"אמא שלי הכניסה אותי לפנימייה בגיל 10. מאז ועד לפני חצי שנה, הייתי סגור במסגרות. התקופה הכי ארוכה בה הייתי בבית היא חודשיים. אבי היה מרביץ לי ולאחי הגדול כשהיינו ילדים. מגיל 10 פיתחתי התקפי זעם מטורפים. משרד הרווחה החליט שאני צריך פנימייה טיפולית לנוער כמוני.
"בשנה הראשונה בפנימייה האשמתי את אמא שלי שהיא זורקת אותי מהבית לטובת הנוחות שלה. לא הבנתי שזה לטובתי. סבלתי מאוד. הייתי אמור להיות שם שנה, אבל נשארתי שלוש וחצי שנים, עד גיל 13 וחצי. הפנימיה לא היתה מוכנה לשחרר אותי בגלל המצב הנפשי שהיה לי – אלימות בכל צורה אפשרית. לא ידעתי להתנהג, לא ידעתי לכבד, הייתי מגיע הביתה ומרביץ לאחיות שלי, ואפילו לאמא שלי.
"הפעם הראשונה שבה נגעתי בסם היתה בגיל 12, בפנימייה. התחברתי יותר לגדולים ממני מאשר לבני גילי, כי תמיד ניסיתי להיות משהו שאני לא. פסיכיאטר שטיפל בי, אמר שזה היה המנגנון שלי להגן על עצמי מהסביבה. לאחר תקרית אלימה בה הייתי מעורב, אחד הבוגרים הציע לי ג'ויינט של נייס גיא. זאת היתה הפעם הראשונה שלי.
"ידעתי מה זה סמים, גדלתי ביפו. זה מאוד קשה לגדול שם בלי לדעת מה זה. אבל לא ידעתי ספציפית מה זה יעשה לי. האמת שזה לא עניין אותי. באותה תקופה המשאלה היחידה שהיתה לי, היתה למות. ממש מגיל צעיר כבר לא רציתי לחיות. לא אהבתי כלום, לא רציתי כלום. הרגשתי שאמא שלי נוטשת אותי. לא היה אכפת לי מהתוצאה הסופית. ישבתי ובהיתי.
"הכיף שלי היה שזו היתה הפעם הראשונה בחיים בה חייכתי ולא חשבתי על כלום. הסוטול אפשר את זה. וכך התמכרתי לזה כל כך חזק מאוחר יותר. פשוט שכחתי מהצרות, שכחתי מהכל. נהניתי מהרגע. מאותה שנייה – להסתכל על הרצפה, לשכוח שיש לידי אנשים, לשכוח שיש לי משפחה, לשכוח מהכל.
סיפרתי לעצמי שאהיה עבריין גדול או ראש עיר
"את הג'ויינט לקחתי בצהריים, והוא השפיע עד הערב. הרכז בפנימייה אמר לי 'אני לא רוצה להעיף אותך מפה, כי אתה זקוק לעזרה'. אבל כשהם ניסו להוציא ממני מי נתן לי את זה, שוב הגיעה ההרגשה הזאת שלא אכפת להם ממני – אכפת להם רק מי נתן לי את הסמים. הקשבתי למדריך, ובמשך שנה לא נגעתי בכלום. כשיצאתי הביתה לחופשה, שוב התחברתי לגדולים של השכונה. היתה לי התמכרות להיות רק איתם. כך גם הסתבכתי.
"אחרי האלימות הקשה בבית, ההורים שלי התגרשו. הייתי ילד קטן. אמא שלי ברחה מהבית להיות איתנו. כשעזבתי את הפנימייה ועברתי לחיות איתה, נהייתי סוג של ילד רחוב. אחר כך הגיעה הפעם השנייה, והשימוש בסמים הפך למאוד אינטנסיבי. החברים שלי בשכונה היו בני 15-22. מכרתי לעצמי חארטה שאני צריך להתחיל לעשות כסף כדי לעזור לאמא בבית, אבל זה לא באמת היה מהמקום הזה. החברה שסביבי נתנה לי אמנם את האופציה להשתמש בסמים, אבל מה שהניע אותי היה הריבים בבית, השנאה. שנאתי מאוד את אמא שלי בתור ילד, את המשפחה שלי, את האחים. כל הזמן האשמתי את אמא שלי שהיא זרקה אותי ממסגרת למסגרת. היא הזמינה משטרה בגלל האלימות שלי. המשטרה היתה פעמיים ביום בבית בגללי.
