"לא יודעת כמה שעות הלכנו, היום והלילה התחלפו מול עיניי. רק המשכנו ללכת וללכת כל הזמן"

המסע שלי התחיל בלילה חשוך, בלי אורות או פנסים, חושך מוחלט. אמא שלי העירה אותי באמצע הלילה וביקשה ממני ללבוש בגדים חמים בזמן שהיא ארזה כמה בגדים והמון אוכל. אני, אחותי התינוקת ואמי יצאנו אל תחנת האוטובוס. כשעזבנו את הבית, השארנו מאחור את כל החפצים והרהיטים שלנו, לא חילקנו אותם לקרובי משפחה, כי אמי לא סיפרה לאיש, אפילו לא לקרובים ביותר, שאנחנו עוזבות את אריתריאה. עד היום אני לא יודעת מה קרה לחפצים ולרהיטים שהשארנו מאחור. 

בחודשים שקדמו לעזיבה לא שמעתי את אמי מדברת על המסע או מתארגנת לקראתו. היא לא סיפרה לבני המשפחה, לא להוריה ולא להורים של אבא, כי היא ידעה שלא יתנו לה לצאת לדרך, מפני שבאותה תקופה רבים ברחו מאריתריאה וכולם היו מודעים לדרך המסוכנת. לכן אמא סגרה את כל הפרטים רק עם אבא, כי הוא כבר הגיע לישראל שנתיים לפנינו והוא ידע לכוון אותנו ולהדריך אותנו מה לעשות. 

המסע החל בלי התארגנות, פשוט קמנו בוקר אחד והלכנו לתחנת אוטובוס. אוטובוס הוריד אותנו בעיר באריתריאה שקרובה לסודן, שם חיכה לנו איש זר, אריתראי מוסלמי שידע טגרינה. הוא דיבר עם אמי. אבי שילם לו כסף במטרה שיעביר אותנו מאריתריאה לסודן. אני אפילו לא זוכרת אם עצרנו לישון, פשוט הלכנו במין יער, כשאמי נשאה את אחותי בת השנתיים על גבה והחזיקה לי את היד. 

הדרך לסודן לא היתה כל כך ארוכה בהשוואה לדרך הארוכה שעשינו במצרים. לקח לנו בערך שבוע-שבועיים להגיע לסודן ברגל. אני זוכרת שהיום והלילה התחלפו מול עיניי, לא ידעתי כמה שעות הלכנו, רק המשכנו ללכת כל הזמן. לאיש שליווה אותנו לסודן קראו עבדאללה. הוא תמיד שאל אותי אם אני עייפה ואם אני רוצה שהוא ירים אותי על גבו. אבל תמיד אמרתי לו לא, כי לא היתה לי בעיה ללכת ברגל, הייתי רגילה ללכת הרבה. 

---

בחגים באריתריאה אני ואמי היינו הולכות לסבא וסבתא, שגרו בצד השני של העולם. זה היה כל כך רחוק שהיינו צריכות לצאת מוקדם בבוקר כדי שלא נשרף בשמש. אז ללכת לא הייתה הבעיה העיקרית שלי, אני יכולה ללכת שעות. הבעיה העיקרית שלי הייתה שלא ידעתי לאן אני הולכת. בדרך כלל אמי סיפרה לי לאן פנינו מועדות, אבל הפעם היא לא אמרה לי כלום. אני לא יודעת למה לא שאלתי אותה, אולי כי אני רגילה ללכת עם אמא שלי כל הזמן. 

עכשיו כשאני נזכרת בזה אני מרגישה מוזר שאף פעם לא שאלתי אותה לאן אני הולכת, איפה אני נמצאת ומתי חוזרים הביתה. כילדה קטנה הייתי אמורה לשאול שאלות, אבל כל ההליכה הזו לסודן עם אמא היתה מצב נורמלי ורגיל עבורי. 

