אזהרה: חלק מהחומרים בטקסט קשים לקריאה
כשאני חושבת על המסע שעברתי כדי להגיע לישראל, אני לא יודעת איך עשיתי אותו. אם הייתי צריכה לעבור את זה שוב, לא בטוח שהייתי מצליחה. במסע קרו דברים שקשה לי להסביר אותם או לתאר אותם. זה היה משהו גדול, ומילים לא יוכלו לתאר את מה שקרה. אולם אנסה לעשות זאת.
המסע שלי התחיל לפנות בוקר. אמא הלבישה אותי בבלו (שמלה מסורתית לבנה) ואמרה שאנחנו הולכות לאסמרה, בירת אריתריאה, לחגוג עם דודתי שגרה שם חג שלא הכרתי. לא רציתי. רציתי להמשיך לישון, כי אף פעם לא קמתי כל כך מוקדם. אבל סבתי שישנה איתי בחדר, שכנעה אותי להצטרף לאמא והבטיחה שכשנחזור תכין לי המבשה (לחם מתוק) שמאוד אהבתי וסבתי היתה אופה במיוחד בשבילי.
ידעתי שאתחרט אם לא אלך עם אמא, כי אתגעגע אליה במשך היום. תמיד הצטרפתי אליה לנסיעות לאסמרה לקנות מצרכים למכולת המשפחתית שלנו. לשמחתי, בחרתי בהחלטה הנכונה. אז היא נראתה לי פשוטה. היום אני מבינה שזו היתה החלטה גורלית.
דודי זובנו ליווה אותנו לתחנת האוטובוס הקרובה. בזמן ההמתנה לאוטובוס הוא חיבק אותי כל כך חזק, כאילו פחד שאעלם לו. חשבתי שקר לו ולכן הוא מחבק אותי ככה. כשהאוטובוס הגיע, דודי חיבק אותי יותר חזק. בסוף שאלתי אותו אם קר לו ואם הוא רוצה אחת מהשמיכות שהבאנו איתנו. דודי ואמי התחילו לצחוק. הוא אמר לי שאני אצטרך את השמיכות ושלא קר לו. אני בתמימותי שאלתי אותו: "למה אתה מחבק אותי כל כך חזק, הרי אחזור עוד שבוע". הוא ענה ששבוע זה המון זמן, ושהוא וכל המשפחה מאוד יתגעגעו אלי. לא היתה לי הזדמנות להיפרד מכל בני המשפחה, כי כולם ישנו ולא רציתי להעיר אותם. נפרדנו מדוד זובנו ועלינו לאוטובוס. כל הדרך אכלתי קיצה (לחם אריתראי), שתיתי ספרייט וישנתי.
חושך זר, מפחיד
כשהגענו למקום, חשבתי לעצמי שהנסיעה הזו קצרה יותר מהנסיעה הרגילה לאסמרה. ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לרדת במדרון מתפתל יחד עם עוד נשים. התקשיתי בירידה, לכן אמא נשאה אותי על גבה בהליכה מהירה וירדה למטה. הדרך היתה ארוכה מאוד ומפותלת.
בקצה הדרך היה שדה. אמא הורידה אותי מגבה והלכנו לבית בשדה. אישה זקנה פתחה לנו את הדלת, ואמא הודתה לה. התיישבנו בסלון והזקנה הגישה לנו אנג'רה עם תפסי (רוטב בשר). באמצע הארוחה שמענו דפיקות בדלת. אמא נראתה מתוחה. ביד אחת תפסה את ידי וביד השנייה את חפצינו. נכנסנו למחסן תבואה. כנראה שאמא סיכמה עם הזקנה עוד לפני כן על מקום המחבוא שלנו.
המחסן היה חשוך ואפל, לא ראיתי כלום. בדרך כלל לא פחדתי מהחושך, כי בכפר שלנו כשהשמש שוקעת אין תאורת רחוב, רק אור ירח. אבל במחסן הזה החושך היה אחר, זר, מפחיד. התחלתי לבכות. אמי הרגיעה אותי בלחש ואמרה לי שהכל בסדר ושהיא איתי. היא גם אמרה לי שאם אני אהיה בשקט נוכל לפגוש את אבא. עצם המחשבה על פגישה עם אבא הרגיעה אותי. כל כך רציתי לפגוש את אבא שלי. לא זכרתי אותו . לא ידעתי מיהו אבא שלי, איך הוא נראה או מה השם שלו, כי הוא עזב לאתיופיה לפני התמקט שלי (הטבלה).
"המחסן היה חשוך ואפל, לא ראיתי כלום. התחלתי לבכות. אמי אמרה לי שאם אני אהיה בשקט נוכל לפגוש את אבא"
לאחר זמן מה שמעתי קולות של אנשים ושוב נלחצתי, כי הבנתי שאנחנו מתחבאות מהם. לא הבנתי למה, אבל ידעתי שאסור שהם ימצאו אותנו. לא ידעתי איפה אנחנו, אבל הבנתי שלדודה באסמרה כבר לא נגיע. נרדמתי בחיקה של אמא. כשהתעוררתי כבר היה חשוך בחוץ וגם האנשים כבר לא היו בבית. אני ואמא נכנסנו לחדר קטן, שבצידו שולחן עם נר דולק. אמא החליפה את הבלו לחולצה ומכנסיים רגילים.
אחרי ארוחת הבוקר שלנו, האישה הביא לאמא שלי סנדוק (אוכל בקופסה עטופה) כדי שהיא תביא את זה למישהו בדרך שלנו במהראס (שדה). כשהגענו למהראס, ביקשתי מאמא לעצור כדי לקשור את הקרוקס הלבנות-ורודות שלי. פתאום שמענו יריות. בהתחלה לא הבנו מאיפה הן באות, אבל אחרי זה ראינו שורה של כעשרה חיילים אתיופים יורים לכיוונינו.
אמא שלי הרימה אותי על גבה, לקחה את התיק שלנו והתחילה לרוץ קדימה. הקרוקס שלא היה קשור נפל לי. רציתי לרדת מגבה של אמא כדי להרים אותו. אמא שלי לא נתנה לי לרדת. היא אמרה לי שזה לא חשוב עכשיו.
לאחר כמה דקות של ריצה ראינו לפנינו אישה שתולה כביסה מחוץ לביתה. היא נופפה לנו עם היד ואמרה לנו לבוא אליה. אני לא יודעת אם זו הייתה אישה שפגשנו במקרה והיא עזרה לנו, או שאמא שלי הכירה אותה. כשנכנסנו לביתה היא הגישה לנו תה והמבשה (לחם). האישה דיברה עם אמא, ואמא סיפרה לה על הדרך שעברנו ומה עוד מחכה לנו.
בבגדי בנים, שלא אחטף
כשהשמש שקעה יצאנו מביתה של האישה, נפרדנו ממנה ויצאנו לדרך לסודן. אין לי כל כך הרבה זכרונות מסודן, אבל אני זוכרת משם איש אחד עם גוף מלא שעזר לנו. הוא הביא לנו אוכל, הוא קנה לי בגדים של בנים כדי שלא ידעו שאני ילדה ויחטפו אותי, ולאמא הוא נתן בגדים שכיסו את כולה חוץ מהעיניים. גרנו אצלו זמן מה. כל העזרה שהוא נתן לנו היה תמורת כסף שדוד שלי מצד אמא, שגר בארצות הברית, ואבא שלי שלחו לו.
לאחר כשבוע ומשהו יצאנו למדבר בסודן. בכניסה למדבר קיבלו אותנו שני מבריחים. גם להם אבי ודודי שילמו כדי שיעזרו לנו לעבור את הדרך למדבר סיני. אני זוכרת שעלינו על ג'יפ לבן יחד עם עוד איזה עשרה אנשים, שגם עבורם המשפחות שלהם שילמו למבריחים.
אחד מהמבריחים שאל את אמא שלי אם היא רוצה שאני יהיה במושב הקדמי כדי שאני לא אקבל מכת שמש. אני לא רציתי לשבת שם לבד בלי אמא, למרות שהשמש הייתה חזקה והרגשתי שאני נשרפת. היה לי יותר קל מלאחרים, כי אמא הביאה איתה כל מיני אבקות שתייה שאפשר לערבב עם מים. האנשים האחרים לא הביאו איתם כלום, והם החלו להתייבש, חלקם היו כמעט מעולפים.
ראיתי שאמא שלי היתה בסיטואציה קשה. מצד אחד היא רצתה לעזור להם אבל מצד שני היא חששה שלא תישאר לנו מספיק שתייה להמשך הדרך. בסוף היא נתנה חלק מהשתייה שלנו לאלה שמצבם היה הכי קשה.
אני לא ממש זוכרת אם הייתי רעבה או צמאה, אבל אני זוכרת טוב מאוד כמה רציתי להגיע למקום מוצל. היה כל כך חם. גדלתי במקום ממוזג עם צמחייה ירוקה ולא ממש ידעתי מה זה מדבר. מצד שני, אהבתי להתבונן בצבעים של המדבר – כתום ואדום. זה גם הרגיע אותי בדרך מסוימת.
הנסיעה עצמה היתה קשה. הג'יפ נסע ממש מהר ובכל עלייה היו קפיצות וחלק מהאנשים נפלו מהג'יפ תוך כדי נסיעה. כל פעם הנהג עצר כדי שאנשים יעלו בחזרה. גם חול התעופף באוויר ונכנס לי לעיניים.
אני לא יודעת בדיוק כמה זמן לקח לנו להגיע למדבר סיני, אבל אני חושבת שדי מהר. כשהגענו לסיני, ראיתי מולי אוהל אחד לא ממש גדול עם הרבה אנשים בתוכו. האנשים שבאו איתנו התחילו לרדת במהירות מהג'יפ ואף אחד מהם לא שם לב לאדם אחד ששכב על רצפת הג'יפ חצי מעולף. כולם דרכו עליו כאילו הוא איזה סמרטוט. באותו רגע לא הבנתי מה קורה שם. איך אפשר לדרוך ככה על בן אדם ולא לשים לב על מה אתה דורך.
"האנשים התחילו לרדת במהירות מהג'יפ, ואף אחד לא שם לב לאדם ששכב על רצפת הג'יפ חצי מעולף. כולם דרכו עליו כאילו הוא סמרטוט"
אני ואמא שלי היינו האחרונות לרדת, אבל אמא שלי לא יכלה לעשות את עצמה כאילו שהיא לא ראתה אותו. היא אמרה לי לעזור לה ליישר אותו קצת. היא השפריצה עליו קצת מים כדי שהוא יחזור להכרה מלאה ועזרה לו לשתות מים. אחרי שהוא חזר להכרה עזרנו לו לקום ולרדת מהג'יפ. נכנסנו לאוהל והושבנו אותו בפינה.
שניים בכתף, שלושה בבטן
באוהל ראיתי המון אנשים, בערך שבעים אנשים, אני לא יודעת במדויק. חלקם נראו אומללים, מרוסקים, חלקם בכו. הרוב היו נשים. לא ידעתי למה באותו הזמן. כיום אני יודעת שהנשים האלו נאנסו על ידי המבריחים הבדואים. חלק מהגברים היו בלי חולצות, כי הגב שלהם דימם מהמכות שהם קיבלו.
באחד הימים אחד מהבדואים נכנס עם בחור אריתראי רזה מאוד בשנות העשרים שלו לאוהל ואמר שכולם יקשיבו לו. אני ישבתי לצד אמא וליד בחור צעיר שסיפר לי בדיחות. הבדואי התחיל לדבר. לא הבנתי מילה. ביקשתי מהבחור הצעיר להסביר לי מה הוא אומר. הבחור הצעיר אמר לי שהבדואי אומר שהמשפחה של האריתראי לא שילמה את הכסף בזמן.
כנראה שהבחור הצעיר הבין מה הולך לקרות, לכן הוא כיסה את ראשי עם שמיכה. הייתי אז בת חמש ומאוד סקרנית, לכן פתחתי פתח קטן בשמיכה להציץ החוצה. ראיתי שהבדואי היכה את האריתראי הצעיר עד שהוא בקושי עמד על רגליו, אבל זה לא הספיק לבדואי והוא ירה בו חמישה כדורים – שניים בכתף, שניים בבטן התחתונה ואחד מעל הפופיק.
זה היה פשוט נורא. השטיח התמלא בדם. הצעיר כמובן מת. כל הנשים שהיו שם התחילו לצרוח ולזעוק לעזרה. אני בחיים שלי לא אשכח את הבחור הזה, למרות שאני לא יודעת מיהו ומה שמו, אני מרגישה שאני מכירה אותו לעומק, כמו חברים שגדלו ביחד.
"השטיח התמלא בדם. כל הנשים שהיו שם התחילו לצרוח ולזעוק לעזרה. אני בחיים שלי לא אשכח את הבחור הזה, למרות שאני לא יודעת מיהו ומה שמו"
הרגשתי צער ואני עדיין מרגישה צער על הבחור הצעיר שהוצא להורג מול עיניי. ועדיין אין לי מספיק מילים לתאר את רגשותיי כלפי האובדן של הצעיר הזה.
אני זוכרת שהגענו קרוב לגבול ישראל בחושך. אחד מהחבר'ה שלנו אמר משהו וכל האנשים שהיו איתנו במסע התחילו לרוץ קדימה בחולות. שמעתי יריות וכלבים נובחים. אני זוכרת שעלינו על גבעת חול וכמה אנשים החליקו ומעדו.
אחרי שעלינו על גבעת החול פתאום נדלק פרוז'קטור לכיוון שלנו. אני זוכרת שהרגשתי מסונוורת מהאור החזק ושבאותו רגע חשבתי שאני מתעוורת, כי עד אותו זמן היינו בחושך.
בכל הזמן הזה שמעתי יריות, נביחות של כלבים, זעקות של אנשים לעזרה וריצה בהולה. בפעם הזאת ראיתי שלושה חבר'ה שלנו נפגעים מהיריות ונופלים על החול. אף אחד לא עצר לעזור להם, כולם רצו בשביל להציל את עצמם.
הצלחתי לראות את כל המראה הזה כי הייתי על גבה של אמי בשעה שהיא רצה. אני לא יודעת מה עלה בגורלם של שלושת החבר'ה האלה. תמיד תהיתי אם זה באמת קרה או שסתם דמיינתי. כששאלתי את אמי האם השלושה נשארו בחיים, היא אמרה לי שהיא לא יודעת על מה אני מדברת כי היא היתה ממוקדת בריצה.
לאחר ריצה ממושכת הגענו לגדר, אבל מאז אני כבר לא זוכרת מה קרה עד שהגענו למתקן סהרונים.