המערכת הפוליטית מאבדת את יכולתה להתמודד עם הבעיות האמיתיות של המדינה ושל החברה הישראלית. המשפט הזה נכתב בחרדה. אני מודע למשמעות האמירה ולהשלכותיה, ברם אני משוכנע באמיתותה.
המוסדות הרשמיים – הממשלה, הכנסת ובתי-המשפט – מאבדים תדיר את אמון הציבור. המוסדות הבלתי-רשמיים כגון התקשורת, ההסתדרות והמפלגות – במשבר חמור. שלוחות השלטון – המשטרה, הפרקליטות וצה״ל – תחת מתקפה חסרת תקדים. הנורמות הציבוריות בקריסה. הממלכתיות איבדה את חינה, האיזונים ההכרחיים לקיום דמוקרטי – מופרים. הריסונים שבלמו את בעלי השררה נעלמים, המפלגות הגדולות מתגמדות. הפוליטיקה הישראלית מתנפצת לרסיסי מפלגות.
השיח הנוכחי גורס כי "בעיית המשילות" נובעת מכוחו העודף של בג"צ בהפרדת הרשויות הקלאסית. שופטי העליון, טוענים בימין, פוגעים בדמוקרטיה ומצרים את צעדי הממשלה. אבל איש לא מדבר על כנסת ישראל שנדרסה על ידי הממשלה ונחנקה כמעט למוות על ידי חבריה. אני יכול להעיד על כך מניסיון אישי: הכנסת מוחלשת, נחלשת, מתרוקנת מתוכנה ומתפרקת מייעודה.
מושב לצים
הכנסת מסמלת את רצון אזרחי המדינה – לפיכך יש לה תפקיד ייצוגי. לכנסת תפקיד חיוני בהליך החקיקה ולבית הנבחרים תפקיד משמעותי בפיקוח על מוסדות המדינה ופעולות הממשלה. ברוב המדדים הכנסת כבר לא מתפקדת.
המבחן הראשון שבו נכשלנו הוא בתפקיד המנהיגותי. לפתחם של הפוליטיקאים יש אחריות נורמטיבית-ציבורית. חברי הכנסת עומדים למבחן ציבורי כפול: הראשון, מבחן התוצאה – כיצד הצלחנו במילוי תפקידנו; השני, מבחן הדרך – כיצד התנהלנו וכיצד התנהגנו בדרכינו להשיג את התוצאה.
זה לא סוד שכנסת ישראל הפכה בעיקרה לקרקס. מושב לצים. תמיד היה פה עיסוק בטפל ולצדו גם דיון מהותי. העידן הזה תם. פוליטיקת הרכילות והגימיקים ניצחה, השוליים גברו על העיקר אחרי שגם בכירי הפוליטיקאים, כולל ראש ממשלה אחד, אימצו אותה.
הטכנולוגיה הולידה דמוקרטיזציה מבורכת של המידע, אבל הפכה גם שחקן מרכזי המסכן את הדמוקרטיה עצמה: נולדה מפלצת תקשורתית מחוללת המצאות חסרות ערך, שפת ביבים וגימיקים לרוב שמחליפה את המסד העובדתי ואת הדיון המהותי והרציני.
אורן חזן הוא דוגמא חצופה במיוחד, אבל תמיד היו ליצנים בכנסת. ההבדל הוא שכיום הם לא משלמים מחיר, להיפך. הקרקס נוטה להם חסד, הכרטיסים אוזלים, ולכל מפלגה יש את ה״מירי רגב״ שלה. גם במפלגה שלי. תקוף כפי יכולתך. הרוב דיבורים חסרי שחר. אפס מעשים. אין צורך להסביר כמה התהליך הזה פוגע באמון הציבור, והמערכת הפוליטית חסרת אונים.
25 אלף הצעות חוק בעשור
כנסת ישראל היא שיאנית העולם הדמוקרטי בהצעות חוק פרטיות: בעשור האחרון הוגשו למעלה מ-25 אלף הצעות כאלה, רובן הזויות. פחות מאלף הפכו לחוקים. הח"כים יוזמים "הצהרות חוק" מפני שזהו כמעט הפן היחיד של עבודתם הזוכה לתשומת לב. ככל שהצעות מטופשות יותר, מוזרות או פופוליסטיות – כך גדל הסיכוי שיזכו לכותרת.