היינו מוכנים למסע 

אחד האירועים שאני הכי זוכרת בדרך לסודן היה שחיילים אריתראים כמעט תפסו אותנו. כמו כל יום הלכנו ביער, עבדאללה בראש ואנחנו אחריו. פתאום הוא אמר לנו לעצור כי שמע רעש של מכונית מתקרבת. בהתחלה לא שמענו כלום, אך לאחר כמה זמן גם אנחנו שמענו את הרעש. הוא אמר לנו – מהר להסתתר מאחורי עץ או לשכב על הארץ. זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים במסע. הייתי לחוצה מאוד וראיתי שגם אמא שלי ממש לחוצה. זו היתה משאית גדולה עם חיילים אריתראים, שהתקרבה אלינו לאט לאט. המשאית עצרה, כמה חיילים ירדו ממנה, בדקו שאין אף אחד באזור, עלו בחזרה למשאית והמשיכו בדרכם. 

אחרי שהחיילים נסעו שמחנו מאוד. הייתי ממש מאושרת לראות את אמא שלי שמחה. זה היה רגע מפחיד ומלחיץ, כי אם הם היו תופסים אותנו היו מחזירים אותנו ישר לכלא באריתריאה. באותה תקופה אריתראים רבים ברחו מהמדינה באזור הזה והחיילים הסתובבו שם כדי לתפוס את הבורחים. 

לסודן הגענו בלילה. ראיתי את כל העיר מוארת בפנסים. אחד מהרגעים המשמחים ביותר בכל המסע הזה. בסודן כבר היו לנו בני משפחה. בני דודים שלי, שני אחים של אמא, חיו שם כבר שנה והיה להם הכל – בית ואוכל. נפרדנו מעבדאללה. הוא קיבל את הכסף שלו. הוא באמת היה בן אדם טוב, כי כל הדרך הוא דאג לי. היה לי קשה להיפרד ממנו. 

אהבתי את החיים בסודן. כל היום הסתובבתי בחוץ, שיחקתי ואהבתי בעיקר ללכת לקולנוע. זה לא היה בית קולנוע אמיתי כמו בישראל, אלא מקום גדול עם מלא כסאות ומקרן גדול. התרגלתי מהר לתנאים שם, מצאתי חברים, הכרתי את השכונה. אפשר לומר שהסתדרנו שם. אולם היינו בסודן בערך שבועיים, לא הרבה, כי אבי סיכם במהירות עם מבריחים בדואים שיקחו אותנו למסע הגדול יותר, המסוכן יותר, המפחיד יותר, מסע מסכן חיים. בגלל זה אמא שלי לא סיפרה למשפחה שלה, כי הם בחיים לא היו נותנים לה לצאת למסע הזה. 

בהתחלה גם אבי לא הסכים לכך. הוא הכיר מקרוב את הקשיים והסיכונים, כי הוא בעצמו עבר את המסע הזה. אבל אמי לא ויתרה והתעקשה. היא לא רצתה להמשיך לחיות באריתריאה והיא היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנותיה כדי להבטיח לכולנו חיים טובים יותר. 

ההבדל בין המסעות היה גדול. בדרך לסודן כלל לא התארגנו. הפעם התארגנו היטב – ארזנו אוכל רב, קנינו בגדים חמים, הצטיידנו בתיקים רבים. היינו מוכנים למסע, רק חיכינו שאבא יגיד לנו לצאת לדרך. דודי הצטרף אלינו למסע כדי לעזור לאמי ולנו בדרך הקשה. זה היה רעיון של אבא, והוא שילם לבדואים גם עבורו. 

בלילה, באמצע היער 

בדומה למסע בסודן גם למסע הזה יצאנו בלילה בחושך רק שעכשיו לא היינו לבד. התארגנו עם קבוצת אנשים גדולה בעלת מטרה אחת משותפת, לעבור את גבול סודן בשלום.

