כולם מדברים על היום שאחרי. היום שאחרי הקורונה, היום שאחרי הקריסה הכלכלית הגדולה שכבר מתרחשת עלינו, ובעיקר, מבחינתי, היום שבו נבין שחרדה קיומית עד אובדן שפיות ושליטה הפכה להיות המצב ה"נורמטיבי", שיכול להיות מנת חלקם של כולם. ממש כולם.
לא תכננתי להיות הדוד הנודניק שאומר "אמרתי לכם", אבל עודף זמן הביאני לעיין במה שכתבתי לפני כמה סיבובי בחירות על תפיסה חברתית שלא מאמינה במדינה שדואגת לבעלי מוגבלויות. סיפרתי שם סיפור אחד מיני רבים שבהם נתקלתי, על אדם שחשב ש"לו זה לא יקרה" ונלחם נגד תקציבים וקצבאות לאנשים עם מוגבלויות, עד שעבר צד וגילה שלא כיף שם, בארץ האייבליזם (התנהגות מפלה על בסיס דעות קדומות וראיית אנשים עם מוגבלויות כנחותים; ר"ו).
שנה אחרי, השוקת השבורה שמולה ניצבנו כולנו מתרסקת ורסיסיה עפים באוויר. רבים יהפכו עוד רגע למתמודדי נפש ובעלי נכויות, והשאר יהיו "סתם" עניים ומדוכאים. אז תתגלה האמת המרה, והמציאות של אנשי יום האתמול תטפח על פני אנשי יום המחר, וכולנו יחד נחיה ביום הנוכחי בכאוס ובפחד. עוד יותר מזה של עכשיו.
עובר כחפץ בין מוסדות
אנשי יום האתמול הם הבלתי נראים, אלו שהמערכת מעולם לא הציעה להם פתרון פרט לבידוד כפוי. לא בידוד עם משפחה לריב אתה, פגישות זום, אפליקציה של פילאטיס ונטפליקס 24/7. בידוד עם תרופות בכפייה, ומגורים עם אנשים שהדבר היחיד המשותף להם הוא שאין לחברה רצון בהם. ללא חדר פרטי, מקלחת או מטבח, ועם מעקב יומיומי שניתן בשם החוק. קצת כמו איכון טלפונים של אזרחים, רק בלי תירוץ של קורונה וללא שום פיקוח חיצוני.
ע', ידיד שלי, מועבר כבר שנתיים כחפץ בין הוסטלים ברחבי הארץ. בחור בשנות העשרים, אוטיסט בתפקוד גבוה. אינטליגנטי ורהוט. ע' החזיק בעבר עבודות, חיי חברה עצמאים ואפילו דירה, אולם חרדה חברתית וחוסר עזרה מקצועית מיטיבה הביאו את המדינה לכלוא אותו בהוסטל, שם הלך מצבו והתדרדר עד כדי התקפי אלימות וניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים.
טיפול פסיכולוגי מקצועי, תוך כדי ה"כליאה" או שילוב בקהילה עם ליווי ותמיכה יכלו להפוך את הצעיר החכם הזה לאדם מתפקד בחברה, שיכול להחזיק את עצמו ואף להתפרנס בכוחות עצמו, אבל זה לא הסתייע. ההוסטלים גמרו עליו, המערכת שותה לו את קצבת הנכות החודשית, ובשל הקורונה הוא וחבריו להוסטלים לא ראו את משפחותיהם כבר חודש וחצי.
אני לא מתנגדת להוסטלים. יש הרבה אנשים שנזקקים להם ברמה התפקודית היומיומית, אבל יש גם אנשים שרמת התפקוד שלהם יכולה היתה להשתפר וניתן היה לשחרר אותם לחיים עצמאיים, אם רק היו פה שירותי קהילה מתאימים. אנשי האתמול יכלו להיות כוח מתפקד שמפנה מקום לנזקקים אחרים. אבל במצב הנוכחי, אין אפילו מסגרת תומכת שניתן לשחרר אליה אנשים. לאחרונה פורסם ב"המקום" מקרה של מתמודדת נפש ששוחררה מאשפוז, בהיעדר מסגרת חוץ אשפוזית היא ביקשה לחזור, סורבה וניסתה להתאבד.
