בוקר אחד ביולי 2018, גילתה ל', אז מנהלת סדנת הדיגיטל, הווידאו והמדיה במדרשה לאמנות בבית ברל ועוד קודם לכן סטודנטית במדרשה, מייל מפתיע בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. היא הוזמנה, כמו רבים אחרים שאליהם נשלח המייל הזה, לקוקטייל חגיגי לרגל פרישת כמה מרצים מהמדרשה, ובהם המרצה חיים דעואל לוסקי. זה לא נגמר במייל הזה – ל' התבקשה על ידי המדרשה גם להכין ציוד הגברה ופלייליסט לאירוע.
זה היה סיפור רגיל לגמרי, לולא פרט אחד די מדהים: אותה ל' הייתה מי שהתלוננה כמה חודשים לפני כן נגד לוסקי, והייתה זו שתלונתה הובילה לכך שהמדרשה הפסיקה לחלוטין את התקשרותה עם המרצה. מלבד זאת שהפסיק להרצות במדרשה, נאסר עליו להמשיך לערוך את כתב העת של המוסד ובהמשך אפילו להגיע להרצאות אורח.
אלא שכל זה נעשה ב"שושו", כש-ל' לא מעודכנת על האופן שבו תלונתה מטופלת ולא מקבלת סיכום טיפול בכתב כפי שמחייב החוק – ואיש לא יודע על נסיבות עזיבתו של לוסקי. מעבר לכך, הוא אף זוכה לקוקטייל פרישה מכובד, ש-ל' כאמור נדרשת לסייע בארגונו.
האירוניה מתעצמת אף יותר כשמתברר שאת המייל שמבשר על הקוקטייל פרישה ללוסקי ולמרצים נוספים קיבלה ל' חמישה ימים בלבד אחרי שניגשה ביחד עם מנהלת סדנה נוספת לדיקן המדרשה אז, גבי קלזמר, וסיפרה לו שהתלוננה על לוסקי ושהניצבות האחראיות על טיפול בתלונות כאלה במכללת בית ברל לא עידכנו אותה לגבי אופן הטיפול בתלונה או באשר להמלצות שגיבשו בעקבותיה. השתיים התעקשו לדבר עימה פנים מול פנים בלבד ולא להעביר לה דבר בכתב.
לדברי ל', קלזמר ענה לה בפגישה כי לא ידע כלל על התלונה וכי קיבל הודעה מלוסקי שהוא פורש לפנסיה. הוא סיפר ל-ל' בפגישה הזו שלוסקי מאוד עצוב על ההחלטה לא להאריך את העסקתו ושהקולגות שלו רצו לכתוב מכתבים להנהלה בבקשה להאריך את חוזהו, והוא עצמו ביקש מהם שלא יפעלו כך, כי הוא מעדיף לסיים את תפקידו בשקט. קלזמר אמר לה שזה נראה לו מוזר אבל רק אחרי ששוחחו, הוא מבין למה לוסקי העדיף זאת.
"אמרתי לו", סיפרה ל' ל"המקום הכי חם", "'אני מבקשת ממך שתוודא שהוא לא מגיע לכאן יותר. הוא לא סתם יוצא לפנסיה. התלוננתי עליו. אתה צריך לדעת שהוא ממשיך להטריד אותנו ואנחנו המנהלות בסדנאות וגם הסטודנטים שיודעים שהתלוננתי לא רוצים שהוא יגיע יותר'. דרשתי גם שיורה לו לא לדבר יותר עם עובדות. קלזמר הבטיח לי שירחיק אותו מהסדנאות – אבל אז נדהמתי לקבל את המייל שהזמין אותי לקוקטייל שלו ואת הבקשה להכין ציוד הגברה ופלייליסט לערב.
"אמרתי למארגנות המסיבה ומי שהיו מעורבות בכך, ובהן עדנה שינדלר, מנהלת אדמיניסרטיבית ותיקה במדרשה, 'אני לא מגיעה לשום קוקטייל. אתן יודעות שהתלוננתי על לוסקי'. והמארגנות השיבו לי 'למה את כזו. את צריכה להיות במסיבה'. אמרתי להן שאם אגיע למסיבה הזו, זה יהיה רק עם שלט על החזה שכתוב עליו 'לוסקי לך הביתה'. לא האמנתי שהם יודעים הכל ועדיין עושים לו חגיגה".
הסטודיו לליטוף
את העדות של ל' פירסמנו בתחקיר שבו חשפנו שלוסקי הטריד במשך שנים, על פי עדויות רבות, סטודנטיות במוסדות שבהם הרצה, באוניברסיטת תל אביב, בבצלאל, בקמרה אובסקורה, במנשר, במדרשה לאמנות בבית ברל ועוד. למרות שרבים הכירו סיפורים עליו, ולמרות שהיו כמה נשים שכן העזו וניגשו להתלונן באוזני מנהלי המוסדות, עדיין שמרו עליו בכל מוסד שבו לימד. גם אם הרחיקו אותו – היה זה תמיד "פרישה בהסכמה", וסוד שאותם מוסדות דאגו שיישאר שמור היטב.
