בוקר אחד רביד אלבו מגלה כי שמונת העיזים שלה נגנבו. עז אחת נרצחה והונחה כחוצץ בין שער הכניסה לחווה, והכלבה שלה נתלתה על העץ שבכניסה לחוה ורק בנס הצליחה לחמוק מהקולר הקטלני. החווה נותרה שוממה.
בסוף 2017 נגנבו העיזים שלה, ומאז במשך שנה שלמה היא משוטטת בישראל ובשטחים, משתטחת על קברות צדיקים, מדברת עם בכירים ברשות הפלסטינית, מתייעצת עם רבנים, הכל בתקווה לקבל קצה חוט שיוביל אותה לעזים האבודות. משטרת ישראל מתייחסת אל המקרה כעוד גניבה חקלאית ולא ממש חוקרת.
רביד אלבו, 44, נראית כמו דוגמנית על שער של מגזין אופנה. לבושה כמיטב הטרנד, מאופרת, שיער מתוחזק. עד הרגע שאת נעלי הסטילטו מחליפות מגפי עבודה. "אנשים תמיד מופתעים לגלות שבחורה כמוני מגדלת עיזים, הם לא מבינים איך זה יכול להיות כי יש להם בראש סטריאוטיפ על איך חקלאית אמורה להראות", היא מספרת. "יש את רביד של העבודה ויש את רביד של החווה. כשאני מגיעה לחווה אני שמה בגדי עבודה, מגפיים ומתקתקת את הכל כדי שיהיה נקי מצוחצח ונעים לעיזים שלי. לכל אחת מהן היה תא משלה עם וילון ואמצעים שיבודדו את הקור, כלי מים ואוכל פרטי, והמון טיולים בשדות בדיוק כמו שמוציאים כלב.
"תשעת העיזים שלי, זכו ליחס אישי וחם, ועכשיו לכי תדעי מה קורה איתן, אם הן אוכלות טוב, ישנות טוב. אחת מהן חולת אפילפסיה וזקוקה לכדורים. חוסר אונים הזה הורג אותי ממש כמו אם שבנה נעדר" אומרת אלבו ובוכה.
אלבו, גרושה תושבת כפר סבא, עובדת בשנתיים האחרונות בסופר של קופיקס בעיקר כי המשמרות הנוחות והקפאין עובד כמו אסקפיזם נפלא. היא גרה עם אמה בבית קרקע מושקע ועמוס בחתולים, ארנבים, כלבים, תרנגולות וקברים של החיות האהובות במיוחד שנפטרו במשך השנים. עד לפני שנה אלבו חלקה את יומה בין השגרה בכפר סבא לחווה ברעננה שם היא שכרה מקום עבור סייח, חמור ותשעת העזים.
במבי, טיירה נגרה (ז"ל), בילבי, ברבי, קלאודיה, צ'וצ'ה, בובי, בימבה וצ'ופצ'יק. שמות של דוגמניות כי עבור אלבו הן פשוט כאלה. בסיום העבודה הייתה מגיעה לחווה כדי לטפל בעזים, להאכיל, לנקות ולהוציא אותם לטיול. "את עולם העיזים גיליתי ממש במקרה כשאני והגרוש שלי טיילנו בחווה וראינו גדיים חמודים ובגלל ההתלהבות שלי למחרת בבוקר הם כבר היו אצלי בחצר בבית שבנווה ימין. לאחר הגירושים היה לי ברור שאני לוקחת אותם איתי ומצאתי חווה בעדנים כשכל יום הייתי קופצת לשם כדי לטפל בהן ולהיות איתן. את במבי האכלתי בבקבוק ממש כמו תינוקת נתתי לה מטרנה פעמיים ביום. לפני חמש שנים כשקצת הסתדרתי כלכלית העברתי אותן לחווה ברעננה", מספרת אלבו.
"תשעת העיזים שלי, זכו ליחס אישי וחם, ועכשיו לכי תדעי מה קורה איתן, אם הן אוכלות טוב, ישנות טוב"
אין לילה שאני לא בוכה
שבע שנים אלבו גידלה את העזים שלה עד ליל הפריצה לחווה, הלילה שבין 19-20 בדצמבר 2017. תאריך שמבחינת אלבו מסמל את יום השואה הפרטי שלה. "אני מגיעה לחווה ומגלה שהשער תקוע בגוף של טיירה נגרה. בהתחלה לא הבנתי למה היא נרדמה ככה עד שהבנתי שהיא נרצחה ועד היום אני לא מבינה ממנה. החלאות אדם האלה השתמשו בגופה שלה כדי שהשער לא ייטרק", היא מספרת ולוקחת נשימה ארוכה. "ראיתי שעל העץ תלוי הקולר של הכלבה שלי והבנתי שהם ניסו לתלות אותה כדי שהיא לא תפריע להם ורק בנס היא הצליחה לחמוק מהקולר. ואז קלטתי שכל הכלובים ריקים ושגנבו לי את שמונת העזים שלי. הגשתי תלונה במשטרה שגילתה שמישהו הוציא את כרטיסי הזיכרון במצלמות של החווה ושאין זכר לגנבים. שנה עברה מאז ואין לילה שאני לא בוכה כי הן חסרות לי".
