בתחילת החודש מלאו שלוש שנים להתאבדותו של האמן והמורה בועז ארד. ארד התאבד יממה אחרי פרסום כתבת תחקיר אודותיו באתר מאקו, שחשפה כי ניהל מערכת יחסים עם קטינה שלמדה אצלו בתלמה ילין והביאה עוד שורה של עדויות על התנהלות בעייתית מול תלמידות. רבים מתחו ביקורת נוקבת על מאקו שפירסם את הכתבה, למרות שארד איים להתאבד אם תפורסם. מאקו מצידם פנו למשטרה והזהירו מפני סכנה של התאבדות.
ההתאבדות הזו זיעזעה את עולם האמנות. ארד היה אהוב וקרוב לאמנים רבים ולבכירים רבים בתחום האמנות ובעולם האקדמיה הרלוונטי – חלקם דור של אמנים שגדל אצלו בתלמה ילין ובמדרשה לאמנות של בית ברל, גם שם לימד, וחלקם קולגות. בין אלו אפשר למנות בין השאר את דורון רבינא, עד לאחרונה האוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב, גיא בן נר, דיקן המדרשה לאמנות בבית ברל, והאמנית מיכל נאמן. בעקבות בדיקה חוזרת של מאקו ופשרה עם משפחת ארד, פורסמה מטעם מאקו הודעה המדגישה כי הדברים המיוחסים לו בוצעו לפני למעלה מ-25 שנה, ולא בוצעו בכפייה או שלא בהסכמה.
על מדרשת בית ברל ירד אבל כבד. בימים שלאחר ההתאבדות, כונסו הסטודנטים לשיחות בנושא בשיתוף בכירי המרצים והסגל הניהולי. אלא שלצד רבים שהתאבלו על האירוע – שעל הטראגיות שלו לא היתה מחלוקת – היו סטודנטיות וסטודנטים במדרשה שעבורם היה העניין מורכב יותר.
חלק מהסטודנטים היו בוגרי ובוגרות תלמה ילין שהכירו את המוניטין של ארד או ישירות את יחסיו הלא נאותים עם תלמידותיו; היו ביניהם סטודנטיות שהתלוננו בעבר על האופן שבו ארד חשף אותן לחומרים קשים במסגרת הלימודים (למשל לסצנת אונס קשה במיוחד בסרט של דיוויד לינץ'); אצל חלקם זה העלה למודעות את הסוגיה של יחסים אינטימיים בין מרצים ומרצות לסטודנטים וסטודנטיות, תופעה שהייתה רווחת מאוד במסגרות האקדמיות השונות המלמדות אמנות ובמדרשת בית ברל בפרט, לפחות עד לשנים האחרונות. שוחחנו עם מיכל ארד, אחותו של בועז לפני כתבה זו, והיא ביקשה למסור כתגובה את מכתב ההתאבדות של ארד, אותו בחרנו לא לפרסם.
ניר הכהן, מנכ"ל מכללת בית ברל ב-9 השנים האחרונות, אמר ל"המקום": "היו הרבה דברים רגישים שנמצאים בעולמות שלא כל חוק מגדיר אותם בצורה מדויקת, אבל הנושאים האלו של גבולות המותר והאסור הוגדרו במכללה וגם חודדו ודויקו אחרי הטרגדיה של ארד".
באחד המפגשים האלו, בהשתתפות בכירי המדרשה, אנשי סגל וסטודנטים, נעמדה אחת הסטודנטיות (שלא הייתה מעוניינת להתראיין לכתבה זו; ש.ש) ואמרה: "יש פה עוד מרצים בעייתיים – יש מרצה מסוים שבימים שהוא נמצא, אני לא מגיעה למדרשה כי אני מפחדת". הסטודנטית לא נקבה בשם המרצה – אבל לא היה קשה לנחש למי היא התכוונה ובהמשך היא גם הגישה תלונה אנונימית, שנקבה בשמו. זה היה חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שהיה בעצמו מקורב לבועז ארד.
אותה סטודנטית לא הייתה היחידה שהתלוננה נגד לוסקי. עוד תלונה אנונימית הוגשה נגדו במדרשה באותה תקופה, ושתי אלו הצטרפו לתלונה אחרת, בזהות גלויה – זו של ל', מנהלת סדנת הדיגיטל במדרשה, שהייתה סטודנטית במוסד בעבר והכירה היטב את שתי המתלוננות האנונימיות האחרות.
לוסקי הוא אינטלקטואל, שנושא עימו את ההילה של מי שהיה תלמידו של מישל פוקו, הפילוסוף הצרפתי הדגול והפורה, שכתב את אחד הספרים המשפיעים של זמננו, "תולדות המיניות". לוסקי נהג ונוהג כנראה עדיין לספר "צ'יזבטים" מחוויותיו עם פוקו, שהתפרסם בניתוחיו על הדרך שבה מיניות, למשל, מובנית ומקבלת לגיטימציה בתוך השיח בידי האליטות והכוחות הדומיננטיים בחברה. לא יהיה זה מחמיר לומר, שלוסקי, שגאוותו בהשכלתו ובהיותו מורה, לא הפנים דבר וחצי דבר מההשלכות המוסריות האפשריות של תורתו של מורהו הדגול – לפחות על פי שלל העדויות המצטברות נגדו.
ביום הראשון לאחר ההתאבדות של ארד, ל', שעבדה אז בחצי משרה במדרשה, לא הגיעה לעבודה. אבל היא שמעה מחבריה על הסטודנטית שדיברה על המרצה שהיא נמנעת מלהגיע לאזור כשהוא נמצא בשטח. ל' שאלה אותה לשמו. התשובה – לוסקי – לא הפתיעה אותה משתי סיבות: ראשית, בגלל ששמועות על הטרדות מיניות של סטודנטיות מצד לוסקי הן מן המפורסמות בעולם האמנות כבר שנים. סטודנטיות מזהירות זו את זו מפניו. יש כאלו שיוצאות מהשיעורים שלו במחאה. ב-2015 יזמו סטודנטיות של לוסקי עצומה שקראה למוסדות אקדמאיים להפסיק להעסיק אותו – מבלי להזכיר את שמו. למעשה מספיק להקליד את שמו במנוע החיפוש גוגל כדי להגיע בתוצאה השנייה לדף פייסבוק בשם "מרצים מטרידים בעולם האקדמיה". אבל במקרה של ל' אלו לא היו רק שמועות – היא חוותה הטרדה מצידו של לוסקי על בשרה, והסיפור ששמעה מאותה סטודנטית גרם לה להתעורר:
"הרגשתי נורא", מספרת ל'. "לא האמנתי שהוא הטריד אותי ולא שמתי לב שבאותו זמן הטריד גם את הסטודנטית כשעבדה אצלי בסדנה. כעסתי על עצמי שלא שמתי לב שכשהוא נכנס לפה, היא מתכווצת. לא הבנתי איך לא קלטתי את זה. היא סיפרה שהוא הולך אחריה לסטודיו שלה. ובא בערבים לעבוד כשהיא בסדנה. מרצים מגיעים אמנם לעבוד בסדנאות ביחד עם הסטודנטים לא פעם. אבל היא הרגישה כל כך מוטרדת מלוסקי, שהיא הפסיקה להגיע למדרשה כשהוא מגיע לשם. בשלב הזה כבר ממש רתחתי והחלטתי לעשות עם זה משהו".