אמרתי להן שאם אגיע למסיבה הזו, זה יהיה רק עם שלט על החזה שכתוב עליו 'לוסקי לך הביתה'. לא האמנתי שהם יודעים הכל ועדיין עושים לו חגיגה".
ל' הייתה הראשונה שהעזה להתלונן על לוסקי באופן רשמי, או נכון יותר באופן רשמי על פי הגדרת המוסדות; מה שמכנים "בצינורות המקובלים". היא הגישה תלונה בכתב, לא אנונימית, ועמדה על כך שהכל יטופל על פי התקנון. אף על פי כן, כפי שיפורט בהמשך, במשך שנה, עד שקיבלה הודעה רשמית מהמדרשה, התלונה טופלה בצורה בעייתית למדי במדרשה.
לפני כן, תזכורת לעדותה של ל' על לוסקי: ב-2014 הזמין אותה המרצה לסטודיו שלו בדרום תל אביב. כשהגיעה לסטודיו, הייתה במרכז החדר מיטה גדולה. לוסקי התיישב על המיטה ורמז לה בטפיחה קטנה עם היד שתשב לצידו. היא התיישבה על שרפרף קטן. הם דיברו קצת ובשלב מסוים הוא החל ללטף לה את היד. היא נרתעה וקמה ללכת. הוא חיבק אותה וביקש ממנה לא לספר לאף אחד.
ל' יצאה משם. סיפרה לכמה חברות על האירוע ועברה עליו לסדר היום. היא עוד הספיקה להגיש עם שתי חברות עבודה ללוסקי והוא נתן להן ציון גבוה. בינתיים היא גם הפכה לעובדת המדרשה כשניהלה שם סדנה בחצי משרה.
לאחר התאבדותו של המרצה והאמן בועז ארד לאחר חשיפת מערכת יחסים שקיים עם תלמידה בתלמה ילין, המדרשה, מוסד נוסף שבו לימד, ערכה כמה מפגשים של סטודנטים עם חברי הנהלה וסגל. באחד המפגשים, אחת הסטודנטיות סיפרה כי היא לא מגיעה למדרשה בימים שבהם מרצה מסוים מגיע לשם.
כשל' בדקה עם אותה סטודנטית, שהייתה גם אסיסטנטית שהועסקה במדרשה, היא גילתה שמדובר בלוסקי. החל מאותו רגע, היא מספרת כי זרמו אליה עוד סיפורים על לוסקי ואחרים. לא רק מצד סטודנטיות וסטודנטים נוספים, אלא גם מצד עובדי סגל מינהלי, ספרניות, אסיסטנטיות ומרצות. באותו שלב, החליטה שלא לשתוק יותר ולהגיש תלונה רשמית. מרגע זה, החלה דרך החתחתים שלה, שבסיומה החליטה שאין לה ברירה מלבד להתפטר מתפקידה במדרשה, ונותרה פגועה ומותשת מהתהליך.
"ממשיכים לשחק אותה"
הדבר הראשון ש-ל' עשתה היה לפנות לראש לימודי האמנות במדרשה אז, אלונה פרידברג, ולראש לימודי החינוך במדרשה, ורד חירותי. בשיחה איתן ועם סטודנטיות ועובדות נוספות של המדרשה שנערכה בדשא בחוץ "על כוס קפה וסיגריה", כפי שמתארת ל', היא אמרה להן דברים קשים: "דיברנו על כל המאורעות שהיו במכללה ואמרתי לאלונה שיפסיקו לשקר; שכולם יודעים מה קורה במדרשה ושלא יכול להיות שהם ממשיכים לשחק אותה כאילו הם לא יודעים שמרצים יוצאים עם סטודנטיות.
"אלונה אמרה לי: 'אין לנו תלונות. מה את רוצה שאני אעשה. אני רוצה לעזור ורוצה לשנות אבל אין תלונות. אם את יודעת על משהו, אז בואי נדבר'. אמרתי לה 'אין בעיה בואי נדבר'. ואז ישבנו ביחד בפגישה פרטית וסיפרתי לה על זה. שאלתי אותה מה עושים.
"היא אמרה שלא היו עליו תלונות בכלל והיא לא יודעת מה לעשות והיא צריכה לבדוק, אבל גם שהיא תלך איתי יד ביד ותעזור לי. אחרי זמן קצר היא חזרה אלי ואמרה לי שיש במכללת בית ברל (שכוללת את המדרשה לאמנות – ש.ש) שתי ניצבות האחראיות על הטרדות מיניות, ויש נוהל שלפיו אני צריכה לפנות אליהן.