"ידעתי מה זה סמים, גדלתי ביפו. זה מאוד קשה לגדול שם בלי לדעת מה זה. אבל לא ידעתי ספציפית מה זה יעשה לי. האמת שזה לא עניין אותי. באותה תקופה המשאלה היחידה שהיתה לי – היתה למות"
"השימוש שלי התחיל בנייס גאי, עבר לירוק, לאמדי, לאסיד, והסתיים בקריסטל. בגיל 15 הייתי משתמש בחומרים שילד כמוני לא היה אמור להכיר בכלל. מאז ועד הגמילה היה לי סוג של מסך שחור כזה בעיניים. לא היה מעניין אותי מי עומד לידי – אמא שלי, חברה שלי, אחים שלי, כלום. הייתי אדם שלא יודע לכבד, לא יודע להתנהג, כלום. מרוב כל הפלשבקים שהייתי מקבל על האלימות שחוויתי בתור ילד, האינסטינקט הראשוני שהיה לי גם ברחוב וגם בבית – זה להרים יד.
"התחלתי להתחבר לבחורים בעייתיים מאוד ביפו. לעבוד אצל עבריין מוכר בגניבות. למדתי לגנוב אופנועים כבר בגיל 13. בתיק שנעצרתי עליו מאוחר יותר, נרשמו לי 165 אופנועים גנובים. זה היה כבר בתוך הזמן בו השתמשתי בסם. כשהתחלתי לעבוד בגניבות, כל מה שרציתי היה לי. התחברתי עם אנשים בוגרים ומסוכנים. מצאתי את הנחמה שלי במגננה אצל האנשים הבעייתיים האלה שאהבו אותי, ושמרו עליי. מי שעבדתי אצלו ממש נתן לי תחושה של אבא – וזה מה שחיפשתי. אז הייתי נאמן לו בצורה ש"מה שתגיד, אני אעשה".
"הגעתי למצב שאני עולה בדרגות איתם ומתקרב לאנשים, מוכר אופנועים, מוכר חלקים, פוגש קונים. כל זה קורה בגיל 15 וחצי, 16. היו לי פגישות לילה מאוחרות עם ערבים מרמלה ולוד באיזה ואדי כדי לקנות אופנוע גנוב. רמה קיצונית שלא יודע בעצמי איך הגעתי אליה.
"בשלב הזה כבר התחלתי להשתמש קבוע בחומר אחד ומסוים: קריסטל. זה נתן לי ביטחון, וגרם לי להרגיש שאני מלך העולם. לא בגלל הסוטול, אלא בגלל שבגיל 15, אני עושה שורות כמו כל הגדולים, אז מי יכול עליי? הראש שלי התחיל להתעוות במחשבות שלו. ספרתי לעצמי פנטזיות שאהיה עבריין גדול, ראש עיר, נרקומן ברצפה. מתי שהיתה לי הזדמנות לדפוק שורה, דפקתי. הגעתי למצב ששקלתי 45 קילו תוך חודש וחצי – חודשיים. הייתי רזה ומגעיל בצורה שאם היית נוגעת בי היית רואה לי את העצמות. אמא שלי לא ידעה. לא הבאתי את זה הביתה. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא עניין אותי. לא רציתי לפגוע באף אחד אחר. ההרס היה נטו שלי.
"הקריסטל מעלה את קצב הלב בצורה מאוד מטורפת. את פתאום מתחילה להרגיש את החזה שלך כאילו מתפוצץ, וזה הכיף. זה מכניס בך אדרנלין שלא הכרת. גניבת האופנועים לא סיפקה מספיק אדרנלין. עם הקריסטל הרגשתי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, וכמה שאני רוצה, ואף אחד לא יכול להגיד לי כלום.
הפעם הראשונה שראיתי שלאמא אכפת ממני
"הכי מפתיע, שמי שהוריד לי את כל המחשבות האלה היה משטרת ישראל. באחד המעצרים ישבתי מול חוקרת שאמרה לי 'תקשיב, אתה ילד יפה. במקום ללכת לדגמן, אתה הולך לדגמן לקלסתרונים שלנו? לאן אתה רוצה להגיע?' במעצר אחר, תפס אותי שוטר שכולם פחדו ממנו פחד אלוהים. ואני, כדי להוכיח עצמי מול חבריי, דחפתי אותו. בתחנה הכניסו אותי לשירותים, פירקו אותי. הוא ציפה שאבכה ושאראה חולשה. אמרתי לו, 'תרביץ, תהרוג'. פתאום הוא הפסיק ואמר לי, 'תקשיב, אתה חולה נפש, משוגע. אני לא ראיתי ילדים כמוך'.