אולם היציאה מסודן לא הייתה קלה כמו שחשבנו. בניסיון הראשון שלנו נתפסנו על יד שוטרים סודנים. זה היה בלילה באמצע יער. היינו הרבה אנשים – נשים, גברים וילדים – שמנסים לעבור את הגבול בשקט. לפתע הגיעה ניידת משטרה. אנשים שמעו את הסירנה של הניידת והתחילו לרוץ לכל עבר. לא היה כל כך לאן לרוץ כי היינו באמצע יער, רק עצים, בלי שביל או דרך. היה בלגן גדול – ילדים בכו מבהלה, אנשים סתם רצו ממקום למקום, נשים צרחו כי איבדו את ילדיהן בבלגן. אני לא זוכרת עם מי הייתי באותו הזמן. אני לא זוכרת אם הייתי עם אמי או דודי, אבל מה שאני הכי זוכרת זה שעמדתי באמצע בתוך כל הבלגן, וראיתי מולי רק אנשים רצים מצד לצד. 

הגוף שלי קפא ולא הצלחתי לזוז. בסוף דודי ראה אותי, יצא מהמחבוא שלו בריצה וגרר אותי משם. בנס הצלחנו לברוח מהשוטרים. לא מצאנו את אמא שלי, היא ברחה  לצד השני עם אחותי הקטנה. אני ודודי העברנו את הלילה ביער, ורק בבוקר כשעלה האור הצלחנו לחזור לבית שעזבנו, שם ראיתי את אמא שלי יושבת בסלון. 

הייתי בהלם. לא הבנתי איך היא הצליחה להגיע לבית בלילה חשוך. היא אמרה לנו שאחרי שהצליחה לברוח מהשוטרים, היא חיפשה אותנו אבל לא מצאה אותנו, לכן היא פשוט חזרה הביתה לבד בחושך. עד היום אני לא מבינה איך היא הצליחה לזכור את הדרך הביתה בזמן שאנחנו לא הצלחנו לחזור הביתה כי היה חשוך. זה נראה לי בלתי אפשרי, כי אני זוכרת רק חושך.

שמחתי מאוד לראות את אמא שלי. זו היתה הפעם הראשונה בכל המסע הזה שנפרדתי ממנה לזמן ארוך. היא חיבקה אותי חזק, וסיפרה שלא הצליחה להירדם כל לילה מרוב דאגה כי חששה שהשוטרים תפסו אותנו.

למחרת התארגנו  שוב ליציאה מסודן, אבל הפעם בקבוצה קטנה יותר. רבים העדיפו להישאר בסודן ולחכות עוד שבוע עד שהמצב ירגע. אנחנו, לעומת זאת, העדפנו לא לבזבז את הזמן ויצאנו שוב לדרך למרות שעדיין הייתי קצת מפוחדת מהשוטרים, אבל הייתי עם אמא שלי וזה הרגיע אותי קצת. 

היינו קבוצה קטנה של אריתראים, מאורגנים טוב, פעלנו לפי הסדר והצלחנו לצאת מסודן. מהנקודה הזו אני לא זוכרת לאן המשכנו, אני  רק זוכרת שהגענו למקום עם הרבה אריתראים, מקום במדבר עם הרבה סלעים גדולים והרים. זו היתה מן שכונה קטנה. בישלנו שם אוכל וחילקנו לכולם. היינו עם כל התיקים שלנו אז לא חסר לנו אוכל, וכשנגמר הבדואים סיפקו לנו מזון. הבדואים ניהלו את המקום. כלומר הם קיבלו אריתראים חדשים וסידרו להם מקום במדבר. ישנו מתחת לסלעים הגדולים. זה לא היה כל כך נורא כי הסלעים היו ממש גדולים ואפשר היה לישון מתחת להם. 

למה בכית? אלוהים איתך 

היינו כבר במצרים אבל לא באמת התחלנו את המסע לישראל. לפני היציאה מהמקום הצטרכנו לשלם לבדואים כדי שישחררו אותנו. אנשים שהמשפחות שלהם לא שילמו נשארו במקום. כל ערב הבדואים היו עושים רשימה של אנשים ששילמו את הכסף. כל מי ששילם שוחרר ויצא לדרך. 

