הנחות יסוד שגויות, אי דיוק בהצגת התמונה, ואימוץ נרטיב של חברות הגז – זו המסקנה העולה מקריאת פרשנותו של שאול אמסטרדמסקי, "במבחן התוצאה – תומכי מתווה הגז צדקו", שפורסמה אמש ב"כאן 11". אמסטרדמסקי מצדיק את תומכי המתווה ומתעלם ממבחן התוצאה האמיתי: הפקעת מחירים הנמשכת שנים ומגולגלת על הציבור, הנצחת בעלות צולבת על שני מאגרי הגז הגדולים שגובה מחיר מהצרכנים, ובשורה התחתונה, מי שבעיקר נהנה עד כה מהמשאב הציבורי הם טייקוני הגז, בפער עצום מול הציבור.
בטרם נצלול אל עיקרי הטיעונים שמעלה אמסטרדמסקי, חשוב להצביע על הנחת יסוד בסיסית שגויה שמלווה את כל המאמר: אמסטרדמסקי מניח שקיימות שתי אפשרויות יחידות בעולם – או המתווה (שהוא מתווה מתנות שניתנו לטייקונים) או כאוס. להנחה שהמתווה עצמו יכול היה להיות אחרת אין מקום.
כל הדיון בכתבה הוא דיכוטומי, וזה שטחי ולא רציני. רק כדי לסבר את האוזן, הוצגו בשעתו שלושה מתווים חלופיים: של השר להגנת הסביבה לשעבר אבי גבאי, של הח"כ לשעבר מנואל טרכטנברג ושל מטה מאבק הגז. שלושה מתווים חלופיים שבהם חברות הגז עדיין היו מרוויחות יפה, וגם הציבור היה מקבל את חלקו באופן הוגן. לכל אלה אין אזכור ברמז במאמר.
כדי להתמודד עם עיקרי הטיעונים של אמסטרדמסקי, הבאתי ציטוטים נבחרים מהמאמר שלו ומיד אחר כך את התשובה שלי לדבריו.
כל מה שאמרנו
אמסטרדמסקי: "המתנגדים למתווה טענו שהוא לא מטפל בבעיות היסוד של שוק האנרגיה הישראלי, שהוא לא באמת יביא לעליית התחרות ולהורדת המחירים, שהוא משאיר את טייקוני הגז עם כוח רב מדי, שהוא מאפשר להם לייצא יותר מדי מהגז, שהוא נותן להם עשר שנים של שקט רגולטורי ועוד כמה טענות קטנות יותר".
האמת: אמסטרדמסקי מתאר את ההתנגדות למתווה הגז באופן לא מדויק.
לא אמרנו שהמתווה לא יביא לעליית התחרות, אלא שהוא לא יביא לתחרות אמיתית (וצדקנו). לא אמרנו שהוא לא יביא להורדת מחירים, אמרנו שהוא מנציח את המחיר המופקע בחוזה של חברות הגז עם חברת החשמל, הלקוח הגדול ביותר של חברות הגז (וצדקנו). אכן אמרנו שהוא משאיר את טייקוני הגז עם כוח רב (המונופול אכן הונצח), ושההקלות לייצוא מוגבר הן נגד הציבור שזקוק לגז שנמצא בתמר ובלווייתן (זה עדיין נכון).
את הסעיף שמבטיח עשר שנים של שקט רגולטורי – שנגדו צעקנו – פסל בג"ץ כפסקה לא חוקית, והמדינה ניצלה מטירוף מוחלט הודות למאבק. על זה אין מילה במאמר.
איחור של שש שנים
אמסטרדמסקי: "לווייתן פותח בזמן".
האמת: לווייתן המקורי לא פותח בכלל, ולווייתן הקטן פותח באיחור של שש שנים.
חברות הגז לא פיתחו את מאגר לווייתן לפי תוכנית הפיתוח שהיתה בידי משרד האנרגיה בתקופת גיבוש המתווה ב-2015. תוכנית זו, המבוססת על עסקאות יצוא לא פותחה מעולם. מה שפותח היא תוכנית חלופית: לווייתן קטן המבוסס בעיקר על השוק מקומי ולא על עסקאות יצוא – כפי שמתנגדי המתווה טענו שצריך להיות. זה פותח "בזמן".
