"ההתנהגות הפוגענית הייתה חלק מעברה של האקדמיה (בצלאל – ש.ש). זהו פרק מטריד וכואב התובע מאתנו הכרה ולקיחת אחריות. מובן כי לקיחת אחריות כעת אינה יכולה להשיב את שנעשה, או להקל על הפגיעה, אבל היא מחייבת אותנו לפעול באופן אקטיבי ומתמיד למניעת התנהגות כזו בהווה ובעתיד. האקדמיה נוקטת במדיניות של 'אפס סובלנות' לנושא הטרדות מיניות ומטפלת בכל תלונה המגיעה אליה ברצינות ונחישות".
המשפטים האלו לקוחים מתגובת בצלאל שהתבקשה לצורך כתבה זו. על פניו הם מאוד מרשימים, אך בניגוד להתחייבות לאפס סובלנות, לפי התחקיר שלפניכם, נראה שבית הספר לאמנות נקט מדיניות של "מאה אחוז סובלנות" כלפי מרצה שמועסק בו עד היום ובמשך שני עשורים היו עליו כמה תלונות מצד סטודנטיות בגין הטרדות מיניות מילוליות ופיזיות. למעט "נו-נו-נו" קל הוא המשיך ללמד במוסד באין מפריע, בעוד שאחת הסטודנטיות שהתלוננה עליו נאלצה לעבור בגללו למחלקה אחרת ולחזור מחדש על שנת הלימודים השנייה שלה, ובסיומו של דבר האירוע השפיע דרמטית על מהלך חייה.
בסיפור על המרצה המדובר – איל בן דב שמו – לא תקראו על תקיפות מיניות חמורות או על אונס, מהסוג שנכלל בכתבות על חיים דעואל לוסקי או שמחה שירמן, שניהם, כמו בן דב, היו מרצים ותיקים במחלקה לצילום של בצלאל. ועדיין, מדובר בהתנהגות מטרידה ובעייתית, שאין לה שום מקום במוסד אקדמי או אחר, שגם אירעה אך לפני כמה שנים ולא "בעידן הקרח" – תירוץ שמשמש רבים מהתוקפים ומעסיקיהם.
סיפורה של א' שמיד תקראו, והעדויות הנוספות בעניינו של בן דב, מקפלים בתוכם את התורה כולה – כיצד המרצים המטרידים מקבלים יחס מקל, גם אם ברור לכולם שיש בעיה גדולה בהתנהלותם, וכיצד דווקא המתלוננות משלמות מחיר יקר.
תקיפה מינית במסיבה
א' הייתה בת 20 כשהגיעה לבצלאל. ההורים שלה עסקו באמנות שניהם והיא ידעה תמיד שזה גם יהיה עיסוקה. מסלול חייה היה ברור לה: תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל ואחר כך סטודיו בתל אביב שבו תעבוד. לא הייתה אופציה אחרת. הצילום היה לה כמו אוויר לנשימה. למוסד הנחשב לאמנות הגיעה חדורת מוטיבציה. בשנה הראשונה הייתה תלמידה מצטיינת, אבל אז הגיעה השנה השנייה ושינתה לה את התוכניות.
"הגעתי למחלקה לצילום ב-2014. אני לא ממש זוכרת אירועים חריגים שהיו לי עם בן דב בשנה הראשונה שם. נדמה לי שזו הייתה השנה שבה הוא התגרש ונשרף לו הבית. אלו היו שני נושאים שהוא הרבה לדבר עליהם בשיעורים. הוא היה מדבר על זה שאנחנו צריכים לצאת לטבע בעירום, לעשות אורגיות וכל הזמן דיבורים בסגנון הזה. ואז, או שכולם היו מצחקקים או שנכנסים לשוק כמוני. היו כמה שהעירו לו במהלך השיעור או ניסו להסיט את הדיון בחזרה לנושא השיעור, אבל הוא המשיך בשלו ואפילו אמר שהוא עושה את זה בשביל לפתוח לנו את הראש.
״הוא היה מדבר על זה שאנחנו צריכים לצאת לטבע בעירום, לעשות אורגיות וכל הזמן דיבורים בסגנון הזה. ואז, או שכולם היו מצחקקים או שנכנסים לשוק כמוני״
"בשנה השנייה, בערך חודש וחצי אחרי תחילת הלימודים, בסוף אוקטובר 2015, יצאנו לטיול במוזיאון תל אביב. היה לנו שיח גלריה בחלל כלשהו שבו הציג צלם, מרצה מהמחלקה. במהלך הדיון ישבתי ליד החברים שלי, באזור שגם בן דב היה בו. בן דב הסתכל עלי והתחיל לצחקק. חייכתי בחזרה. כל המרצים מלבדו עמדו או חצי ישבו בצורה יותר פורמלית או מרוחקת מהסטודנטים והוא התיישב לידי ומן נמרח על הרצפה קצת כמו ילד קטן. הוא המשיך לצחקק עם עצמו ולבהות בי. הרגשתי לא נוח והחלטתי לקום ולזוז משם. לא הבנתי כל כך מה הוא רוצה. הוא קם גם כן, התקרב אליי מאוד ולחש לי באוזן: 'את משהו משהו'. התרחקתי שוב ומיד כשהסתיים הפורום תפסתי את החברים שלי וסיפרתי להם מה הוא אמר. הם ראו שאני מגיבה לזה לא טוב והחלטנו כולנו ללכת למקום אחר.
"החל מאותו רגע כבר היה לי קשה להסתובב בבצלאל לבד. בכל פעם שהייתי עוברת במסדרון הוא בהה בי בצורה מטרידה ומביכה. הוא היה מחייך אליי וסורק את כל הגוף שלי. לפעמים הוא היה מסתובב ומתחיל ללכת אחריי. במעבדות הצילום הוא היה כל הזמן מתקרב ומתיישב לידי. היו לי חברים שראו את זה וגם אם לא ראו את זה בזמן שזה קרה, הם ראו את זה עליי מיד אחרי. קשה לי מאוד להסתיר רגשות.