"שאלתי אותה אם אני צריכה להגיש בעצמי או שהיא יכולה להגיש. האם זה צריך להיות בשמי או שזה יכול להיות אנונימי. היא אמרה לי שהניצבות אמרו שזו לא יכולה להיות תלונה אנונימית, כי אז לא יוכלו לאמת את הדברים מול הנלון, אבל הציעה שהיא תכתוב להן את מה שאספר לה ואז הן יזמינו אותי לפגישה.
"ובאמת אלונה כתבה להן את המכתב. חיכיתי שבועיים והן לא חזרו אלי – וכל הזמן הזה אני ממשיכה לפגוש את לוסקי במכללה. ניסיתי ליצור איתן קשר וצילצלתי למשרדן, אבל לא הצלחתי לתפוס אותן.
"אחרי שבועיים הצלחתי ליצור איתן קשר וקבעתי פגישה לסוף פברואר. שאלתי אותן האם אני יכולה להקליט. הן אמרו שאם אקליט אז הן לא מוכנות לדבר איתי, ושהן יכתבו הכל. אחרי הפגישה הן ביקשו שאעביר להן בכל זאת הצהרה בכתב".
גם הפעם התמהמהו הניצבות עם התשובה. הן חזרו ל-ל' רק באפריל, חודשיים אחרי שפרידברג העבירה להן את התלונה וחודש וחצי אחרי שנפגשה עמן. במשך פרק הזמן הזה, המשיכה ל' לפגוש את לוסקי במדרשה.
במארס הגיעה ל' להרצאה באודיטוריום של המדרשה, ואז, היא מספרת, "ישבתי בשורה האחרונה בסוף האולם החשוך, ראינו סרט ופתאום לוסקי נכנס ומתיישב לידי. התכווצתי במושב והוא התחיל לנסות לדבר איתי. הוא שאל אם אני מבינה במדפסות תלת מימד. אמרתי שלא. הוא אמר 'אני מחפש את גבי (גבי קלזמר – דיקן המדרשה לאמנות – ש.ש) כי הוא הזמין אותי לפגישה. את יודעת איפה הוא נמצא?'. ואני אומרת 'לא', והוא ממשיך 'את חושבת שיהיה מעניין בכנס'. ואני אומרת לו 'אני מקשיבה להרצאה, עזוב אותי'. הוא ישב במושב בין הדלת לביני, ובצד השני שלי ישב עוד סטודנט. לא ידעתי איך ללכת משם. בסוף הוא הבין שאני לא בעניין וקם ויצא".
ביקשו מ-ל' לחשוב
רק באפריל התקיימה שוב פגישה בין ל' לניצבות: "הן סיפרו לי שהזמינו את לוסקי לפגישה וטענו שהוא מיד ידע במה ובמי מדובר, הודה שהתקיימה פגישה אינטימית ואף ביקש להתנצל אם נפגעתי ממעשיו. הן שאלו איך אני רוצה לסיים את התהליך וביקשו שאחשוב על הדברים לפני שאקבל החלטה".
כעבור זמן קצר, שכשפרידה אגמי, אחת הניצבות, פנתה אליה לשאול מה החליטה, ל' כתבה לה כי אינה מעוניינת לסיים את העניין בהתנצלות של לוסקי. זאת בין היתר כי הפעולות בהן הוא נוקט הן שיטתיות ונמשכות שנים והמערכת שותקת; גם כרגע, כתבה להן, "יש פחד והשתקה".
ל' כתבה לניצבות, אגמי וד"ר חנה חימי, עוד כמה מיילים ובהן ביקשה לעדכן אותה באופן הטיפול וציינה כי לוסקי ממשיך להגיע למדרשה באין מפריע. הן השיבו לה כל פעם במשפט הלקוני: "נמשיך לפעול בהתאם לנדרש". בזמן שהן מתכתבות כך שוב ושוב, נתקלה ל' במודעה באתר המדרשה שבישרה על אירוע בגלריה של המדרשה בתל אביב – סדרת הרצאות בנושא פילוסופיה. בין הנושאים בסדרה: פורנוגרפיה. לוסקי היה אחד הדוברים בסדרה, אם כי בנושא אחר.
"שוב פניתי לנציבות וביקשתי לדעת מה החליטו לגבי התלונה. הן כתבו לי שאם אני רוצה לדעת אני צריכה לבוא אליהן לפגוש אותן פנים מול פנים, כי הן לא מוכנות להעביר שום דבר בכתב. התעקשתי שיעבירו בכתב. הן כתבו לי שאני לא משתפת איתן פעולה ושהן קיבלו החלטה מזמן ואני יכולה לבוא לשמוע אותה. ניסינו לתאם פגישה ולא יכולתי בזמנים שהן הציעו, אבל בשלב הזה כבר איבדתי אמון לגמרי במערכת. החלטתי ללכת לדיקן באותה העת, קלזמר, ולעדכן אותו. חשבתי שאולי אין תקשורת בין הנציבות שיושבות במכללה על גבעה אחת לבין המדרשה, שיושבת על גבעה אחרת.