דווקא הלחץ של מתנגדי המתווה, שהצביעו על הכשלים המובנים בו בכל הנוגע להבטחת פיתוח לווייתן, תרם לכך שבתחילת 2016 הגישו חברות הגז תוכנית חלופית, אשר הביאה לפיתוח המאגר. אלמלא הלחץ זה, שהכניס בין השאר אבני דרך במתווה להבטחת הפיתוח – לא ברור אם לווייתן כלשהו (קטן או פצפון) היה בכלל מפותח כיום. תגידו תודה למתנגדים.
ובכלל, תמוה לשפוט את המתווה ואת פיתוח לווייתן בלי להציג את התמונה המלאה. לווייתן התגלה ב-2010, ועל פי החוק היה אמור להיות מפותח עד 2013-2014. חברות הגז סירבו לפתחו והחזיקו בו כדי לסחוט עוד ועוד הטבות מהמדינה. ההחלטה על פיתוחו התקבלה רק ב-2017(!), והוא פותח ב-2020 – באיחור של שש שנים. זה נקרא "פותח בזמן"?
פי 25 מעלות ההפקה
אמסטרדמסקי: "המדינה היתה יכולה לפקח על המחירים, והיא בחרה שלא לעשות את זה, והמחירים בשוק הגז בישראל במגמת ירידה גם בלי הפיקוח הזה. למעשה, ייתכן שאילו היה פיקוח המחירים לא היו יורדים…".
האמת: מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, הלקוח הכי גדול במשק – לא ירד.
כל כך הרבה טעויות יש במשפט אחד של אמסטרדמסקי: המחיר של הלקוח הגדול ביותר של חברות הגז, חברת החשמל, עדיין סגור מול שותפות תמר בחוזה מופקע, שלא נפתח ולא מפוקח ולא ירד ולא זז. הוא עומד על 6.3 דולר ליחידת גז, פי 25 מעלות הפקתה, ואזרחי ישראל ממשיכים להישדד מדי חודש בחשבונות החשמל שלהם.
העובדה שללקוחות שאינן חברת החשמל יש חוזים במחירים של כ-4-5 דולר ליחידת גז לא מנחמת את כלל משפחות ישראל, שלפי הערכה שמרנית משלמות כל שנה כ-2,000 שקל עודפים על חשבונות חשמל מופקעים (ואמסטרדמסקי דווקא מכיר בחוזה הזה כשערורייתי).
ולא אמרתי מילה על יוקר המחייה ומחירי המזון והמים היקרים, המושפעים גם הם ממחיר הגז לחשמל. המחירים הנמוכים יותר בחוזים חדשים וקטנים לא רלוונטיים למשלמי חשבונות החשמל. הם לא מרגישים שום ירידה.
וגם – מה זה "מגמת ירידה"? בואו ניקח יחידת גז מתמר, ולשם הדוגמא נוריד אותה ב-30 אחוז בערך, לרמה "התחרותית" לכאורה שיש כיום בשוק, נניח 4.3 דולר במקום 6.3. מרגיש כמו הוזלה ענקית, נכון? אבל כשנזכרים שמדובר בפי 17 מעלות ההפקה, שעומדת כזכור של 25 סנט – זה עדיין שוד מטורף. בזה להתנחם? בשוד שהוא קצת יותר קטן אבל עדיין שוד?
ומה פירוש המשפט "אילו היה פיקוח המחירים לא היו יורדים", זאת בדיחה? אם המדינה היתה קובעת שמחיר הגז שנמכר לחברת חשמל מתמר הוא 2.5 דולר ליחידה, אז מחיר הגז ללקוח הכי גדול במשק היה יורד. מיד. המשפט של אמסטרדמסקי לא נשמע הגיוני בעברית – או בכלכלה.
מי מתווכח?