"אמא שלי הגיעה לחקירה כי הייתי קטין. היא ראתה עלי את כל הסימנים, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי שלאמא שלי אכפת ממני. היא עשתה בלגן וצעקה 'מי הרביץ לילד שלי'? היא הפכה להם את התחנה. ואז שלחו אותי לגור אצל אבי, שאותו לא ראיתי עשר שנים. האלימות שלו כלפי מעולם לא הוכחה כי אמי הגישה נגדו תלונה רק פעם אחת, והוא שוחרר.
"במקום משחת שיניים, הייתי עושה באנגים. זה היה כיף. נטו לחייך ולצחוק, ולהיות עפיפון. לא יכולתי לראות את אבי. שנאתי אותו כי הוא הרס את המשפחה"
"השוטרים הכירו אותו ולא האמינו שאבא שלי – "טלית שכולה תכלת" – ירים יד על אשתו ועל הילדים שלו. בהתחלה הוא התנהג כמו אבא רגיל ואמר לי – 'אם תמשיך ככה, יהרגו אותך. אתה לא תחיה, אני לא רוצה לאבד את הילד שלי'. לא האמנתי לדאגה שלו. זה עבר רגיל עד שהיה לי התקף זעם, אבל הפעם הייתי כבר ילד גדול, הוא לא יכול היה להרים עלי ידיים יותר. הוא ממש נבהל מהתגובה שלי. הפגיעה שלי ממנו לא נבעה רק מהאלימות בילדות, אלא גם מזה שבזמן שהוא היה נשוי לאמא שלי, הוא הכניס את חברה שלה להריון. זה מה שפירק את הבית שלנו.
"סמים עדיין היו. במקום משחת שיניים, הייתי עושה באנגים. זה היה כיף. נטו לחייך ולצחוק, ולהיות עפיפון. לא יכולתי לראות את אבי. שנאתי אותו כי הוא הרס את המשפחה. ברחתי חזרה לאמא, ול"עבודה" הקודמת שלי. ואז הגעתי אל נקודת השפל הכי גדולה שחוויתי בזמן השימוש.
ככל שהייתי מסטול, ככה הייתי שוכח מהצרות שלי
"שבועיים לפני המעצר הגדול ששינה את התמונה, הגעתי הביתה עצבני. אמא זרקה לי כל מיני משפטים כמו 'אתה כבשה שחורה, אתה לא צריך להיות בבית, צריכים להעיף אותך'. הייתי מסטול בצורה מאוד לא בריאה. לא שמתי לב מי עומד מולי. האינסטינקט הראשון שלי היה לתפוס כיסא, ולזרוק לחלון. אמא שלי אמרה לי 'עוף מהבית', ופתאום קמה מולי. פעם ראשונה שאמא שלי העזה לקום מולי. דחפתי אתה לספה, ופתאום ראיתי את הפרצוף של אמא שלי – איך היא נבהלת, ושהיא לא מזהה שאני הבן שלה. היה לה מבט שאמר – "זה לא הילד שלי".
"אמא שלי חינכה אותנו תמיד לכבד ולהוריד את הקול כשהיא מדברת. האחים אכן התנהגו כך. רק אני, באמת הייתי הכבשה השחורה כמו שאמא שלי אמרה – אבל שחרחרה ממש. ברגע הזה פשוט ברחתי מהבית. ושם הבנתי שאני חייב להפסיק עם הסמים, כי אני לא שולט בעצמי. לא זיהיתי את עצמי. אבל לא רציתי להפסיק. היה לי טוב בזה. ככל שהייתי מסטול, ככה הייתי שוכח מכל הצרות שלי. אחרי הערב ההוא ישנתי אצל חברים שבועיים.
"לילה אחד באמצע גניבת אופנוע, התברר שבעליו היה יעד למעקב משטרתי. אז אני גנבתי אופנוע בזמן שהמשטרה צילמה אותי עושה את זה. פתאום, מאחורה, אני מקבל מכה בראש ושוטר מודיע לי שאני עצור. רצו להגיש נגדי חמישה כתבי אישום, ובנוסף היו לי 16 תיקים פתוחים על אלימות וונדליזם. לא פחדתי. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא – שלא רציתי לחיות. הייתי בתקופה בה אפילו לא אהבתי את החברה שהיתה לי. כי לא הרגשתי כלום. היא הייתה כמו בובה בשבילי. הייתי בא, עושה את הצרכים שלי, והולך. הייתי מנותק מהכל.