לאחר הגניבה אלבו שקעה בדיכאון, הפסיקה לאכול עד שהתמוטטה ואושפזה. "אין לי ילדים. לא הבאתי ילדים מכל מיני סיבות והעזים היו הילדים שלי לכל דבר, במילים אחרות לא הבאתי ילדים מהבטן הבאתי ילדים מהלב. ברגע שלקחו לי את העיזים – הילדים שלי, הלב שלי נשבר. זה כמו שרצחו אותי ומאז אני לא מפסיקה לבכות.
"אחרי האשפוז הבנתי שיש לי בחירה בין שתי אופציות, או שאני נופלת עמוק לתך דיכאון ותכלס מתה מתת תזונה או שאני לוקחת את עצמי בידיים, קמה על הרגליים ויוצאת לחפש את הילדים שלי".
אלבו מתפטרת, מוכרת את הרכב כדי לממן את החיפושים אחר העזים שלה ומחפשת עבודה במשמרות, כזו שתאפשר לה זמן לחיפושים. במקביל היא מציפה את הרשתות החברתיות בסיפור הגניבה ובתמונות של העיזים. "לקחתי הלוואות כדי לממן את החיפושים, מצאתי עבודה במשמרות כדי לצאת ולחפש את העיזים. במקביל פרסמתי את הסיפור בדפי פייסבוק של פעילים למען בעלי חיים, בפורומים של מגדלי בקר וצאן, חוות חקלאיות וכל דרך כדי שהסיפור יציף את הרשת.
"מה פתאום, אני אופטימית ויודעת שהן חיות ושיום אחד הן ישובו אליי. אלה עיזי נוי שלא מיועדות לשחיטה ומאכל"
סיוע מהמוסד
לאט לאט מתקבצים סביב אלבו אנשים שמסייעים לה בחיפושים. הם שולחים לה תמונות של עזים שראו בטבע, בפינות חי, בפינות ליטוף, מעבירים את הסיפור הלאה ומכוונים אותה ליעדי חיפוש אפשריים.
"יצרתי סביבי קהילה של אנשים שעוזרים לי, באים איתי לחיפושים אפילו שהם בכלל לא מכירים אותי". כך הכירה אלבו איש מוסד. "הכרתי אדם מקסים שעובד בתפקיד בכיר, דובר ערבית רהוטה שלוקח אותי לכפרים פלסטינים שם אנחנו יושבים עם ראשי הכפרים ומנסים להתחקות אחרי העיזים. אנחנו עוברים בין חוות, חצרות או כל מקום שקיבלנו שבריר של מידע ששם יכולות להימצא העיזים. ממש ממפים את השטח ועוברים מכפר לכפר".
העזרה בחיפושים לא תמיד באה בחינם. אלבו מבינה שלעיתים צריך לשלם. "חיפוש עולה כסף, והרבה. לפעמים אם רוצים לקבל מידע צריך לשלם על זה כסף ואני מוכנה לתת מה שצריך עבור מידע חיוני".
את פ', חקלאי מהצפון אלבו פגשה בפייסבוק. מדי שבוע הוא אוסף אותה מתחנת הרכבת של כרמיאל ועובר איתה בין עשרות חוות בצפון הארץ. "שני רבנים אמרו לי שהעזים נמצאות בצפון, באזור של הגליל עליון ועד החרמון. הם אמרו שהן נמצאות אצל יהודים. שם פגשתי את פ' שמכיר את חקלאי הצפון כמו את כף ידו. הוא לוקח אותי ברכב שטח בין חוות בודדות, מחלבות, פינות ליטוף, כל מה שעשוי להכיל עזים".
קשה לי לשאול את אלבו אבל בכל זאת אני מעיזה. את לא חושבת שהן פשוט נשחטו מזמן?