"ככה זה נמשך עוד זמן מה, עד שהגיעה מסיבת חנוכה השנתית. שקוראים לה מסיבת בן דב כי הוא זה שמארגן אותן בדרך כלל, בחלל הראשי של המחלקה. בשלב הזה סיכמתי כבר עם חבר שלמד איתי שהוא ילווה אותי כי חששתי שבן דב שוב יידבק אלי. וחבר שלי אמר לי 'אל תדאגי, אני פה'. במסיבה הזו היה מישהו שניגן וכמה שרקדו. גם אני והחבר שהגעתי איתו רקדנו ואיכשהו בן דב ניסה לרקוד לידי ולהתקרב כל הזמן. ניסיתי לא להתייחס לזה. ובאיזה שלב החבר שהיה איתי פשוט תפס לי את היד ומשך אותי הרחק ממנו.
"המסיבה נגמרה, רוב הסטודנטים הלכו ונשארתי עם כמה חברים שלמדו שנה מעלי. התיישבתי על ספסל וסטודנטית נוספת התיישבה לידי. בן דב הגיע וביקש להתיישב בין שתינו וחברה שלי זזה. ואז הוא שם יד על המשענת של הספסל מאחורי ופתאום פשוט הדביק את היד שלו לגב שלי והוריד אותה וחפן לי את הישבן לכמה רגעים. קפאתי וקפצתי מהספסל. כבר לא זוכרת מה היה בדיוק אחרי זה, אבל תוך זמן קצר התקפלנו משם".
החבר של א' עליו דיברה סיפר: "הוא הסתובב במסיבה עם בקבוק וודקה של ליטר וחצי ביד. צילמתי שם אנשים ולדעתי היתה לי תמונה שלו עם א' שהוא היה ממש צמוד אליה… יש להיצמד שזה בסדר ויש להיצמד שזה עובר את הגבול. הוא זכור לי כמי ששיחק מאוד על התפר של הגבולות האלו. היה שלב שבו משכתי אותה ממנו. אני זוכר שהיא הייתה מאוד נסערת. וגם אחר כך, זה השפיע עליה מאוד קשה".
״בן דב הגיע וביקש להתיישב בין שתינו וחברה שלי זזה. ואז הוא שם יד על המשענת של הספסל מאחורי ופתאום פשוט הדביק את היד שלו לגב שלי והוריד אותה וחפן לי את הישבן לכמה רגעים״
הסטודנטית שישבה עם בן דב וא' על הספסל סיפרה: "רבים מאיתנו היו מאוד שתויים במסיבת חנוכה אז אני לא יודעת לומר לך מה בדיוק היה אז. נדמה לי שהוא החזיק לי את הכתף כי צילמו אותנו על הספסל. זה לא היה באופן מטריד. לא ראיתי מה היה עם א' בשלב הזה אבל אני זוכרת שהיא הייתה מאוד נסערת מזה… אני מבינה את א' ויודעת גם על אחרות שהרגישו לא נוח איתו. היו מקומות שבהם הוא חצה גבולות, כמו במסיבה הזו… אני זוכרת שהיו פעמים שהוא היה מתקשר אלי בשעות לא קשורות ללימודים, פתאום משום מקום ואמרתי לו שלא מתאים לי".
כמה ימים אחרי אותה מסיבת חנוכה, א' סיפרה לחברה טובה שלה שחלקה איתה את ספסל הלימודים על המקרה שקרה לה. "היא שמעה את הדברים ורתחה מזעם. כמה ימים אחרי כן הלכנו היא ואני לשלי הרשקו, דיקנית הסטודנטים, וסיפרנו לה על זה. התחלתי לבכות. אמרתי לדיקנית שבעוד כמה ימים יש לנו טיול לחיפה שבו הוא אמור להיות מרצה מוביל בסדנה וללוות אותנו ואני מפחדת לנסוע. היינו אמורים גם לצאת עם בן דב לסיבוב ברים בערב.
"שלי ביקשה את רשותנו לכתוב את כל מה שדיברנו עליו ושנחתום על זה ואז זה יעבור הלאה. הסכמנו. בשלב הזה היא גם עירבה את ליאת פרידמן, ראשת התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל וגם מי שהייתה בעבר ממלאת מקום של הממונה על הטרדות מיניות ועכשיו הממונה בעצמה.
"שלי וליאת אמרו לי שיעדכנו את ד"ר דור גז, ראש החוג לצילום בבצלאל באותה תקופה, לגבי הדברים – ושלא יאשרו לבן דב לצאת לטיול ושלא אדאג לכלום. שלי אפילו הסתמסה איתי ואמרה שהוא לא יגיע וניסתה להרגיע אותי. הן אמרו שידברו עם גז בסוף השבוע ושלא אדאג.
"כמה ימים אחרי זה יצאנו לטיול. הייתי עם אותו חבר שליווה אותי במסיבה. דור גז ניגש אלי והתחיל לדבר איתי. הוא אמר לי ששלי וליאת דיברו איתו והוא מזועזע מאוד ורוצה לרדת לעומק הדברים והוא פה בשבילי. הוא אמר דברים יפים אבל זה היה פשוט פתאום באמצע הטיול. מרוב שהייתי לחוצה מהסיטואציה ציחקקתי קצת וגז עיקם פרצוף ואמר לי 'אני לא מבין על מה את צוחקת'. השבתי לו שזה מלחץ.
"אחר כך עמדתי ודיברתי עם חבר שלי. בעוד אנחנו מדברים הוא אומר לי פתאום 'אל תסתובבי – בן דב פה'. הייתי בשוק. נכנסנו לתוך בית הגפן וישבנו בפנים על המדרגות. כשיצאנו, הוא כבר הלך. הבנתי לפי ההתלחששויות מסביבי של כל הסטודנטים שאמרו לו ללכת. הם דיברו על זה שבן דב אמר שהתלוננו עליו ולכן הוא לא יכול להיות איתם בטיול למרות שהוא מאוד רוצה להיות איתם.
"אחרי הטיול הזה נאמר לי על ידי שלי וליאת לא להיכנס לשיעורים של בן דב יותר. זו היתה תקופה שכל שבוע הייתי איתן בשיחת עדכון. זה היה חודש אינטנסיבי. לפעמים שוחחתי עם אחת מהן ולפעמים עם שתיהן. הן עידכנו אותי בשלב מסוים שלקחו אותו לבירור וסוכם שהוא יילך לייעוץ פסיכולוגי. אני זוכרת שפרידמן אמרה שזה ייעוץ שנועד לעזור לו לשמור את הידיים לעצמו. לגבי התלונה הבנתי שהוא טען בבירור שהוא לא זוכר.