לאותה אישה אין כנראה שום אופציה לשרוד מחוץ למסגרת, ולמרות זאת המסגרת מתנערת ממנה בגלל חוסר יכולת אמיתי להתמודד עם מה שקורה ומה שקורונה. אנחנו הולכים לראות הרבה מוחלשים ובעלי מוגבלויות כמוה נפלטים החוצה לעולם שאין להם מקום בו במציאות הנוכחית. איך יתמודדו דווקא עכשיו עם חברה שעשתה הכול כדי להרחיק אותם ממנה?
"מה אני אעשה בחוץ?"
א', בת 30, היא חברה שלי. לפני כמה שנים היא אושפזה באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, עם שילוב של דיכאון, מאניה וחרדה שהקשו עליה לתפקד. האשפוז ההוא היה קשה וקשוח, וגם טראומתי, כי מה שנלקח ממנה שם, מעבר לחופש, היה התקווה שאי פעם תתנהל כאדם בחברה.
"אם האשפוז עזר או לא, זו שאלה שאני לא יכולה לענות עליה", אומרת א', "היו שם דברים נכונים כמו שקט זמני, ניתוק ויכולת להתרכז בעצמי ובמה שקורה לי. מצד שני, לא ממש קיבלתי טיפול או שיחות של 'את עכשיו יוצאת מזה, ממשיכה לחיים שלך, מבריאה וחוזרת לתפקד'. לא מדברים איתך על במה תוכלי לעבוד אחר כך, לא מעודדים אותך ללכת ללמוד. שמים פלסטרים ותרופות על הפצע, וכשעובר מספיק זמן משחררים הלאה. בלי שום דאגה לבאות. זה גורם לך לחשוב לפעמים, מה אני אעשה בחוץ? אולי עדיף להישאר כאן? אבל לשמחתי הייתי מספיק חזקה, וההורים והחברים הזכירו לי כל הזמן שהמצב הוא זמני. ושהחיים רק על פאוז ולא על סטופ מלא".
כששוחררת המשיכו הטיפול והמעקב?
"בעיקרון נאמר שיהיה טיפול וגם ליווי, וכמובן שנתנו טלפונים של תתקשרי לפה ותתקשרי לשם, אבל בקופות החולים כל התורים בכל המרפאות היו תפוסים לחודשים. אי אפשר היה לקבוע אפילו פגישת ביקורת עם פסיכולוג ובטח שלא טיפול ומעקב קבוע, כמו שהיית מצפה אחרי שהחזיקו אותך סגורה במערכת והרגילו אותך לא לעשות כלום בלי אישור".
מה עשית?
"היה לי מזל אמיתי. כשלא היתה ברירה התחלנו לבדוק אופציה של ליווי פרטי שהיה עולה המון כסף, אבל אחת הרופאות מבית החולים שדי חיבבה אותי החליטה לעזור והצליחה לדחוף אותי לפגישות ומעקב אצלה. ההוצאה לא היתה ענקית וקיבלתי עזרה יחסית".
מה צריכה אישה במצב הזה שיוצאת מאשפוז?
"קודם כל השגחה ותחושה שיש לה לאן לפנות אם המצב מתדרדר. צריך מעקב בריאותי אחרי הכדורים. אני למשל הייתי צריכה שישלחו אותי לבדיקות דם כל כמה זמן כי התרופה שקיבלתי יכולה לפרק אותי פיזית, וגם כדי לשנות מינונים אם צריך, או אולי להחליף תרופה.
"תחשבי שלפני שנים פגישה פרטית עם פסיכיאטר או פסיכולוג פרטי עלתה מאות שקלים, והיום זה מגיע גם לאלף. את צריכה שיתנו לך כיוון, עצות, שיפנו אותך למקומות שיכולים לקדם אותך. הרופאה הזאת נתנה סוג של עזרה, דיברה איתי גם על העתיד, ומה אני עושה מכאן כדי לא לחזור לאשפוז. היא היתה נחמדה אבל עובדה שזה לא הספיק, ואני עוד פריבילגית שקיבלה המשך טיפול ולא חיכתה חודשים, כן?"
חלפו מספר שנים. א' המשיכה בחייה בצורה מעוררת התפעלות, נרשמה ללימודים באוניברסיטה, עבדה בשתי עבודות, שכרה דירה, ועל הדרך הספיקה גם לארגן כנס אקטיביסטי אחד או שניים. אף אחד בסביבתה לא ידע שבעבר הסתובבה בפיג'מה במחלקה סגורה, והיא העדיפה לחסוך לעצמה את הסטיגמות ולא לספר. הרופאה עדיין ליוותה אותה פה ושם כשהיא מחמיאה לה על ההתנהלות וההתקדמות שלה.
