שני אירועים שהוציאו את יחסי ישראל-מצרים מהבוידעם התודעתי והתקשורתי התרחשו בחודש שעבר כמעט במקביל: 40 שנה להסכם השלום בין המדינות, והופעה של הרד הוט צ'ילי פפרז למרגלות הפירמידות בגיזה, שמשכה כמה מאות צעירים ישראלים. מתברר שמחוץ לסיני יש עולם שלם שפתוח בפני ישראלים.
"מי שהגיע לקהיר, יחזור לקהיר", אומר בביטחון אורי שוורץ, מנהל קבוצת הפייסבוק "אוהבי קהיר" שמונה למעלה מאלף חברים. התרשמותו מהמגמה ההולכת וגוברת של תיירות ישראלית במצרים מגובה במספרים. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה בשנת 2018, כלומר עוד לפני שהפפרז הרעידו את הפירמידות, עברו במעבר טאבה 382 אלף ישראלים (יהודים וערבים) לעומת 250 אלף ב-2017.
ולא רק הישראלים גילו את מצרים – בשנת 2018 היא נהנתה מעלייה של 16.5% בתיירות הנכנסת. ייתכן שזהו אפקט מוחמד סלאח, כוכב ליברפול המצרי, שמביא את הבאזז לקהיר, ואולי זו פשוט התאוששות טבעית לאחר טראומת המהפכה ב-2011.
שוורץ ביקר בקהיר לראשונה לפני כשנתיים ומאז שב לבקר בה עשרות פעמים. "כאדם שמגיע מרקע דתי שמעתי הרבה סיפורים על הפירמידות ועל מצרים. כילד בלתי אפשרי לקרוא את כל זה ולא לדמיין את היהודים במצרים. יש בקהיר טעם של הפרי האסור ומעבר לזה, היא כל כך מדהימה וזולה: הפלאפל המקומי, למשל, עולה שלוש לירות שזה בערך חצי שקל. סיני כבר נדושה, לא חוויה מפתיעה, ועצם זה שהבדואים שם למדו עברית ואומרים לך את המחירים בשקלים רק מאשר שמדובר במלכודת תיירים אחת גדולה".
"מצרים זה הכל, מאינדיאנה ג'ונס ועד משה רבנו"
הנהירה של הישראלים לסיני היא עובדה בשטח מזה כמעט שנתיים, אבל במשך תקופה ארוכה החשש הביטחוני מנע מהם לפקוד את החופים והחושות. "כשהישראלים הפסיקו להגיע לסיני, המצרים התחילו לבקר שם", מספרת מיקה, מייסדת קבוצת הפייסבוק "אוהבי מצרים" המונה גם היא למעלה מאלף חברים. "הגיעה שכבה של אליטה, אמנים, עיתונאים וסופרים. אז בעצם פגשתי בפעם הראשונה מצרים וגיליתי שאנחנו בעצם דומים, שיש לנו את אותן בדיחות ואותן בעיות. התמלאתי כעס על המדינה שהסתירה ממני אח כזה".
בפסח לפני שנתיים, עם סגירת מעבר טאבה לישראלים בשל חשש מפיגוע באזור סיני, היא החליטה לעשות מעשה והייתה חלק מקבוצה שהגישה עתירה לבג"צ לפתיחת הגבול. "לטובת העתירה קראתי את הסכם השלום מתחילתו ועד סופו, ועוד יותר הסתקרנתי. בעצם שני הצדדים לא עומדים בהסכמים", היא אומרת. "נהיה לי חשק מטורף להכיר ולהבין את המדינה. כי מצרים זה הכל, מאינדיאנה ג'ונס ועד משה רבנו והמלחמות שלנו. ויש גם את ההרגשה האסורה הזו. ככה התחיל הרומן".
"הפרי האסור" ו"הרומן" הם ביטויים שהמטיילים במצרים מרבים להשתמש בהם. ניכר כי אחד מגורמי המשיכה של מצרים טמון באיכויותיה כיעד לא נטול סיכון (המטה ללוחמה בטרור ממליץ להימנע מביקור במדינה ומפרסם אזהרת מסע בתוקף), כזה שמומלץ להחריש בו את הדרכון הישראלי.
המטיילים הנועזים מדווחים על גינוי כבוגדים מצד לא מעט ישראלים ששומעים על יעד המסע שלהם. "אם אתה כותב שאתה נוסע למצרים בקבוצות לחיפוש שותפים לטיול, אז קוראים לך פסיכי, אומרים שאתה עוכר ישראל ושיצטרכו להחזיר אותך בהסכם חילופי שבויים", מדווחת מיקה. אבל היא לא מתרגשת: "ככה היה גם עם סיני במשך המון שנים".
ולשאלה המתבקשת: את לא חוששת?