"בשיעורים שלו הוא המשיך לספר לנו עוד ועוד על ענייני הסמים והאורגיות שלו. אני כבר לא נכנסתי אליהם וכשהייתי רואה אותו במסדרונות הייתי בורחת לצד השני או מסתובבת ויורדת לקומה השביעית בשביל לא להיתקל בו. כשחזרנו ללמוד אחרי חופשת הסמסטר כל הזמן ניסיתי לתפוס את שלי וליאת ולהבין מה קורה. לא הבנתי אם אני צריכה להיכנס לשיעור או לא. לא ידעתי אפילו אם יהיה לי ציון או לא. ניסיתי כמה פעמים להיפגש איתן, אבל זה לא עבד.
חברה של א' שליוותה אותה בהגשת התלונה אישרה את דבריה והוסיפה עליהם:
"כמה ימים אחרי התלונה נכנסתי לשיעור שלו. א' לא היתה. ואז בן דב התחיל לדבר על פי הטבעת. על כך שכולנו צריכים לענג את עצמנו בצורה אנאלית אחרת לא נגיע לסיפוק מיני. יצאתי בסערה מהשיעור ונכנסתי למזכירה, גליה….וצעקתי עליה 'תגידי לי מה זה. זה בסילבוס. פשוט תגידי לי אם זה בסילבוס או לא'… הלכתי לשלי הרשקו והגשתי תלונה על השיעור שלו. לא יכולתי עדיין לספר על א' כי היא עדיין לא התלוננה.
"שלי נראתה לי מזועזעת מהדברים, ובינתיים התחלתי לחקור על בן דב. כאילו נכנס בי ג'וק כזה. והתחלתי לשמוע סיפורים משנים קודמות על כך שהוא מטריד סטודנטיות ועל כך שהתלוננו על התוכן של השיעורים שלו גם בעבר. שמעתי אפילו על עוד אחת שהתלוננה על השיעור שאני התלוננתי עליו – זה שעסק בו בפי הטבעת. זה היה שיעור מאוד חריג. לא היה בו שום דבר שקשור לצילום. הכל מיני נטו.
"הרשקו ביקשה ממני לדבר עם שטרן, וכך עשיתי. סיפרתי לו על כל הסיטואציה ועל א' שהיא בדיכאון ועל זה שבן דב עדיין מלמד, ועל השיעורים שלו והכל. בשביל סטודנטית שנה ב' במחלקה קטנה בבצלאל לשבת עם הנשיא זה היה עניין. בכיתי והוא היה מאוד קשוב ומכיל. אבל אחרי זה שום דבר לא קרה. עוד כמה חודשים חלפו ובסוף שנה היתה לנו תערוכה בגלריה המרכזית של צילום. בן דב דיבר בתערוכה ושטרן הגיע ועמד שם והסתכל. אני לא אשכח את זה כי זו היתה ממש תחושה של אגרוף בבטן. דיברתי עם שטרן רק כמה חודשים לפני, הוא ידע מה קרה עם בן דב, ועדיין הוא נותן לו במה ועומד שם ונותן לו את הכבוד הזה. וזה היה בשלב ש-א' עוד למדה במחלקה".
היימן נכנסת לתמונה
"באותו סמסטר התחלתי ללמוד בקורס מגדר ומיניות עם ד"ר רותי גינזבורג. בשיעור השלישי או הרביעי אצלה התחלתי לבכות באמצע השיעור. בסופו ניגשתי לדבר איתה. היא אמרה לי 'אני לא רוצה שתרחיבי בנושא הזה מולי כי אני לא רוצה להתערב'. היא אמרה שהיא מעדיפה שאדבר עם מרצה אחרת מבצלאל, שתטפל בזה טוב יותר, ונתנה לי טלפון של מיכל היימן".
היימן היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת חזותית והיום עומדת עם נשים נוספות בראש חברה למען הציבור שייסדה שנקראת 'אקדמיה משלה'. זו חברה העוסקת בקידום נשים באקדמיה ובהוגנות מגדרית עם דגש על מוסדות לאמנות ומהווה כתובת לסטודנטיות וסטודנטים שחוו הטרדות מיניות.
למעשה הבסיס להקמת 'אקדמיה משלה' היה כנס של המחלקה לצילום ב-2015 בו נכחה היימן. היימן עזבה בהפגנתיות הרצאה שהעביר בן דב בכנס הזה, לאחר שהרגישה מוטרדת מהדימויים שכלל במצגת שלו ומאופן הרצאתו. בעקבות החוויה הזו, החליטה להקים ארגון בתוך בצלאל שנקרא "נשים באקדמיה", שלקח על עצמו בין היתר לטפל לראשונה ביסודיות בנושא הקרוי "הטרדה חזותית". הכוונה היא להטרדה באמצעות חומרים שמוצגים לסטודנטים באופן לא ראוי, לא פעם ללא אזהרה מראש.
"זו הייתה תקופה קשה עבורי", מספרת א'. "הייתי בסערת רגשות ולקח לי חודשיים ליצור קשר עם מיכל. נפגשתי איתה באפריל 2016. בשלב הזה כל יום מבחינתי כבר היה גיהנום. לא הבנתי איך יכול להיות שהניצבות מאמינות לי שהוא פגע בי, ועדיין הוא מלמד כאילו הכל כרגיל ואני מרגישה כמו בעונש".
היימן מספרת על השתלשלות העניינים: "א' פנתה אליי ב-2016. אני לא אשכח את אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי אז. היא סיפרה שהיא מתכוונת שלא לצאת לחילופי סטודנטים בחו"ל, שזה היה החלום שלה. שאלתי אותה למה. היא אמרה 'אז מי ישמור בבצלאל על בן דב'. ביקשתי ממנה שתספר לי את כל מה שעבר עליה.
״היא סיפרה שהיא מתכוונת שלא לצאת לחילופי סטודנטים בחו"ל, שזה היה החלום שלה. שאלתי אותה למה. היא אמרה 'אז מי ישמור בבצלאל על בן דב'. ביקשתי ממנה שתספר לי את כל מה שעבר עליה״
"ישבנו כמה שעות ביחד. מילאתי עשרות עמודים בכתב יד. בין השאר שאלתי אותה אם קיבלה שיעור חלופי במקום השיעור שאליו לא נכנסה יותר אצל בן דב. היא ענתה שלא והתברר לי גם שמזכירת המחלקה לצילום הציעה לה לעבוד בחדר חושך כעובדת בתשלום במקום. זה הימם אותי. מדובר בתלמידה שבאה ללמוד, נאלצת לעזוב שיעור, בידיעת הניצבות וראש המחלקה, לא מקבלת שיעור חלופי, לא ברור בכלל איך יהיה לה ציון ובמקום זה היא מועסקת על חשבון השיעור.
