את מצוקתה המתמשכת של מערכת הבריאות בישראל ניתן לתאר בכמה אופנים, מתוכם אבחר בשניים: דרך אחת היא דרך התנסות החולים במערכת – התנסות קשה אליה אנו נחשפים כמעט מדי יום באמצעי התקשורת. הדרך השנייה היא על ידי הצגת הנתונים של תשתיות והוצאות מערכת הבריאות, והשוואתה למערכות בריאות במדינות החברות ב-OECD.
בתקופה האחרונה, אנו נחשפים כמעט בכל יום לסיפורם הנוגע ללב של חולים המאושפזים במסדרונות בתי החולים, ובעיקר במחלקות הפנימיות: זמן המתנה ארוך בחדרי מיון בשל העומס במחלקות, שחרור מוקדם כדי לפנות מקום לחולים חדשים המתדפקים על שערי בתי החולים, אשפוז במחלקות לא מתאימות, תורים ארוכים לניתוחים אלקטיביים – כל אלה הפכו מזה זמן לשגרה יומיומית של כלל בתי החולים בישראל, ולא רק בחורף.
מצבה של הרפואה המקצועית בקהילה לא שונה: ילד הזקוק להתייעצות עם רופא מומחה להתפתחות הילד נדרש להמתין מעל חצי שנה, קשיש בדרום המאבד את ראייתו וזקוק לניתוח קטרקט צריך להמתין לניתוח מעל שנה. דומה שההבטחה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי לקבלת שירותי בריאות בזמן, מרחק ואיכות סבירים – הבטחה זו מופרת מידי יום.
חשוב להבהיר שהעומסים הקשים על המערכת אינם רק עניין של נוחות מלונאית: עומסים אלה באים לידי ביטוי בשחיקה של הצוותים הרפואיים, ובהתגברות תופעת האלימות. הם באים לידי ביטוי בפגיעה בכבוד האדם של החולים, בפגיעה באיכות הרפואה ובבטיחותה (זיהומים צולבים), וגם בעלייה בתחלואה ובתמותה מוקדמת, הניתנים למניעה.
הזדקנות האוכלוסייה בישראל כמו גם העלייה בחומרת התחלואה הכרונית – כל אלה תורמים גם הם להתגברות העומסים על תשתיות מערכת הבריאות אשר אינם מתעדכנות בהתאם לצרכים המשתנים של האוכלוסייה.
שיעור מיטות האשפוז מהנמוכים ב-OECD
ניתוח נתוני תשתיות המערכת מאשש את תחושת המצוקה של החולים. שחיקת תשתיות המערכת באה לידי ביטוי משוקלל ברמה הנמוכה של הוצאה לאומית לבריאות: 7.3 אחוז מהתמ"ג בישראל לעומת 8.9 אחוז בממוצע מדינות OECD. שיעור הוצאה זה מהתוצר לא השתנה בישראל מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995) וזאת בניגוד למגמה השכיחה בכל מדינות העולם המערבי.
שחיקתה של מערכת הבריאות באה לידי ביטוי מרכזי בעיקר בירידה ברמת ההוצאה הציבורית לבריאות: ב-1995 המימון הציבורי של ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל היה כ-75 אחוז מסך כל ההוצאה הלאומית לבריאות – לעומת 63 אחוז כיום. בישראל שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות עומד על 4.6 אחוז מהתוצאה לעומת 6.6 אחוז בממוצע מדינותOECD . במידה ורמת ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל הייתה דומה לממוצע הקיים בארצות OECD היה צורך להוסיף כ-20 מיליארד שקלים למימון הציבורי של מערכת הבריאות בישראל.
ביטויים נוספים לשחיקת מערכת הבריאות, ניתן למצוא בבחינת התפתחות תשתיות מיטות האשפוז וכוח האדם במערכת. שיעור מיטות האשפוז הכללי בישראל הוא מהנמוכים במדינות OECD, והתוספת השנתית של 200 מיטות אשפוז לשנה אין בה כדי לשנות את מגמת הירידה גם בשנים הקרובות. השהייה הממוצעת של חולים – מהנמוכות ביותר, והתפוסה בבתי החולים היא במקום שני בגובהו בעולם. עומסי השימוש במיטות הכלליות בישראל מסבירים את התחושה של המאושפזים אותם תיארנו קודם.
גם בתשתיות כוח האדם אין לישראל במה להתגאות – שיעור הרופאים לאלף נפש מצוי במגמת ירידה אשר תלך ותחריף ככל שיגדל קצב הפרישה של גל הרופאים העולים מארצות ברית המועצות לשעבר. מצבו של כוח האדם הסיעודי חמור אף יותר – שיעור האחיות לאלף נפש בישראל הוא שלישי מהסוף (ואחרינו רק לטביה יוון ומקסיקו).
תשתיות מערכת הבריאות בישראל התדרדרו מאז חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובמגמת השיפור הקטנה בשנים האחרונות – אין די. יש צורך מיידי בהגדלת מקורות המערכת הציבוריים ובהערכות לצרכי המערכת העתידיים. הגדלת השתתפות המדינה במערכת הבריאות מחייבת מהפך חברתי-פוליטי, שיעמיד את מערכת הבריאות בסדר עדיפות הראוי לה בחברה הישראלית.
פרופ' גבי בן נון, המחלקה לניהול מערכות בריאות אוניברסיטת בן גוריון