"אענה לך ככה: עם האזעקה הראשונה בצוק איתן ירדתי לסיני ונשארתי שם עד האזעקה האחרונה".
חוקר התרבות והקולנוע המצרי איל שגיא ביזאוי, בן להורים ילידי קהיר, ביקר לראשונה בעיר בשנות ה-80 בהיותו נער, ומאז חזר אליה עשרות פעמים. לדבריו הוא חש בה כבביתו. "אני לא נראה מצרי, אבל אני מדבר מצרית אז תמיד שואלים אותי מאיפה אני. כשאני עונה מישראל התגובה היא ברוב הפעמים 'אהלן וסהלן'", הוא אומר.
"לפעמים יש גם הלם כי הם לא כל כך מאמינים שהם רואים ישראלי בשר ודם עומד מולם. כשהם שואלים אותי איך אני יודע מצרית, אני אומר שהוריי יהודים מצרים. הם מתרגשים מזה ואומרים שחבל שעזבנו ושנאצר עשה טעות. אני לא מייפה את המציאות, זה לא שאין מקרים שבהם מישהו יזעיף פנים. הייתה פעם אחת שסוחר צעיר בשוק שאל אותי מאיפה אני וכשעניתי לו הוא אמר 'אני לא רוצה למכור לך'. את הדבר הקטן הזה לקחתי ממש קשה. לקח לי יומיים להגיד לעצמי, מה אתה מטומטם? 300 פעם שואלים אותך ועל פעם אחת אתה מגיב ככה?".
לקהיר מסיני ב-150 דולר
היעדים החמים של הרגע הם קהיר, שבה בתי הקפה ובתי העסק עובדים עד השעות הקטנות, אם לא מסביב לשעון, ולוקסור, שמוכרת לנו יותר בשמה העתיק תבאי, ושמכונה גם "המוזיאון הפתוח הגדול בעולם". גורמי המשיכה של ערי מצרים משכנעים מאוד: היסטוריה עשירה, חיי לילה תוססים, אוכל טוב ושופינג זול – יש מהכל, ובשפע.
האטרקציות הקלאסיות של קהיר – הפירמידות המרשימות ומסעירות הדמיון, הנילוס, המוזיאון לארכיאולוגיה והחפלות עם רקדניות הבטן – כבודן במקומן מונח. אך כדאי לזכור שמדובר בעיר עם הווה שאינו מבייש את עברה. "יש לנו איזו ציפייה ממצרים שתהיה איזו מונומנט מוזיאלי, שתהיה משהו אותנטי שקשור לזמן קדום", אומר ביזאוי. "אבל יש במצרים, ובטח בקהיר סצנת תרבות עכשווית, צעירה, מהממת, תוססת, מלאת אנרגיה וקונפליקטים, והיא מרתקת. ואת זה הרבה פעמים התייר הממוצע, זה שלא באמת מתעניין ושלא באמת בא מתוך סקרנות למצרים של כאן ועכשיו, מפספס. יש גלריות שמציגות אמנות עכשווית מדהימה ומרתקת, גם מקומית וגם בינלאומית, מועדונים שבהם מנגנים אלקטרו או רוק מצרי, או פאנק מצרי, ואת זה בדרך כלל התיירים לא יחפשו. אם הם ילכו להופעה אז הם יחפשו את מה שהם מחשיבים לקלאסי, אום כולתום, למשל, בזמן שיש סצנה אחרת, מדהימה".
בקבוצות הפייסבוק של שוורץ ומיקה, שנפתחו לפני כחצי שנה כמעט במקביל, מתנהלים דיונים ערים סביב הסוגיות הבוערות: כמה זמן לוקח להוציא ויזה למצרים (בין שבוע לשלושה שבועות); האם כדאי לסייר בפירמידות ברגל או על סוס / גמל (אזהרת טריגר: תמונות של בעלי חיים פצועים ותשושים); כמה עולה טיול של שבועיים ברחבי המדינה (4,500 שקל כולל טיסות); ומה הדרך המהירה ביותר להגיע מתל אביב לקהיר (טיסה בת כשעה של "Air Sinai" מנתב"ג לקהיר, 482 דולר. המבקשים להוזיל מעט את המחיר יכולים להזמין טיסה עם עצירה באתונה תמורת כ-300-350 דולר. הרוב לוקחים מונית מסיני, עניין של כ-10 שעות נסיעה, ב-150 דולר).
כמו כן עולים שם שלל רשמים ותמונות מהפירמידות בגיזה, ממקדש לוקסור ומהכפר הנובי באסואן. גם המלצות על עסקים ומדריכי טיולים מקומיים בעיר הגדולה ביותר באפריקה (17 מיליון תושבים) מוחלפות על בסיס יומיומי.