אנחנו נשארנו במקום הרבה זמן יחסית. כל הזמן הכרנו אנשים חדשים ונפרדנו מאנשים משוחררים. לקח לאבא שלי זמן לאסוף את כל הכסף שהבדואים דרשו עבורנו. זה היה סכום גדול והוא נאלץ לקחת הלוואות רבות מחבריו. בסופו של דבר הכסף הגיע וקיבלנו אישור לצאת משם. הבדואים חילקו אותנו לשתי קבוצות כי היו להם רק שני טנדרים. 

בחלוקת הקבוצות הפרידו אותי מאמא. היא הייתה בקבוצה השנייה עם אחותי ואני ודודי היינו בקבוצה הראשונה. למעשה את כל המסע במצרים עשיתי עם דודי ואת אמא פגשתי רק בערב כשעצרנו לנוח. כל ערב הייתי יורדת מהר מהמכונית ורצה לחבק אותה. בהתחלה היה לי קשה מאוד בלעדיה, אבל בסוף התרגלתי. 

התנאים בטנדר לא היו טובים. ישבנו צפופים אחד על השני, היה לי ממש קשה לנשום. כל בוקר רצנו למכונית את המקום "הכי טוב" כדי שחס וחלילה לא ניפול מהמכונית באמצע נסיעה. היו מקרים שאנשים נפלו מהמכונית והבדואים לא עצרו את המכונית אלא המשיכו לנסוע כרגיל. גם אנשים חולים לא המשיכו בנסיעה, כי הבדואים לא הסכימו לזה. בנסיעה שלי זה לא קרה, אבל שמעתי על מקרים של אנשים חולים שהבדואים יירו בהם. נורא לשמוע על מקרים כאלה.

"היו מקרים שאנשים נפלו מהמכונית והבדואים לא עצרו את המכונית אלא המשיכו לנסוע כרגיל"

נסענו בימים ובערבים עצרנו לישון באמצע המדבר. המשכנו כך זמן רב. אני זוכרת שפעם אחת המכונית שלנו נתקעה בבוץ. הבדואים ביקשו מכולם לרדת מהאוטו כדי לדחוף אותו. כולם ירדו, גם דודי, רק לי אמרו להישאר. זה היה מפחיד. נשארתי שם לבד עם נהג בדואי. כולם דחפו את המכונית עד שהגלגלים השתחררו לאט לאט מהבוץ, אבל אז הנהג החל לנסוע ועזב את כולם באמצע המדבר. אני זוכרת שצרחתי ובכיתי והבדואי פשוט צחק עלי. לי. אני לא יודעת מה הוא חשב לעצמו באותו רגע, כנראה שהוא עשה זאת כדי לשעשע את עצמו. אני זוכרת את המבט המבוהל של האנשים, הם עמדו באמצע המדבר, הסתכלו  עלי ולא הבינו למה הוא עזב אותם. כשסיים לצחוק הוא חזר אליהם ואסף אותם. אני המשכתי לבכות ולא הצלחתי להירגע. ברגעים האלה רק חשבתי שהבדואי הולך להרוג אותי ולזרוק אותי במדבר. בערב סיפרתי הכל לאמי, היא צחקה ואמרה לי: "למה בכית? אלוהים שומר עלייך."

עם חול על הפנים 

במסע שלי לא הייתה לי חוויה טובה עם הבדואים, נפגענו מהם פעמים רבות. בשבילי, הבדואים שפגשנו בדרך הם אנשים רעים, בלי לב, שמנצלים נשים וחולשה של אנשים. אני זוכרת שבתחילת המסע שלנו כשעצרנו לאכול, הבדואים לא מצאו את האוכל שלהם וכמובן שהאשימו אותנו, האריתראים, בגניבת מזונם. הם התעצבנו מאוד, התחילו לצעוק עלינו, להאשים אותנו ולאיים אלינו. אחד מהם הוציא את הנשק שלו והתחיל לירות לעברנו. התחבאנו מהר מאחורי הסלעים כדי לא להיפגע מהירי. בנוסף הם לקחו את כל התיקים שלנו ואת כל מה שהיה לנו – אוכל ובגדים – ושרפו הכל באש. מאותו רגע לא נשאר לנו כלום, לא אוכל ולא בגדים, הפכנו להיות תלויים בבדואים. בסוף הם מצאו את האוכל שלהם והמשיכו להתנהג כרגיל. הם אפילו לא ביקשו מאיתנו סליחה. חצופים!  