חוסר הבנה גדול
באותה תקופה, אחרי התאבדותו של ארד ועל רקע הסערה שנוצרה, ובעקבות שיחות שקיימו סטודנטיות עם הניצבות במדרשה, החליטו בהנהלה להזמין הרצאות מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית. עבור המרצים, ההשתתפות הייתה חובה. שיחה שקיימה ל' באוגוסט עם הניצבות מגלה עד כמה המצב במדרשה היה עגום ועד כמה היה גדול חוסר ההבנה של המרצים שם לגבי התנהלות ראויה מול סטודנטים. להלן חלק מהשיחה כפי שתועדה על ידי ל':
חימי: התקיימו שני מפגשים עם המרכז לנפגעות תקיפה מינית. את לא יודעת כמה אנשים הגיעו.
אגמי: את ידעת על זה?
ל': כן, אני הוזמנתי והחלטתי שלא להגיע, אבל ד' שחולקת איתי את המשרה הייתה והיא יצאה באמצע, כי זה היה מאוד מאוד קשה.
חנה: אז אני הייתי באחד מהם, ואני מסכימה, זה היה קשה מכל מיני סיבות. גם לשאלות שנשאלו שם ולקושי להתייחס למהות של הדברים, ועד שאני לא אמרתי בקול רם, את יודעת איזה תוקפנות יצאה כלפי, כאילו איך אני מעזה להגיד. כולם יוצרים…
ל': אז אנחנו מרגישות אותו דבר.
חימי: כולם אמנים וכולם וזה, ואז אמרתי…
אגמי: חשבו שהם מעל החוק.
חימי: מנסים לעשות פה דברים שאתה לא הייתה רוצה שיעשו לילדה שלך. ממש ברמה כזאת של שיח הגעתי. אבל זה קשור להיסטוריה ארוכת טווח ובאמת לדעתי של אביוז, כמו שעושים אביוז במשפחה. אביוז של האמנות זה לא אמנות וזה גם לא יצירתיות, אבל בשביל זה צריך לעשות חינוך מחדש וזה מה שאנחנו ניסינו בשתי פגישות. להתחיל תהליך. ההיענות הייתה מאוד נמוכה.
אגמי: שיתוף פעולה מאוד גרוע.
חימי: אנשים היו מאוד הגנתיים, באמת.
ל': אני יודעת. הם הפכו את זה לבדיחה. חודש אחרי זה כולם צחקו על זה.
חימי: בטח, במקום להסתכל על עצמם.
אגמי: ברור.
ל': אבל אני והסטודנטית הרגשנו כאילו אתם צוחקים לנו בפרצוף.
חימי: את צודקת.
ל: אנשים שיודעים שאני בתוך התהליך הזה, עומדים מול הפנים שלי וצוחקים לי בפרצוף. מה זה?
אגמי: אבל זאת הצביעות, אני מסכימה איתך.
חימי: …תראי, המרצה שהגיעה זאת מרצה מיומנת, מקצועית, שזה העבודה שלה והיא דווקא ניסתה לעשות גם … כמישהי משנקר. נדמה שהיא למדה, באה מהתחום של האמנות.
אגמי: או מבצלאל.
חימי: ניסתה לעשות יונייטינג כזה, והם היו כל כך תוקפניים אליה שכאילו היא מוזמנת לשעה, הייתה שם שעתיים וחצי, שזה כבר הרבה מעבר לזמן שהיא תוגמלה, בניסיון לגייס (את השומעים – ש.ש). ובסוף אני גם אמרתי להם, 'אתה מבין שזה קווים מקבילים, שזה כמו החלקה על הקרח, אין עם מי לדבר'. בסוף הייתה דמות אחת גברית דווקא שרק אחרי שאני אמרתי לו 'תגיד, הילדים שלך, אתה היית מסכים שידברו ככה לבת שלך?', אז פתאום נפתח משהו. אבל זה 'מה, את פוגעת בי שאת מדברת בצורה כזאת, איזה פוגעת תגיד אתה…'
"עניין פרטי שלך"
באותה שיחה עם הניצבות, באוגוסט 2018, חצי שנה אחרי הגשת התלונה מסרו חימי ואגמי ל-ל' לראשונה, שבעקבות התלונה שלה המליצו להנהלה כמה חודשים לפני כן להפסיק את כל תפקידיו של לוסקי במדרשה, אבל שוב לא הסכימו לתת לה את ההחלטה בכתב.