מיטה, ואור אדום
ל' החליטה להתלונן על מה שאירע לה ארבע שנים קודם לכן, והיא מספרת על כך כאן לראשונה:
"בשנת 2014 הייתי סטודנטית בשנה שלישית במדרשה לאמנות של בית ברל ובמקביל גם עבדתי במדרשה כאסיסטנטית. לוסקי היה מרצה שלנו בקורס חובה בשם 'תאוריות בשדה המורחב' במסגרת התואר המשולב 'חינוך ואמנות', שכולל תעודת הוראה ולימודי אמנות. התכתבנו במייל בנושאים שקשורים לתוכן הקורס ויוזמה שלי במדרשה, ובאחד המיילים לוסקי כתב לי: 'יש הרבה מה להגיד על העבודה שלך ואני לא רוצה לכתוב את זה כי זה יישמע אקדמי מדי. חייבים להיפגש ולדבר על זה. תמצאי זמן ונמצא זמן לדבר ולהסביר את מה שקרה שם בעצם. במייל נוסף מה-1 ביוני הוא כתב לי: 'תגידי מתי יש לך זמן כי אני לא מגיע למדרשה עד ה-11 (ביוני) בבוקר'".
ל' כתבה לו שהיא צפויה להגיע לתל אביב במסגרת הכנות לתערוכה שבה הייתה אמורה להשתתף אז. גם לוסקי אמור היה להשתתף בה. היא אמרה שיוכלו להיפגש היכן שנוח לו. הוא כתב שרוב הסיכויים שיהיה בסטודיו שלו ברחוב אבולעפיה. השניים קבעו להיפגש, הוא שלח לה את מספר הטלפון שלו וביקש ממנה שלא להפיצו.
ל' הגיעה בשעה היעודה לסטודיו של לוסקי ונכנסה אליו. למראה כזה היא לא ציפתה: "במרכז החדר ניצבה מיטה מוצעת. זה היה חדר אפלולי, מין חצי חדר חושך. חלק ממנו הוסתר בווילון שחור שכשלוסקי הסיט אותו, הגיע ממנו אור אדום. אווירה מוזרה. תחושת של מאורה בין בניינים. כבר כשנכנסתי זה הרגיש לי מוזר, אבל הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שזה בטח סטודיו של אמן שגם ישן או נח בו, אז אני לא צריכה לייחס לזה חשיבות.
"אחרי שלוסקי פתח לי את הדלת. הוא התיישב על המיטה וסימן לי עם היד לשבת לידו. לא עשיתי את זה, אלא התיישבתי על שרפרף נמוך שהיה שם בסמוך למיטה. דיברנו על העבודה שלי. במהלך כל השיחה שכב לוסקי על המיטה כאילו היה איזה פילוסוף יווני. דיברנו על הפרויקט שהתחלתי לעסוק בו באותה תקופה, של הפקה של צבעים מצמחים.
"בשלב מסוים בשיחה, תוך שאני מסבירה לו מה אני עושה, נתתי לו בקבוק של צבע ביד ואמרתי לו 'תראה מה הכנתי'. במקום לקחת את הבקבוק מהיד שלי, הוא התחיל ללטף אותה. נרתעתי אחורה ואמרתי לו 'רגע'. הייתי מאוד מובכת. אני זוכרת שריחמתי עליו וגם על עצמי. חשבתי שהוא פתטי והרגשתי מטומטמת. הוא דחה אותי.
"אמרתי לו מיד שאני חייבת לזוז לצילומים בגלריה כי עבר יותר מדי זמן. ניסיתי לשדר שלא קרה כלום. באתי לקחת את הדברים שלי ולצאת מהסטודיו. ביציאה הוא חיבק אותי ואמר כמה זה נהדר שנפגשנו ושהוא לא נוהג להזמין סטודנטיות לסטודיו שלו, אז שלא אספר על זה לאף אחד.
"אחרי שלוסקי פתח לי את הדלת. הוא התיישב על המיטה וסימן לי עם היד לשבת לידו. לא עשיתי את זה, אלא התיישבתי על שרפרף נמוך שהיה שם בסמוך למיטה. דיברנו על העבודה שלי. במהלך כל השיחה שכב לוסקי על המיטה כאילו היה איזה פילוסוף יווני"
"יצאתי המומה מהפגישה הזו. אחריה פגשתי חברות שלמדו איתי במדרשה. כשהן שמעו שהייתי אצלו, הן אמרו לי 'תגידי, את משוגעת? מה הלכת אליו? את לא מכירה את כל הסיפורים עליו?' אבל בזה זה נגמר. תייגתי את מה שקרה איתו כחוויה שבה הייתי פשוט תמימה ולא חשבתי שיפיל אותי בכזו מלכודת או יטמון לי פח.
"גם לא חשבתי בכלל להגיש תלונה. גם עם החברות שלי לא דיברתי על האופציה הזו. היא בכלל לא היתה קיימת מבחינתנו, או נכון יותר – לא ידענו שיש אפשרות כזו. לא היה מעולם שלט במדרשה באותה תקופה וגם במשך שנים אחרי כן, שמסביר על האפשרות הזו או מציין מי אחראיות על הטיפול בתלונות על הטרדות מיניות".
שוחחנו עם שתיים מחברותיה של ל', להן סיפרה על מה שאירע בסטודיו של לוסקי בזמן אמת. הן אישרו את הדברים. אחת מהן סיפרה כי הזהירה את ל' עוד לפני שהלכה ללוסקי: "היא סיפרה לי שלוסקי הזמין אותה לסטודיו, ואמרתי לה לא ללכת. אני חושבת שאמרתי לה אפילו שהוא מסוכן. הכרתי אותו משיעורים שלמדתי אצלו והוא סליז והוא אוהב את זה שהוא כזה. זה חלק מהנוכחות שלו כל הזמן. הוא משחק עם זה ומשום מה עולם האמנות אוכל את זה כל יום לארוחת בוקר וערב. אני יותר גדולה מל', וכבר אז הייתי יותר זמן ממנה בעולם הזה.
"בכל מקרה, ל' הלכה בלי לעדכן אותי. ואז היא סיפרה לי – אני לא זוכרת אם ישר באותו יום או אחרי כמה ימים – שהיא הייתה אצלו בסטודיו והוא נגע בה באופן מיני והיא נבהלה מאוד מזה ואמרה לו שהיא חייבת ללכת כי מחכים לה או משהו כזה; ואז היא ממש ברחה משם. מאוד הצטערתי שהיא עברה את זה. כמובן שאני לא שופטת אותה שהיא הלכה. היא הייתה בת 25 נדמה לי. נלהבת. העולם נפתח בפניה. היא מגלה פתאום כל מיני פילוסופים מעניינים וחומרים אחרים.
