החלטת ועדת השחרורים אתמול להיענות לבקשתו של עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל לקצר את עונשו לא הצליחה להסעיר אותי, למרות הסערה הגדולה שעוררה בקרב רבים ולמרות התחושות הקשות והזועמות של חלק מנפגעותיו, אותן אני מכירה באופן אישי ושומרת על קשר כזה או אחר עם חלקן מאז שחשפנו את הפרשה במקום הכי חם בגיהנום בנובמבר 2016
בל יובן אחר – מדובר בעיני בהחלטה אומללה שמצטרפת להחלטות של ועדות שחרורים קודמות לקצר עונשם של עברייני מין אחרים דוגמת משה איבגי ורונן ביטי. זו החלטה שלוקחת אותנו כחברה שני צעדים לאחור מבחינת היחס לעברייני מין, דקה אחרי שהשגנו הישג אדיר כל כך למאבק בעבירות מין כשיעל שרר הדליקה משואה ודיברה בטקס ממלכתי מול מאות אלפי צופים על חשיבות מניעת עבירות מין ועל כך שנפגעי עבירות מין אינם צריכים להתבייש עוד.
אבל יחד עם זאת, בסופו של דבר, מדובר על קיצור של כמה חודשים בעונשו של קסטיאל, לכל היותר תשעה חודשים שנותרו לו לרצות במאסר לולא היה מקוצר על ידי הוועדה. פער לא משמעותי בעיניי.
מה שכן משמעותי בעיניי הוא העובדה שבקרוב ישוב לרחובות תל אביב אדם שהוא עבריין מין סדרתי, מהגדולים שידעה ישראל. למעשה, אם ברוב פרשות עבירות המין שידענו בישראל התחדדה העובדה שאונס אינו דבר שמתרחש בסמטה חשוכה על ידי אדם זר שאורב לקורבנותיו, הרי שהתקיפות של קסטיאל הן הכי "סמטה חשוכה" שידענו בעשורים האחרונים, מאז ימי בני סלע שפעל ברחובות החשוכים של תל אביב במשך כעשור שהתחיל בסוף שנות ה-80.
קסטיאל נהג לארוב במשך שנים לקורבנותיו, בעיקר במועדוני לילה. כשפגש אותן עשה הכל כדי שיאבדו את הכרתן. הוא הלעיט אותן באלכוהול על חשבונו ועל פי כל מה שעלה מהעדויות השונות, אך המשטרה והפרקליטות לא טרחו לחקור, ועל פי תחושותיהן גם סימם אותן באמצעות סם אונס. כשכבר לא היו בהכרה מלאה הביא אותן לביתו או שהלך איתן לביתן ושם תקף אותן, או שתקף אותן מינית כבר במקומות בהם בילה. רבות העידו שלא יכלו להזיז את חלקי הגוף שלהן או שלא היו בהכרה כלל והתעוררו לפתע כשהוא מבצע בהן את זממו, או התעוררו רק בבוקר שאחרי כשהן לא מבינות כלל היכן הן נמצאות.
כמה היו כאלו? קרוב ל-20 תלונות הוגשו נגד קסטיאל למשטרת ישראל בסך הכל, אבל מי שמלוות את הפרשה כבר שנים ואני ביניהן יודעות על למעלה מ-30 נשים שונות. ברור לפיכך שאם יש 30, בהחלט ייתכן שיש 300. את המספר המדויק כנראה לא נדע לעולם.
ולמרות כל זאת, לא בטוח בכלל שמבחינה משפטית אפשר לכנות את קסטיאל אנס סדרתי. שכן בעקבות הסדר טיעון שנחתם עמו ב-2018, אחרי מו"מ מול הפרקליטות, הורשע קסטיאל בארבעה מקרים בלבד שהחמור בהם הוא ניסיון אונס, וכאן טמונה בעיני הבעיה האמיתית, שוועדת השחרורים היא רק חלק ממנה. מערכת אכיפת החוק בישראל התגלתה במלוא עליבותה בפרשת קסטיאל. כמובן אין בכך כדי להפתיע, שכן מן המפורסמות היא שמערכת אכיפת החוק אינה יודעת כלל להתמודד עם פרשות פליליות חמורות ובפרט עם פרשות עבירות מין. מספיק להסתכל על כמה וכמה פדופילים מורשעים ששוחררו על ידה וחזרו לסורם כדי להבין זאת.