ל': אני והסטודנטית הרגשנו כאילו אתם צוחקים לנו בפרצוף חימי: את צודקת
היא סיפרה להן שהוא ממשיך להגיע למדרשה, שהרגישה מושפלת כשהזמינו אותה למסיבת הקוקטייל לכבוד פרישתו. היא אמרה להן שקלזמר אמר לה שהוא כלל לא ידע על התלונה ושלוסקי הודיע לו, לדבריו, שפרש לפנסיה. היא סיפרה גם שהיא אפילו מוזמנת לישיבות עם לוסקי על כתב העת של המדרשה שהוא עורך. "'אתן אומרות לי שכבר מזמן המלצתן שהוא יפסיק לעבוד כאן… איך זה יכול להיות?'" סיפרה ששאלה אותן.
זמן קצר אחרי הפגישה הזו, ל' נפגשה עם נשיאת מכללת בית ברל אז, תמר אריאב. לפגישה הזו, שהיתה אמורה להיות אישית, הוזמנו גם הניצבות ומוזמנים נוספים מהסגל הניהולי והאקדמי של המכללה. ל' ביקשה מאופירה הוניג, ראש לימודי התרפיה באמנות של התואר השני, להתלוות אליה. "אחת ההתמחויות של הוניג היתה הטרדות מיניות", היא מספרת, "ונוצר בינינו קשר עמוק. הייתי כמה שנים אסיסטנטית שלה בתואר השני בתרפיה ושיתפתי אותה בכל מה שקרה לי.
"הדיון התחיל וביקשתי שוב לקבל את המלצות הניצבות ואת החלטות המכללה בכתב, כמו שכתוב בתקנון. אריאב השיבה לי שהתלונה נסגרה במאי, ובגלל שכבר שילמו למרצה עבור עריכת כתב העת, הוא ימשיך בתפקידו. זאת, בניגוד להמלצות הניצבות.
"אמרתי לאריאב שלוסקי מגיע לסדנאות ומציע עבודות לסטודנטיות וכולם יודעים שהתלוננתי ולא קורה עם זה כלום. הנשיאה אמרה לי שכל אחד יכול לבוא למכללה ולהציע לסטודנטים עבודות. שאלתי אותה איפה האחריות של המכללה להגן עלינו, הסטודנטיות. היא נזפה בי ואמרה שרק בגלל שלא שיתפתי פעולה עם הניצבות ולא רציתי להפגש איתן, לא ידעתי שהן כבר קיבלו החלטות.
"אמרתי לה שלפי התקנון, אחרי 14 ימים צריך לתת סיכום בכתב… היא המשיכה לנזוף בי. היא הזכירה שכשסירבתי להצעת ההתנצלות של לוסקי כתבתי שמי שצריך להתנצל זו המכללה, שידעה שנים מה הוא עושה ולא פעלה. אריאב אמרה לי: 'לוסקי הציע התנצלות ואת עוד מבקשת שאנחנו נתנצל. על מה נתנצל? זה עניין פרטי שלך'".
"אריאב אמרה לי: 'לוסקי הציע התנצלות ואת עוד מבקשת שאנחנו נתנצל. על מה נתנצל? זה עניין פרטי שלך'"
בסוף הפגישה הזו, מספרת ל', אמר לה ניר הכהן, מנכ"ל מכללת בית ברל, שהוא מבטיח שירחיק את לוסקי מהסדנאות וישלח לה סיכום של תהליך הבירור והחלטת הנהלה בכתב. אבל בשלב הזה ל-ל' כבר לא היו ציפיות גם מהכהן. היא מספרת שבפגישה קודמת איתו, כשדיווחה לו שהתלוננה על אחד המרצים ועדיין לא עשו עם זה כלום, ושמלבדה היו שתי תלונות אנונימיות על אותו מרצה, הוא אמר לה בשלב מסוים שהוא לא יכול למנוע התאהבות. ל' כעסה ואמרה לו שאם הוא מדבר על התאהבות הוא כנראה לא מבין בכלל את החוק למניעת הטרדה מינית. בשיחה עם "המקום" הכחיש הכהן שדיבר על התאהבות באותה שיחה. מכל מקום, חלפו שבועיים ול-ל' לא נשלח דבר בכתב. היא כתבה לאריאב ולהכהן מכתב נוסף, שבו הזכירה את הבטחתם, אך לא זכתה למענה.
שאלנו את הכהן האם אחד הדברים שאמר לל' לגבי בירור התלונה זה שהוא לא יכול להתעסק בענייני התאהבויות והוא השיב: "אני אמרתי את זה? שמעי, אני לא מכיר אותך ואת לא אותי, אבל אם יש משהו שאנשים שמכירים אותי יאמרו, זה שיש לי את שמי הטוב. להתמודד עם מישהי שאומרת משהו ולא אמרתי אותו או שזה יצא מהקשרו – את זה אני לא יודע לעשות. תאמיני לי שכאבא לשלוש בנות, אני הכי רגיש בנושא הזה. לא אמרתי את זה. מה את עושה עם זה לעומת אמירה שלה אני לא יודע. להד"ם. היא הייתה בסערת רגשות מובנת מאוד בתהליך הזה. אני לא שופט אותה. אבל זה לא נאמר על ידי. נקודה".