עוד מקרה שאני זוכרת מהבדואים זה שהם תקפו מינית את הנשים שהיו איתנו במסע. הם היו מעמידים את כל הנשים הצעירות, שהיו לבד במסע, בשורה מול כולם, כל בדואי היה מגיע, בוחר לו את האישה שנראתה לו הכי יפה ולוקח אותה. לא היה נעים לראות את זה. אז לא הבנתי למה הם לוקחים את הנשים, היום אני כן מבינה. אני זוכרת שהנשים ניסו להפוך את עצמן למכוערות. הן שפכו לעצמן חול על הפנים, חלק שיקרו ואמרו שיש להן בעל, הן עשו הכל כדי שהבדואים לא יבחרו בהן. אבל זה לא הציל אותן. הבדואים עדיין המשיכו להתעלל בהן. שמעתי סיפורים רבים על נשים שנאנסו במסע במצרים, חלקן נכנסו להריון מהאונס ונאלצו לעבור הפלה בארץ. אני זוכרת מקרים רבים שקרו לנו, אבל אני לא אספר עליהם עכשיו כי זה פשוט לא יגמר. 

"כל בדואי היה מגיע, בוחר לו את האישה שנראתה לו הכי יפה ולוקח אותה. לא היה נעים לראות את זה. אז לא הבנתי למה הם לוקחים את הנשים, היום אני כן מבינה"

המסע במצרים לקח לנו זמן רב, בערך חודשיים, ולקח לנו לא מעט זמן להגיע לגדר הגבול בין מצרים לישראל. הבדואים השאירו אצלם הורים עם ילדים מפני שהם עצמם לא יכולים להתקרב לגבול ישראל. הם העדיפו שנישאר איתם במדבר. את האנשים ללא הילדים הם הדריכו איך להגיע לגבול ואמרו להם שזה כבר לא באחריותם אם הם יצליחו לעבור את הגבול או לא. 

אנחנו נשארנו יחד עם דודי במדבר, ממש כמה מטרים לפני הגדר. שאר אנשי הקבוצה שאין להם ילדים המשיכו ללכת לעבר הגדר. גדר הגבול היתה האזור הקשה ביותר למעבר. ראשית, צריך לטפס עליה והיא גבוהה מאוד. שנית, אם שוטרים תופסים אותך ישר מחזירים אותך לאריתריאה. וזה הדבר הכי קשה שיכול לקרות לאדם שעבר את כל המסע הארוך והקשה הזה רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. אני לא מאחלת את זה לאף אחד, אבל אני יודעת שקרו מקרים כאלה.

במקום שהשאירו אותנו היו רק אמהות וילדים ונשים בהריון. דודי היה הגבר היחיד במקום. הוא יכול היה להמשיך לגדר כי אין לו ילדים, אבל הוא העדיף להישאר איתנו. הוא לא יכל לעזוב אותנו. לא היו שם הרבה ילדים. היה בן אחד בגילי שקראו לו פסיקה, והוא היה החבר הכי טוב שלי. לא היה לנו כל כך במה לשחק חוץ מחול. אני זוכרת שרצנו כל הזמן בחול, עלינו על הר חול ומתגלגלים ממנו למטה. הייתה איתנו עוד ילדה אחת שקראו לה ד'. היא הייתה הרבה יותר קטנה מאיתנו. היום אנחנו לומדות באותו בית ספר והיא לומדת בכיתה ט'. היא הגיעה לישראל ביחד עם אמא שלה. גם את אמא שלה אני זוכרת טוב, לפעמים אני פוגשת אותה ברחוב ואומרת לה שלום.