"צריך להבין שיש משהו כזה בתוך לימודי האמנות של ארוס אינטלקטואלי – סטודנטים וסטודנטיות נמצאים במצב של לימוד וספיגה של המון חומרים שעוסקים בפנימיות והכל מאוד רגיש ואישי והם חשופים מאוד. יש מרצים רבים שמנצלים את זה ופוגעים בהם ללא אתיקה וחוצים גבולות מאוד ברורים – ואז טוענים שהם אפורים. הבעיה לא הייתה ב-ל' שהלכה אליו, הבעיה הייתה בהתנהגות של לוסקי".
יומיים אחרי המפגש בסטודיו שלו, לוסקי שוב כתב לה, בין היתר: "כבר דאגתי לך. חיפשתי אותך בפיסול היום לדעת אם הכל עבר בשלום". בפיסול הוא התכוון לסדנה לפיסול במדרשה, של' הייתה אסיסטנטית בה – עבודת סטודנטים בשכר שמתבצעת במשמרות ובמסגרתה ל' הייתה אחראית על אספקת שירותים, כלים וחומרים.
ל' השיבה לו שהיא מופתעת שהתקשר לסדנה ושזה הביך אותה. לוסקי כתב לה: "מה, כולם שמעו שלוסקי מחפש אותך בטלפון? איזו פדיחה. אבל כתבתי למנהלת הסדנה שאני צריך שתעזרי לי במשהו והיא הבינה שזה עניין טכני. אולי אני דאגן מדי. סליחה, אני מתנצל, אבל כיוון שלא שמעתי ממך עברו לי כל מיני תסריטים בראש". יום אחרי זה קיבלו הסטודנטים בקורס של לוסקי ובהם גם ל' מייל על הגשת עבודה לסיום הקורס. ל' הגישה את העבודה עם שתי חברות לספסל הלימודים וקיבלה ציון גבוה מאוד, מעל 90, ככל שזכור לה היום.
ואז הגיעה שנה ד'. גם בשנה הזו הסטודנטים מחויבים בקורס של לוסקי שעוסק בפילוסופיה של האמנות. הפעם ל' שמרה על פרופיל נמוך בקורס. "לוסקי המשיך לשלוח לי מיילים אבל כמעט לא עניתי להם". המיילים שלו עסקו כעת, לדבריה, בעניינים אמנותיים, "אבל הוא גם המשיך כל הזמן לשאול אותי על חיי האישיים ולספר על שלו".
במקביל, היא מספרת, לוסקי המשיך לנסות ליצור איתה קשר כל הזמן במדרשה עצמה: "הוא היה מגיע לכל מיני מקומות שאני נמצאת בהם. למשל הייתה סיטואציה שעמדתי עם סטודנטים והוא עבר לידי ותפס לי את הקליפס בשיער ואמר לי 'איזה כיף שיש לך שיער כזה יפה, חבל שאני לא יכול לשים כזה קליפס' (לוסקי קירח כבר שנים רבות; ש"ש). היו לו כל הזמן כל מיני הערות כאלו.
"אגב, גם לפני שהגעתי אליו לסטודיו הוא אמר דברים שהיו בעייתיים. למשל הייתה פעם שהוא הזמין אותי לדבר בספרייה במדרשה על איזה פרפורמנס שעשיתי בתערוכה. התחפשתי לנימפה שמנה וגדולה עם גוף מעוות ושכבתי כמה שעות בחלל. לוסקי אמר לי 'מה את צריכה את כל התיאטרליות הזו? למה את לא פשוט שוכבת שם עירומה?' הוא התחיל לדבר על יצירה מפורסמת של דושאן, שבה יש אנשים שמסתכלים דרך חריר הצצה ורואים גופה של אישה שהיא ספק אנוסה ספק מתה שמחזיקה עששית. הוא התחיל לדבר איתי על הגוף שלי ולמה אני לא שלמה איתו. כל מיני דברים ברוח הזו. למדתי פרפורמנס גם בעבר ועסקתי בהרבה חומרים רגישים, אבל הוא דיבר באופן שלא היה קשור בכלל לעבודה שלי".
ל', כאמור, החליטה להגיש תלונה במדרשה נגד לוסקי, זמן קצר אחרי התאבדותו של ארד. לתלונתה היו תוצאות דרסטיות: המדרשה סיימה את העסקתו, הפסיקה את עבודתו בעריכת כתב העת של המוסד ואסרה עליו גם להגיע להרצאות אורח במקום.
על מה ש-ל' עברה במהלך הטיפול בתלונה במדרשה יפרסם "המקום" בעתיד הקרוב פרק נפרד של התחקיר, אבל ניתן לסכם זאת באמצעות התוצאה העגומה: ל' הרגישה שאין לה ברירה מלבד להתפטר מהמדרשה עוד קודם להרחקתו הרשמית של לוסקי. היא נותרה פגועה, מותשת ובמידה מסוימת מודרת מעולם האמנות שהשקיעה מאמצים רבים וזמן רב לניסיון להתקדם בו. בסופו של עניין, ל' עודכנה על הרחקתו של לוסקי, "בין היתר בגלל מידת החומרה של המקרה" שאירע לה, במכתב רשמי שקיבלה מטעם עורך דין שייצג את המדרשה. במכתב נכללה גם מעין התנצלות על העיכוב הפרוצדורלי במסירת ההודעה ל-ל'. למרות המעשים של לוסקי, במכתב ציין עורך הדין כי הפסקת עבודתו נעשתה בהסכמה משותפת שלו ושל המדרשה.
במהלך התחקיר על לוסקי גילה "המקום" כי למעשה, התלונה של ל' נגדו לא הייתה התלונה הלא-אנונימית הראשונה נגדו באותו מוסד. לוסקי לימד במדרשה גם בעשור הראשון של שנת 2000. עד 2008 יאיר גרבוז עמד בראש המדרשה וגלעד מלצר היה ראש הלימודים העיוניים בה. שאלנו את השניים האם נכון שהייתה נגד לוסקי תלונה אחרת בעבר.
גרבוז סיפר על סטודנטית שהגיעה להתלונן עם הוריה, בעקבות דברים שלוסקי אמר לה ואופן התנהלותו מולה בשיעור. גם בעניין זה, נודע לנו שאותה סטודנטית לא הייתה לבד: לאורך השנים סטודנטיות רבות התלוננו על תכנים קשים, יחס נוקשה והגיעו אף להגדרות קיצוניות כמו "אווירת טרור". רבות מהן תיארו את עצם המבט שלו כמטריד, דבר שפוסט-מודרניסט מדופלם כלוסקי ודאי היה צריך להבין.
