מדי שנה בערב יום העצמאות נערך טקס הדלקת המשואות ובו משתתפים גברים ונשים שעשו דברים יוצאים מהכלל בחייהם. השנה, החליטה העיתונאית קרן נויבך לתת מקום לקולות פחות מוכרים, האנשים שאותם לא נפגוש בטקסים המסורתיים, מי שמתוך הפגיעה, הכאב והקושי האישי שלו פועל כדי לשנות את המציאות עבור רבים אחרים, מי שפועל לשינוי ותיקון לטובת הכלל והחברה.
ששת מדליקי המשואות נבחרו מתוך מאות הצעות שהגיעו למערכת התוכנית ברשתות החברתיות:
יש ביניהם אדם שנפגע מינית בילדות והפך את חייו למסע של נתינה; אישה שכל חייה נאבקה בעוני וברשויות המדינה הפכה ללוחמת עבור נשים אחרות שנמצאות באותו המצב; אישה בדואית שעברה תהליך גירושים קשה ופועלת לסייע לנשים שנמצאות במצבה; אישה שיצאה מזנות אחרי שלושים שנה וכעת מרצה לנוער ולנשים בזנות; סטארטאפיסטית שנמלטה מהמלחמה באוקראינה ומסייעת כעת לפליטות ואישה שנפגעה על מיטת הטיפולים של הגניקולוג ופועלת לסייע לאחרות.
"תמיד פעלתי לשילוב אנשים עם מוגבלויות, ועכשיו מצאתי את עצמי פועלת למען נשים שנפגעו כמוני" | רביד אדרי
בת 26, פעילה חברתית. מתמודדת עם מחלת האנדומטריוזיס. בעקבות פגיעות חוזרות שעברה במפגשים ובטיפולים אצל גניקולוגים, החלה לפעול להצפת מקרים של נשים שנפגעו פיזית או מילולית במהלך טיפול רפואי אצל רופאים וגניקולוגים. הפעילות שלה ושל חברותיה הביאה גם לחשיפת מקרים של פגיעה מינית של גניקולוגים במטופלות. בין השאר נחשפו מעשיהם של הרופאים מני אלקלעי, גיא רופא וגיא ביבי.
"אנחנו רוצות לשנות מציאות, לייצר חוויית בדיקה חיובית יותר וטראומטית פחות בעקבות הפגיעות שנשים חוות בתוך חדר הטיפולים. אני בת לאמא עם מוגבלות, ויש לי שני אחים עם מוגבלות. עכשיו, בגלל האנדומטריוזיס, יש לי שיתוק בפלג הגוף התחתון ואני בשיקום בתל השומר, אבל אני ממשיכה. תמיד פעלתי למען שילוב אנשים עם מוגבלויות, ועכשיו מצאתי את עצמי פועלת למען נשים שנפגעו כמוני".
"כל השנים אני מתפקדת כמו משרד שיכון ורווחה, כשאני עצמי חיה בעוני" | ריקי כהן בנלולו
בת 45, גרושה ואם לחמישה. פעילה חברתית, ממובילות המאבק לדיור ציבורי בישראל וחוקרת עוני. עברה פגיעה מינית בילדות, אלימות במשפחה וניסיון רצח מצד בעלה לשעבר. התגוררה כל חייה בדיור ציבורי ובעוני, ומאז שנת 2011 נאבקת למען נשים נפגעות אלימות ומחוסרות ומחוסרי דיור. פעילה בפורום לדיור ציבורי ומשמשת כעוזרת מחקר באוניברסיטה הפתוחה.
"כל השנים אני מתפקדת כמו משרד שיכון ורווחה כשאני עצמי חיה בעוני. פונים אליי, ואני משלמת להם שכירות, מקבצת להם נדבות, ממלאה להם את המקרר, חשבונות חשמל – הכל. לא רק שאנשים בעוני פונים אלי, גם המערכת פונה אלי! חברת כנסת פונה אלי לעזור לאיזו אישה, עובדות סוציאליות מפנות אלי כשיש מצוקת דיור.
"לאורך השנים לא פעלתי באופן אישי כדי לשנות את המצב שלי. הייתי במצב של רכבת שדרסה אותי, ואני קמה על המדינה בכל הכוח, לא בשביל עצמי, אלא כי אני יודעת שיש עוד אנשים שנפגעים מהמדיניות הזו. ואני מספרת את הסיפור שלי כמצע פוליטי, אבל אני לא פועלת באופן אישי, לא בואו תתקנו לי, לא תעשו לי".
"הרבה פעמים בעולם החרדי אומרים שיש חסד. הנה, אני יכול לעשות חסד בלעדיכם" | משה זרצקי
בן 27, נולד בבני ברק למשפחה חרדית. בגיל 14 עבר פגיעה מינית בידי אחד הרבנים בעיר. עזב את הישיבה והעולם החרדי, ובהמשך גם את הבית. כיום הוא עובד סוציאלי בבריאות הנפש, עובד בעמותת אנוש עם אנשים בעלי מוגבלות נפשית שעברו פגיעות מיניות.
בשירותו בצה"ל במבצע "צוק איתן" איבד שלושה חברים קרובים, בעקבות זאת הקים עמותה להנצחת אחד מחבריו ליאל גדעוני ז"ל, שפועלת לשמח חולים מבוגרים בבתי חולים. בנוסף לכך הוא מוזיקאי ולומד לימודי הסמכה לרבנות.
"נתינה מבחינתי היא ניצחון – כי הרבה פעמים בעולם החרדי מורחים לך בפרצוף שיש הרבה חסד, אז פה אני יכול לעשות חסד בלעדיכם. צריך לזכור שאנחנו קיימים קודם כל בזכות עצמנו וצריכים תמיד לשים את עצמנו בראש. לזכור שהגוף שלנו הוא שלנו ולאף אחד, לא משנה באיזה עמדת כוח, אין זכות לגעת בנו.
"כשאני רואה וחווה את הדברים האלה בעבודתי, עם אנשים שגם חוו פגיעות כאלה, זו סגירת מעגל בשבילי, זה גם גורם לי להבין שאם אין לך את המעטפת המקצועית – אתה לא באמת יכול להיות חסין".
"גם אחרי 30 שנה אפשר להשתנות. אם אני יצאתי מהזנות – כל אחת יכולה" | חן דוד
בת 50, טרנסית. חוותה אלימות קשה בבית, ואחרי שנזרקה ממנו עבדה בזנות במשך 30 שנה, מתוכן במשך 15 שנים הייתה נרקומנית. גם לאחר הגמילה המשיכה לעבוד בזנות, עד שב-2018, בעזרת תמיכה של פעילות, בעיקר "המכללה" (בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה), הצליחה לצאת מהזנות וכיום עובדת כמזכירה בבית משפט, מרצה ומסייעת לבני נוער ולנשים בזנות.
"אמא שלי לא זרקה אותי בגלל שאני טרנסית, אמא שלי זרקה אותי בגלל שאחרי שעברתי אונס בין גיל 6 ל-7 לא טיפלתי בעצמי והלכתי לאיבוד. התחלתי להיות ילד מופרע ולא הלכתי לבית ספר, ומשם כבר הדרך הייתה קצרה להגיע לרחוב. הייתי 30 שנה בזנות ויצאתי מזה עם עזרה של נשים מדהימות.
"לאחרים אני מסבירה שגם אחרי 30 שנה אפשר לשנות ולהשתנות, צריך כוח רצון, וצריך לקחת כשמושיטים לך יד ולא להתבייש. אם אני יצאתי, כל אחד יכול לצאת. אני עוזרת באותם דברים לנערים ולנערות שיבינו שהכל אפשרי, רק צריך להאמין ולדעת לקבל עזרה.
"אני תמיד אומרת שבן אדם שרוצה להשתנות צריך להפסיק לבכות על העבר, כי את העבר אי אפשר לשנות, אפשר לשנות את העתיד וגם לייפות אותו".