כל הצרמוניה החקיקתית הזו גוזלת זמן ומשאבים, ומאחר שהכנסת עובדת בפועל רק שמונה חודשים בשנה ורק שלושה ימים בשבוע – נותר זמן מעט לטיוב החקיקה הממשלתית. התוצאה היא חוקים גרועים ולעתים גם מזיקים. רבים מהחוקים (הפרטיים והממשלתיים) נועדו לצרכים פוליטיים ולא לטובת הציבור.
הציבור לא יודע זאת, ברם חלק ניכר מהחלטות הממשלה אינן מיושמות ורבים מהחוקים שמתקבלים בכנסת חסרי שיניים ולא תקפים במציאות. דוגמא לנזק של חקיקה מיותרת הוא הטיפול ברשות השידור. במקום לעשות רפורמה נחרצת ברשות – החקיקה המיותרת של סגירתה והקמת גוף חדש עלתה למשלם המסים מאות מיליונים מיותרים.
המערכת הפוליטית לא מסוגלת כמעט להתמודד עם בעיות אמיתיות ומורכבות ולעתים החקיקה היא "מה שאפשר" ולא "מה שצריך". בעיות היסוד של המדינה מטופלות באופן שטחי או שאינן מטופלות כלל. דוגמאות? שחיקת כוח ההרתעה אל מול אירגוני טרור, מערכת חינוך מיושנת נוכח העולם המשתנה, מערכת הבריאות קורסת מעומס וביטחון הפנים שמתערער יחד עם מעמד המשטרה. אין פלא שהשחיתות חוגגת.
עבודת פיקוח בלתי כדאית
בניגוד לפרלמנטים בעולם, את תפקידה כמפקחת על הרשות המבצעת הכנסת כמעט לא מממשת. כלי הפיקוח הקיימים של חבריה כגון הצעות לסדר, שאילתות לשר או דיונים בוועדות הכנסת הם מיושנים, וגם השרים וגם הח"כים מזלזלים בהם בעיקר בגלל היעדר עניין תקשורתי סביבם. מתי בכל זאת קורה משהו אפקטיבי ברמת הפיקוח? כאשר מתגלגל לפתחה של הכנסת נושא ציבורי טעון. או אז יו"ר ועדה זריז בעל חוש תקשורתי מפותח ישמח לקפוץ על העגלה, ולכנס דיון דחוף בוועדה שלו בנוגע לשערורייה הציבורית שנחשפה.
רבים בכנסת מצביעים לעבר הממשלה שמטרפדת את הניסיונות לפקח עליה. זה נכון. מנגד, יש רבים שמצביעים על חוסר העניין הבסיסי של חברי הכנסת בביצוע פיקוח ראוי על עבודת הממשלה. מדוע? מפני שעבודת הפיקוח דורשת השקעה שאינה "כדאית". אין לצידה דיווידנדים פוליטיים והיא אינה מזכה בתשומת לב תקשורתית. מה שנותר מ"הפיקוח" הוא דיונים צעקניים, שעיקרם הצגה למצלמות המשדרות את דיוני הכנסת.
יש כמובן סיבות נוספות לחוסר יעילות העבודה הפרלמנטרית, ובראשן העובדה שאין מספיק ח"כים. הפרלמנט הישראלי הוא אחד מבתי המחוקקים הקטנים בעולם. לכן הח"כים מכהנים בארבע חמש ועדות בו זמנית ואינם מתמקצעים ומתמחים בשום נושא.
אפשר לשנות את תקנון הכנסת ולייעל את עבודתה, אבל אל תצפו שהפוליטיקאים יבצעו מהלך שיזעזע את מעמדם. המערכת הפוליטית מייצרת הכרעות אולם בפועל פסקה מלהתעניין במצב האזרחים והיא עוסקת בכוח לשם כוח. השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לקבל גם החלטות משמעותיות לטווח ארוך, אבל כדי שזה יקרה ישראל זקוקה למנהיגים המתערבים בתהליכים ומשנים היסטוריה. מבין המתמודדים בימים אלה אני מזהה בעיקר כאלה המעוררים היסטריה.