גרבוז אמר ל"המקום" שמלצר סיכם עם לוסקי שלא ימשיך ללמד שנה לאחר מכן במדרשה. מלצר אמר שהוא זוכר את האירוע במעורפל, אבל שכראש הלימודים העיוניים, כלל לא הייתה לו סמכות לעשות דבר כזה. מלצר אמר שנזף בלוסקי. כך או כך, גם הפעם לוסקי קיבל אזהרה מסוג האזהרות הלא פורמליות, מה שמלצר מתאר כנזיפה, והמשיך ללמד.
סטודנטית אחרת שלמדה במדרשה בראשית שנות ה-2000, ג', מספרת כי לוסקי הטריד בלי הרף חברה שלה ללימודים, עד שהיא עצמה ניגשה להתלונן על כך: "לוסקי הטריד אותה בלי הפסקה. הוא הציע לצלם אותה, העיר לה הערות על איך שהיא נראית. פעם אחת הייתה ממש מוגזמת: במדרשה יש אולם עם כנפיים של דלתות זכוכית – והוא סגר את הדלתות ככה שיהיה מעבר צר ועמד במעבר כך שכל הסטודנטים ובעיקר הסטודנטיות יעברו מאוד קרוב אליו. ואז הוא לחש לה משהו על זה שהוא מדמיין אותה ערומה מתחת לבגדים.
"אמרתי לה שתתלונן והיא אמרה שהיא לא רוצה. אז אמרתי שאתלונן בשמה. הלכתי למישהי שהייתה, נדמה לי, אחראית לקשר עם הסטודנטים. אני לא מצליחה להיזכר בשמה, אבל אני זוכרת שהתשובה שלה פשוט היממה אותי דווקא בגלל שהיא הייתה אישה. סיפרתי לה מה היה, והיא הסתכלה עליי במבט חצי משועמם ואמרה: 'טוב, זה לא משהו שאנחנו לא יודעים'. אמרתי לה: 'ומה אתם עושים עם זה'. והיא אמרה לי 'תראי, הוא עוד שנתיים יוצא לפנסיה אז אין מה לעשות עם זה בלאגן עכשיו'. הייתי כל כך בשוק מהתשובה שלה, שאפילו לא סיפרתי את זה לחברה שלי".
ג' מתארת תמונה לא מחמיאה של המדרשה בפרט ומוסדות ללימודי אמנות בכלל: "לוסקי לא היה היחיד", היא אומרת. "היה מרצה שהטריד חברה שלי עם כל מיני רמיזות מיניות ואז הפך להיות בן זוג של סטודנטית אחרת בכיתה. היה מרצה שהוא אמנם גיי, אבל היה שלב שבו הוא היה עם בנות והפך לבן זוג של מישהי שלמדה בכיתה שלו. היא הייתה בת 19. היה מרצה במדרשה שנישק חברה שלי בכוח במעלית. זה קרה בבצלאל, גם שם הוא לימד. היה מרצה שהייתה לו חברה סטודנטית אחרי שהתגרש. והיה את המרצה הבכיר שהיה יושב במקום מרכזי במדרשה – בכיכר שהיה בה מין עץ שעליו תלויה נדנדה – וסטודנטים היו יושבים לו לפעמים על הברכיים. אולי במקום לשאול אותי מי הטריד תשאלי אותי מי לא הטריד".
אוקי, מי לא הטריד?
"רועי רוזן אף פעם לא הטריד. אני אהיה מאוד מופתעת וכואבת אם אשמע שכן. הוא תמיד היה ישר והגון".
להחלטה לנתק קשרים עם לוסקי במדרשה לא ניתן פומבי עד היום. בבית ברל דאגו לשמור הכל "בתוך המשפחה", ומסתבר שזו הנורמה, לגבי לוסקי ולגבי אחרים, ולא רק במדרשה. כבר שנים שבכירים בעולם האמנות – וגם בכירות – מעלימים עין ממצוקות של סטודנטיות וסטודנטים וממשיכים לשמור על קשר השתיקה. כמה שנים? כ-40 שנים של הליכה במדבר מוסרי.
בתוך החדר החשוך
הסיפור המוקדם ביותר שהגיע ל"המקום" על חיים לוסקי מחזיר אותנו לשנות ה-80 – עידן הקרח בכל הקשור לשיח על הטרדות מיניות; שנים טרם חוקק החוק למניעת הטרדה מינית ולפני שמישהו בכלל דיבר על יחסי מרות. יעל ביבר, היום מנהלת בית ספר ועוסקת בתחום החינוך, והיחידה שמדברת כאן על לוסקי בשמה, הייתה אז בת 19, סטודנטית בקמרה אובסקורה, בית ספר ידוע לצילום. לוסקי, השנה בן 70, היה המרצה שלה בבית הספר, אז בשנות ה-30 לחייו.
ביבר מספרת: "ביקשתי מלוסקי שייתן לי פידבק על העבודה שלי. הוא הזמין אותי לחדר שלו. את הפרטים המדויקים אני כבר לא זוכרת, אבל אני זוכרת בבירור שהוא דחף אותי לקיר וניסה לחבק אותי ולנשק אותי. הדפתי אותו מעליי". ביבר עברה על כך לסדר היום. משהו שנשים רבות עושות עד היום ובוודאי שעשו באותה תקופה. אלא שחמש שנים אחרי כן היא שמעה משהו שגרם לה להפסיק לשתוק.
"סיימתי את הלימודים בקמרה אובסקורה והמשכתי משם ללמוד בבצלאל במחלקה לצילום. חלפו חמש שנים בערך מאז האירוע עם לוסקי, ויום אחד שוחחתי עם קולגה שעבדה במוסד אקדמי אחר כמורה בתחום האמנות. היא סיפרה לי שיש לה תלמידה שנמצאת במצב רגשי לא טוב ויש לזה קשר ללוסקי (ביבר סירבה לפרט מי היא הקולגה שלה מאותם ימים; ש.ש) ואז נזכרתי באירוע שהיה לי איתו כמה שנים קודם. חשבתי לעצמי שאם זה קרה לי ויש עוד מישהי שאולי קרה לה משהו דומה, אז אני חייבת לעשות עם זה משהו.
"פניתי לאריה המר, המנהל של קמרה אז וסיפרתי לו על האירוע. אריה אמר לי 'מה את רוצה שאני אעשה עם זה. זו מילה שלך מול מילה שלו'. זה היה עוד לפני שהוא בכלל בדק. הוא אמר לי שאם אני רוצה אני יכולה לפנות למשטרה ולהתלונן, ועוד הגדיל ואמר שהוא לא יכול לפטר את לוסקי כי ללוסקי יש משפחה לפרנס".
המר אישר ל"המקום" כי שוחח עם ביבר אך הייתה לו גרסה שונה לדברים.
יכול להיות שאמרת לביבר שאתה לא יכול לעשות כלום כי לוסקי צריך לפרנס משפחה?