"לא נהוג לכתוב דברים כאלה"
ל': "בשלב הזה החלטתי לפנות למיכל היימן, מרצה בכירה בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית ואמנית בינלאומית, שהקימה תחילה את ארגון נשים באקדמיה ואחר כך חברה לתועלת הציבור בשם 'אקדמיה משלה'. יש לי חברה טובה שהכירה את מיכל. מאז שהגשתי את התלונה היא כל הזמן הציעה שאדבר איתה. אמרתי לה שאני לא רוצה לערב אותה. רציתי שזה יהיה מאבק שלי.
"אבל באוגוסט, אחרי ששוב לא קרה כלום, התקשרתי למיכל וסיפרתי לה. ביחד הלכנו למרכז לנפגעות תקיפה מינית, התייעצתי גם איתן ואז מיכל הפנתה אותי לעורכת הדין יפעת בלפר שמאותו רגע עשתה הכל בהתנדבות מלאה. ביחד שיחזרנו את כל האירועים. יש לי הרים של מסמכים.
"בסוף אוגוסט עידכן אותי הכהן שנאסר על לוסקי להגיע למדרשה. ביקשתי ממנו שוב שימסור לי את הדברים רשמית ובכתב. הוא התנגד לזה ואמר לי 'זה לא עובד ככה. לא נהוג לכתוב דברים כאלו. כשאני סוגר משהו עם בנאדם זה ביני לבינו ואם הוא אומר שהוא לא יגיע, אז הוא לא יגיע'.
"בסוף אוגוסט עידכן אותי הכהן שנאסר על לוסקי להגיע למדרשה. ביקשתי ממנו שוב שימסור לי את הדברים רשמית ובכתב. הוא התנגד לזה"
"ולמרות כל זה. בתחילת ספטמבר קיבלתי הודעה למייל של המדרשה, שאני עוד עובדת בה, שאני מוזמנת לתערוכה של לוסקי. זה הגיע מהמזכירה הראשית במדרשה".
לוסקי שוב מגיע להרצות
"בספטמבר 2018, החלטתי להתפטר ולא להמשיך לעבוד במדרשה גם בשנת הלימודים החדשה. הרגשתי שהאמון ביני לבין המרצים שלימדו אותי, שהפכו לקולגות, התרסק. הבנתי שלא אוכל להגן על עצמי שם וגם לא על העובדות שלי ועל הסטודנטיות שפנו אליי בקשר למרצים.
"לכל אלו הסברתי שהן צריכות לפנות לניצבות הממונות על הטרדה מינית. ואז הן היו שואלות אותי 'איך היה לך כשפנית אליהן?' הייתי צריכה להסביר שזה לא היה טוב, אבל שרק ככה המרצים האלה יסולקו מהמדרשה. המלצתי להן להגיע לניצבות רק אחרי שיפנו קודם למרכז לנפגעות תקיפה מינית.
"למרות שבשלב הזה הכהן הודיע לי שלוסקי לא יגיע יותר למדרשה, התברר לי שיו"ר מועצת הפקולטה לאמנות אפרת ביברמן, שמקורבת ללוסקי, הזמינה אותו להרצות בפני סטודנטים. אני כבר התפטרתי הרי. אבל חברים וחברות שלי שנכחו שם סיפרו לי שהם פשוט קמו באמצע ההרצאה ויצאו החוצה.
"למרות שהכהן הודיע לי שלוסקי לא יגיע יותר למדרשה, התברר לי שיו"ר מועצת הפקולטה לאמנות הזמינה אותו להרצות בפני סטודנטים"
"ואז הגיע אוקטובר, המועד שבו מדווחים כל המוסדות האקדמיים על הליכי בירור תלונות על הטרדות מיניות לכנסת – ואני מגלה שבמסמך הזה מופיעה בפעם הראשונה טענה של לוסקי שמדובר ברדיפה של עמיתה למקצוע. מתברר גם שאחת הניצבות שטיפלה בתלונה שלי, חימי, בכלל לא עברה קורס חובה מינימלי שדורש החוק כדי להפוך לנציבה. מדובר בקורס של 18 שעות שמקנה תעודה.
"בשלב הזה פניתי בעזרת עורכת הדין שלי במכתב למכללה ודרשתי לקבל סיכום והחלטות של התלונה בכתב. ואז הם כבר גייסו עורך דין חיצוני. בפברואר קיבלנו תשובה מעורך הדין אלירן סטריכמן ממשרד עורכי הדין שביט בר און ושות', שייקח להם זמן לתת לנו תשובה.