"הבנתי גם שבניגוד לנהלים של טיפול בהטרדות מיניות. היא לא קיבלה כל עותק מהתלונה ולמיטב הבנתי גם בן דב עצמו כנילון לא קיבל עותק כזה. ישבה מולי סטודנטית צעירה מפוחדת שלא מכירה את זכויותיה ואיש לא מעדכן אותה במשך זמן רב, למרות שעל פי החוק, על התלונה להיות מועברת לנשיא בצלאל – ועליו לקבל החלטה לגבי התלונה בתוך כשבועיים.
"באותו זמן כבר הגיעו אלי, בגלל הפעילות של 'נשים באקדמיה', הרבה פניות ותלונות של סטודנטיות על הטרדות שחוו במוסדות האקדמיים השונים וגם בבצלאל. יזמתי ישיבת חירום עם הנשיא שטרן ועם הנציבות. בישיבה הזו העברתי להם 11 סיפורים של תלונות שהגיעו אלי, ביניהם גם על בן דב, שמחה שירמן וחיים דעואל לוסקי. והיו שמות נוספים מהמחלקות לצילום, לאמנות ולאדריכלות. הסיפורים היו על הטרדות ותקיפות בדרגות חומרה שונות וגם על מערכות יחסים שהעלו חשש לניצול יחסי מרות. עד היום, אגב, לא חזרו אליי בנושא הזה.
״ישבה מולי סטודנטית צעירה מפוחדת שלא מכירה את זכויותיה ואיש לא מעדכן אותה במשך זמן רב, למרות שעל פי החוק, על התלונה להיות מועברת לנשיא בצלאל – ועליו לקבל החלטה לגבי התלונה בתוך כשבועיים״
"אבל לא הסתפקתי בכך. פניתי בין היתר ליועץ המשפטי של בצלאל, ליו"ר הוועד המנהל דן מרידור ולנשיא שטרן. התייעצתי עם נציבות האוניברסיטה העברית, עם שדולת הנשים, ועם גופים נוספים, כיוון שלא ידעתי איך להתמודד עם ההתנהלות של בצלאל. בסופו של דבר, אחרי שכלום לא הועיל, קישרתי את א' עם משרד עורכות הדין של ארנה לין, שהסכימו לייצג אותה בהתנדבות כשכל התיעוד הרלוונטי כבר בידיים שלה. לימים, בעקבות ההתמודדות מול בצלאל בעניין א' ובכלל, הבנתי שאני צריכה להקים ארגון מחוץ למוסד, ואז, ב-2018, הקמתי את 'אקדמיה משלה'".
א' מאשרת שלא הועברו לה חומרים שהייתה חובה להעביר לה על פי חוק: "אחרי ההתקשרות עם עורכות הדין, העבירו לנו לבסוף את רוב הדברים שביקשנו. הם גם קיבלו החלטה שבן דב לא ילמד יותר קורס חובה אלא רק קורס רשות, וכמו כן שהוא לא יעביר יותר שיחות אישיות כמו שנהוג לעשות במוסדות האלו – וזאת כל עוד אני ואותה חברה שבזכותה התלוננתי לומדות בבצלאל.
"אבל זה כבר לא כל כך הספיק לי כבר בשלב הזה. לא יכולתי להישאר שם. לא יכולתי לסבול את זה שהוא עדיין מלמד שם ואני צריכה כל הזמן לחמוק ממנו ולפעמים כשאני רואה אותו אני בורחת לשירותים ובוכה. החלטתי שבשביל השפיות שלי אני חייבת לעבור מחלקה. וכך היה. עברתי למחלקה לאמנות. אבל דאגתי שלא יעבירו אותי סתם כך אלא ביקשתי לעבור מבחנים כמו כולם ולהגיע על סמך הכשרון שלי ולא באופן מיוחד. קיבלתי מלגה לשנה השנייה שהייתי צריכה לחזור עליה. להיימן היה חשוב שבבצלאל יהיה תיעוד לכך שקיבלתי מלגה כיוון שאולצתי לעבור מחלקה בגלל מרצה שהטריד אותי, אבל בסופו של דבר זה לא תועד.
״החלטתי שבשביל השפיות שלי אני חייבת לעבור מחלקה. וכך היה. עברתי למחלקה לאמנות. אבל דאגתי שלא יעבירו אותי סתם כך אלא ביקשתי לעבור מבחנים כמו כולם ולהגיע על סמך הכשרון שלי״
"באותו זמן בערך קבענו פגישה עם הנשיא שטרן. בפגישה היינו עם עורכות הדין שלי וגם אמא שלי הצטרפה. היא שאלה את שטרן אם היה שולח את הבנות שלו ללמוד בבצלאל אם היה יודע שזה מה שקורה שם, כי היא לא הייתה שולחת אותי אם הייתה יודעת. הוא בקושי הצליח להישיר אלינו מבט.
"בדיעבד לעבור מחלקה היתה אחת הטעויות הגדולות שלי. הייתי בשיעורים אצל מרצה שהרגשתי מולה ממש בנוח. אמרתי לה שעברתי למחלקה לאמנות בגלל משהו שקרה לי במחלקה לצילום עם אחד המרצים. היא אמרה שאם אני רוצה להמשיך לדבר איתה היא כאן בשבילי. ואז היא שאלה אותי מי זה, ובאותה נשימה אמרה לי 'יודעת מה, אני לא רוצה לדעת'. הרגשתי שזה משהו שחזר על עצמו עם הרבה מרצים. הם אמרו לי 'אנחנו יודעים על מי את מדברת. כולם יודעים על ההתנהלות שלו'. אבל לא עשו עם זה שום דבר.