"שלחו אותי להארכת מעצר בכלא אופק. פה התחיל התהליך שלי ושל אמא. היא נכנסה אתי ונלחמה אתי כמו אריה בהכל. לא הייתי דקה לבד. בבית המשפט ראיתי אותה עם דמעות בעיניים, ועצובה. היא אמרה לי 'אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר, תהיה רגוע'. זו היתה הפעם הראשונה שהיא נתנה לי סוג כזה של חיבוק, וזו התחושה ששברה הכל אצלי. שלחו אותי למעצר בית ופתאום הרגשתי שאכפת להם ממני בבית. כל הבית התרכז רק בי. השופטת נתנה לי צ'אנס ומחקה לי כל תיק שהיה לי אי פעם.
"אמא שלי חינכה אותנו תמיד לכבד ולהוריד את הקול כשהיא מדברת. האחים אכן התנהגו כך. רק אני, באמת הייתי הכבשה השחורה כמו שאמא שלי אמרה – אבל שחרחרה ממש"
"בבית בכיתי לסבתה שלי. זו היתה הפעם ראשונה שבכיתי מול משפחה שהיא לא אמא. ספרת לה כמה קשה לי וכמה אני סובל. היא אמרה שאם אקשיב בקולם, ארוויח. קצין המבחן נתן לי שתי אפשרויות של מרכזי גמילה. אחד מהם היה רטורנו. בהתחלה התעצבנתי ואמרתי 'מה, אני נרקומן? אני בריא, אני יפה, יש לי שיניים'. קצין המבחן הסביר שרטורנו עוסקים בהכל, ולא רק בסמים. והוא צדק.
"נכנסתי לרטורנו בתחושה ששוב נזרקתי למסגרת, אבל שם העבירו אותי שבעה מדורי גיהנום לטובתי. זו היתה מסגרת של אהבה. סוג של, 'אתה טועה פה. תעצור, ואם לא תעצור, אנחנו נעצור אותך'. פעם ראשונה בחיים שהרגשתי גבולות ומשמעת, ופתחתי את הלב שלי לאנשים שעבדו במקום. השתניתי.
"היה לי מדריך בשם אלעד, בן אדם שעד היום אני בקשר אתו והוא כמו אבא בשבילי. הוא היה היחידי בחיי שלא כעס עלי גם כשעשיתי טעות. הוא היה נותן לי את העונש שלי, מסביר לי, אבל לא היה כועס. הוא היה מחבק אותי ותמיד הבין. הייתי מחכה שיגיע למשמרת ומדבר אתו. הבנתי שהטיפול הזה בשבילי הוא הכל. רק אחרי שמונה חודשים הבנתי שאני מכור לסמים. רטורנו הסבירו שבעצם אני לא מכור לסמים, אלא לכעס. עובדה שהוצאתי את הכעס, והיום אין לי חשק לגעת בסמים בכלל.
כל יום עוברים תהליך גמילה
תהליך הגמילה שעברתי ברטורנטו נמשך שנתיים וחודשיים. עשו לנו שם פעילות בה עמדתי במרכז המעגל והמדריך שלי יצא עלי ואמר 'אתה רק בורח, אתה רק משתמש באלימות. מתי תבין שהסמים הם לא הפתרון?' ובזמן הזה, הדבר היחידי שחשבתי עליו היה שבא לי את השכטה שלי. הוא ריתק אותי לפינה לחשבון נפש, והתחלתי לבכות. אמרתי לו 'אני באמת נרקומן'. והוא הפתיע ואמר: 'אתה בכלל לא נרקומן, אל תתבלבל. אתה ילד עם בעיה. וילד עם בעיה, פותר אותה בדרך שהוא מכיר. ומה שאתה מכיר זה הסמים'. שם השלמתי עם הבעיה שלי.
"הדודא שלי לסם הגיעה רק כשלא רציתי לראות את המציאות שתיארו לי. אמרתי למדריך שאני רוצה הביתה. הוא השיב 'אם אני נותן לך ללכת, אני מוותר עליך ועל עצמי בתור מדריך'. הוא התגרה בי, וזה עצבן אותי. אבל ככה הוצאתי הכל. וכששחררתי הכל, היה יותר קל לעבוד אתי. המדריך שלי אומר שבאתי עם מחסנית מלאה ויצאתי עם מחסנית ריקה.