לפני כשנה אירעה תאונה טרגית ובלתי נתפסת במשפחתה של א', שהסתיימה באובדן ששבר את כל המשפחה, ואת א' בפרט. לא אוכל להיכנס לפרטים אבל להערכתי אירוע טראומטי כזה היה גורם גם לאדם יציב ומתפקד לקרוס. ימים ולילות ללא שינה ואבל כבד הביאו את א' שוב למצוקה קשה.
אין לך מקום בעולם
"באוניברסיטה התחשבו אבל להתרכז בתואר לא הצלחתי", מספרת א', "ימים ולילות של בכי וצרחות וניסיון להחזיק את המשפחה בתפקוד גבו את המחיר. הכל צץ והתערבב וטראומה אחת נקשרת באחרת והכל נהיה אפילו יותר כאוטי. חזרתי למצב של חוסר יכולת לתפקד והייתי צריכה עזרה פיזית. קבעתי פגישה עם הרופאה כדי להיעזר בה, כי סמכתי עליה, שתעזור לי תרופתית להתייצב לפחות ולהצליח לישון ולקום לעבודה ולימודים. קיוויתי שהיא תעזור לי להשיג פסיכולוג שידבר איתי. הייתי צריכה לדבר ולסדר את הראש. לא רציתי שהחיים שלי יקרסו.
"הגעתי אליה בוכה, אדומה ולחוצה. פקעת עצבים, אבל לא הייתי אובדנית. חשוב לי להדגיש. לא הייתי אובדנית ולא תקפתי אף אחד, כך שלא נחשבתי מסוכנת. היא אמרה לי שמה שצריך לעשות זה להתאשפז, ושם יעזרו לי. היא אמרה שזה לא בכפייה אבל שאם לא אחתום על מסמך אשפוז מרצון – היא תאשפז בכפייה.
"זו היתה מניפולציה אכזרית. היא ידעה שאם היא מאשפזת אותי בכפייה ואני לא חותמת אני יכולה לערער על זה די מהר ואולי להשתחרר. אבל הייתי כל כך אבודה ומבולבלת שחתמתי על המסמך. הייתי חותמת גם על ערבות למשכנתא שלה באותו רגע. ביקשתי ללכת רגע לאוטו להביא את הדברים שלי, להתקשר למשפחה שיארגנו לי תיק לבית חולים, אבל היא אמרה שהיא לא מוכנה שאגש לאוטו כי היא לא תיקח את הסיכון שאברח. הלכתי איתם, לאשפוז של עוד חודשיים. לתחושה שתיכף גם אפרוש מהלימודים והחיים יגמרו. העבר חזר לרדוף אותי".
היא לא הציעה לך תרופות? או טיפול חוץ מרפאתי?
"זה מה שלא הצלחתי להבין. אני באה אליה אחרי כל כך הרבה שנים שהיא מכירה ורואה את ההתקדמות שעשיתי ואת התפקוד המלא, את כל מה שהשגתי, וברגע המשבר הכי חמור שיכול לקרות – הפתרון היחיד שהיא יכולה להציע לי זה אשפוז בכפייה? אין צעדי ביניים? היא ידעה על המשבר, היא ידעה שהיא מסכנת לי לימודים ועבודה. זו הייתה בגידה באמון שנתתי בה, שלא לדבר על העלבון וההשפלה של שוב לגמד אותי לשלול לי את חופש הבחירה".
איך עבר האשפוז?
"מעבר לדברים הרגילים הנוראים, הרגשה של תת-אדם, הפעם אובדן התקווה והחרדות גברו. להגיד לאנשים בעבודה ובלימודים איפה אני לא ממש יכולתי בהתחלה. הייתי בהלם, באבל, בדיכאון. אבל מעבר לזה, היה גם פיצוץ אוכלוסין שם במחלקה. הגבול אמור להיות ארבע מיטות בחדר שזה גם הרבה. בשלב שאני הגעתי לשם כבר היו חמש מיטות. אין רגע פרטיות. אין טיפול פרטני ושוב, אין אדם שיגיד לך 'בואי תשתקמי רגע וצאי להמשיך את החיים כאישה מן המניין' יש יותר את התחושה של 'את תהיי פה עד שיימאס עלינו'. וככה באמת היה".