אמסטרדמסקי: "המתנגדים למתווה לא התנגדו רק למתווה. הם התנגדו לתפיסת העולם שעמדה בבסיסו. וזה לדעתי הסיפור המרכזי פה: ויכוח בין תפיסות עולם שנמשך כבר כמה שנים, שהמתווה היה רק אחד הרגעים על הרצף הזה".
האמת: הצגת ההתנגדות למתווה כוויכוח בין שתי תפיסות עולם כלכליות מנוגדות היא מעוותת.
רבים שהתנגדו למתווה אוחזים בתפיסה שהשוק צריך להיות פרטי, אבל עם רגולציה חזקה וללא כניעה מתמשכת של פקידות וממשלה. גם בתוך כללי המשחק הקפיטליסטים הסטנדרטיים אפשר היה לפעול אחרת.
שכתוב של ההיסטוריה
אמסטרדמסקי מתאר כיצד משק הגז הנמצא בעיקר בידי יצחק תשובה ונובל אנרג'י, ואומר שהמצב הזה "נגרם בעיקר במזל".
האמת: המצב הזה נגרם בשל עבירה פלילית. לתאר זאת כמזל זו שגיאה עובדתית גסה וזועקת, ואם כבר – מדובר בשכתוב של ההיסטוריה.
כניסת תשובה ונובל אנרג'י לרישיון במאגר לווייתן הוגדרה על ידי המדינה ככניסה להסדר כובל, שהיא עבירה פלילית שדינה מאסר. היא קרתה במשמרת של הממונה על ההגבלים רונית קן (מינוי של אהוד אולמרט, למי ששואל), אשר העלימה עין מהעבירה שהתרחשה לנגד עיניה.
איפה עובדת בשנים האחרונות רונית קן? בתעשיית הגז, דירקטורית שמחה ועולזת בחברת "רציו", השותפה במאגר לווייתן יחד עם תשובה ונובל. חתיכת מזל. דרך אגב, החוגגים את מתווה הגז ירצו לשכוח את הסעיף במתווה שבו הולבנה והוכשרה רטרואקטיבית העבירה הפלילית הזאת. המסר לטייקונים: הפשע משתלם.
חברות הגז נגד המדינה
אמסטרדמסקי: "המדינה גם היתה יכולה להגיד לחברות הגז – אני לא נותנת לכן את השליטה במאגר לווייתן, לכו חפשו. במקרה כזה חברות הגז היו גוררות את המדינה לבית המשפט, תהליך שהיה אורך שנים, השד יודע כמה היה עולה, ואיש אינו יודע כיצד היה מסתיים…".
האמת: זהו טיעון כניעה.
כאילו יש כאן רק שתי אפשרויות: או אי פיתוח לווייתן לנצח או בוררות משפטית שתתקע את הכל לשנים. כאילו לא ניתן היה להפעיל מנופי לחץ רגולטוריים על חברות הגז, כדי לאלצן לפתח את לווייתן לפי החוק או להחזיר את הרישיון. כאילו לא ניתן היה לומר להם באומץ לכו חפשו (הם לא היו הולכים, זו הרי בוננזה מטורפת) ואז לפתח את כריש תנין כמאגר נוסף ולראות את נובל ותשובה זוחלים חזרה, או להעיף את נובל ותשובה מלווייתן ולהביא משקיעים אחרים.
ולחילופין – אם מקבלים את האיום של חברות הגז כאמיתי, אז מה יש להצדיק אותו? יתכבד אמסטרדמסקי ויודה בפה מלא שזה הסכם כניעה, ואין מה לייפות אותו. יגיד אמסטרדמסקי את האמת, שאין למדינה כוח מול טייקוני הגז, שהם השליטים האמיתיים כאן ושההתנגדות למתווה היתה סופר מוצדקת, כי עובדה – הטייקונים קיבלו מה שרצו על חשבון הציבור.
אזהרת המשנה ליועמ"ש לשעבר אבי ליכט שיש "לווייתן בחדר" שמסכן את קבלת ההחלטות במשק ואת הדמוקרטיה, הוכיחה את עצמה כנכונה.
