"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שבע. אמא שלי עזבה את הבית ונשארתי עם אבא שלי, שהיה אלכוהוליסט. איכשהו הצלחתי ללמוד עד כיתה י"א. הייתי תלמידה מאוד טובה והיו לי ציונים טובים, ממוצע 90 ומעלה. בכיתה י"א העיפו אותי על בעיית התנהגות. אף אחד לא שם לב למה שקורה לי ופשוט הלכתי לאיבוד. רותי של היום היא לא רותי הילדה והנערה המתבגרת, הן שתי נשים שונות לגמרי. הייתי ילדה מאוד מופנמת וסגורה, לא היו לי חברים, כל הזמן עברתי דירות, בתי ספר, נשים של אבא. תמיד הייתי בלבד שלי.
"בגיל 17 ביקשתי מאבא שלי ללכת לגור אצל סבתא. היה לי שם חופש שלא היה לי בעבר. ואז הכרתי מישהו. תמיד זה מתחיל ככה. את מכירה מישהו, יוצאת מהבית, מנסה סמים, עושה כל מה שאסור. פתאום היה לי חופש, אבל כנראה שבכל זאת הייתי צריכה משמעת, כי איבדתי את עצמי. השתמשתי בסמים 15 שנה מהחיים. בגיל 20 כבר הייתי בכלא, שפוטה לשנתיים על עבירות סמים בתיק הראשון שלי.
"במשפט הראשון לא הבנתי מה קורה איתי. השופט נתן את גזר הדין ולא הבנתי. שאלתי את עורך הדין 'מה קרה?' והוא אמר, 'חמודה, קיבלת שנתיים בכלא'. אחרי שבועיים הייתי אמורה להסגיר את עצמי ולהתחיל לספור 24 חודשים. כשהאחיות שלי ליוו אותי להסגיר את עצמי הן בכו ואני החזקתי את עצמי. לא הרשיתי לעצמי לבכות. שיחקתי אותה כאילו הכל טוב. בגלל שגדלתי בבית שבו לא מדברים ולא משתפים ומה שקורה בבית נשאר בבית, היה לי קל להתמודד בעולם שצריך לשתוק בו. לא הבעתי רגשות, כלום.
"רק להרוס ולהרוס. עברתי על כל החוקים. נפתחו לי שני תיקים בכלא על אלימות. על כל חוק שהם המציאו ידעתי לעקוף"
"עכשיו בכלא יש חוק: אם זה לא בא לך טוב בפעם הראשונה – אלוהים אוהב אותך. אבל אם הגעת לבית סוהר ולא נבהלת – הלך עליך. זה דלת מסתובבת ואף אחד לא יוכל להציל אותך חוץ מעצמך.
"נבהלתי. אבל אפילו שהייתה בי חרטה, עדיין היו בי חלקים אלימים וקשים, במיוחד בכלא. שום דבר לא הרתיע אותי. לא עשיתי שם שום דבר עם עצמי – "רק להרוס ולהרוס. עברתי על כל החוקים. נפתחו לי שני תיקים בכלא על אלימות. על כל חוק שהם המציאו ידעתי לעקוף. במעצר האחרון כבר הייתי כמה חודשים אסירת הפרדה. זה אומר להיות סגורה בתנאי בידוד, בחדר מטר על מטר, ולצאת לטיול בחצר שעה ביום.
ילדתי את הילדה שלי בקריז
"כנראה שבית הסוהר לא הרתיע אותי כי ישבתי ארבע פעמים, שמונה שנים במצטבר. הוא הרגיש לי כמו בית, סוג של מנוחה. שלושת המעצרים הראשונים היו על סחר בסמים ואז הייתה העבירה האחרונה שהסתבכה לשוד – זה התיק שבו מבחינתי חציתי את כל הקווים. השופט אמר לי: רותי, אני רואה את השתלשלות העניינים אצלך: התחלת בבית משפט לנוער, ואז שלום ומחוזי. מה יהיה התיק הבא? עליון. תתעוררי.
"בבידוד היה לי הרבה זמן לעשות חשבון נפש, לחשוב מה אני רוצה הלאה. קצת נבהלתי מעצמי. המילים של השופט חזרו אלי וגרמו לי לחשוב שזה יכול לקרות, שאני עוד אמצא את עצמי נשפטת בעליון. אז נגמלתי מסמים ולקחתי את עצמי בידיים.
"היה לי גם זמן לחשוב על הילדה שלי, בת 14 היום, שנמצאת באימוץ סגור. לא חתמתי על שום מסמך, פשוט לקחו לי אותה. טוב, בקושי ידעתי מה קורה איתי. בכלל ילדתי אותה בקריז. השתמשתי בסמים בזמן ההיריון שלה כי רציתי להפסיק את הכאב הנפשי שהיה לי אז וגרמתי לעצמי כאב יותר גדול, לאבד ילדה. אני בסדר עם זה היום. זה אחד המחירים ששילמתי על החיים שחייתי.