אחת המדריכות המומלצות בקבוצות של שוורץ ומיקה היא אסמא, תושבת גיזה בת 29 שמשלימה בימים אלה את תהליך הסמכתה כמדריכת טיולים רשמית מטעם משרד התיירות המצרי. אסמא, שלמדה עברית במסגרת התואר הראשון שלה בשפות מזרחיות באוניברסיטת קהיר, דוברת עברית שוטפת. "אני מתרגלת את השפה בהאזנה לרדיו ובצפייה בטלוויזיה הישראלית, ובשיחות עם חבריי הישראלים", היא משתפת בראיון מקהיר, אחרי עוד יום עמוס של ליווי קבוצת ישראלים שהסתיים רק בחצות הליל.
אייל ביזאווי: "יש לנו איזו ציפייה ממצרים שתהיה איזו מונומנט מוזיאלי – אבל יש במצרים, ובטח בקהיר סצינת תרבות עכשווית, צעירה, מלאת אנרגיה וקונפליקטים, והיא מרתקת"
כיצד החלה להדריך ישראלים במצרים? "הכרתי את מיקה בנואיבה והיא הזמינה אותי להצטרף קבוצת 'אוהבי מצרים'. ובמקביל גם אורי הזמין אותי לקבוצה שלו", היא חולקת. "כשאורי ביקר במצרים עם חברים שלו פגשתי אותם וליוויתי אותם במשך יום אחד, ואז העליתי לפייסבוק תמונות שלנו מקהיר, וגם הוא העלה. במקביל מיקה הציעה לי ללוות ישראלים שרוצים לטייל בקהיר. גם כי אני דוברת עברית וגם למדתי את ההיסטוריה ואני מכירה המון אתרים ועתיקות בעיר. כשהחברים בקבוצה ראו את התמונות וההמלצות הם פנו אלי, והרגשתי שסומכים עליי".
אסמא, שמדווחת שבחודשים האחרונים הספיקה ללוות כמה עשרות ישראלים במצרים ושאינה עומדת בביקוש, סבורה שההופעה של הפפרז למרגלות אחד משבעת פלאי תבל הייתה לנקודת מפנה. שירי ניר, אריאל ווטסון וארז לוין, שלושתם בעלי משפחות בשנות הארבעים לחייהם מהוד השרון, נסעו להופעה עם לא מעט חששות, וחזרו עם לבבות בעיניים. השלושה, שהגיעו לקהיר יחד במונית מסיני, מתארים עיר גדולה ותוססת שיש בה הכל, ושחוקי התנועה בה הם בגדר המלצה.
"המצרים אדיבים מאוד אחד כלפי השני והאווירה כלפינו היתה חביבה ומאוד לא עוינת. בשילוב של ערבית בסיסית, ג'יבריש ואנגלית הצלחנו לתקשר בקלות", מדווחת ניר ומשתפת חוויות מההופעה: "הבמה היתה בנויה כמו פירמידה, היה סאונד מצוין, מסכי ענק, והלהקה, שהייתה מדהימה הגיעה לשם בגלל הלוקיישן, ולא בקטע של להשכין שלום במזרח התיכון". גם בהופעה נשמרה תחושת הביטחון האישי שלהם בזכות נוכחות מוגברת של שוטרים ואנשי אבטחה. "הרגשנו בטוחים מאוד. התחושה הייתה שהם מגינים על עצמם ועל המקום שלהם", מסכמת ניר. "למרות האבטחה הכבדה כולם מחייכים אליך ומבסוטים".
למרות ההתלהבות ביזאוי לא ממהר להכריז על מזרח תיכון חדש. "אני רואה פרסומים על נסיעות למצרים ומזהה שישנה מגמה שהתיירות חוזרת", הוא אומר בזהירות, "ומצד שני ברור לי שאלה לא הממדים של מה שהיה פה בשנות השמונים, של אוטובוסים מלאים שיוצאים מתל אביב לקהיר". אם תשאלו אותו, לשלטון המצרי הנוכחי יש כנראה חלק בכל זה. "כשארדואן אמר משהו לא טוב על ישראל אז הישראלים הפסיקו לנסוע לשם, ולעומת זאת א-סיסי הוא חבר של ישראל אז אפשר לחזור לנסוע לשם".
למה לי פוליטיקה עכשיו?
מיקה מעידה שהתייר הישראלי במצרים מודל 2019 הוא לרוב מטייל עצמאי בן 30-40 מתל אביב ומירושלים, "עם איזושהי סקרנות או זיקה לשפה הערבית או אוהב סיני". היא מצביעה על כך שבאופן מפתיע בין המטיילים יש גם לא מעט נשים, "אבל גם בסיני, בתקופה שכמעט אף ישראלי לא הגיע, רוב מי שבחר לחצות את מעבר הגבול היו בנות. עד כמה שזה נשמע מוזר, יש משהו בעולם המוסלמי הזה שבטוח לנשים". לדבריה, בין המגיעים למצרים יש תיירים של בתי כנסת ולהבדיל תיירות של ישראלים מהצד השמאלי של הקשת הפוליטית שמבקשים להכיר את שכנינו.