א' מספרת על מעט סדנאות ריפוי בעיסוק ושיחות קבוצתיות, והמון תרופות. באוניברסיטה התחשבו ודחו לה להגשת עבודות. "זה הדבר היחיד שהחזיק אותי עם קשר לעולם", היא אומרת, "אבל רוב הזמן הייתי בייאוש, חרדה איומה שלא אסיים את התואר. כל הזמן אמרתי למשפחה ולחברים שאין לי סיכוי ושכבר לא אצא מזה. התחושה שאתה מקבל היא שאין לך מקום בעולם. שהחדר האמיתי שלך הוא זה ששומרים לך במחלקה".
היא שוחררה בסופו של דבר, השלימה את התואר בציונים גבוהים, אבל את העבודה והדירה לא הצליחה לשמור והיא נעה היום בין ייאוש לתקווה, בעיקר ברצון להמשיך לתואר שני. היא גרה עם המשפחה, נמצאת בימים אלה בבידוד כמו כולם, למעט יציאות למרפאה לכמה שעות של אשפוז יום. א' עדיין מחכה לקבל טיפול מלווה רציף שיעזור לה לחזור למסלול.
"הבידוד משפיע עלי כמו על כולם אני מניחה", היא אומרת, "באשפוז רק חלמתי ובכיתי על הדברים שאני לא יכולה לעשות כי אני כאן והעולם בחוץ חופשי ולא מחכה לי, אז כרגע האוכלוסייה קצת יישרה איתנו קו. המערכת הולכת להיתקע עם עוד ועוד אנשים במצוקה, והיא תהיה חייבת לעשות שינוי, להציע עוד פתרונות.
"באשפוז רק חלמתי על הדברים שאני לא יכולה לעשות כי אני כאן והעולם בחוץ חופשי. כרגע האוכלוסייה קצת יישרה איתנו קו"
"אני תוהה אם אנשים שנמצאים בבידוד יכולים להבין שככה חי אדם באשפוז או בהוסטל, בבדידות ותחושת פחד, רק יותר חזקה. אולי אנשים יחמלו יותר ויבינו שכשאתה במצב נוראי, הבידוד מחריף את הכל ורק דוחף לקיצוניות".
מצב של שוק כללי
דוקטור רפאל יונתן לאוס, פסיכולוג קליני, עובד בשירות הציבורי, פעיל בארגון "בנפשנו" וב- "פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית", ממובילי המאבק ברפורמה לבריאות הנפש, דואג כבר מזמן שהמערכת לא תהיה ערוכה לקלוט ולעזור. לדבריו, המצב כיום מאשש את החששות.
"כרגע זה מצב של שוק כללי", הוא אומר, "אנשים מטבע הדברים עסוקים בלשרוד, בלהבין את הסיטואציה, בפחד ממחלות ומוות. כולם בחרדות וחששות, חרדה קיומית לבריאות, למצב הכלכלי שלהם. למה יהיה אתם. העולם מיישר קו עם החרדות הכי בסיסיות ולצערי אני צופה שהכול עוד ילך ויחמיר. ונידרש לעוד פתרונות שאף אחד לא ייתן להם מענה, כי כבר ככה אין כרגע מענה והמערכת בקריסה".
אילו טיפולים יש עכשיו?
"אנחנו מציעים את העזרה שאפשר, עובדים במערך חירום, הקופות פתחו כמה מוקדים טלפוניים – אבל זה לא מספיק. אשפוזי היום לא נסגרו לגמרי, אבל אין טיפולים קבוצתיים. מנסים להעביר הכול לאונליין כמובן, אבל זה כן גורע מהחוויה של קהילה טיפולית וקשר קרוב. הזרוע השיקומית די נסגרה.
"עבודות נתמכות וחוגים נסגרו, ולבעלי מוגבלויות אין לאן ללכת. אין באמת אפשרות לעזור בזה כי מסוכן לאנשים לצאת מהבית. לטפל מהבית זה גם קשה כי אין גישה לתיקים הרפואיים מהבית".
מה יקרה ביום שאחרי?