"עברתי גירושים קשים, ועכשיו אני רוצה לעזור לנשים בדואיות אחרות" | אלהאם אל כאמלת
בת 48, גרושה, אמא לארבעה. כיום גרה בבאר שבע, לאחר שנאלצה לעזוב את רהט בשל גירושים קשים. היא מדריכת סיורי קבוצות ברהט וסדנאות להעצמה של נשים ונערות בדואיות לעצמאות מחשבתית, כלכלית ואזרחית, ובימים אלו מקימה עמותה שמטרתה לסייע לנשים בדואיות בתהליכי גירושים.
"החברה הבדואית היא החברה הכי ענייה, ובתוכה – האישה הבדואית היא הכי ענייה. זו חברה מרובת ילדים, ומגיל צעיר מחנכים אותנו שמי שמפרנס הוא האבא. אני אומרת – לא, בואו נעשה אחרת.
"צריך לשפר את החינוך ליחס לכסף בחברה הבדואית, גם לגברים וגם לנשים, ולחנך בערכים של מסוגלות. לא להיות תלויה באף אחד, אם זה הבעל, האח או האבא. הדבר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לנשים הבדואיות זה עצמאות כלכלית. חשבון בנק משלי, עבודה משלי, רווח משלי, שאני יכולה אפילו לחסוך לעתיד שלי ושל הילדים. עברתי גירושים קשים, ועכשיו אני רוצה לעזור לנשים בדואיות בתהליך הזה. לתת להן ידע איך הן יכולות לצאת ממקום שפוגעים בהן".
"לא יכולתי לחשוב על עבודה, על כסף, על העתיד שלי, על שום דבר – הרגשתי שאני חייבת לעזור להן" | אליסה ויסוקי
בת 25, בגיל 18 עלתה לארץ מאוקראינה, וערב פלישת רוסיה לאוקראינה עבדה באודסה בחברת הייטק ישראלית. בעקבות המלחמה' נמלטה מאודסה דרך מולדובה ומשם לצרפת ואז לישראל. בעקבות מסע הפליטות שעברה, יזמה פרויקט התנדבותי למניעת סחר בנשים וילדים שהפכו לפליטים בעקבות המלחמה. עובדת בימים אלו על אפליקציה להגנה על נשים וילדים פליטים מפני סחר בבני אדם' ובמקביל מתנדבת בגבול פולין אוקראינה בסיוע לפליטים שמגיעים לשם.
"עזבתי את הסטארט-אפ שהקמתי לפני שנה ואני מתמסרת לפרויקט התנדבותי – להגן על פליטות אוקראיניות מפני סחר בנשים ומשידול לזנות. לא יכולתי לחשוב על עבודה, על כסף, על העתיד שלי, על שום דבר – הרגשתי שאני חייבת לעזור להן.
בתור פליטה, ראיתי בעיניים שלי כמה זה קשה, ראיתי כל כך הרבה בכי והרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות משהו. עכשיו אני בפולין. צריך למצוא מקום בטוח לילדים ולנשים שהגיעו לכאן, יש פשוט המון עבודה ואני חייבת להיות פה"
והמשואה הנוספת:
46 מאושפזים במחלקה פעילה ג' בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל חתמו על עצומה במחאה על תנאי המחיה שלהם. העצומה הופנתה למשרד הבריאות, ובה הם מספרים על כך שאין להם מקום לישון בלילה ולנוח במשך היום. חלקם ישנים על מזרנים במסדרון או בחדר הקשירה או מועברים למחלקה אחרת, הם מעידים גם על כך שאין מספיק אוכל.
מתוך המקום הסגור הזה, אולי מתוך טיפול תרופתי כבד, במקום היררכי שבו החירות הכי בסיסית שלך נלקחת ממך, קמה קבוצה של אנשים וביקשה לקחת שליטה על הגורל שלה.
אנחנו לא מכירים אותם. היכולת שלהם לתקשר עם העולם שבחוץ מוגבלת מאוד, ולצערנו, גם לא נוכל לראיין אותם, אבל הם גיבורים ואמיצים. כי מתוך המקום הכי קשה הם פועלים לשינוי מצבם. ולכן בחרנו בהם להדליק את המשואה הנוספת.