פרשת קסטיאל ממחישה עוד יותר עד כמה עלובה המערכת הזו. היתה זו פרשה שהוגשה לה על מגש של כסף, עם מתלוננות שפרצו את הדרך והלכו בזו אחר זו להגיש תלונות, שדיברו בגלוי ולא חששו. פרשה עם עניין ציבורי אדיר, ועם אנשים, כמוני למשל, שהציעו סיוע, למשל בדמות הפנייה למתלוננת ששהתה בחו"ל ורצתה להגיש תלונה, או עם גברים בחיי הלילה שהכירו את הדברים מקרוב ויכלו להעיד עליהם ולסייע לחקירה.
במערכת אכיפת החוק הישראלית על כל החוליות שלה העדיפו להסתפק רק במה שיש ושהגיע בקלות. משטרת ישראל לא חקרה דבר מעבר לכך, לא הפכה עולמות כדי לראיין כל ברמן אפשרי בחיי הלילה בכדי להבין האם ראה אי פעם את קסטיאל מחליק סם אונס למשקה של נשים, דבר שהיה מביא להחמרה גדולה בעונשו. הפרקליטות לא עשתה דבר בכדי להורות למשטרה לחקור זאת בעצמה, ואז הסכימה להליך של גישור בלתי נתפש עם העבריין המסוכן לציבור, כמו היה בכלל עבריין צווארון לבן שטוען שלא קיבל שוחד אלא לכל היותר לקח חלק בהפרת אמונים. אחר כך הסתפקה הפרקליטות בדרישה לעונש מגוחך שלא משקף דבר באשר לחומרת מעשיו ואף לא טרחה לערער. ואז הגיע השופט שאישר זאת. והנה עכשיו תורה של ועדת השחרורים, שהקדימה את הדיון בשבוע מבלי ליידע את הנפגעות או לאפשר להן להביע את עמדתן, שמספרת שהוא הביע הרהורי חרטה וכי היא לא מוצאת בו סכנה לציבור ולכן אפילו לא מחייבת אותו בפיקוח על עברייני מין לכשישתחרר.
כל אחד מהגופים האלו ידע להסביר בכל הזדמנות שידיו כבולות. במשטרה לא יכלו לחקור את סם האונס כי שרידי סם אונס לא נשארים בדם כידוע. הפרקליטות הלכה לגישור כי "לא היתה ברירה" מלבד הסדר טיעון והותירה ארבעה מקרים בהסדר הזה, כי לכל השאר "לא היה סיכוי בבית המשפט" מבחינה משפטית והם רצו "הרשעה בטוחה". השופט כפוף למגבלות העונשים הקבועים בחוק, והנה גם ועדת השחרורים אינה יכולה להביא בחשבון את הנפגעות שכן היא בוחנת את התנהגותו, מסוכנתו והבעת החרטה של האסיר בבואה לקבוע האם תענה לבקשתו – שכן כך היא נדרשה על פי חוק. בעוד הם טוענים לידיים כבולות ואף אחד מהם אינו טורח להגדיל ראש ולהסתכל מעבר לחוק היבש שאינו נרטב אף פעם – ידיו של עבריין המין הסדרתי המסוכן עומדות להיות משוחררות כבר בקרוב.
עבריין המין הסדרתי קסטיאל עומד להשתחרר מהכלא ולחזור להסתובב בחופשיות למרות שלא שילם את חובו לחברה. או נכון יותר שילם קמצוץ קטן מחובו. קסטיאל לעולם לא ישלם את חובו לחברה, כל עוד מערכת אכיפת החוק התעלמה מנפגעות רבות כל כך וזה כאמור עוד מבלי להתייחס לנפגעות שלא פנו אליה כלל כי לא מצאו כוחות בכדי לעבור מאבק מתיש ומטלטל כמו אחרות ולא האמינו במערכת, דבר שבהחלט אפשר להבין נוכח הטיפול שלה בפרשה הזו ובכלל.
הכדור הזה של טיפול בעברייני מין גולגל כעת שוב לפתחנו, כל מי שמודאג מתופעת עבירות המין ומבין את השפעתן השלילית לא רק על הנפגעות הישירות אלא על החברה כולה. העונש של קסטיאל עם שחרורו צריך להיות הקאה גמורה שלו מהחברה. אות קלון חברתי עליו ועל כל מה שיגע בו. בושה שתלווה אותו מעתה ואילך בכל אשר יפנה. לא ממניעי נקמה. אלא כדי לחדד את המסר החד משמעי של אפס סובלנות לעברייני מין. בטח ובטח לסדרתיים שבהם.