"יהיה קשה. עוד לפני הקורונה אנשים היו ברשימת המתנה של חצי שנה עד שנה. אין מוכנות לגל של האנשים שיזדקקו לעזרתנו. אחרי שהדברים יירגעו יגיעו חרדות ואפילו טראומות, וקושי הישרדותי שישפיע על אנשים. הם יחפשו עזרה ובהינתן זה שזה מערך בתת ספיגה, לא בטוח שנצליח לטפל בכולם בזמן.
"עוד לפני הקורונה אנשים היו ברשימת המתנה של חצי שנה עד שנה. אין מוכנות לגל של האנשים שיזדקקו לעזרתנו"
"התקציב שיועד לכאורה לרפורמה נבלע בגירעונות של קופת החולים, אז לא נוספו כמעט שירותים. השגרה כשלעצמה היא דחוקה ולא ערוכה לתת שירות".
אנשים שלא יקבלו עזרה יתדרדרו למצבים קליניים?
"אני לא חושב שהטרמינולוגיה הפסיכיאטרית של מה זו הפרעה ומה זה לא רלוונטית כאן. בסופו של דבר כולם נמצאים על הספקטרום של החרדות וההפרעות, ואם הם לא מטופלים הם בהחלט עלולים לפתח גם בעיות בריאותיות פיזיות. כרגע יש מצוקה שיושבת על פחד מציאותי ממש, ויש אנשים שכל מה שהם צריכים זה שיחה וקצת ייעוץ והרגעה, ולא טיפול ארוך טווח, אבל כאמור, הם לא יוכלו לקבל טיפול מידי ויצטרכו להמתין המון".
עוד אפשר להיערך לכזה מצב?
"המערכת תצטרך לתת את הדעת על הגל שיגיע ולהגביר תפעול. זה לא מכונות הנשמה שחייבים במיידי, זה גל שיציף עוד חודשיים שלושה. בריאות הנפש היא חשובה ברמה הציבורית ובטח ברמה הכלכלית. כשאנשים לחוצים וחרדים יהיה להם קשה לחזור למעגל העבודה. חובה לדאוג לדבר הזה ולהבין איך נוכל לעזור להמון הזה שיפקוד אותנו.
"בריאות הנפש היא תחום שהוזנח שנים ואנחנו אכן מודאגים ממה שיקרה ביום המחר מההזנחה הזאת. כרגע יש צורך בתכנית חירום לאומית. גיוס של מאות פסיכולוגים לשירות הציבורי כדי לתת מענה".
אני מסתכלת על החברים שלי, ע' שתקוע בהוסטל, א' שמשוועת לטיפול מסייע, או דוקטור רפאל לאוס שמביט במטופלים שלו ויודע שעוד ועוד יגיעו ושייתכן שלא תהיה אפשרות לעזור להם. המערכת לא קורסת עכשיו, כי היא קרסה כבר קודם. להרבה מאד אנשים לא תהיה עזרה נפשית, לא יהיה לאן ללכת, ולא יהיה לאן לחזור.
המערכת שאספה אותם אליה ואפסנה בבוידעם של בתי החולים, צריכה עכשיו עוד מיטות ועוד מטפלים, כדי לקלוט "נורמטיבים" לשעבר. מי ישרוד? זה טוטו אכזרי. כשיגיע יום המחר, שכולם כה חוששים ממנו, יתכן שאנשי האתמול יישארו שם. אלו שמעולם לא דאגו להם להווה, ובטח שלא לימדו אותם לתפקד בעתיד. אלה שהתעלמו עד היום מקיומם, ותיכף רבים יהפכו להיות כמותם.
המערכת שאספה אותם אליה ואפסנה בבוידעם של בתי החולים, צריכה עכשיו עוד מיטות ועוד מטפלים, כדי לקלוט "נורמטיבים" לשעבר. מי ישרוד? זה טוטו אכזרי
אם היינו מתייחסים לבעלי מוגבלויות כחלק מאיתנו, משלבים אותם בחברה ועוזרים להם לתפקד – היו מתפנות מיטות בבתי חולים, היה מקום במפגשים עם אנשי טיפול, ואפשר היה להיעזר בשירות החשוב הזה.
מדברים היום על חולים שמתים בגלל "מחלות רקע". חולי הנפש ובעלי מוגבלויות נתפסו כ"מחלת הרקע" של החברה, אבל בקרוב נגלה שלא מחלת הרקע היא שתפגע בנו. הסכנה היא דווקא במערכת הבריאות החולה שמטפלת בהם, וייתכן שבקרוב בכולנו.