"ממש לא. אמרתי לה שמה שהיא מבקשת זה שעל סמך סיפור, אני אקח בנאדם שעובד איקס שנים ואשליך אותו לכל הרוחות, ויש לו משפחה שהוא צריך לפרנס אותה. אני לא יכול לעשות את זה על סמך סיפור שהיא מספרת לי. אני צריך להיות השופט והמוציא לפועל? זה לא עובד ככה. היא גם לא סיפרה לי על משהו שלוסקי עשה לה. היא סיפרה לי סיפור אחר לגמרי, שקשור לשכנים של לוסקי בעבר".
ביבר שוב חזרה לעיסוקיה והניחה את הדברים האלו מאחוריה. היא לא הרגישה מצולקת כתוצאה מהאירועים בעברה. ואז החלה תקופת מי טו, וביבר נתקלה בעצומה ברשת נגד לוסקי. "אני קוראת על העצומה ולא מאמינה שהוא ממשיך לפגוע בנשים כבר עשרות שנים", היא מספרת.
בנובמבר 2016, כתבה ביבר את הדברים הבאים בתגובה לפוסט שפורסם בפייסבוק:
"הייתי סטודנטית בת 19 בקמרה אובסקורה כשחיים לוסקי הטריד אותי מינית… שנים מאוחר יותר, כשנודע לי על נפגעות נוספות פניתי למי שהיה מנהל קמרה אובסקורה אריה המר, שבמקום לברר ולטפל בחר להתעלם… הרבה סבל יכול היה להיחסך. האם יהיה מי שייקח אחריות ויאפשר בירור משפטי לגביו? מוכנה לבוא להעיד".
"יום אחד שוחחתי עם קולגה שעבדה במוסד אקדמי אחר כמורה בתחום האמנות. היא סיפרה לי שיש לה תלמידה שנמצאת במצב רגשי לא טוב ויש לזה קשר ללוסקי ואז נזכרתי באירוע שהיה לי איתו כמה שנים קודם. חשבתי לעצמי שאם זה קרה לי ויש עוד מישהי, אז אני חייבת לעשות עם זה משהו"
מאז אותו פוסט, פנו אליה מידי פעם עיתונאים שרצו לפרסם את סיפורה, במסגרת תחקיר אודות לוסקי. היא דיברה איתם. אבל דבר לא פורסם.
זה לא היה האירוע החריג היחיד בהקשר של לוסקי בקמרה אובסקורה. אי שם בשנות ה-80 נכנסה למשרדו סטודנטית צעירה, בת 20 בערך והפכה לו את המשרד. היא שברה חלק מהציוד והשליכה לרצפה עבודות ומסמכים."המקום" לא הצליח לאתר את אותה סטודנטית כדי לברר במדויק את הרקע לאירוע, אבל עדים שהיו בקמרה אובסקורה באותה תקופה אישרו לנו שהוא התרחש.
לוסקי עצמו התייחס בעבר לאירוע הזה בשיחה עם מכר ואמר כי הוא מכיר את הסטודנטית הזו וכי היא "השליכה עליו פגיעות מעברה". הוא ציין גם כי היא המשיכה להגיע להרצאות שלו לאחר מכן, וגם כשעבר כבר ללמד במוסדות אחרים.
אריאלה עיישה אזולאי מסרה בתגובה לשאלות שהפנינו אליה בעניין הריסת חדרו של הקולגה שלה דאז לוסקי:
"לאור אי הדיוקים ביחס אלי, להלן תגובתי: לא חלקתי חדר עם חיים בקמרה אובסקורה. זכור לי שמישהי הרסה לו את החדר. זה היה מאוד מטריד. אני לא הייתי ממונה על חיים בקמרה אובסקורה, וזה היה בטיפולו של המנהל של קמרה אובסקורה. לא שותפתי בפרטים. אלי לא הגיעו תלונות ישירות מנשים על חיים, אבל שמעתי שמועות, ובתור חברה של חיים, קיוויתי כבר מזמן שהן יתבהרו כדי שאפשר יהיה להתמודד אתן ולהגיב להן כראוי".
"לקח את היד שלי ושם על איבר מינו"
באחת העדויות הקשות שהגיעו ל"המקום" בעניינו של לוסקי, מספרת ת': "למדתי אצלו באמצע שנות ה-90 במוסד אקדמי נחשב בתחום האמנות. לוסקי היה אז לדעתי בן 40 בערך, גבר גבוה ומרשים, חתיך אפילו, לבוש בבגדים השחורים שלו עם קרחת בוהקת. היינו מסדרים עבודות והוא עבר מכיתה לכיתה. הוא היה נכנס וסוגר את הדלת. וכל פעם שהיינו בסיטואציה כזו הוא היה נעמד מאוד קרוב אליי, מתחיל לדבר איתי בקול שלו, מין קול מאנפף ונמוך. אני ממש מרגישה את זה פיזית עד היום.
"הרגשתי שהוא לא התייחס בכלל לעבודות שלי. הוא היה לוקח את היד שלי ושם אותה על איבר המין שלו. ככה כל פעם. הייתי אז בשנות העשרים שלי ותחשבי מה זה לדבר על פרויקט גמר אישי כשהיד שלך נמצאת על אבר מין של המרצה. על הזקפה שלו.
"כשהוא היה נכנס, הייתי מנסה לעמוד בפינה רחוקה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. באחת הפעמים אמרתי לו שאתלונן לאשתו והוא פרץ במין גיחוך כזה. הוא היה איש פשוט מבחיל. היה בו משהו מצמית. הוא היה מתקרב אליי והייתי קופאת. זה לא היה כאילו שמישהו מתחיל איתך. היה בו משהו פשוט מפחיד. מין סאדו-מאזו כזה. הוא משדר תחושת אדנות ומשהו מאוד אפל. הרגשתי שהוא משתמש בגודל שלו. הוא גדול וגבוה, וכשעמד לידי קפאתי. עד היום קשה לי לדבר על זה, בעיקר כי אני כועסת על עצמי ושואלת את עצמי למה לא היה לי כוח להפסיק את זה. לקום וללכת או להתלונן.
"הרגשתי שהוא לא התייחס בכלל לעבודות שלי. הוא היה לוקח את היד שלי ושם אותה על איבר המין שלו. ככה כל פעם. הייתי אז בשנות העשרים שלי ותחשבי מה זה לדבר על פרויקט גמר אישי כשהיד שלך נמצאת על אבר מין של המרצה. על הזקפה שלו"
"עברו כמה שנים ויום אחד הייתי באיזו פתיחה של תערוכה. פגשתי שם מישהו ששאל אותי איפה למדתי ומי היה המרצה. כשסיפרתי לו שלוסקי היה מרצה שלי הוא שאל אותי 'אז גם איתך הוא התעסק?' ואז ירד לי האסימון שלא הייתי יחידה כנראה. הבנתי שזה דפוס, שהוא פשוט חולני.
"הרבה שנים לא קראתי לזה בכלל הטרדה. לא ידעתי איך לקרוא לזה. אולי הייתי תמימה. לא זוכרת שזה היה מושג שדיברו עליו אז בשנות ה-90. לפני כמה שנים הייתי בתערוכה שגם הוא היה בה. הוא הסתכל עליי בלי הפסקה ואז ניגש לדבר איתי. הוא שאל אותי איך קוראים לי ואמרתי לו 'היית מרצה שלי פעם'. הוא אפילו לא זכר אותי".
סטודנטית נוספת שלמדה בבצלאל לפני כעשרים שנים סיפרה ל"המקום": אני יודעת ממקור ראשון על שתי נשים שטענו שהטריד אותן. הן לא רוצות לדבר, ואני יכולה להבין את חששן. אני זוכרת שהייתי רואה אותו במסדרונות והוא היה מעיר לי הערות על השמלה השקופה שלי ועל שיער הערווה שלי. בחרתי באיזה מסדרונות לא להסתובב, מתוך חשש שהוא יעבור שם".
נשר גם ממנשר
מקום נוסף ממנו לוסקי הורחק, באופן לא רשמי, הוא בית הספר לאמנות מנשר בתל אביב. גם הפעם הייתה זו תלונה של סטודנטית במוסד, נכנה אותה כאן ע', שהביאה לכך.
ע' לא רצתה לשוחח עמנו על תלונתה בעניין לוסקי אבל הסכימה שנשתמש בתיעוד שלה מהעבר בנושא, שהועבר לכמה גורמים רשמיים. בשנת 2011 היא השתתפה בקורס שלוסקי העביר במוסד, שהשיעורים בו הורכבו משני חלקים. בחלק הראשון הייתה הרצאה ובחלק השני הקרנה של וידיאו או סרט.
"בזמן ההרצאה לוסקי הרבה לדבר על מין. הוא נהג לספר על החיבה שלו ליחסים פתוחים, על כך שהוא מקיים יחסים פתוחים עם אשתו ונהג להדגיש שמונוגמיה זה מיושן וחסר טעם. בזמן הדיונים האלו, שלוו באווירה סוערת ובקריאות ושאלות רבות מצד הסטודנטים, הוא נהג לפנות במבטים ובמילים אלי ולחברתי ולשאול לדעתנו, לבדוק מה יש לנו לומר בנושא. בהפסקות, בקפיטריה, במסדרונות, במעלית ובכל הזדמנות שבה פגש בחברתי ובי הוא תמיד נעץ מבטים, סרק את כל האיברים האפשריים, ניסה לדבר איתנו והעיר הערות על הלבוש, הנעליים ועוד.
"בסמסטר ב' חברתי עזבה את הלימודים ותשומת ליבו התמקדה בי. בחלק השני של השיעור, בזמן ההקרנה, הוא היה מתיישב קרוב מאוד אלי באופן קבוע. באחד השיעורים הוא התיישב קרוב מידי, ממש נצמד אליי עם הכיסא. בתגובה זזתי לצד השני, והוא זז לכיווני – וכך כמה פעמים עד שזזתי בצורה משמעותית וזה נגמר. במארס 2013 הוא ניגש אלי באחת ההפסקות. ישבתי עם חברתי ושוחחתי איתה, לוסקי הגיע והתקרב אלי נעמד מעלי ושאל האם השתוללתי הרבה בלילה. שבוע אחר כך הגעתי אליו מאוד כועסת ואמרתי לו שהדברים שאמר לי בשבוע שעבר היו מאוד חמורים ושאני לא מוכנה שידבר אלי כך. הוא התנצל ואמר לי בהמשך כמה פעמים שהוא התכוון רק באופן חברי.
"ישבתי עם חברתי ושוחחתי איתה, לוסקי הגיע והתקרב אלי נעמד מעלי ושאל האם השתוללתי הרבה בלילה. שבוע אחר כך הגעתי אליו מאוד כועסת ואמרתי לו שהדברים שאמר לי בשבוע שעבר היו מאוד חמורים ושאני לא מוכנה שידבר אלי כך. הוא התנצל"
"במאי 2014 במסגרת קורס חובה נפגשתי איתו לפגישה אישית בה היינו צריכים לדון ביחד בגוף העבודות שלי לקראת תערוכת הגמר. הגעתי עם עשרה דימויים, עבודת וידיאו וטקסט. במשך כל אותה פגישה, שנמשכה בין רבע שעה לעשרים דקות, הוא חקר אותי על עבודה אחת בלבד, בה אני מצולמת עם הגב למצלמה. הוא שאל למה רואים רק את חלק הגוף העליון, האם הייתי ערומה גם בחלק התחתון או לבשתי תחתונים. הוא שאל אם צילמתי את החלק התחתון ואמר שאם לא, זה לא טוב. הוא ביקש שאשלח לו תמונות בהן רואים גם את החלק התחתון.
"בזמן שהוא שואל את השאלות עמדתי ליד המקרן והוא יושב והעיניים שלו מתרוצצות בין התמונה שלי שמוקרנת לבין הגוף שלי, שהוא סוקר אותו ולא מחסיר שום איבר. שום אמירה על תולדות האמנות לא הייתה לו. אציין שתמיד הקפדתי להגיע לשיעוריו בלבוש צנוע הוא מעולם לא תפס אותי עם מחשוף. כשבוע לאחר הפגישה, הגעתי זועמת ואמרתי לו שמה שהוא הוציא מפיו היה נוראי ולא ראוי בשום צורה. הוספתי ואמרתי שייזהר ממני. הוא אמר שוב שזה היה חברי בלבד.
"ביתר השיעורים באותה שנה הוא ניסה בדרכים שונות ומתוחכמות יותר ופחות לדלות פרטים על החיים האישיים שלי. מה ההורים שלי עושים, בני כמה הם, איפה אני גרה, כמה עולה לקנות בית היכן שהורי גרים, האם שקט באזור מגוריהם, מה עושים היכן שהם גרים והביע את רצונו לעבור לגור בסביבת מגוריהם. הוא שאל מה אני חושבת על תערוכה חדשה שנפתחה, והדגיש בפני שהוא חושב שאני צריכה להתחתן עם האמן שמציג אותה.
"באפריל 2014 נפגשה ע' עם עודד ידעיה, מייסד ומנהל מנשר, במסגרת חלק מפגישות חובה שהסטודנטים נדרשו להגיע אליהן. בפגישה שוחחה עם ידעיה על עבודותיה ועל הטקסט שכתבה ואז העלתה לראשונה את סיפורו של לוסקי בפני ידעיה: "עודד הציע לי לבקש את דעתו של לוסקי על הטקסט. אמרתי לו שלוסקי בעיקר עסוק בלהקניט תלמידים ושאותי הוא מטריד מינית. הוא ענה לי 'למה את מצפה כשאת מביאה עבודות כאלו'. הייתי בהלם ושתקתי. מאז אותה שיחה לא פניתי לעודד".
בהמשך פעלה ע' לקדם את התלונה בעניינו של לוסקי באופן פורמלי. לוסקי הצטייד בעורך הדין אביגדור פלדמן. בסופו של דבר, ע' החליטה להמשיך הלאה. ידעיה חשף בפנינו כי בעקבות הדברים הללו, לוסקי הורחק ממנשר וכבר לא מגיע ללמד בבית הספר, אבל הוא הכחיש כי אמר לע' "למה את מצפה כשאת מביאה לו עבודה כזו". ידעיה אומר כי עוד לפני המקרה של ע' הוא ראה "שפה ושם היו לו באמת דיבורים כאלו לא ראויים. לא הצעות או מעשים אלא דיבורים", ושעובדה זו תרמה להחלטה להיפרד מלוסקי. כמו בבית ברל גם במנשר נסיבות הפרישה של לוסקי לא תועדו באופן רשמי. הפרישה הייתה "בהסכמה" ולוסקי עבר לחיפה.
"בזמן ההקרנה, הוא היה מתיישב קרוב מאוד אלי באופן קבוע. באחד השיעורים הוא התיישב קרוב מידי, ממש נצמד אליי עם הכיסא. בתגובה זזתי לצד השני, והוא זז לכיווני – וכך כמה פעמים עד שזזתי בצורה משמעותית וזה נגמר"
עוד בית ספר לאמנות שבו לימד לוסקי היה קלישר. ו', סטודנטית במוסד הזה באמצע שנות ה-90, מספרת: "הוא אדם מאוד חכם ומאוד מניפולטיבי. היה שיעור שבו הוא דיבר על מושג של חדר עבודה. חדר עבודה בז'רגון הפילוסופי זה חדר של ההורים שבו עושים ילדים. משהו כזה. חדר שעושים בו מין. היה דיון בסדר, וכשיצאנו מהחדר הוא התקרב אלי ממש ואמר לי 'ספרי לי מה את עושה בחדר עבודה שלך'.
"אני ממש הייתי בהלם ממנו. אני זוכרת שלקחתי את זה מאוד קשה. זה היה מאוד מלחיץ, ההערה הזו שלו. אחר כך הוא לא עשה את זה שוב, אבל הייתה לי חוסר נוחות גדולה להיות בקרבתו למרות שחשבתי שהוא מורה טוב ויש לו מה להגיד. היה לי קשה לשבת אצלו אחר כך בשיעורים. בעיני, היום וגם אז, זה הרגיש כמו הטרדה. אולי אנשים ישמעו את זה ויגידו 'שטויות זה כולה הומור', אבל זה לא הרגיש ככה.
"זה גרם לי לשני דברים: זה שינה לי את ההרגשה בלימודים ואיך אמשיך את הדרך הזו, וזה גרם לי לעסוק כל הזמן בשאלה האם אני בסדר שאני מתרגשת מזה וזה מלחיץ אותי. היו אצלנו המון דברים בעייתיים. אני זוכרת אנשי צוות שהיו עם תלמידות. התחושה הייתה של כת שיש בה גורו, והגורו מנצל את זה. כל זה יצר אווירה מאוד לא נוחה. האמת? אני לא יודעת איך בכלל שרדנו אז את הלימודים עם כל הדברים שקרו שם".
העין המטרידה
לוסקי לימד לאורך השנים גם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מ', שהייתה תלמידה שלו, סיפרה ל"המקום" על היתקלותה בו: "למדתי שם לפני 17 שנים בערך. הוא היה אז אחד המרצים הכוכבים שם. שקלתי להירשם לקורס שלו. יום אחד הגעתי לספרייה המרכזית בקמפוס וקישקשנו. הוא הזמין אותי למשרד שלו. היה לו משרד בספרייה בגודל של ארונית שירות אולי. מטר על מטר. דיברנו ואז קמתי ללכת והוא ניסה לנשק אותי. הרחקתי אותו ממני ואמרתי לו שזה לא הכיוון וזה מאוד מביך אותי. מאז לא נכנסתי למשרד שלו יותר".
ב', שלמדה אצל לוסקי בקורס בתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, זוכרת גם היא את בניין הספרייה המרכזית לרעה. "באותו זמן", היא מספרת. "לא היו הרבה מרצים באוניברסיטה שדיברו על פילוסופיה צרפתית בת זמננו, אז הקורס שלו היה מסעיר מאוד מבחינתי. המומחיות של לוסקי היתה בז'ורז' בטאי ובז'יל דלז. הוא אהב להסתכל על דברים מאוד קיצוניים. הוא התעסק במשחק עם גבולות כל הזמן. הכל היה בתפר של אלימות ומיניות ופילוסופיה. למרות הכל, מבחינתי קראתי את סיפור העין בזכות לוסקי, וזה תרם לי הרבה אינטלקטואלית".
על "סיפור העין" של ז'ורז בטאי שווה להתעכב רגע. מדובר בספר שמספר על שני ילדים בני 12 שמגלים את המיניות שלהם והיא הופכת להיות אגרסיבית. בשלב מסוים הילדה עוקרת את העין של הילד ודוחפת אותה לאבר המין שלה. אף שלוסקי בהחלט הטריד סטודנטיות פיסית, הרי שהוא גם דוגמה חיה לכך שהטרדה יכולה להתקיים גם בלי מגע פיסי, ובעיקר באמצעות המבט. "סיפור העין" עלה בעדות נוספת שהגיעה אלינו אך אנו לא מפרסמים אותה בסופו של דבר, לבקשת העדה.
ב-2015 קיים לוסקי שיחה די מדהימה עם האמנית והמרצה לאמנות בבצלאל, מיכל היימן. היא דיברה איתו על הטענות הרבות ששמעה כלפיו מסטודנטיות מאז הקימה את העמותה "אקדמיה משלה". בין היתר הוא אמר לה כי הוא צופה שהשנה לא יהיו עליו תלונות, שכן הוא התחיל לחבוש משקפיים לשיעורים.
ו-ב' מרחיבה עוד בעניין ז'ורז' בטאי: "הוא פילוסוף חשוב, אבל יש שאלה של מי מלמד אותו, למה הוא בוחר ללמד אותו ומה הוא עושה עם זה. ברור שכשאתה מלמד תיאוריות רדיקליות של מיניות אתה צריך להיות אקסטרה זהיר. ולוסקי היה הבנאדם הכי רחוק מזה. זה הרגיש כאילו זו דרך בשבילו לנהל שיח על מיניות עם סטודנטיות צעירות. אני הייתי בת 22 אז.
"הייתה לי חברה שלקחה איתי את הקורס אצלו. שתינו מאוד התעניינו בנושאים שלימד. היינו במין קשר אינטלקטואלי כזה, והוא היה הראשון שהביע עניין במה שיש לנו לומר. אבל מהר מאוד זה הפך להיות מוזר מאוד. הוא היה שולח לנו הרבה מיילים, כל פעם מתיבה דואר אחרת. התחיל לשאול שאלות אינטימיות – האם אנחנו בזוגיות או לא – העיר על הלבוש, אמר לחברה שלי שאני 'כמו פרח שזהיר מידי עם גברים'. היו לו כל מיני משפטים שהיו כמו מחמאות, אבל בעצם נאמרו תוך כדי שהוא מפשיט אותנו כל הזמן בעיניים. הוא הביע הרבה עניין כל הזמן אבל זה הרגיש כמו משהו לא בריא לגמרי. זה היה ללכת על ביצים.
"ברור שכשאתה מלמד תיאוריות רדיקליות של מיניות אתה צריך להיות אקסטרה זהיר. ולוסקי היה הבנאדם הכי רחוק מזה. זה הרגיש כאילו זו דרך בשבילו לנהל שיח על מיניות עם סטודנטיות צעירות. אני הייתי בת 22"
"הוא שיתף גם המון דברים על עצמו כל הזמן, בצורה לא נעימה. הוא היה מחזיק פתאום את היד שלי או שם את היד על הכתף שלי, כאילו באופן אבהי. הייתה איזו פעם שהייתי בסמינר מחלקתי ויצאתי, והוא מיד יצא אחרי באופן שהיה ברור שכולם מסתכלים על הסיטואציה. אני זוכרת שהיה לי חבר שהתעמת איתו פעם על זה ולוסקי אמר לו 'זהו, אני לא מתעסק יותר עם אף אחת'. היה לו באותה תקופה חדר בספרייה באזור מדעי הרוח, נדמה לי בסוראסקי, וזה הגיע למצב שהייתי הולכת לספרייה ומחזיקה אצבעות שלא אפגש בו ואצטרך לעבור שוב את המבט המפשיט שלו בעיניים.
"למדתי אצל המון מרצים לאורך השנים ולא היתה לי מערכת יחסים כזו מעולם עם אף פרופסור. עם מנחת הדוקטורט שלי היום אין לי קשר כזה אינטנסיבי. הוא היה שולח המון מיילים וגורם לך להרגיש אשמה אם לא ענית לו, כשאת מקבלת מיילים של 'לאן נעלמת, לא רואים אותך יותר'.
"הוא גם היה מציג את עצמו תמיד כקורבן של המערכת, הרגיש שלא רואים אותו ולא מכירים בו. זה נכון במובנים מסוימים כי באמת נדמה לי שלא היה לו תקן בשום מקום, אבל במובנים אחרים הרבה אנשים שמרו עליו במשך הרבה שנים. זה לא היו רק עניינים של הטרדות מיניות. הוא איש וולגארי שלא יודע להתנהג באופן כללי. ההרגשה שלי היא שבגלל תחושת ההתקרבנות הגדולה שלו, כולם הפכו לכלים במשחק שלו. היו איתו המון פיצוצים להמון אנשים ואיכשהו תמיד סלחו לו והזמינו אותו ופירסמו אותו.
"אני אגיד לך עוד משהו. הכרתי מישהי נוספת שנפגעה ממנו, אבל היא לא רוצה לדבר עד היום. ולא היה צריך לשמוע בכלל עדויות של מישהי ממקור ראשון. זה היה ברור לכולן. כולן ידעו על מה מדובר תמיד, והוא תמיד ידע למצוא הצדקות פילוסופיות לדרך שבה הוא מתנהג. זה כמו שאשאל אותך האם את יודעת שהשמים כחולים, ותגידי בטח".
תגובת לוסקי
"קשה – וגם כואב לי לזהות את עצמי בדיוקן שהכתבה משרטטת. זה מחייב אותי כמו כל מי שמוטחות בו האשמות כאלו לחשבון נפש ולהסקת מסקנות. לפני הכל, אני מבקש להתנצל בפני כל סטודנטית או סטודנט שפגעתי בהם גם אם שלא במתכוון או שלא ביודעין.
"יחד עם זאת: תמונת הדברים המצטיירת כאן מעוותת במובנים רבים. הרבה מהטענות מבוססות על רכילות שעולם האמנות עשיר בה, על חצאי אמיתות ועל אמירות שהוצאו מהקשרן. טענות אחרות אינן מדויקות ויש הנטולות כל אחיזה במציאות (עדות אחת על מאורע שלי עצמי אין כל זיכרון שלו מגיעה באיחור של עשרות שנים). ואף אם יש טענות שאני מזהה, רובן הן ביחס לאירועים שקרו ברשות הרבים, בנוכחות עוד תלמידים ואני מצטער ומתנצל עליהן בדיעבד וגם אם הן נשמעות קשות, הן מופיעות כאן מחוץ להקשר בהם הדברים נאמרו.
"הכתבה אינה מבדילה בין לימודי אמנות בהם אנשים צעירים עסוקים בביטוי עצמי נטול עכבות שהלך והיה לחושפני, בכל מובן, לא רק מיני – לבין תחומי הוראה אחרים. החיכוך עם חומרים אלו ועם אנשים צעירים בשלב זה של חייהם ועבודתם מייצר ואפילו מחייב אתגור, ולעיתים פרובוקציה. לתחושתי, הטהרנות שהופיעה בעשור האחרון מישטרה את החופש הזה ואת האמנות.
"הכתבה אינה מבדילה בין לימודי אמנות בהם אנשים צעירים עסוקים בביטוי עצמי נטול עכבות שהלך והיה לחושפני, בכל מובן, לא רק מיני – לבין תחומי הוראה אחרים"
"רוב חיי המקצועיים עסקתי בהוראה, וההוראה הייתה ועודנה יקרה לי מאוד. חשוב לי לטפח א.נשים צעירים והקשר עמם יקר לי. לאורך השנים לימדתי אלפי סטודנטים וסטודנטיות ועם חלקם נשארתי בקשרי ידידות מתמשכים. מעולם לא ניסיתי להביך, להשפיל או לגרום אי נוחות לסטודנטים במתכוון או במודע.
"עם זאת אני מבין כיום כי ייתכן שתכנים או אמירות שתפסתי אותם כפרובוקטיביים ומאתגרים באופן חיובי ומועיל או דברים שפלטתי בלהט הדיון או חשבתי אותם להתלוצצות לא מזיקה פגעו בחלק מהסטודנטיות והסטודנטים ויצרו עבורם סביבת לימודים לא נעימה. ועל כך אני מצר מאוד. אני מאמין בכל ליבי בחשיבות של סביבת לימודים בטוחה ומכבדת ובמידה שלא הצלחתי ליצור זאת הרי שכשלתי בתפקידי.
"אני יודע שבמהלך השנים השתנו הרגישויות של הדור הצעיר ואני חושש שלא תמיד הבנתי זאת בזמן – ולמרות שניסיתי להתאים הן את התנהגותי והן את חומרי ההוראה החזותיים לרגישויות המשתנות, הצלחתי בכך רק חלקית.
"מאוד – וזו לא אמירה בעלמא – הייתי רוצה להגיע לכל אחד ואחת שנפגעו ממני בעבר על מנת ליישר באמת את ההדורים בינינו ולהתנצל, באופן אישי ולהבין לעומק היכן כשלתי".