הקושי הגדול שלי בכל המסע הזה היה הרעב. הייתי כל הזמן רעבה. כיוון שהבדואים שרפו לנו את כל האוכל, הינו מקבלים מהם ארוחה אחת ביום. אני זוכרת שהייתי מחכה לאוכל כאילו זה אלוהים. גם את אמא שלי שיגעתי עם האוכל. לא הייתי עייפה, לא פחדתי רוב הזמן, לא היה אכפת לי לישון בחול, אבל עם הרעב היה לי קשה מאוד. הבטן שלי קרקרה כל הזמן ורק חשבתי על אוכל. מסכנים הילדים שהיו איתי, הייתי גומרת להם את כל האוכל. 

"לא הייתי עייפה, לא פחדתי רוב הזמן, לא היה אכפת לי לישון בחול, אבל עם הרעב היה לי קשה מאוד"

אני זוכרת גם שראינו מטוסים שטסו מעלינו ואנחנו הסתרנו את כל הדברים שהיו בצבע אדום. עד היום אני לא מבינה למה עשינו את זה. אולי כי אדום זה צבע בולט. נשארנו הרבה זמן במקום הזה, וכל פעם הצטרפו אלינו עוד אמהות עם ילדים. לא היה הרבה מה לעשות, סתם העברנו שם, ליד הגדר, את הזמן באמצע המדבר. 

עוברות את הגבול 

השאלה של הבדואים ושלנו הייתה איך עוברים את הגדר הישראלית בשלום. בשלב הזה אני באמת מאמינה שהבדואים דאגו לנו ולא עיכבו אותנו סתם. הם  היו מודעים לסכנה שנשקפת באזור הגדר, לכן הם העדיפו שנשים וילדים יחכו עוד זמן בצד המצרי. 

כל המסע במצרים לא דיברנו עם אבא שלי. השיחה האחרונה שלי עם אבא הייתה ביום האחרון שהיינו בסודן. אגיד את האמת, לא כל כך התגעגעתי לאבא כי לא הכרתי אותו כל כך טוב.  גם שהוא היה באריתריאה הוא לא היה ממש בבית, אבל התגעגעתי מאוד לסבא וסבתא שלי.

בסופו של דבר הבדואים הבינו שהם חייבים לשחרר אותנו. הם הסבירו לדודי איך להגיע לגדר. באותו יום התארגנו לצאת לדרך. אני זוכרת שהייתי נורא לחוצה, פחדתי מאוד שלא נצליח לעבור את הגדר. לא כל הנשים היו מוכנות לצאת לגדר. הן העדיפו לחכות עוד, כי הן פחדו שיתפסו אותן שוטרים או שיירו בהן. הן בעיקר פחדו שהילדים שלהן יפגעו.

לא כל האריתראיות יצאו למסע לישראל עם הילדים שלהן. רבות השאירו אותם עם סבא וסבתא שלהם, כי הן היו מודעות לסכנות שבדרך. הרוב חשבו שהילדים לא ישרדו את המסע. בניגוד לכל הנשים שהעדיפו להישאר עוד זמן במצרים, אמא שלי לא הייתה מוכנה לכך. היא שמחה שהבדואים נתנו לנו אישור לצאת, והיא החליטה שאנחנו נצא לגדר ואלוהים ישמור עלינו. הבדואים הסבירו לדודי איך להגיע לגדר ויצאנו לשם באותו לילה.