קשה להתעלם מהעניין הפוליטי ומהסכם השלום שתלוי מעל ראשנו כפוטנציאל לא ממומש, בפרט מאז תקיפת שגרירות ישראל במצרים ב-2011 שהובילה לקיפאון ביחסים הדיפלומטיים ולצמצום משמעותי בפעילותו של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
כל אלה מתגמדים אל מול העובדה שהתיירות בכיוון ההפוך כמעט אינה קיימת. מצרים שמעוניינים לנסוע לישראל חייבים באישור מיוחד ממשרד הפנים המצרי ובאשרה מטעם השגרירות הישראלית. אלו שצולחים את שבעת מדורי הגיהינום הללו – ומדובר בעשרות בודדות מדי שנה – מזומנים לחקירה בשובם. ובעוד הדרך מתל אביב לקהיר, גם לאחר ביטולו של קו 100 המיתולוגי שיצא מתחנה מרכזית, הולכת ומתקצרת – הדרך ההפוכה עדיין ארוכה מהרגיל.
מיקה, מקימת קבוצת אוהבי מצרים: "בפעם הראשונה פגשתי מצרים וגיליתי שאנחנו בעצם דומים. כעסתי שהסתירו ממני אח כזה"
האימה שמטיל הממשל על אזרחי מצרים מפני ישראל הוא בין הסיבות לכך שמיקה ממליצה לתיירים ישראלים להסוות את מוצאם. "כשאתה מגיע לקהיר או למצרים אתה בכלל אתה לא מספר שאתה ישראלי, בשום פנים ואופן", מבהירה מיקה, "לא בגלל שהם יעשו לך משהו, להיפך, זה בגלל שהם מתים מפחד ממך. יש להם טלנובלות שעוסקות במוסד והם בטוחים שמספיק שתסתכל עליהם והם כבר יתחילו לעבוד בשביל ישראל. הממשלה שלהם כל כך מפחידה אותם, שהם חוששים להיות בקשר עם ישראלים".
הדוקטורנט הייסם חסניין מאוניברסיטת תל אביב, המצרי היחיד שהשתתף בכנס לציון 40 שנה להסכם השלום שהתקיים בחודש שעבר באוניברסיטה העברית, חיזק את הדברים לאחרונה בראיון למגזין G: "סדרת טלוויזיה ששודרה ברמאדן האחרון באחד הערוצים עוסקת באיש אל קאעידה שהוא בעצם סוכן ישראלי, וזה קורה בשיא שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות – שערוצי טלוויזיה מצריים מאשימים את ישראל בטרור נגד מצרים… ישראל היא השותפה הגדולה ביותר של מצרים בלחימה בטרור! במקביל, אחרי שא־סיסי אמר לא מזמן בראיון ל־CBS שיש לו יחסים מעולים עם ישראל, ניתנו פקודות לכל כלי התקשורת במצרים לא לשדר את הקטע, כאילו זה לא קרה… יש פה סטנדרט כפול: הממשלה מנהלת יחסים קרובים עם ישראל בתחום הביטחוני, אבל במקביל משדרת לציבור משהו אחר לגמרי".
התקווה לנרמול היחסים טמונה כנראה באינדיבידואלים משני הצדדים שמתעקשים לראות מעבר לפחד. אנשים כמו אסמא, שחולמת לבקר בתל אביב וכמו מיקה, שוורץ וביזאוי, שלדבריו השקפתו הפוליטית השתנתה בעקבות נסיעות לקהיר. "המקרים שבהם לא קיבלתי ויזה למצרים היו מבחינתי אפשרות לחוות את מה שלא מעט פלסטינים חווים פה בישראל", הוא אומר. "בפעם האחרונה שביקשתי ויזה סורבתי, לא ברור למה. כמה שזה מבאס, בראש עוברת לי המחשבה שיש עשרות אלפים שמנועים לבוא למקום הזה, שבין שנאהב את זה ובין שלא, הוא הבית שלהם. אני לא תייר רגיל בקהיר, בכל נסיעה אני נפגש עם הדעות הקדומות שלי. מהבחינה הזו אני ישראלי מאוד. אין נסיעה לקהיר שלא מלווה בחשש לפני. אני יודע היטב שהכל בסדר, אבל הפמפום של האזהרות עושה את שלו וחודר לתודעה. אבל כשמגיעים לשם זה פשוט מתפוגג".
"בדיוק כמו שלישראל יש דימוי של מלחמה תמידית בעולם, יש לנו דימוי על שכנתנו מצרים", אומרת ניר. "בסוף כשאנשים פוגשים אנשים כל האיום, הבהלה והריחוק נעלמים".