיר את פרסומם של כמה מהפניות בקשות תגובות שהעביר לבית המשפט, כמו גם כמה חלקים מכמה פרוטוקולים והחלטות שיפוטיות בתיק. הוא טען כלפי השופטת בין היתר כי סילפה את דבריו והמציאה פרטים עובדתיים".
על פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות הישראלית: "עיתונאים ואמצעי תקשורת לא יעמידו עצמם במצב שבו קיים חשש ממשי לניגוד עניינים מהותי בין חובותיהם כעיתונאים לבין כל אינטרס אחר. כל פרסום של עיתונאי, שיש בו חשש לניגוד עניינים הקשור לעיסוקיו או לענייניו האישיים והמשפחתיים או הרכושיים, ילווה בגילוי נאות… עיתונאים לא ינצלו לרעה את מעמדם, תפקידם או כוחם כדי לפרסם או להימנע מפרסום".
אלוף בן עורך הארץ מסר בתגובה שאם יהיה לעיתון מה להגיד – הם יגידו. פנינו גם לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ" וחבר במועצת העיתונות שמנהלת בין היתר הליכים בתחום האתיקה. שאלנו אם תקין בעיניו שעיתונאי מבקש לפרסם כתבה על התנהלות שופטת בתיק שבו הוא עצמו אחד הצדדים ופונה לבקש תגובת הנהלת בתי המשפט.
בתגובה מסר שוקן: "למיטב ידיעתי אין מגבלה בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות לעשות מה שהעיתונאי עשה. למיטב ידיעתי גם לא הועבר להארץ כל תחקיר כאמור שיועד לפרסום דווקא בהארץ. לו כך היה, הרי שאם אכן היה מפורסם בסופו של יום אותו תחקיר בהארץ, בוודאי שהיה ניתן גילוי נאות בדבר הקשר של העיתונאי להליך המשפטי. כללי האתיקה לא מונעים מעיתונאי את זכותו, כבעל דין בהליך משפטי, להגיש בקשות שונות, לרבות בקשות להתיר פרסום של מסמכים שונים בתיק המצוי תחת איסור פרסום. אני מתקשה לראות אפליה לרעה של עיתונאי בהקשר זה, רק כי הוא עיתונאי".
"איים שיחשוף את התנהלותי"
עננה עבה יותר מרחפת מעל החלטת השופטת רקובר להתפטר מהתיק. "משעה שקבעתי… שלא הפיסו את דעתו, הוא החל בהשתלחות חסרת רסן כשהוא מפטר את באי כוחו, בוחר לייצג עצמו ומביש בקשות בלשון שאין הדעת סובלת".
על פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות הישראלית: "עיתונאים ואמצעי תקשורת לא יעמידו עצמם במצב שבו קיים חשש ממשי לניגוד עניינים מהותי בין חובותיהם כעיתונאים לבין כל אינטרס אחר"
משום צנעת הפרט לא נכנס לכל הפרטים שכתבה השופטת בהחלטתה, יחד עם זאת נציין כי עיתונאי הארץ כתב את הדברים בצורה אגרסיבית וישירה שאינה תואמת את הכתיבה המקובלת בבתי משפט. יחד עם זאת,לא היו בדברים שכתב איומים או שימוש בביטויים בוטים.
בנוסף, התייחסה השופטת לבקשה שהגיש לה להתיר את הפרסום של חלקים בהליך וכן לפנייתו לדוברות בתי המשפט – ובה אכן טמונה היתה בעיה בהתנהלותו האתית של העיתונאי.
"המבקש", כתבה, "הגיש את בקשתו להתרת פרסום כשהינו מציין בבקשתו כי הפרסום נועד רק על מנת לחשוף את התנהלותה של המוטבת בתיק, אשר יש בה עניין ציבורי רב. בקשה זו, כמו פניותיו הקודמות לבית המשפט כל מטרתן להלך אימים על בית המשפט ולהשפיע באופן בלתי הוגן על התהליכים המתנהלים בפניי, תוך שהוא מקפיד כל העת להזכיר שהינו עיתונאי ומכוח תפקידו בכוונתו לפרסם את הדברים.
"משקיבל המבקש החלטות שלא נשאו חן בעיניו, החל המבקש בהשתלחויות אישיות כלפי, תוך הטלת האשמות קשות של סילוף פרוטוקולים החלטות מוטות ועוד. אם סובר המבקש שהחלטות בימ"ש שגויות, הדרך הנאותה היא הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור לבימ"ש מחוזי…
"התרתי במבקש מספר רב של פעמים שעליו להתנהל באופן ראוי וענייני, אך לא זו בלבד שלא תיקן את דרכיו אלו, אלא החליט לאיים שיחשוף את התנהלותי… בנסיבות דנא, המשך האשמותיו הקשות של המבקש תוך השתלחות חסרת רסן למרות כל התראותי לא מאפשרות לי להמשיך ולנהל את התיק באופן ראוי ומכובד כפי שאני סבורה שיש לנהלו".
השופטת: "משקיבל המבקש החלטות שלא נשאו חן בעיניו, החל המבקש בהשתלחויות אישיות כלפי, תוך הטלת האשמות קשות של סילוף פרוטוקולים החלטות מוטות"
אפשר לפרש את מעשיו של העיתונאי לחומרה, כניסיון להשפיע על התנהלות השופטת בתיק. אך קשה להבין מדוע חשה כה מאוימת. וחמור מכך, אם הרגישה כך מדוע לא הגישה תלונה במשטרה או בחרה להשאר על כסאה, ללא מורא ומבלי להכנע לאיומים.
גם סגנית נשיאת בית המשפט השלום בתל אביב, השופטת מירה דהן, שאליה עבר התיק לקביעת שופט חדש, לא טרחה לתהות האם הגיוני ששופטת שחשה מאוימת תחליט לנוס מהתיק במקום להתמודד עם האיומים במישור המקובל, ואיזה מסר משדרת ההחלטה למי שיגיעו לאולמה של השופטת ולא יהיו שבעי רצון מהתנהלותה. האם גם הם יוכלו להלך עליה אימים ולהביא להתפטרותה. איזה מסר התפטרותה
הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה: "החלטת כבוד השופטת זטניצ'קי המונה 13 עמודים ואשר הותר פרסומה (ללא זיהוי הצדדים), מדברת בעד עצמה. כך גם ההחלטה של סגנית הנשיא השופטת דהן לניתובו מחדש של התיק".
חריגות שמצדיקה פרסום
השופט ארז שני, שאליו הוגשה הבקשה להתיר את פרסום החלטת קודמתו להתפטר, התייחס בהרחבה לעניין איסור הפרסום בכל הנוגע לבתי הדין לענייני משפחה. "אם תרצה, תאמר כי בבוא בית המשפט לענייני משפחה להתייחס לבקשה להיתר פרסום, תהא ברירת המחדל להתיר את הפרסום", כתב. "ובית המשפט צריך לשאול עצמו מדוע לא להתיר את הפרסום מעבר להוראת החוק".
לדברי שני, חלק מעקרונות היסוד נוגעת לפתיחת הדלתיים. במילים אחרות: הכלל הוא שמעשי בית המשפט נעשים ב"אור", ובית המשפט אינו "כותב למגירה" אלא קובע נורמות למען יידע הציבור וכל הגבלה על הפרסום היא בבחינת החריג.
הוא ציין כי איסור הפרסום נועד להגן על ענייניהם האינטימיים של הצדדים ולמנוע פגיעה בחסרי ישע, אך הפרסום לא נועד למנוע מידע לנוחותו של צד.
לבסוף ציין כי הבקשה שהוגשה להתרת הפרסום "חורגת מן הרגיל ועצם החריגות בו מצדיקה את היתר הפרסום". השופט אף חייב את עיתונאי הארץ בתשלום הוצאות בסך 4,000 שקלים.
תגובת העיתונאי
"ראשית, המובן מאליו: אף אחד לא איים על השופטת.
שנית, הפנייה אל השופטת למען תתיר לי לפרסם (מבלי לפגוע בפרטיות הצדדים – שאני הייתי אחד מהם) פרטים על אודות התנהלותה המחפירה בתיק, הנה פנייה לגיטימית, חוקית, ועל פי סדרי הדין. איני הראשון להגיש בקשה להתרת פרסום. העובדה שאני עיתונאי – אין ולא היה בה כדי למנוע ממני את הזכות השמורה לכל בעל דין.
טענות השופטת כאילו נפנפתי בהיותי עיתונאי הנה שקר. חד וחלק. למרבה המזל, הכל מתועד (פרוטוקולים ובקשות). השופטת טענה טענה שקרית זו, רק כדי להצדיק את התפטרותה המבישה מהתיק. וממילא העובדה שאני עיתונאי לא נתנה לי שום יתרון, אלא להפך – שיחקה לרעתי.
העיתונאי: "הפנייה אל השופטת למען תתיר לי לפרסם (מבלי לפגוע בפרטיות הצדדים – שאני הייתי אחד מהם) פרטים על אודות התנהלותה המחפירה בתיק, הנה פנייה לגיטימית"
אין שום בעיה שעיתונאי יכתוב ויחקור בנושא שהוא קשור בו, ובלבד שהדבר יובא על ידו, במסגרת גילוי נאות, מול קוראיו ועורכיו, ומולם בלבד.
בשל הרצון שלי שלא לפגוע בפרטיות הצדדים, לא אכנס לעובי הקורה של רשלנות השופטת (שאותה רציתי לפרסם) ורק אציין כי בין היתר סילפה פרוטוקולים וערכה אותם. היא שיקרה, פשוט שיקרה במהלך הדיונים, ומעל הכל יצרה סכנה ממשית לחיי אדם.
דמיינו, כדוגמא (על מנת שלא לפגוע בפרטיות הצדדים) שישנה מחלוקת האם רכב כשיר לנסיעה בכביש, והשופטת מפנה את הרכב לבדיקת מומחה ובוחרת דווקא בנגר שיבחן האם הברקסים תקינים.
כשהתחלתי לבדוק האם אני היחיד (הנחתי שלא) שמזועזע מחוסר המקצועיות של השופטת, נחשפתי לתיקים שבהם התנהלה באותו האופן, ואף חמור מכך. הגב' אסתר זיטיניצקי רקורב, למיטב שיקול הדעת שלי וכושר השיפוט שלי, מסוכנת למדיינים באולמה.
הגב' אסתר זיטיניצקי רקובר אינה ראויה למשרת שיפוט בכלל, ובוודאי שלא במסגרת בית המשפט לענייני משפחה, ששם כל מעלליה נותרים מוסתרים מהציבור בחסות הדלתיים הסגורות ואיסור הפרסום הגורף.
טוב יעשו נשיא בית משפט השלום בתא, וסגניתו, אם יואילו לחקור מעט מה מתרחש באולמה של השופטת".
עוד הוסיף העיתונאי: "בניגוד לנכתב בכותרת, התחקיר לא עוסק באופן ממוקד בגב' זטיניצקי, כי אם במערכת בתי המשפט לענייני משפחה, כולה, וכך נאמר גם לשופטת. בשל התנהלותה, בקשתי להתיר לפרסם גם אודותיה, אך לא רק. גם הטענה כאילו לא הייתי מרוצה מהחלטותיה, ולכן בקשתי לפרסם את הדברים, פשוט אינה נכונה. הזדעזעתי מרשלנותה המתמשכת, משקריה, מזיופי הפרוטוקולים, ומנימוקיה להחלטות – נימוקים שהתבססו על המצאות פרי מוחה ועל טענות שאיש בכלל לא העלה לפניה ואשר היא טענה כאילו מי מהצדדים אמר אותן".
חזית נגד הארץ
טרם הגשת בקשה להתיר את הפרסום, פנינו לכלי תקשורת רבים. אף אחד מהם לא הסכים להצטרף לבקשה. רבים ציינו כי מדובר בעניין חשוב הן לגבי התנהלות העיתונאי ובטח לגבי התנהלות השופטת, אך בחרו לא להצטרף, בין היתר בשל שיקולים שנגעו לחוסר רצונם לעסוק בענייני תקשורת ו/או לפתוח חזית נגד עיתון הארץ.
לבקשה הצטרפו בסופו של דבר התנועה למשילות שבראשה עומד זאב לב ואתר News1, אתר החדשות של יואב יצחק. "השופט היושב בדין הוא זרועה הארוכה של הרשות השופטת במדינת ישראל, ומשכך חובתו לפסוק את הדין, בין אם הדבר מתאים לו ובין אם לאו", אומר לב. "השופט אינו יכול לבחור את המקרים הנוחים לו, ולהימנע מלשפוט צדק במקרים 'קשים' עבורו.
"השופט אינו יכול לבחור את המקרים הנוחים לו, ולהימנע מלשפוט צדק במקרים 'קשים' עבורו"
"חמורה אף יותר הימנעות מישיבה בדין כתוצאה של כניעה לאיומים ולחצים מצד בעלי שררה. אנו רואים בחומרה רבה את בקשתה של השופטת בהליך להתחמק מהכרעה עקב חששה מפני בעל דין, ובחומרה רבה אף יותר את העובדה שהמערכת אפשרה לשופטת לחמוק מתפקידה תוך כניעה לאיומים.
"שוב התברר שאור השמש, המאפשר לחשוף את המקרה השערורייתי הזה לציבור, הוא המחטא הטוב ביותר. נפעל להגיש תלונה לנציב תלונות הציבור על השופטים בשל המקרה".