"אמרתי לו די, אני לא רוצה. זה לא עניין אותו": עדויות לפגיעה מינית קשה מצד הצלם שמחה שירמן
שרון שפורר"באמצע השנה שבה התחלתי ללמוד במחלקה לאמנות, פתחתי יום אחד את הפייסבוק ואני רואה פתאום פיצוץ של פוסטים על הסיפור שלי. התברר שדיווחו על זה בערוץ 10. היו שם ציטוטים שלי, ציטוטים של חברה שלי שעודדה אותי להתלונן, צילום מטושטש של המרצה. הייתי בשוק. לא הבנתי מה קרה. אנשים צילצלו אלי וכתבו לי "כל הכבוד שסיפרת". אבל לא סיפרתי כלום. נכנסתי להתקף חרדה מאוד קשה. חברה שלי הלכה להרשקו ושאלה אותה למה הם הוציאו את הסיפור הזה כשאני רק מנסה להמשיך הלאה. מה היא מרוויחה. שלי ענתה לה שחשבה שאני עשיתי את זה מיוזמתי. יום אחרי פרסום הכתבה, קיבלתי סמס מביך מהנשיא, שטרן. הוא כתב לי שהוא מתנצל ושהם כאן בשביל ייעוץ והכוונה אם אני צריכה.
"באמצע השנה שבה התחלתי ללמוד במחלקה לאמנות, פתחתי יום אחד את הפייסבוק ואני רואה פתאום פיצוץ של פוסטים על הסיפור שלי. התברר שדיווחו על זה בערוץ 10"
"מה שקרה עם בן דב היה כמו חלום רע שממשיך. אני עוברת מחלקה ולאף אחד כבר לא אכפת שזה קרה. ואז מפוצצים את זה דרך כתבה. אני עדיין לומדת שם ואף אחד לא חושב איך זה ישפיע עלי – לא בבצלאל ולא הכתב שפירסם את הכתבה. זה היה בזמן שיצאו כתבות על מאבקים בין הוועד המנהל למרצים בבצלאל, וההרגשה הייתה שהשתמשו בסיפור שלי כקלף פוליטי למאבקים האלו.
"עברה שנה וחצי מאז שסיימתי ללמוד בבצלאל. הייתי סטודנטית מצטיינת, הגעתי לכל שיעור ושיעור, עשיתי כל מה שצריך ואף יותר. הייתי אסיסטנטית. מרגע שקרה כל הסיפור עם בן דב, הכל הלך לפח. הפכתי לסטודנטית בינונית במחלקה לאמנות, וזה לא היה משהו שרציתי. לא ביקשתי את זה. באתי ללמוד צילום, וסיימתי עם טעם מר. טעם מר ממרצים שיודעים ולא עושים כלום. הדהים אותי שגז, מנהל המחלקה לצילום, לא קבע איתי פעם אחת שיחת עדכון או בדק איך אני מרגישה אחרי השיחה המביכה שהייתה לנו בחיפה.
״הייתי סטודנטית מצטיינת, הגעתי לכל שיעור ושיעור, עשיתי כל מה שצריך ואף יותר. הייתי אסיסטנטית. מרגע שקרה כל הסיפור עם בן דב, הכל הלך לפח. הפכתי לסטודנטית בינונית במחלקה לאמנות״
"עברתי שנים מאוד קשות בבצלאל. ויתרתי בגלל כל זה על צילום. לצלם וליצור היה המקום הכי טוב שלי. המקום שהייתה לי בו תרפיה ממש. והוא לקח לי את זה. הוא גרם לי להרגיש שאני מתהלכת בגיהנום. מרגישה רדופה. לא יכולה לנשום. וכל פעם שיוצא עוד סיפור כזה כמו עכשיו, זה מחזיר אותי לשם ולחוסר האונים שהרגשתי מחדש. לא ליום או יומיים, אלא לתקופות ממושכות. יכול להיות חודש שאני לא מצליחה לתפקד בו. ויש בי גם כעס. זה לא צודק. זה לא שקרה שם משהו רק ביני לבינו, יש עוד אנשים שנפגעו וזה ממשיך וזה מטורף. זו לא מעידה חד פעמית, זה דפוס קבוע של האדם.
"ופתאום אני קולטת שהייתי כל הזמן הזה בלימודים במצב הישרדותי – לסיים ולברוח. מאז שעזבתי את המחלקה לצילום לא חזרתי לצלם, למעט חילופי סטודנטים שהרגשתי לראשונה חופשייה ומשוחררת מהחוויה הזו וצילמתי שם את תערוכת הגמר שלי. חוץ מזה לא הייתי ואינני מסוגלת לצלם. בן דב פשוט לקח ממני דברים מקצועיים. קורסים שלא לקחתי בגללו, מחלקה שעזבתי בגללו. אז אני רוצה לחזור לצילום אבל אני לא יודעת אם זה יקרה בארץ. אני לא יודעת אם אני יכולה להסתובב במקום שבו מסתובבים כל הקולגות שלו, המרצים שהגנו עליו, וכשהוא ממשיך לעבוד במוסדות לאמנות כאילו שום דבר מזה לא קרה באמת".
מה דעתך על סיטואציה של הטרדה?
כמה שנים לפני שא' התלוננה על בן דב, נתקלה גם ב' במרצה הוותיק לתולדות הצילום. זהו סיפורה:
"אני מעריכה מאוד את המחלקה שלמדתי בה. אני בקשרים עם חלק מהמרצים שלמדתי אצלם גם היום. זה כמובן לא מצדיק שום דבר מהדברים שנחשפו בתקופה האחרונה. הסיפור שלי על בן דב מורכב מכמה מקרים קטנים ושנים התלבטתי איך לקרוא לזה בכלל – הטרדה מינית או ניצול מרות.
"למדתי בבצלאל לפני כעשור. לקראת סיום הלימודים הופניתי להתייעץ עם בן דב על פרויקט כלשהו. יצרתי איתו קשר והוא הציע שניפגש במסעדה. אני זוכרת שזה קצת הפתיע אותי כי זה לא היה בית קפה באמצע היום והמסעדה שבחר הרגישה לי קצת רומנטית מדי. הרגשתי לא בנוח והחלטתי מראש שלא אשאר שם הרבה זמן.
"כשהגעתי, הוא התחיל שוב לדבר כמו שעשה בשיעורים שלו תמיד, על החיים האישיים שלו ועל אשתו. זה אפילו לא היה נשמע לי חריג עד שאמר לי שסיפר עליי לאשתו רגע אחרי שתיאר את היחסים הפתוחים שלהם. זה הרגיש לי מאוד לא במקום והחלטתי ללכת משם מהר. וכך קרה, וזה לא המשיך מעבר לזה.
"הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהגיע זמן ראיונות הקבלה לבצלאל. בראיונות האלו יש פאנל של כמה מרצים ותמיד מכניסים סטודנט אחד או שניים לפאנל. לא לקחתי חלק בפאנל של בן דב אלא בפאנל אחר. בשלב מסוים יצאתי לשולחן הקבלה, למקום שהסטודנטים המיועדים נרשמים בו. כשישבתי שם, בן דב יצא אלי ואמר שהוא צריך שאבוא לחדר שלו. היו סטודנטים ונרשמים נוספים לידי ולא הרגשתי שאני יכולה לסרב, אז הלכתי אחריו. נכנסתי והתיישבתי לידו וליד שאר המרצים, ואיך שנכנסתי הוא שם את היד שלו על הירך שלי מתחת לשולחן. נדהמתי מזה. כי היו שם עוד אנשים. זזתי מהר כך שיזיז את היד שלו והשתדלתי לא ליצור איתו קשר עין וניסיתי להתנהג כרגיל. הראיון המשיך, וברגע שיכולתי הלכתי. נדמה לי שהמצאתי תירוץ שאני צריכה לחזור לשולחן קבלה.
״בן דב יצא אלי ואמר שהוא צריך שאבוא לחדר שלו. לא הרגשתי שאני יכולה לסרב, אז הלכתי אחריו. נכנסתי והתיישבתי לידו וליד שאר המרצים, ואיך שנכנסתי הוא שם את היד שלו על הירך שלי מתחת לשולחן״
"אחרי זה החלטתי להתעמת איתו. ניגשתי אליו וביקשתי לדבר איתו. דאגתי לכך שזה יהיה בחדר המורים ולא בחוץ. זו הייתה שיחה מאוד קשה. אמרתי לו שאני לא מרגישה בנוח עם איך שהוא מתנהג וזה לא נעים לי. ביקשתי שיפסיק. אני לא זוכרת כבר מה הוא אמר בדיוק. אני כן זוכרת שבפעם הזו ובפעם אחרת שניגשתי לדבר איתו הוא הקשיב והתנהג כאילו הוא מופתע ממה שאני אומרת, וגם ניסה לערער אותי.
"זמן קצר מאוד אחרי זה היה לנו שיעור איתו. כל הכיתה ישבה במעגל. והוא פתאום העלה נושא של הטרדה מינית ועסק בפרשנות של הבחורה לסיטואציה של ההטרדה. ואז הוא פנה אלי ישירות ושאל אותי מה אני חושבת על זה. זה כבר הרגיש לי סוג של מתקפה ישירה, במיוחד שזה קרה מיד אחרי השיחה שלנו.
"אז אחרי השיעור ניגשתי אליו שוב לחדר המורים. אמרתי לו שוב את אותם הדברים. אמרתי שזה לא מתאים איך שהוא מתנהג, בטח לא בכיתה, וביקשתי שוב שיפסיק כי אני לא יודעת מה עוד לעשות עם זה שהוא שם אותי בסיטואציות לא נעימות שאני לא מעוניינת בהן. והוא שוב המשיך עם הניסיון לערער אותי ולתת לי להרגיש שאין שום דבר לא בסדר בהתנהגות שלו. הוא התגונן ואמר – 'במה את מאשימה אותי בעצם?'.
"אחרי זה הייתה תקופה של רגיעה… אבל אז הגיעה התקופה של הקמת תערוכת גמר. הסטודנטים מקבלים חדרים ועובדים על הקמת התערוכה. היו כמה פעמים שהוא נכנס לחדר שלי והייתי לבד. וכל פעם הרגשתי מאוימת כאילו סגר עלי והייתי עם דמעות ממש. הבנתי שעל אף שהתעמתתי איתו, הוא עדיין לא הפנים את הדברים. החלטתי לדבר עם אחד האחראים עליו. אני חייבת לציין שהאחראי שדיברתי איתו היה מאוד תומך ורגיש. אני ביקשתי שהטיפול יישאר בתוך המחלקה כי לא רציתי לפגוע בבן דב אלא פשוט רציתי שיזהירו אותו ושיפסיק להתנהג ככה לסטודנטיות".
״הוא פתאום העלה נושא של הטרדה מינית ועסק בפרשנות של הבחורה לסיטואציה של ההטרדה. ואז הוא פנה אלי ישירות ושאל אותי מה אני חושבת על זה. זה כבר הרגיש לי סוג של מתקפה ישירה״
במסגרת בקשת התגובות לכתבה זו פנינו למי שעמדו בראש המחלקה לצילום בבצלאל ב-15 השנים האחרונות. דוד עדיקא, ראש המחלקה הנוכחי, ודור גז, ששימש בתפקיד לפניו, סירבו להשיב לפניותינו. מיקי קרצמן מסר בתגובה: "סטודנטית אחת פנתה אליי בעניינו של בן דב כשהייתי ראש המחלקה לצילום בבצלאל. היא לא רצתה להתלונן וביקשה שאסגור את זה בשיחה עם בן דב. התייעצתי עם הדיקנית שאמרה שאם הסטודנטית לא תתלונן היא לא יכולה לעשות כלום ושוחחתי על כך עם בן דב".
הנשים המכשפות
ג', עוד סטודנטית שהחלה ללמוד ב-2013, סיפרה לנו על זכרונותיה מהלימודים אצל בן דב:
"אני יכולה להעיד על עצמי שלא היה לי בנוח אף פעם להיות עם בן דב אחד על אחד, ואני יודעת על עוד סטודנטיות שנמנעו מללכת לשעת הקבלה שלו לבד, היו כאלו שנמנעו מזה גם אם היו צריכות עזרה. אני חושבת שצריך לדעת שהוא היה מעורער באותן השנים. הוא עבר גירושים קשים, עבר לגור לבד, הבית שלו נשרף ואיתו כל העבודות שלו והלקטים של המגזינים שהיה אוסף והכל. הוא עשה הרבה סמים וגם דיבר על זה. זה הרגיש שהוא מגיע לשיעורים על אוטומט.
"אני זוכרת שהייתי מתעצבנת באופן קבוע מהשיעורים שלו. הוא היה אמור להעביר קורס חובה בתולדות הצילום, שלדעתי זה קורס הבסיס החשוב של התואר בצילום. היינו מגיעים לקורס הזה ובן דב היה מתחיל לספר מעשיות. הייתי מודדת לו על השעון את הזמן שבו הוא מדבר על דברים שלא קשורים לשיעור. זה היה יכול להגיע גם ל-40 דקות לפעמים. הוא נהג לדבר על טקסי איוואסקה, ועל הסמים בכלל והיה מדרבן אותנו לצאת להתבודד במדבר. כשלעצמו זה לא רעיון רע בכלל, אבל בהקשר של השיעור זה לא היה במקום.