"מה לי ולעבודה? אלוהים ישמור, אני רגילה לדברים אחרים. אבל עבדתי ובכל תלוש משכורת שקיבלתי הייתי בוכה מהתרגשות"
"ב-2009 סיימתי את המעצר האחרון שנמשך שלוש שנים, בלי חופשות ובלי ביקורים פתוחים. מהכלא עברתי ישר להוסטל של הרשות לשיקום האסיר. בחצי שנה הראשונה שם בכל יום רציתי לחזור לכלא. העולם היה גדול עלי. האוטובוסים והמכוניות הפריעו לי. לא סבלתי להיות בחוץ.
"אמרתי לעצמי, רותי תני לעצמך הזדמנות, את לא מכירה את עצמך. אז כל מה שהציעו לי הלכתי ועשיתי, גם טיפולים נפשיים לבד ובקבוצות וגם עבודה. ואני, מה לי ולעבודה? אלוהים ישמור, אני רגילה לדברים אחרים. אבל עבדתי ובכל תלוש משכורת שקיבלתי הייתי בוכה מהתרגשות.
כל מה שמלמדים בתאוריה – ידעתי מהחיים
"החופש היה מאיים בהתחלה, הכל נראה לי קשה, אבל לא מיהרתי. עבר זמן ואמרתי לעצמי שאם כבר אני אוהבת את כל מה שקשור בתחום, כדאי שאלך ללמוד. ואז עשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה ועכשיו אני ממשיכה את התואר השני, והשמיים הם הגבול מבחנתי. את כל מה שמלמדים בתאוריה – אני ידעתי מהחיים.
"את הסטאז' עשיתי עם נוער מכלא אופק. הייתי אמורה לעשות שם שנה ונשארתי על חשבון הזמן שלי לשנה נוספת כדי ללוות את אחד הנערים עד שישתחרר. עכשיו אני עובדת באותו הוסטל שבו הייתי כשהשתחררתי מהמעצר.
"קשה לעבוד עם נשים מבחינת הטראומות והסיפורים שיש מאחורי המעשים שלהן. כשבחורה אומרת לי: 'אני לא יכולה להכיל את העולם', אני מבינה אותה. זה מה שעבר עלי, אבל אני יודעת שזה עובר ושלעולם יש מה להציע לנו.
"בפעם הראשונה שהייתי בביקור בכלא אחרי שהשתחררתי, הסתכלתי על המקום והזיכרונות שיש לי מכל חלק במקום הזה עלו. ראיתי את הסורגים, גדרות התיל והחומות, וזה היה מוזר. נורא רציתי לצאת משם כבר.
מתלהבת כמו ילדה קטנה
"כשהייתי בכלא לא הרגשתי שאיבדתי את החופש שלי, אבל עכשיו כשאני בחוץ אני מעריכה את זכות הבחירה שלי. יש לי חופש בנשמה. אני עושה מלא דברים, אין לי רגע דל. אני לא ילדה, אני כבר בת 45, אבל מתלהבת כמו ילדה קטנה. עכשיו למשל אני לומדת נהיגה ועוד מעט יהיה לי רישיון. לאנשים מוזר שאין לי רישיון – לכי ספרי להם איפה היית כל השנים האלה. יש בי משהו שלא התפתח מהבחינה הזו. לא הייתי ולא חוויתי והכל מרגש אותי. ואני כל הזמן מדברת וצוחקת אחרי שנים של שקט.
"בפעם הראשונה שהייתי בביקור בכלא אחרי שהשתחררתי, זה היה מוזר. נורא רציתי לצאת משם כבר"
"לא האמנתי שאני אהיה חלק מההוסטל. אני, שהייתי צועקת על המדריכות שהן יותר גרועות מהשב"ס, עכשיו מדריכה שם. זה מה שאני מראה לבנות בהוסטל, שהכל אפשרי. אני באמת מאמינה שאפשר לשנות.
"החופש שלי הוא גם השחרור מהתלות בסמים. השתמשתי בסמים במשך 15 שנה מהחיים שלי בלי לעצור לרגע, גם לא בכלא. עכשיו אני חופשיה ויותר לא אהיה תלויה בשום דבר ובאף אחד. היציאה הפיזית לחירות הייתה עבורי החלק הקל, אבל היציאה המנטלית היא תהליך ארוך וקשה של שינוי. אני בטיפול אצל אותה פסיכולוגית כבר עשר שנים, ואמשיך עם זה כל עוד אני יכולה. אם את חזקה מנטלית – את יכולה לעשות הכל. אני יודעת מה עשיתי ואיפה הייתי, וגם יודעת מה היכולות שלי".
מהמקום הכי נמוך – לחירות || ארבעה סיפורים
השקיעו בעיתונות עצמאית
עיתונות עצמאית היא כזו שאינה נתמכת על ידי בעלי ההון או על ידי שלטון ולכן אינה מחויבת אליהם אלא רק לציבור – זו הסיבה שעיתונות עצמאית חייבת את התמיכה של הציבור כדי להמשיך ולפעול. בזכותך נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, עיתונות עצמאית, עיתונות שדבקה בעקרונות האתיקה ושאינה מוותרת לעצמה או לאחרים.
השקיעו עכשיו בעיתונות כמו שהיא אמורה להיות:
שיחה על זה post