לרוב אני והאחים שלי היינו עם אמא. אבא בקושי היה איתנו. הוא היה מבקר אותנו פעם בכמה שנים לביקורים קצרים. הכי הרבה זמן שהוא נשאר היה שבוע. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה לנו כשאבא לא היה. אני זוכרת רק רגעים שאבא היה נוכח בהם. כשאבא חזר זה היה כאילו האושר חזר הביתה, תמיד הביא איתו אושר, כמו משב רוח מפתיע שנעלם מהר. כל המשפחה חיכתה לבואו של אבא, כמו שבקיץ מחכים לרוח מרעננת שתכה בפנים. אחרי כל ביקור, היינו מחכים בציפייה לפגישה הבאה שלנו איתו.
כשאבא היה בא הביתה, הוא היה מחבק אותנו ומביא לנו כמות גדולה של מצרכי מזון כדי שאמא תוכל להכין לנו אוכל טוב. אבא ניסה בכל דרך אפשרית לעזור לאמא. אני זוכרת ימים שלמים שהיינו מחכות לו ליד דלת החצר שלנו, ופעמים רבות חזרנו הביתה מאוכזבות.
אולי זה ישמע מוזר ולא הגיוני, אבל כמעט תמיד כמה ימים לפני בואו הרגשתי שהוא עומד לחזור ונהגתי לומר לאמי "היום אבא יבוא". זה קרה כל כך הרבה פעמים – ההרגשה המוקדמת הזו שלי – שאמי תלתה תקוות רבות בתחושותיי ושאלה אותי בכל פעם מחדש אם היום הוא יחזור הביתה.
בביקורים הקצרים של אבא, נהגנו לשבת בחצר הבית עם השכנה ואמא הכינה "בונה", קפה שחור שבאריתריאה מכינים בדרך שונה מעט מאופן ההכנה בארץ. אמא ואבא היו מדברים וצוחקים, אני ואחי ישבנו על רגליו של אבא, מחבקים אותו, צמודים אליו כדי שלא יעלם לנו פתאום, כי לרוב בבוקר שאחרי הביקור הוא היה נעלם כאילו האדמה בלעה אותו. אי אפשר היה לתאר ולהסתיר את האכזבה שלנו מההיעלמות שלו. אולי אבא לא רצה לראות את האכזבה שלנו, ולכן הלך מוקדם בלי להיפרד מאיתנו. אבל אנחנו העדפנו להיפרד ממנו כמו שצריך במקום שיילך בלי להגיד כלום, כי לפעמים חשבתי שהביקורים שלו היו רק חלומות שחלמתי.
בזמן שאני ואחי ישבנו על הרגליים של אבא, אחותי הקטנה תמיד ישבה על הרצפה, אדישה לחלוטין וקרה כמו קרח. אחותי היתה טיפוס שאף אחד לא רצה לפגוש כי היא פגעה בכל אחד בשכונה. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתה. כשאבי היה בא הביתה, היא היתה שואלת אותו "למה באת?" אבא, שממש לא חיבב אותה, אמר לה "תגדלי כמו ילדה ותתנהגי כמו ילדה". אחותי התעלמה מדבריו והמשיכה להתנהג לא יפה, כרגיל. בשכונה שלנו היא נחשבה לשטן ואני למלאך.
אפילו שהיתה רעה, אהבתי את אחותי הקטנה. היום אני מבינה שהיא לא היתה שטן, אלא פשוט ילדה קטנה שנמאס לה מהנטישות החוזרות ונשנות של אבא. אני מבינה שהיא ניסתה לפגוע בסביבתה כדי לא להיפגע בעצמה.
בכינו עד שנרדמנו
בביקור האחרון של אבי בבית ראיתי שלאמא יש דמעות בעיניים, אבל היא המשיכה לדבר כרגיל כדי שלא נשים לב. למחרת אבא שוב נעלם. חשבנו שהוא חזר לצבא, אבל הוא בעצם עזב את אריתריאה. אני ואחיי הבנו שהוא בסכנה אחרי כמה חודשים, כאשר בדואים התקשרו לאמא ודרשו ממנה סכום כסף מאוד מכובד. אחד הבדואים איים עליה ואמר לה: "עכשיו בעלך חופר קבר לראש שלו, אם לא תשלחי לנו את הכסף תוך כמה ימים, אנחנו נוציא מהגוף שלו את האיברים שלו ונמכור מה שצריך. את מה שיישאר ממנו נשלח לך".