הטיעון של "לגרור את המדינה לבתי משפט לשנים", שנשמע שוב ושוב במהלך דיוני המתווה בראש ובראשונה כאיום על ידי חברות הגז, ואומץ על ידי המדינה וכמה עיתונאים – מוכיח בדיוק את הטענה שהטייקונים החזיקו בלווייתן כבן ערובה ופיתחו אותו רק כשקיבלו כל מה שרצו מהמדינה. הקביעה של אמסטרדמסקי מוכיחה את טענתנו שלטייקונים יש כוח מוגזם מול המדינה, והנה המתווה הנציח זאת. אבל להשתמש בטענה שהמדינה תגרר לבית המשפט להצדקת המתווה? זה מופרך.
אנשי ממשל סיפרו בשיחות סגורות לאחר גיבוש המתווה כי היה רגע שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו הוריד הוראה לצוות: תסגרו עניין. לא משנה איפה נמצא המשא ומתן – תסגרו עניין. כלומר – תיכנעו. כששאלתי את פרופ' איתן ששינסקי (שייעץ לתקופה קצרה לשר האנרגיה יובל שטייניץ סביב השקת המתווה לציבור ואחר כך נעלם) מה השתנה שהוא פתאום תומך במתווה שמשרת את חברות הגז, הוא ענה: "רוח המפקד השתנתה".
סיפור של כמה מיליארדים
אמסטרדמסקי: "אז מאות מיליארדים אין, יש מיליארדים בודדים מתמלוגים, אבל החל מעוד כמה שנים יהיו… זה ייקח זמן, וזה לא יהיה המון… ובכל מקרה, זה לא קשור בשום צורה למתווה. זה כבר לגמרי ריב פוליטי בין המתנגדים למתווה לראש הממשלה".
האמת: כמה מיליארדים שיגיעו לציבור, זה עדיין הרבה פחות ממה שיכול היה להיות אם חברות הגז לא היו מחוררות את מסקנות ועדת ששינסקי.
אמסטרדמסקי מכיר בספין ומוריד את רף הציפיות אבל לטעון שזה "ריב פוליטי בין המתנגדים למתווה לראש הממשלה" שלגמרי לא קשור למתווה – זו טעות, שהרי המתווה הנציח את המחירים המופקעים בחוזה מול חברת החשמל. לא המתנגדים כרכו את הדברים יחד, אלא נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ, שטענו שהגז מכניס ויכניס מאות מיליארדים ולכן המתווה מוצדק. אגב, גם חברות הגז השתמשו בטענה זו.
מעצבים תודעה כוזבת
אנו נמצאים בימים של מתקפת תעמולה של מונופול הגז, שנועדה לערער את הטענות נגד המתווה שהיה למתווה שוד הגז. אמסטרדמסקי אמנם דייק בחלק מהעובדות שציין במאמרו אך טעה בחלק אחר, ומתוך תמונה חלקית גזר מסקנות שאינן מתיישבות עם ההיגיון.
בעניין הזה מומלץ לקרוא את המאמר שפרסם היום אבי בר-אלי, עורך "דה מרקר", עיתונאי שהוא מומחה בנושא. בר-אלי מתאר את המחיר העצום שמשלמים אזרחי ישראל על המתווה ואת האבסורדים שהוא יצר.
כדאי גם לקרוא את שורת ההפרכות שריכזתי מול הטיעונים של עמית סגל, אשר עלה בסוף השבוע בחדווה למגרש להדהד את תעמולת טייקוני גז, גם כשהיא נשענת על חלקי אמיתות מסולפות שהוצאו מהקשרן. הוא אגב אפילו מעיד על עצמו שאינו מומחה לנושא, ועדיין מצא עצמו עומד בראש החץ של תעמולת טייקוני הגז העדכנית. מקריות שכזו.
ובמקום שבו הממשלה והטייקונים מדברים באותו קול, וכל זה מהודהד על ידי עיתונאים שאינם מומחים בנושא שמסייעים לעצב תודעה כוזבת, זה בדיוק המקום שבו כל אזרח בר דעת צריך להתחיל לדאוג.
הכותבת היא עיתונאית עצמאית ואקטיביסטית, ממובילי המאבק נגד מתווה הגז.