"מה פתאום, אני אופטימית ויודעת שהן חיות ושיום אחד הן ישובו אליי. אלה עיזי נוי שלא מיועדות לשחיטה ומאכל. זה גזע מיוחד של עזים ננסיות, מפוארות ומטופחות. הן גם לא אמורות להימכר לייצור חלב כי הן יותר בקטע של נוי, לכן אני גם מחפשת אותן בחוות ליטוף".
"בוכה כמו אמא שילדיה נתלשו ממנה. לא יודעת אם זה יעזור אבל לפחות זה מרגיע את הנפש"
קברי צדיקים
אלבו חזרה בתשובה בשנות נעוריה והייתה דתיה משך שנים רבות. לאחר גירושיה ויתרה על הדת. ועדיין היא רואה בקברי צדיקים סוג של פסיכולוג אישי שלה במסע החיפושים. "כשהייתי נשואה הקפדתי על טהרת המשפחה וכל מצווה אפשרית כי אני אדם מאמין בכל רמ"ח אבריי. אמנם עזבתי את הדת אבל אני דתייה בנשמה, בלי הקישוטים החיצוניים. אין קבר של צדיק שלא בכיתי עליו בכל רחבי הארץ. אני באה, משתטחת ובוכה את נשמתי, משחררת שם את כל הברזים של הכאב על העיזים שנגנבו ממני, בוכה כמו אמא שילדיה נתלשו ממנה. לא יודעת אם זה יעזור אבל לפחות זה מרגיע את הנפש".
זה לא סוד שמשטרת ישראל לא ממש מתייחסת במלוא תשומת הלב לגניבות חקלאיות. מערכת המשפט בכלל אינה מחמירה עם עבריינים בתחום הזה. למרות שגניבה חקלאית היא פשיעה לכול דבר: גניבה של תוצרת ויבול חקלאי, השתלטות על שטחי מרעה, השחתת תשתיות וציוד חקלאי, גניבת בעלי חיי. מבין כולם גניבות צאן ובקר הן השכיחות ביותר. דו"ח מבקר המדינה 2017 מצביע על 94 אחוזים מהתיקים שנפתחו בגין פשיעה חקלאית ונסגרו ללא מיצוי משפטי. רק 4.5 אחוזים מהתיקים הובילו לכתב אישום. רבים מתיקי הפשיעה החקלאית נסגרים בתוך 24 שעות מרגע שנפתחו. כשאלה הם הנתונים מה הפלא שהחקלאים ואלבו איבדו את האמון במשטרה.
אלבו כמובן הגישה תלונה במשטרת כפר סבא אבל לא שמעה דבר מאז. "זה אפילו לא מעניין אותם שאני בוכה. הם מביטים בי בלגלוג וזלזול כשאני קוראת לעזים הילדים שלי כי הרי לא מעניין אותם שעומד בנאדם שנתן את החיים שלו בשבילם. אז אחרי שהבנתי שהם לא מתכוונים לחפש את העזים שלי הצפתי את דף הפייסבוק של המשטרה כדי שייתחסו אלי. איימתי שאם ימשיכו להתעלם אני אשבות רעב מול הכנסת. אז התקשר מישהו מתחנת כפר סבא התקשר והבטיח לעזור וכמובן שלא קרה כלום".
"תעזרו לי למצוא את העזים שלי, כל עז שונה מאחרת, לכל אחת יש את הסממנים שלה"
בסך הכול עיזים
לצד התומכים במסע החיפושים, יש המנסים לרמוז לאלבו בעדינות שאולי הגיע הזמן לשים סוף לחיפושים. לקנות עזים חדשות כי אחרי הכל "זו סך הכל עז".
"תמיד יש אנשים שמסתכלים עליי כעוף מוזר. נולדתי עם אהבה גדולה לבעלי חיים, כילדה הייתי אוספת חיות ומביאה הביתה ומאכילה אותן בכריך שלי מבית ספר ומסתובבת רעבה כל היום. גם אמא שלי חושבת שאני צריכה להרפות מכל החיפושים האלה, למצוא בן זוג ולהקים משפחה אבל אני מסבירה לי שכבר יש לי שמונה ילדים ועוד אמצא אותם", אומרת אלבו ומבקשת לנות לקוראים: "תעזרו לי למצוא את העזים שלי, כל עז שונה מאחרת, לכל אחת יש את הסממנים שלה. תפקחו עיניים בפינות חי, שווקים של בעלי חיים, צלמו ותשלחו לי. אולי ככה אמצא אותן כי איפה שיש תקווה יש חיים, וכל עוד אני מחפשת באופטימיות, אני חיה".