היינו רק שתי משפחות, אנחנו והמשפחה של הילד שהיה בגילי. דודי הלך בראש והוביל את כולנו. היה חשוך, לא היו פנסים, רק אור ירח חלש. אני זוכרת שהלכנו באזור עם הרבה גבעות, כל פעם עלינו וירדנו עד שהגענו לשטח של השוטרים. אני לא יודעת אם הם היו באמת שוטרים או חיילים. אני גם לא יודעת מאיפה הם היו. אני מניחה שהם היו מצרים כי היינו בשטח מצרי. כשהגענו לשם הלחץ עלה, 

היינו צריכים להיות בשקט וללכת בשקט . אני זוכרת שראינו מן בית קטן באמצע השטח. הנחנו שזו תחנת משטרה. לכן הפסקנו ללכת והתחלנו לזחול כדי שלא יראו אותנו. זה באמת היה רגע מאוד מלחיץ ומפחיד.

לאחר שהצלחנו לעבור בשלום את תחנת המשטרה הגענו לגדר. נעמדתי מול  הגדר, הסתכלתי עליה מלמטה למעלה, היא לא היתה כל כך מפחידה כמו שחשבנו. לא נגענו בגדר כי פחדנו שהיא חשמלית וכל נגיעה בה תזעיק את השוטרים. עמדנו שם איזה שעה וחשבנו איך לעבור את הגדר. לאחר הרבה זמן שמנו לב שהגדר לא כל כך ארוכה. בסך הכל שני עמודים החזיקו אותה, ובסופה היתה ירידה קטנה ואחריה מעבר פתוח, בלי גדר או מכשול אחר. הופתענו מאוד. לא הבנו איך יכול להיות שהמעבר פתוח. 

"נעמדתי מול  הגדר, הסתכלתי עליה מלמטה למעלה, היא לא היתה כל כך מפחידה כמו שחשבנו"

אני בטוחה שלא כל האריתראים עברו בדרך הזו, כי ממה ששמענו היו אריתראים שנאלצו לטפס על הגדר. לנו היה נס מאלוהים – לא היינו צריכים לטפס על הגדר ועברנו את הגבול מבלי להיתפס. באותו הלילה כבר לא פחדנו כי היינו בשטח ישראלי. עצרנו לישון מתחת לעץ ולמחרת קמנו בבוקר והמשכנו בדרך עד שהגענו לכביש. 

אמא מנשקת אספלט 

הכביש הישראלי היה סמל ההצלחה שלנו, הגענו ליעד שלנו. אם הצלחנו להגיע לכביש הישראלי, סימן שהמסע שלנו הסתיים ואוטו או משאית יגיעו מתישהו ויאספו אותנו. כל המסע לא ראינו בכלל כביש, או שהיינו בחול או ביער, וזה היה מעייף כי ידענו שאנחנו צריכים להמשיך ללכת הלאה.

אבל לראות את הכביש היה הרגע הכי משמח שלנו, זה אומר שסיימנו את המסע. אני זוכרת שאמא שלי שכבה על הכביש ונישקה אותו מרוב שמחה. כשראיתי את כולם שמחים הבנתי שהצלחנו ושהכל יהיה בסדר.

 לא עבר זמן רב עד שמשאית גדולה התקרבה אלינו. צרחנו ונופפנו בידיים כדי שתעצור. המשאית עצרה מולנו ומתוכה ירדו חיילים. הם דיברו איתנו באנגלית. היום אני חושבת שהם היו חיילי האו"ם, כי המדים שלהם היו שונים, לא כמו של חיילים ישראלים. החיילים נתנו לנו אוכל ומים, הם היו ממש נחמדים, הם חייכו אלי ועזרו לנו לעלות למשאית. במשך הנסיעה הסתכלתי בחלון לראות את המקום החדש. עצרנו הרבה פעמים בתחנות שונות כדי לקבל כל מיני אישורים. בסופו של דבר הגענו למתקן חולות.

מתקן חולות היה מן שכונה קטנה של אריתראים ונשים שחורות שדיברו באנגלית. אני לא יודעת מאין הגיעו. כשהגענו לחולות ישר הודענו לאבי שהגענו לישראל בשלום. הוא התרגש נורא ושמח שעברנו את זה. במתקן חולות העולם המודרני נפתח מולי. ראיתי דברים שלא הכרתי מעולם, כמו מברשת שיניים, שמפו, מקלחות ועוד. אמי ודודי קיבלו ויזה – אישור כניסה לישראל. הנשים השחורות שדיברו באנגלית ניהלו את המקום. הן לא התייחסו אלינו הכי טוב, אך גם לא הכי גרוע, באמצע כזה. הן בעיקר צעקו הרבה.  אני אישית נהנתי מאוד בחולות. שיחקתי כל הזמן עם הילדים, היה מלא אוכל והיה לנו חדר שינה. דברים שלא היו לנו באריתריאה.