"באפריל קיבלנו את התשובה הבאה: 'הנציבות גיבשו את המלצותיהן ובהסכמה עם לוסקי סוכם כי יסיים ללמד במכללה בסופה של אותה שנת לימודים (2018 – ש.ש). ההחלטה המשותפת הזו נבעה בין היתר ממידת החומרה של המקרה כפי שראו אותה הנציבות, מבקשת לוסקי להתנצל, מהרצון שלא לפגוע בסטודנטים שלמדו באותה שנת לימודים בקורס של לוסקי ומהרצון לסיים את שנת הלימודים באופן תקין. עוד המליצו הנציבות, למגינת לבו של לוסקי, שלא לאפשר לו להמשיך ולערוך את כתב העת הדיגיטלי, אלא לסיים גם את תפקידו זה. לוסקי הביע מכך אכזבה רבה.
"'באשר להזמנתו של לוסקי להרצות במכללה אחרי סיום העסקתו בה, הרי שגם אם הדבר אינו תקין ונובע מאי הבנה אצל אשת הסגל אשר זימנה אותו, הרי שהובהר לאשת הסגל (ביברמן – ש.ש) ולגורמים רלוונטיים נוספים, כי נוכח ההחלטה על סיום העסקתו של לוסקי ונסיבותיה לא היה מקום לזמנו להעברת ההרצאה'.
"התגובה הזו הייתה מרגשת אבל היא עדיין לא הייתה תשובה רשמית של המכללה, שכוללת את סיכום הליך בירור התלונה והחלטת המכללה. בדיווחים לכנסת אני עדיין מופיעה כמי שמערערת על תהליך הבירור. ולצד ההודאה של המכללה, התשובה הזו כללה גם דברים די מדהימים בעיניי. כך למשל כתב שם עורך הדין של המכללה שלוסקי ישב על ספה כשנכנסתי לסטודיו שלו. כתבתי לו שזה לא נכון, שהוא ישב על מיטה. אז עורך הדין מתח ביקורת על זה שאני עומדת על ההבדל בין מיטה לספה. וגם טען שכבשתי את התלונה שלי ארבע שנים, אז לקח זמן עד שהם טיפלו.
"עו"ד המכללה כתב שלוסקי ישב על ספה כשנכנסתי לסטודיו שלו. כתבתי לו שהוא ישב על מיטה. הוא מתח ביקורת על שאני עומדת על ההבדל בין מיטה לספה"
"החלטתי שאני עוזבת את זה בשלב הזה. אחרי שהתפטרתי, הקמתי עסק, הפכתי לעצמאית וגם כאמור הצטרפתי לאקדמיה משלה של מיכל היימן. אני מעבירה סדנאות אמנות והרצאות וגם חזרתי ללמד בבית ספר יסודי לאמנויות בעיר מגורי.
"בספטמבר האחרון שקעתי בדיכאון עמוק. זו לא היתה רק הקורונה. זה משהו שהתחיל עוד הרבה לפני והעמיק. הרגשתי שכבר אין לי אופק. במשך שבע שנים בניתי את עצמי באקדמיה בתחום האמנות. באמצעות עבודה קשה וגם קשרים רבים עם קבוצות בעולם הזה. אחרי שעזבתי את המכללה גיליתי שבעצם שמטתי בעצמי את הקרקע מתחת לרגליי, בכך שהחלטתי שאני לא משתפת פעולה עם רבים מהאנשים האלו יותר. יש כאלו שלא אומרים לי אפילו שלום ברחוב, אלונה פרידברג למשל. יש גלריות שלא אכנס אליהן היום".
אז בעצם נכנסת לדיכאון יותר מהמאבק שנאלצת לנהל מאשר בגלל ההטרדה של לוסקי?
"הייתי שבורה מהפגיעה הקהילתית. זו תחושת בגידה שמלווה אותי היום בכל פעם שאני הולכת אפילו לפתיחת תערוכה. ישר כשאני נכנסת אני רואה מי בצד שלי ומי לא. מי משתף פעולה ומי לא. אני יודעת שיש אנשים שרוצים להתנגד ואין להם כוחות. ועולם האמנות קטן. זה פוגש אותי בכל מקום שאני הולכת אליו. יש לי קושי להסתכל על אנשים שהערכתי בעבר, כאלו שהפכו לחברים וקולגות, שבכך שהם שותקים, מאפשרים לדברים להימשך. מכעיס אותי הפחד שלהם להפר את השלווה לכאורה של הקהילה הקטנה הזו, שכל כך מאוימת עד שהיא כל הזמן מפחדת מביקורת.
"הייתי שבורה מהפגיעה הקהילתית. זו תחושת בגידה שמלווה אותי היום בכל פעם שאני הולכת אפילו לפתיחת תערוכה."
"כמובן שזה לא רק זה. בעולם האמנות בישראל אין הרבה תקציבים ואין הרבה מקומות לעבוד בהם. כשעזבתי את העבודה במכללה אמרו לי שאני משוגעת. מי עוזב עבודה כזו נוחה".