"היו לו כל הזמן הערות לא במקום, על זה אני יכולה להעיד באופן אישי, אבל הרבה פעמים פשוט ריחמנו עליו, כי היה נראה שעוברים עליו דברים לא פשוטים. הוא היה מרוכז ברעיון הזה של נשים כמכשפות, של הגבריות המוקצנת שחייבת להתרכך, שהגברים צריכים לנסות להתחבר לצד הנשי שלהם על מנת להיות שלמים יותר עם עצמם. היה מציע לנו ללכת ליער לרקוד בעירום סביב המדורות ודיבר על זה בלי סוף גם בשיעורי שנה ב'.
״הוא היה מרוכז ברעיון הזה של נשים כמכשפות, של הגבריות המוקצנת שחייבת להתרכך, שהגברים צריכים לנסות להתחבר לצד הנשי שלהם על מנת להיות שלמים יותר עם עצמם. היה מציע לנו ללכת ליער לרקוד בעירום סביב המדורות״
"לי הוא היה אומר שאני נראית כמו מלכת הקרח ב-BDSM. למישהי אחרת מהשכבה אמר 'את כל כך יפה, אני לא יכול להוריד ממך מבט בשיעור'. התכתבנו על זה לאחרונה בקבוצת הוואטסאפ שלנו, והבחורה אמרה שלא הרגישה מוטרדת בכלל, אלא מוחמאת, אבל אחרות כתבו לה 'את לא זוכרת שהרגשנו נבוכות והסתכלנו אחת על השנייה במבט של 'בואי נברח מכאן', וברחנו משם".
ההתכתבות בקבוצת הוואטסאפ לגבי בן דב
1 
2 
3
ג' סיפרה לנו כך: "בן דב העביר לנו קורס חובה שקשור לפרויקט הגמר בשנה ד'. הדבר היחיד שזכור לי וגם לחברות שלי מאותו קורס (הם) סיפורים ארוכים ומפורטים על סדנאות טנטרה שהתחיל להשתתף בהן ועל הזוגיות הפתוחה שלו עם אשתו, שהוא הרבה לדבר עליה בשיעורים. בנוסף, הוא נהג לעקוב אחרי ואחרי חברה שלי בבצלאל ולהצטרף אלינו כל פעם לשולחן בקפיטריה. בזמן הזה הוא המשיך כל הזמן ללהג על התהליך הרוחני שהוא עובר, שכמובן היה קשור לחוויות המיניות החדשות שהעסיקו אותו. קיבלנו ממנו גם הזמנה לחקור את המיניות שלנו ולהיות חלק מהפתיחות הזוגית שלו ושל אשתו".
"הוא המשיך כל הזמן ללהג על התהליך הרוחני שהוא עובר, שכמובן היה קשור לחוויות המיניות החדשות שהעסיקו אותו. קיבלנו ממנו גם הזמנה לחקור את המיניות שלנו ולהיות חלק מהפתיחות הזוגית שלו ושל אשתו"
ד', חברה של ג' שאליהן הצטרף בן דב בקפיטריה סיפרה גם היא: "בן דב אהב אותי מאוד, וגם אני חיבבתי אותו באותה תקופה. הרגשתי שאני מצליחה לשים גבול ברור בין הדברים שדיבר עליהם שנשמעו לי פאתטיים כבר אז לבין הפרטיות שלי. מה שכן, תמיד דאגתי לא להיות איתו לבד ושתהיה איתי עוד חברה בחדר. אני זוכרת רגע שבו הוא פגש אותי במסדרון בבצלאל וסיפר לי בהתרגשות שהוא חלם עלי. חברות שלי הזכירו לי עכשיו שבשיחות איתן סיפרתי להן שהוא אמר שהוא מפנטז עלי. לא זכרתי את זה אפילו. בזמנו פשוט צחקנו וריחמנו עליו. היו סטודנטיות מהכיתה שלנו שהלכו לדבר עם הדיקנית בנושא, אבל שום דבר לא באמת השתנה".
——————————————————–
תגובת בצלאל
בבצלאל נעשות בשנים האחרונות פעולות רבות ומשמעותיות למניעת הטרדה מינית. בצלאל עושה ותמשיך לעשות כל שניתן כדי להבטיח חווית לימודים טובה, יציבה ובטוחה ולייצר אקלים המאפשר הגשת פניות ותלונות ללא מורא. בין היתר מתקיימות באופן קבוע סדנאות והדרכות לסטודנטיות ולסטודנטים, לסגל האקדמי והמנהלי. הטיפול בנושא מתבצע באחריות מלאה וברצינות המתחייבת.
באשר לשאלותיך הספציפיות, התקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק) קובעות במפורש כי בירור תלונה ייעשה תוך הגנה מרבית על כבודם ופרטיותם של המתלוננות/ים, הנילון/ה ועדים אחרים. עוד יובהר כי לא יגלה אחראי (המוסד) מידע שהגיע אליו במהלך בירור התלונה אלא אם כן הוא חייב לעשות כן לשם הבירור עצמו או על פי דין. כל פניה או תלונה המוגשת בבצלאל נבדקת ביסודיות ומטופלת על פי המלצות הצוות המקצועי והמשפטי המלווה את האקדמיה.
באופן בו מוצגים הדברים בפנייתך, ומפאת החלטתנו לדבוק בלשון החוק ולא לחשוף את פרטי הנוגעות והנוגעים בדבר, בצלאל עלולה להצטייר באופן מעוות כמוסד שאינו אוכף או מטפל כיאות בנושא. זוהי תמונה הרחוקה מרחק שמים וארץ מן המציאות והאמת.
אנו שבים, מזכירים ומדגישים כי האקדמיה נוקטת במדיניות של ״אפס סובלנות״ לנושא הטרדות מיניות ומטפלת בכל תלונה המגיעה אליה ברצינות ונחישות.
התנהגות פוגענית הייתה חלק מעברה של האקדמיה. זהו פרק מטריד וכואב התובע מאתנו הכרה ולקיחת אחריות. מובן כי לקיחת אחריות כעת אינה יכולה להשיב את שנעשה, או להקל על הפגיעה, אבל היא מחייבת אותנו לפעול באופן אקטיבי ומתמיד למניעת התנהגות כזו בהווה ובעתיד.