"מתקן חולות היה מן שכונה קטנה של אריתראים ונשים שחורות שדיברו באנגלית. הן בעיקר צעקו הרבה"

אחרי כשבועיים בחולות העלו אותנו לאוטובוסים לתל אביב. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית הישנה. ירדנו משם ולא ידעו לאן להמשיך. אבא לא ידע שהשתחררנו לכן הלך לעבודה שלו. חיכינו בתחנה מרכזית שעות. עמדתי והסתכלתי על העולם הישראלי. התחנה המרכזית הייתה עמוסה בחנויות של בגדים ונעליים, אוכל ומשחקים. גם ראיתי המון אנשים לבנים. זה היה מוזר, כי הייתי רגילה לראות רק אנשים שחורים. 

לאחר כמה שעות מישהו מהקהילה זיהה את אמא ולקח אותנו לבית של אבא. אבא לא היה בבית, אבל החברים שלו קיבלו אותנו מאוד יפה. כשאבא שלי חזר לא זיהיתי אותו, גם לא רצתי לחבק אותו כל כך מהר. לקח לי זמן רב להבין שזה באמת אבא שלי. 

מבחינתי זו הצלחה 

מנקודה זו החיים שלנו בישראל התחילו. התחלתי ללמוד בבית ספר בצפון תל אביב, אמי התחילה לעבוד ואחותי הקטנה הלכה לגן אריה. אני לא זוכרת שהיה לי קושי מיוחד כשהגעתי לישראל. למדתי מהר את השפה. לא היה לי קשה לדבר עברית. כאילו כבר ידעתי לדבר עברית לפני שהגעתי. תוך זמן קצר התחלתי ללוות את אבא ואמא לכל מיני מקומות כדי לתרגם להם את העברית. אבל התקשיתי ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית. זה היה באמת קשה.

ההורים שלי בעיקר סבלו. היה להם קשה עם השפה והיה להם מאוד קשה להשתלב בחברה הישראלית. אני השתלבתי מהר. הכרתי חברים רבים וקיבלתי עזרה בבית הספר בכל מה שהייתי צריכה. היום אני בת 19, לומדת בבית ספר ביאליק רוגוזין. אני כבר בכיתה י"ב ועוד מעט אסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. מבחינתי זו הצלחה. 

המסע הוא חלק מהחיים שלי, עברתי אותו בעצמי, לא רק הורי עברו אותו, ואני גאה מאוד בי ובאמי שעברנו יחד את המסע הזה. אני מודה לאמא שלי שבגללה אני חיה חיים יותר טובים בישראל. אמא שלי היא מודל לחיקוי עבורי. אני מעריצה את האומץ שלה ואת העובדה שהיא אף פעם לא מוותרת. 

"המסע הוא חלק מהחיים שלי, עברתי אותו בעצמי, לא רק הורי עברו אותו, ואני גאה מאוד בי ובאמי שעברנו יחד את המסע הזה. אני מודה לאמא שלי שבגללה אני חיה חיים יותר טובים בישראל"

אני רואה שישראל עשתה טוב לאמא שלי, ישראל שינתה את צורת המחשבה שלה ואת ההסתכלות שלה על העולם. חל בה שינוי. היא עומדת מול אבא שלי ומביעה את דעתה בלי פחד או חשש. אם הוא טועה, היא אומרת לו שהוא טועה. פעם היא לא הייתה מעיזה לומר זאת. היום אנחנו כבר משפחה גדולה שחיה בשלווה למרות כל הקושי בישראל.