סמוך לפתיחת שלב ההוכחות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב פרשן חדשות 13 לענייני חרדים אבישי בן חיים בציוץ בטוויטר את הדברים הבאים: "משפט נתניהו. עוול חברתי: ההגמוניה נגד הדמוקרטיה. נתניהו נבחר ישיר של 52 מנדטים של ישראל השנייה וידידיה (מחל, שס, ג, ט). מחר בבית המשפט סביר שאין להם שום ייצוג! לא בהרכב השופטים ולא בצוות התביעה. ההגמוניה שמטרתה הגבלת הדמוקרטיה נכשלת בבחירות, אז היא משיגה שליטה באלימות לגלית".
טענה זו, שחוזרת אצלו בווריאציות חוזרות ונשנות, היא שמערכת המשפט נשלטת על ידי "ההגמוניה" (לשאלה מי זו ההגמוניה יש כמובן לפנות להוזה המקורי), והיא האשמה בחוסר התפקוד של המערכת הפוליטית.
לא רק שבן חיים אינו מספק ולא סיפק מעולם כל ביסוס לאמירות הבוטות שלו, אלא שהוא לעיתים מתגאה בבורות ובאי ידיעת הפרטים לגבי הדברים שעליהם הוא מדבר וכותב.
אני רוצה להתעכב על הטענה המרכזית שלו, שלפיה בבית המשפט סביר שלא יהיה למצביעי הליכוד, ש"ס, אגודת התורה, והציונות הדתית שום ייצוג, עם דגש על "שום" – הוא אפילו לא טרח לכתוב "ייצוג חסר".
לפי גישה זו, שופטי ושופטות ישראל, רובם ככולם, משתייכים לאותה ישראל הראשונה והם מתיימרים לשפוט את הנציג האותנטי של ישראל השנייה. כאשר התבקש בן חיים להציג שמץ של הוכחה לאמירתו, הוא פתר את עצמו מלדעת עובדה כלשהי בנושא באומרו, בין היתר, "לא צריך מידע".
האמת היא לחלשים
החוקר אלון חספר שאל את עצמו במסגרת עבודת התזה לתואר שני במשפטים ("מקום ליד השולחן: על ההרכב החברתי של הרשות השופטת", 2018), את השאלה האם יש במערכת המשפט תת ייצוג של קבוצות אוכלוסייה שונות, והאם הרכבה משקף כראוי את ההרכב החברתי תרבותי לאומי של אזרחי ישראל.
בניגוד לד"ר בן חיים, טרח חספר לערוך, לראשונה בישראל, מחקר אמפירי לגבי שאלת הייצוגיות של מערכת המשפט. מחקרו נערך בהתייחס להרכב החברתי של הרשות השופטת ב-2017 (אשר יכול לשקף באופן כמעט מדויק את מצבה דהיום), ותוך השוואת הנתונים להרכב החברתי שלה ב-1992.
והנה לפניכם תמצית מסקנות המחקר: הדימוי של חברי הרשות השופט כגוף הומוגני מבחינת פרמטרים חברתיים, לאומיים ומגדריים היה נכון אמנם לשנת 1992, אך הוא השתנה באופן קיצוני בשנת 2017.
במהלך תקופה זו, גדל החלק היחסי של השופטות, כך שכיום הן מהוות יותר מ-50 אחוז מכלל השופטים; שיעור השופטים הערבים הכפיל את עצמו, למרות שעדיין מספרם נמוך ביחס לחלקה של האוכלוסייה הערבית במדינה.
משנת 1992 ל-2017, שיעור השופטים היהודים בעלי רקע דתי-לאומי עלה מעל לשיעורם הכללי באוכלוסייה; ושיעורם של שופטים יהודים שגדלו בפריפריה הכפיל את עצמו, כך שהוא עומד כיום על רבע מהשופטים היהודים גם אם הוא עדיין נמוך ביחס לשיעורם באוכלוסייה הכללית.
עוד מראה חספר במחקרו כי חלק משינוי שיעור השופטים בפריפריה בא לידי ביטוי בכניסתן של נשים שופטות מאוכלוסיות ערביות, דתיות ונשים יהודיות ממעמד חברתי נמוך.
חספר לא הסתפק רק בהצגת הנתונים, הוא גם הצביע על הסיבות לכך. לדבריו, השינוי נובע בעיקר מההרכב של החלק הפוליטי בוועדה לבחירת שופטים (רוב של שישה נציגים מתשעה). כך, הייצוג הגובר שניתן לאותם חלקים באוכלוסייה (פריפריה, רקע דתי לאומי) בפוליטיקה בישראל, הוביל לשינוי בבחירת השופטים. כלומר, אותם גורמים פוליטיים אשר שאפו (במידה רבה של צדק) להגברת הייצוגיות של הרכב הרשות השופטת, הצליחו בפעולתם במסגרת הוועדה לבחירת שופטים.
חשוב לזכור, כאשר בבן חיים עסקינן, כי מ-1992 ועד ל-2017 (התקופה שנבחנה במחקר) היו ברוב רובן של הממשלות בראשות מפלגת הליכוד נציגים של המפלגות הדתיות והחרדיות, לרבות ש"ס כמובן. ומי אם לא הם אכלסו את אותה ועדה לבחירת שופטים.
בניגוד לשקרים שבן חיים מספר לנו, העובדות הן כי שופטי ישראל מייצגים באופן ראוי את האוכלוסיות השונות המרכיבות את מדינת ישראל, לעומת המצב ההומוגני שהיה ב-1992. אבל, כידוע בעולם הפייק של הרשתות החברתיות ושל המנהיגים הפופוליסטיים (ושופריהם בתקשורת) "האמת היא לחלשים", ולכן ניתן לטעון בלי להניד עפעף את השקר הבוטה כי לתושבי הפריפריה, לנשים, לדתיים לאומיים אין שום ייצוג במערכת המשפט.
גזענות פשוטה
לגישתו של בן חיים, המופצת באמצעות כלי תקשורת מרכזיים ללא שמץ של ביקורת, ההצבעה לנתניהו היא המאפיין של "ישראל השניה".
לתפיסה של בן חיים, אשר כמובן נתמכת בפופוליזם של מפלגת הליכוד, המצביעים (המזרחיים, בני ישראל השניה כלשונו של בן חיים) אינם בני אדם אוטונומיים לעצמם, הקובעים מהן עמדותיהם באופן עצמאי. בן חיים קובע, בהתאם לרדוקציית הזהות שהוא עורך להם, מה צריכה להיות עמדתם הפוליטית ה"נכונה" והיחידה.
אלונה מרים אילוז הפריכה במאמר שלה (לא גוש אחד: אין דבר כזה "הצבעה מזרחית", והמזרחים לא הצביעו לנתניהו, דה מרקר, מרץ 2021) את אחת הטענות (הגזעניות) שאבישי בן חיים ממשיך להדהד, שלפיה יוצאי עדות המזרח מצביעים בעיקר לנתניהו ולמפלגה שבראשה הוא עומד.
תוך התבססות על שלל מחקרים אמפיריים של התפלגות תוצאות הבחירות, היא מוכיחה כי טענה זו אינה מתיישבת עם המציאות, ושהבסיס לה הוא גזענות פשוטה לשמה, העושה רדוקציה לבחירות ולהעדפות הפוליטיות של אנשים ונשים, לארץ מוצא משפחתם ותו לא.