בשני העשורים האחרונים היו מספר תלונות ופניות בבצלאל. ככל שנדרשה ענישה היא הושתה ויושמה במלואה ובמדויק עפ״י ההחלטות.
בצלאל פועלת על פי חוק ומדווחת מדי שנה למל״ג ולוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת על כלל הפניות והתלונות שהוגשו ועל אופן הטיפול בהן. דיווחים אלו פתוחים לעיון הציבור.
ככל שיש בידי ׳המקום החם בגיהינום׳, או בידי מרצות/ים בבצלאל מידע – ולא שמועות כלליות – הנוגע להטרדות מיניות אנחנו שבים וקוראים לפנות אלינו, אל הנציבות/ים למניעת הטרדה מינית האחראיות על הטיפול בנושא. אנו מבטיחים כי כל פניה תטופל באופן ההולם והמדויק ביותר.
תגובת בן דב
אני מרצה בבצלאל כשלושים שנה. מן הדברים שמסרת לי אני מבין כי סטודנטים מתחו ביקורת על אופן הלימוד, בין מבחינת התוכן או רגישותו, ובין מבחינת אופן העברתו. הקורסים עסקו בנושאים שחלקם, בלשון המעטה, אינם נייטרליים ורבים מהם אינם נוחים ואף שנויים במחלוקת. זאת, גם מבחינת התכנים, אשר חלקם עסקו במיניות, עירום, הומו אירוטיקה וכיו"ב; ביצירתם של אמנים גדולים, אשר חלקם יצרו תחת השפעתם של סמים פסיכדליים; וגם בכל הנוגע לתהליך היצירתי עצמו.
היצירה האמנותית עוסקת בנושאים העמוקים, הרגשיים והסוערים ביותר של הנפש האנושית, וכאמן המלמד סטודנטים שהם יוצרים צעירים בהתהוות, חשפתי בפניהם את תהליכי היצירה האישיים שלי באופן פתוח, כנה וחשוף. עשיתי זאת מתוך אמונה בשליחות שלי כאמן וכמורה, וסברתי שבאופן הזה אני יכול לתת להם כיוצרים ערך רב בהרבה מכל ספר לימוד. יחד עם זאת אציין כי במהלך השנים, נוכח מספר פניות של סטודנטים עשיתי שינויים ואף צינזרתי חלק מהתכנים. אני ודאי מכבד את רצונו של כל סטודנט לא להיחשף לחומר במהלך השיעור, ולא זכור לי שאי פעם סירבתי לכך שתלמיד ייצא מהשיעור, מכל סיבה שהיא, אם רצה בכך.
במסגרת הלימודים גם התלמידים מבצעים פרויקטים בהם הם, כיוצרים, נחשפים ומביאים מעמקי נפשם. השיח סביב נושאי הלימוד ותהליכי היצירה עוסק לא אחת בנושאים עדינים ורגישים, כגון אסתטיקה, עירום, מיניות, דימויי גוף וכיו"ב. במסגרת זו בהחלט ייתכן שעלתה לעתים התייחסות לאופן הופעתם ולמראם של סטודנטים או סטודנטיות כאוביhקט/סובhיקט צילומי.
הלימודים אינם תמיד שגרתיים – בעבר, נהגנו לקיים ערבי הקרנת עבודות שהיוו גם מסיבות חברתיות בלתי פורמליות; ערכנו שיעורים בבארים במסגרת פרויקט של האוניברסיטה העברית; ושיחות, רבות מהן אישיות, נמשכו לעתים גם בקפיטריה או ברחבי הקמפוס. בשל העיסוק… בתכנים אישיים, והלימודים, שחלקם נעשה באופן לא פורמלי, נוצרה אווירה חברית ופתוחה ביני ובין לפחות חלק מן הסטודנטים. אדגיש, כי כל סטודנט בוחר את נושאי היצירה שלו, את התכנים הרגשיים והיצירתיים ואת מידת החשיפה האישית, ואין חובה או לחץ בעניין זה.
אשר לטענות לגבי התנהגות בלתי הולמת כלפי סטודנטיות, אציין כי מדובר בטענות על אירועים שאירעו לפני שנים ואשר נמסרו לי ללא פרטים מזהים, כך שאינני יכול להתייחס אליהם לגופם. אדגיש, כי מעולם לא יצאתי עם סטודנטיות ולא היה לי קשר אינטימי עם סטודנטיות. בהחלט חשתי שנוצרו קשרים אישיים ופתוחים ביני ובין סטודנטים רבים, אך ייתכן שחלק מהסטודנטים לא חשו כמוני. אני מבין כי יש כמה סטודנטיות שנפגעו מאמירה או מהתנהגות שלי, שנעשו ודאי מתוך חיבה וידידות, אך נחוו כחוצים גבול מסוים או כבלתי הולמים ופוגעניים. חשוב לי לומר כי אני מכבד את הסטודנטיות והסטודנטים מאוד, לא היתה לי מעולם כוונה לפגוע, ועל כל מעשה בלתי הולם או שנחווה כפוגע אני מתנצל מעמקי לבי.
ב-2016 נערך בירור בעניין טענה כלפיי על התנהגות בלתי הולמת וכן על תכני הקורס. הבירור נערך מבלי שנמסרו לי פרטי הסטודנטית והמקרה הספציפי, אך הבעתי צער עמוק על כך שסטודנטית שלי נפגעה מהתנהגותי. באותה עת עברתי משבר אישי וייתכן שהדבר העיב על שיקול הדעת שלי. ביקשתי להביע באמצעות הנהלת המוסד את צערי בקשת הסליחה הכנה שלי מאותה סטודנטית, ואני חוזר על כך גם כעת.
הטענות כלפי, והעובדה שסטודנטית שלי נפגעה ממני, גרמו לי לזעזוע עמוק. בעקבות הדברים הפקתי לקחים משמעותיים: שיניתי וצינזרתי את תכני הקורס, וגם הפנמתי היטב את החשש מפני פגיעה שיכולה להיגרם עקב טשטוש גבולות ביני לבין הסטודנטים. אני משקיע מידי שיעור מחשבה ותשומת לב רבה, כיצד להעביר את התכנים באופן שיהיה בעל משמעות בתהליך הפיכת הסטודנטים לאמנים, אך תוך רגישות והקפדה על מניעת כל חשש לפגיעה. למיטב ידיעתי, בשנים האחרונות אין כלפי כל טענה או תלונה.