אחד הבדואים איים על אמא ואמר: "אם לא תשלחי לנו את הכסף תוך כמה ימים, אנחנו נוציא מהגוף של בעלך את האיברים שלו ונמכור מה שצריך"
אמא שלי באותו הזמן הייתה בהריון מתקדם, כמעט כבר לא קמה מהמיטה, והשכנה שלנו טיפלה בה. כשאמא שמעה את האיומים של הבדואים, היא השתגעה והתחילה לצעוק ולבכות. היא ביקשה ממישהו שיתקשרו למשפחה של אבא ושהם ישלמו לבדואים מהר. כולנו התחלנו לבכות בגלל אמא. לא הבנו למה אנחנו בוכים, אבל נבהלנו מהתגובה של אמא. בכינו עד שנרדמנו.
כשהגענו לארץ גיליתי שאחותו של אבי שילמה את הכסף לבדואים. מיד אחרי שאבי נכנס לישראל הוא התקשר הביתה וביקש שיקראו לאחי החדש, התינוק שנולד אחרי המקרה הזה, "שלום", כי זו המילה הראשונה שהוא שמע בישראל והוא הבין שמשמעותה טובה, שלום זה משהו טוב.
בזמן שאבא היה בישראל, המצב שלנו באריתריאה הלך והידרדר. אנשים עקבו אחרי אמא, אנשים נכנסו אלינו הביתה ושאלו כל מיני שאלות. לכן אבי ביקש מאמי לצאת משם או לשמור על פרופיל נמוך, כדי שלא יכניסו אותה לכלא. החלפנו הרבה פעמים בתים, אבל אנשים ידעו תמיד לאן עברנו. לאמא נמאס מהמצב הזה והיא החליטה לברוח מאריתריאה. היא התלבטה את מי מילדיה לקחת איתה למסע. בהתחלה היא רצתה לקחת את האחי הקטן כדי שלא יתגעגע אליה. אני חושבת שהיא גם פחדה שישכח אותה, כי הוא היה ממש קטן. בסוף היא החליטה להשאיר אותו, כי היא פחדה שהוא לא ישרוד את המסע.
לבסוף כל המשפחה הגיעה למסקנה שתיקח רק אותי, כי אם הייתי נשארת בלעדיה הייתי נחנקת למוות מרוב געגועים. המשפחה הסכימה לשמור על כל האחים, אבל לא עלי כי הם פחדו שאמות להם בידיים והם לא היו מוכנים להיות אחראים למותי. הם היו בטוחים שאמות אם אמי תעזוב אותי.
בלי חיבוק, בלי להתראות
אמי קיבלה החלטה לקחת אותי ואמרה לי שאנחנו עוזבות. חשבתי שנסע באוטובוס ונחזור הביתה אחרי כמה שבועות. מספר שבועות לפני העזיבה ארזנו בגדים וחפצים נוספים. אני זוכרת שכל אחד מאחיי ביקש מאמא שתיקח אותו ותשאיר את השאר, כי כולנו רצינו לראות את אבא. כדי להרגיע את הרוחות אמא אמרה להם, בסדר, אקח גם אתכם, וכולם קפצו משמחה והתחילו לארוז את בגדיהם בשקיות. גם אני האמנתי ל"בסדר" של אמא.
באותה התקופה ראינו סדרות טורקיות, ובלילות לפני השינה דיברנו המראה של אבא. היינו בטוחים שהוא נעשה אדם לבן עם שיער חלק כמו השחקנים שראינו בטלוויזיה, ממש הערצנו אנשים לבנים ורצינו להיות כמו השחקנים הטורקים בטלוויזיה.
בהמשך אמא כבר התחרטה והחליטה לא לצאת למסע, בגלל שלא הצליחה לבחור את מי מילדיה לקחת איתה ואת מי להשאיר באריתריאה. איכשהו הממשלה ידעה על הרצון של אמי לעזוב. היא חשדה שאחד השכנים הפיץ את השמועה, וכך המידע הגיע לממשלה. אני זוכרת את היום, כי היתה נסערת מאוד. היא ארזה מחדש את הבגדים ודיברה עם אבא שלי. הוא הבין את המצב וארגן לה אנשים שיוציאו את אמי ואותי מאריתריאה כמה שיותר מהר. אבא הסביר לה שאיש הקשר יתקשר אלינו ויגיד לנו מתי בדיוק לצאת ופירט מה הוא ילבש.
הבעיה היתה שהממשלה האזינה לשיחה של הורי, והם ארגנו איש משלהם שנראה בדיוק כפי שפירט אבי. אנשים מהממשלה התקשרו לאמא ואמרו לה מתי נצא לדרך. אמא לא חשדה בכלום, אך אחרי כמה ימים היא התקשרה לאבא וסיפרה לו מה נאמר לה. אבא לא הבין על מה היא מדברת, כי איש הקשר שלו טרם יצר קשר עם אמא. אמי הבינה שזו מלכודת ונבהלה מאוד. אבא אמר לה לקחת אותי ולברוח כמה שיותר מהר.
אנשים מהממשלה התקשרו לאמא ואמרו לה מתי נצא לדרך. אחרי כמה ימים היא התקשרה לאבא והבינה שזו מלכודת. אבא אמר לה לברוח מהר
שתינו עברנו לעיר אחרת שקוראים לה קרן. חיפשנו בית מלון שיאפשר לנו ללון בו בלי פספורט. זה היה סיכון גדול והיינו בבית המלון הזה רק יומיים. אחרי יומיים אבי התקשר לאמי ואמר לה לחזור עכשיו לעיר שלנו, טסניה/ גשברקה, כי בלילה אנחנו נעזוב. חזרנו הביתה והתחלנו להתארגן למסע – בקבוק מים, תיק עם מעט בגדים.
אמא הלבישה אותי יפה, ואחיי מיד שאלו אותה לאן אנחנו הולכות. אמא אמרה: "אנחנו לא הולכות לשום מקום", אבל אחיי לא הרפו ושאלו אותה למה אני לבושה כל כך יפה אם אני לא הולכת לשום מקום. אמא אמרה להם שאני בסך הכל הולכת לשכנה לתת לה מי דגים (מים קדושים) "ובדרך היא תקנה לכם סוכריות".
האמת שגם אני חשבתי שאני בדרך לשכנה, כי היה לי בקבוק מים ביד, אבל אמא ליוותה אותי לדלת ובחוץ אמרה לי לחכות לה בסוף הרחוב שלנו. אחרי כמה זמן ראיתי את אמא מתקרבת אלי במהירות. היא הובילה אותי במהירות לכנסייה, שם התפללנו בזריזות, והמשכנו הלאה.
שאלתי אותה לאן אנחנו הולכות ומה עם השכנה והמים הקדושים, אבל אמא אמרה שהכל בסדר ושאנחנו רק צריכות למהר. במבט לאחור לאותו לילה, הייתי רוצה לחבק את האחים שלי ולהיפרד מהם כמו שצריך, כי עד היום אני מתחרטת שלא הבנתי מה קרה שם בדיוק.
ההר עדיין היה שם
המשכנו ללכת עד שפגשנו איש לבוש בגלבייה. הוא דיבר עם אמא והוביל אותנו לאוהל שנראה כמו בית. נכנסנו פנימה. היו שם ארבעה אנשים, ביניהם אשה אחת. אמי ישר התיישבה ליד האשה. הייתי אז חולה בשפעת והשתעלתי הרבה. כולם הביטו בי בחשש. לא הבנתי למה. חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר.
אמא התקרבה אלי כאילו היא מנקה משהו מהפנים שלי ולחשה לי לא להשתעל. הנהנתי בראשי כן. בזמן שהתבוננתי בתמונות שהיו בבית, תוך שאני מתאפקת לא להשתעל, איש אחד הגיע, לקח הצידה את השותף שלו והם דיברו ביניהם. אחר כך אחד מהם אמר לנו שאנחנו צריכים ללכת מהר ולנסות לא לעשות רעש. הגבר הראשון לקח איתו שני גברים והם הלכו. אני הרגשתי נמרצת ורציתי גם לצאת לדרך. אחרי כמה דקות הגבר השני לקח אותי, את אמא שלי ואת האישה מהאוהל.
בלילה כשיצאנו היה ממש חושך. כשהלכנו בסתר הרגשתי שאנחנו עושים משהו לא בסדר. הגענו למקום מאוד ירוק עם דשא ועצים, מקום שאפשר להסתתר בו. כשהתקרבנו לשם פגשנו את הקבוצה הראשונה, שעזבה לפנינו. כנראה שפיצלו אתנו לקבוצות נפרדות כדי לא לעורר חשד. משם המשכנו ללכת כל הקבוצה הגדולה ביחד.
ממקום מאוד ירוק הגענו למישור מאוד יבש עם הר אחד גבוה. את ההר הזה אני בחיים לא אשכח, את הייאוש שהרגשתי בגלל ההר. רוב האנשים קוראים להר הזה "נג'יס גובו" (בעברית: ההר המניאק). הלכנו במשך זמן רב. הסתכלתי אחורה על מנת לראות כמה התקדמנו, אבל עדיין ראיתי את ההר לידי. המשכנו ללכת עוד ועוד, אבל ההר עדיין היה שם. כבר לא היה לי כוח להמשיך, אבל המשכתי ללכת. אחרי שהלכנו הרבה מאוד זמן, הייתי בטוחה שכבר לא נראה את ההר. לצערי, ההר עדיין היה שם ואני עדיין הייתי מתחתיו כמו בהתחלה.
זה שיגע אותי. התחלתי לחשוב שאולי מישהו מושך אותנו אחורה. החלטתי להסתכל לאחור בזמן ההליכה כדי לראות אם אנחנו זזים בכלל. רציתי לראות את האיש הזה שמחזיר אותנו אחורה כל פעם. כמובן שלא היה שם אף אחד. היו לי כבר דמעות בעיניים מרוב יאוש. האיש שהוביל את הדרך אמר לי שעוד מעט מגיעים. לחשתי לאמא שאני עייפה, והאיש שהיה מאחורינו שמע זאת והרים אותי על צווארו. אמי הודתה לו. נמנמתי קצת עד ששמעתי נפילה חזקה.
לקח לי זמן להבין שזאת אמא שלי שנפלה, ושזאת הייתה הצעקה שלה. שמעתי את האיש אומר לנו להירגע, וראיתי שהוציא שני סכינים מהג'לבייה שלו. גם הגבר השני הוציא שני סכינים. אחד מהם אמר לנו להיות בשקט, כי יש סביבנו להקה גדולה של צבועים. העיניים של הצבועים נצצו בחושך כמו פנסים ולרגע חשבתי שהגענו לעיר כלשהי. כשקלטתי את הסיטואציה נבהלתי, רציתי לרדת מגבו של האיש ולהיות עם אמא שלי, אבל האיש לא הסכים. הצבועים היו רבים. שני הגברים התחילו להשחיז את סכיניהם אחד בשני והצבועים התחילו להתרחק. שני הגברים התקרבו אליהם יותר ויותר עד שהם נעלמו.
ראיתי שהאיש הוציא שני סכינים מהג'לבייה שלו. גם הגבר השני הוציא שני סכינים. אחד מהם אמר לנו להיות בשקט, כי יש סביבנו להקה גדולה של צבועים
נרגעתי והמשכנו ללכת כשאני עדיין על צווארו של האיש. שוב נמנמתי. אני לא זוכרת כמה זמן ישנתי אבל התעוררתי מקולה של אמי שניסתה להעיר אותי. כשפתחתי את עיני ראיתי אנשים חדשים ועוד אישה שהצטרפה אלינו כנראה באמצע הדרך. לא הבנתי מתי ואיך הצטרפה. ירדתי מצווארו של האיש וראיתי שכולם נפרדים מאמא שלי. גם שני הגברים שהיו אחראים על המסע נפרדו אחד מהשני. אחד מהם הלך עם הקבוצה הגדולה. נשארנו רק אני, אמא והאיש שהוביל את הדרך. אמא שאלה לאן הם הולכים. הוא אמר לה שרק אנחנו הולכות לסודן והשאר הולכים לאתיופיה.
אף אחד לא בא
השמש כבר יצאה כשהגענו לסודן. אני חייבת לציין שהמקום היה יפה מאוד, מלא פרחים צהובים וגם עצים גדולים. הייתי עייפה מאוד ורק חיכיתי לרגע שנגיע למקום עם אנשים. בסודן הכניסו אותנו לבית קטן מאוד, ריק, עם שטיח על הרצפה. אמרו לנו שנישן על הרצפה. בחוץ התחיל להחשיך ואנחנו חיכינו שמישהו יביא לנו אוכל ומים, אבל אף אחד לא בא.
היינו רעבות מאוד. ישבנו בחושך. אמא רצתה להדליק אור, אבל לא היה בחדר זכר למנורה. היינו סגורות בחדר הזה כל היום, בלי מים ובלי אוכל. בסוף החלטנו לנסות לישון עם בטן מקרקרת, ניסיון כושל כי כשנהיה שקט עכברים התחילו לעלות עלינו. אמא צעקה כשעלה עליה עכבר, אבל התברר שעכברים לא מפחדים מצעקות. הם המשיכו לטפס לנו על הרגליים גם כשצעקנו.
פחדנו לישון. אמא אמרה לי: "תשני בעמידה", אבל זה בלתי אפשרי. נשארנו ערות כל הלילה. חיכינו לזריחה, שהשמש תאיר את החדר דרך החלון הקטן שהיה למעלה. כשהשמש יצאה העכברים נעלמו. הצלחנו לישון קצת, אבל התעוררנו מהר בגלל הרעב. קראנו לאנשים, הבעלים של החדר, מהחלון. למרות שהם לא רצו לבוא, עכשיו כבר לא היתה להם ברירה, כי השכנים שלהם עלולים היו לשמוע ולהלשין עליהם.
איש אחד פתח את הדלת ואמר לנו להיות בשקט ושהוא יביא לנו אוכל. אמא ביקשה שיתן לנו לצאת החוצה, כי אנחנו לא יכולות להיות כל היום נעולות בחדר הזה. הוא הסכים והוציא אותנו לחצר. ישבנו שם וחיכינו לאוכל. הוא הגיע עם צלחת קטנה עם שתי עגבניות קטנות ומלח. כשראיתי את הצלחת פשוט רציתי לבכות, כי מה אנחנו נעשה עם שתי עגבניות. אמא אמרה לי: "תאכלי עכשיו עגבניה אחת ואת השנייה מחר". אכלתי עגבנייה אחת עם מלח.
שראיתי את הצלחת פשוט רציתי לבכות, כי מה אנחנו נעשה עם שתי עגבניות. אמא אמרה לי: "תאכלי עכשיו עגבניה אחת ואת השנייה מחר"
אמא נרדמה ואני השתעממתי מאוד. הסתובבתי בחצר הקטנה בניסיון למצוא משהו מעניין לשחק איתו. לא מצאתי כלום. התיישבתי על רצפת החול והתחלתי לצייר. פתאום שמעתי קולות של ילדים, חשבתי שהם בגילי. זה הלהיב אותי. הרגשתי שאני חוזרת לחיים שהיו לי לפני המסע, כי בשכונה שלי היו הרבה ילדים וכולם היו חברים של כולם, הסתובבנו כל היום בחוץ, שיחקנו בחול.
הלכתי לדלת החצר והצצתי דרך חורים שהיו בה לראות אם הילדים הם אולי חברים שלי מהשכונה. ראיתי ילדים, לא זוכרת כמה, שכל הגוף שלהם היה מכוסה בחול גם הפנים והשיער. ואז פשוט פתחתי את הדלת ויצאתי אליהם. זה היה מסקרן לראות אותם מכוסים בחול עם החברים שלהם. בהתחלה היה לי קשה לשחק איתם, כי לא הבנתי מה הם מבקשים ממני, אבל לאט לאט הצטרפתי למשחקים ונהנתי מאוד.
אמא של כמה מהילדים ששיחקתי איתם יצאה מחצר צמודה לחצר שלנו. היא התבוננה בי ודיברה אלי בערבית. לא עניתי לה כי התביישתי. היא הבינה שאני לא שייכת לסודן ושאני זרה. היא חייכה אלי ולקחה אותי יחד עם הילדים שלה לתוך הבית שלה. היא נתנה לנו אוכל שקוראים לו במיה. אחרי שאכלתי ביקשתי ממנה לקחת אוכל לאמא. היא אמרה לי: "חכי, אני אלך איתך", ולילדים שלה אמרה להישאר בבית.
שתינו נכנסנו לחצר הבית שאמא שלי ישנה בו. האישה אמרה לי: "אני אחכה פה בחצר. תגידי לאמא שלך לבוא לכאן". רצתי מהר לתוך החדר, הערתי את אמי ואמרתי לה שמישהי מחכה לה בחוץ. אמא נבהלה, כי אסור היה לנו להיפגש עם אנשים זרים. היא התעצבנה עלי, יצאה מהר לפגוש את האישה והן דיברו ביניהן, כי אמא שלי מבינה ערבית. חשבתי שנפרדנו לשלום, כי האישה הלכה אבל תוך כמה דקות חזרה עם אוכל. אמא אכלה מהר לפני שמישהו יבוא ויבין שאנחנו יוצרות קשר עם הסביבה.
האישה הלכה. אני ואמא נשארנו בחצר כי בחדר כבר היה לחוץ מאוד, לא היה שם אוויר וגם ידענו מה מחכה לנו בלילה. רעב ועכברים. הגברים שהיו אחראים עלינו היו באים בלילה רק לבדוק מה שלומנו ולנעול אותנו בחדר. אבל האישה מהחצר הצמודה העבירה לנו אוכל דרך החלון הקטן. ככה עברו להם כמה ימים.
יום אחד הגיע בחור ואמר לאמא שאבא שלי אמר לו לקנות לי בגדים חדשים ומחר בבוקר הוא יבוא לקחת אותי לקניות. אמא אמרה לו שהיא תצטרף, אבל הגבר אמר לה שאין צורך כי נחזור מהר. הוא ניסה לשכנע את אמא בכל הכוח שתיתן לו לקחת אותי איתו, אבל אמא אמרה שבלעדיה אני לא הולכת לשום מקום. אמא חשדה שמשהו לא תקין וביקשה ממנו לפני שהלך שיתן לה לדבר עם אבא שלי. הוא המציא תירוצים שונים שהוא לא הכניס כרטיס לשיחות וכו'.
למחרת בבוקר הגיעו הרבה מכוניות יחסית לאנשים שלא רוצים למשוך תשומת לב. הגיע ערבי לבן עם תיק, לבוש בג'לבייה לבנה. הוא הסתכל עלי וחייך. היו הרבה גברים בחצר. הם דיברו ביניהם הרבה. הערבי הלבן העביר להם את התיק. אבל אז הם שמעו את הסירנות של המשטרה וכל אחד מהם פשוט קפץ מהחלון וברח. השוטרים גם ירו אבל הבורחים לא עצרו.
השכנה מהחצר הצמודה הגיעה ואמרה לנו שמעכשיו הכל יהיה בסדר. אמא הבינה שהיא הלשינה עלינו ושאם השוטרים ידעו שברחנו מאריתריאה ישר יחזירו אותנו לשם. רק כשהגעתי לישראל הבנתי מה קרה באותו יום. אמא ואני חשבנו שאנחנו נמצאות אצל האנשים שאבא שלי ארגן שיעזרו לנו במסע, אבל לא כך היה. האיש שהביא אותנו מאריתריאה לסודן רצה יותר כסף, לכן מכר אותנו לאנשים אחרים. הוא לא הביא אותנו לאנשים שהיו אמורים לקבל אותנו.
האיש שהביא אותנו מאריתריאה לסודן רצה יותר כסף, לכן מכר אותנו לאנשים אחרים. הוא לא הביא אותנו לאנשים שהיו אמורים לקבל אותנו
הגבר שביקש מאמא לקחת אותי לקניות אפילו לא דיבר עם אבא. הוא פשוט חיפש דרך קלה לחטוף אותי ולהעביר אותי לערבי הלבן, שלמעשה רצה לקנות אותי. בגלל שזה לא הצליח, הם בחרו לעשות את זה מול העינים שלה. אם האיש באמת היה מצליח לבצע את זממו, לפי מקרים דומים שקרו לבנות אחרות, סביר להניח שהייתי הופכת להיות הזונה שלו או אחת מנשותיו.
הערה: גברים ארתיראים בני 18-50 מגוייסים לצבא לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. השירות הצבאי מרוחק מבית המשפחה ורק לעיתים רחוקות מאפשר להם הצבא ביקור משפחתי לפרק זמן קצר מאוד. ארגוני זכויות אדם בעולם מותחים ביקורת חריפה על השלטון באריתריאה בטענה ששירות צבאי ללא הגבלת זמן הופכת את הגברים לעבדים לכל דבר ועניין.