אני חייבת לשאול. עשית כבר את המאבק. הגעת להישגים. המכללה הרחיקה את לוסקי בזכותך והודתה בכל מיני טענות שלך. זה הזמן לתבוע, לא?
"בהתכתבות האחרונה שלנו עורכת הדין שלי פנתה למכללה וביקשה פיצוי כספי. הם השיבו בשלילה. ואז החלטתי לעזוב את זה. בהחלטה לא לקחת את זה עוד צעד קדימה היו מעורבים כל מיני שיקולים. אחד מהם היה שבאמת הייתי כבר מותשת. לא היו לי כוחות.
"כשקיבלתי את ההודעה של המכללה שהרחיקו אותו, זה לא סיפק אותי אבל גם הרגשתי שאת המאבק שלי עשיתי וקיבלתי הודאה ויש לי תיעוד. וזה תקדים. תמיד אומרים בכל המוסדות האקדמיים וככה גם אמרו במדרשה: 'מה אתן רוצות? אין תלונות. אף אחת לא מגישה תלונה'. אז הנה התלוננתי. יש תלונות. לא שמועות".
אז זה נגמר מבחינתך?
"לא. אני לא יודעת. רציתי לאגור כוח. אולי כדי לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את זה באיזה שלב. אולי גם להתלונן במשטרה. אבל לא ברור לי איזה טעם יש לפנות למשטרה. אמנם זה מקרה שעדיין לא התיישן, אבל אני לא בטוחה שהיה פן פלילי באירוע עם לוסקי. זה יותר שייך לתחום של יחסי מרות. בינתיים אני הולכת עם ערימות הדפים שלי לכל מי שמוכן לשמוע".
תמר אריאב, נשיאת מכללת בית ברל, מסרה בתגובה: "מדיניות המכללה הייתה ונשארה לטפל באופן נחרץ בכל תלונה על הטרדה מינית שהוגשה באופן רשמי (לא שמועה או רכילות). גם התלונה של ל׳ טופלה במלוא תשומת הלב והרצינות. אין לי אפשרות להתייחס לשיחות (מי אמר מה ולמי) שהיו לפני שלוש שנים. לגבי האיחור הטכני בהעברת הסיכום – אכן הייתה תקלה שתוקנה ומנכ"ל המכללה כבר התייחס לכך בשיחתך אתו".
מדרשת בית ברל מסרה בתגובה: "ב-27.8 נשלחה תשובה בכתב לל' ע"י שתי הנציבות, ובה מפורט המענה והטיפול בתלונתה. כפי שציינו וגם הוזכר בכתבה הראשונה, חלה טעות טכנית ובתום לב באי העברת המענה בכתב. מיד כשהתברר הדבר נשלחה אליה התשובה המפורטת. ד"ר חנה חימי אחת משתי הנציבות אכן לא עברה את ההשתלמות בת 18 השעות. הדבר אושר לאחר התייעצות, ע"י הנהלת המכללה לנוכח ניסיונה העשיר של ד"ר חימי אשר הינה בהכשרתה עובדת סוציאלית, קרימינולוגית ופסיכותרפיסטית מומחית בתחום של טראומה וניהול משברים. כמו כן ד"ר חימי הינה ראש התכנית לתואר שני בנוער בסיכון ומנהלת יחידה קלינית בנט"ל (עמותה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה). ד"ר חימי שרתה בצה"ל 24 שנים בתחום בריאות הנפש, ובהן יותר משלוש שנים בחדר מיון של בי"ח שלוותא כעו"ס קלינית. לאורו של רקע עשיר, מגוון ורלוונטי זה הוחלט כך. כמו כן ראוי לציין כי יחד עם ד"ר חימי עובדת כנציבה גב' פרידה אגמי, אשר עברה השתלמות זו. חנה ופרידה פועלות כצוות, בכל נושא, טיפול ופניה, ובכך ניתן מענה שלם ומקצועי על כל ההיבטים.
המכללה מגדירה קו ברור וחד משמעי לגבי גבולות המותר והאסור בהתנהלות וביחסים שבין סגל וסטודנטים. בהתאם אנחנו מחויבים לסביבת לימודים וחיים מוגנת, בטוחה ומכבדת לכל סטודנטית וסטודנט.
בחינת גבולות בתחומים האמנותיים והאקדמיים לא מהווה כל הצדקה לפגיעה בכבודם או במרחב הפרטי של הסטודנטים, ובוודאי שלא להטרדה מינית- אין מקום להתנהגויות מסוג זה במכללה האקדמית בית ברל. זהו מסר ברור ובלתי מתפשר. המכללה פועלת ברוח זו הן בהסברה, הן בהדרכה והן בטיפול משמעתי, ככל שיידרש הדבר בעתיד".