"יום לשימוש" זה תהליך בו אתה מספר על הדבר הכי זכור לך מהשימוש שלך, ואני סיפרתי על המקרה בו הרמתי יד על אמי"
"בכל יום ברטורנו עוברים תהליך, אבל יש שניים שבאמת מפרקים אותך: "יום לשימוש" זה תהליך בו אתה מספר על הדבר הכי זכור לך מהשימוש שלך, ואני סיפרתי על המקרה בו הרמתי יד על אמי. ב"סיפור חיים" אתה מספר לעובדת הסוציאלית כל מה שעברת עד שהגעת לרטורנו, ואז משתף את הקבוצה. חשתי הקלה. סוף סוך הרגשתי שמכירים אותי באמת ולא מהסיפורים שאני מספר. בשלב הזה הפסקתי לחשוב על סמים, והתחלתי לחשוב על זה שאני צריך לטפל בעצמי. וזה הכי קשה.
"בשלב האחרון – שלב ג' – אתה מתמודד עם החיים בחוץ. אתה עובד בחוץ, יוצא הביתה כל שבוע, מכיר, לומד. זה השלב הכי קשה. אתה יוצא אליו אחרי שהיית סגור שנתיים בתוך מקום – לא רואה את העולם בחוץ, לא פייסבוק, לא אינסטגרם, כלום. אתה נפתח להכל מחדש, ועכשיו אתה צריך להתמודד עם זה לבד. בהתחלה היה מפחיד אבל עם הזמן התחלתי להכיר את הדברים הטובים – לבלות עם חברים, לצחוק בלי הצורך בסם, לדבר בלי לשכוח את הדברים, להתמודד עם כל דבר בפרצוף, להאמין במה שאני עושה, לסמוך. החברים היחידים שלי היום הם מהקהילה. זה המעגל הבטוח שלי. המקום האמיתי לדבר בלי המסכות. עד היום אם עובר עליי משבר, אני יכול להתקשר ולבכות.
"היום אני בן 19. באוגוסט האחרון יצאתי מרטורנו. אני עובד, מתחתן אוטוטו, ובקרוב אהיה אבא. אני חי לבד, בקשר ממש טוב עם המשפחה, כמו אדם נורמלי. החלומות שלי? להיות אבא טוב, להקים משפחה כמו שצריך, להיות בן אדם שכולם יתגאו בו. הכרתי את החברה שלי דרך חברים. היא יודעת הכל מהכל. היא אמרה דבר פשוט – 'אתה תחזור לבלגאן, אני לא אהיה חלק מהחיים שלך יותר'. והאמת שזה נותן לי מוטיבציה. היא לא מהקהילה, היא בחורה נורמטיבית. אצלנו בקהילה מלמדים אותנו שאנחנו לא נורמלים כמו כולם. שאנחנו מיוחדים. אומרים לנו: 'אתם שונים, וזה טוב'.
"אני מרגיש שיצאתי מעבדות לא של 40 שנה, אלא של 50 שנה. העבדות שלי היתה צריכת הסמים. החופש שלי הוא שאני יכול לסמוך על אנשים אחרים, מה שפעם לא יכולתי. ההרגשה שיש לצידי אנשים. כעס אני מרגיש רק על דברים שצריכים להרגיש עליהם כעס. פעם לא ידעתי מה אני רוצה, ומי אוהב אותי, ותמיד חיפשתי את האחר. היום אני יודע מי אני, ושאני צריך רק אותי, אז אין לי את הפחד שזה יחזור".
מהמקום הכי נמוך – לחירות || ארבעה סיפורים
השקיעו בעיתונות עצמאית
עיתונות עצמאית היא כזו שאינה נתמכת על ידי בעלי ההון או על ידי שלטון ולכן אינה מחויבת אליהם אלא רק לציבור – זו הסיבה שעיתונות עצמאית חייבת את התמיכה של הציבור כדי להמשיך ולפעול. בזכותך נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, עיתונות עצמאית, עיתונות שדבקה בעקרונות האתיקה ושאינה מוותרת לעצמה או לאחרים.
השקיעו עכשיו בעיתונות כמו שהיא אמורה להיות: