"אתן לא יפות במיוחד, לא מכוערות, לא חכמות ולא טיפשות, כמו שצריך – באמצע", חוזרת סבתי על המוטו הקבוע שלה בפני שתי בנותיה, האחת בת 5 והשניה 12. אלה שנות השישים המאוחרות בצד האשכנזי של חולון, ושיר ההלל של סבתי להשתלבות לתאוריית "המתאים שורד" הוא המשך ישיר של ילדותה תחת המשטר הקומוניסטי בבולגריה. מי שהתבלט שם, איך לומר, הלך לו פחות טוב.
חמישים שנה לאחר מכן, הצעירה מבין האחיות היא אמא שלי. אורית, 55, חובקת עצים שמתעניינת בתקשור, מגדלת טווסים בחצר ונבהלת מכל אזכור של עישון או שתיית אלכוהול בה בעת שהיא מציעה לי לעשות איוואסקה. את ההשראה לרעיון קיבלה בעקבות נשנוש של קקטוס הזייתי במדבר. "זה עשה אותי שטותניקית", סיפרה לי בצחקוק שובב, מה שהעלה בנוסף לכל את ההשערה שהפכה לגיל ססובר והוריד סופית מהפרק את האפשרות שאעשה איתה איזשהו סם אי פעם.
כדי להבין איך נוצרות נשים כמו אמא שלי או רות מ"עמוק באדמה", יש לחזור שוב אחורה, הפעם אל שנות התיכון של אמי ואחותה הגדולה. לאמא שלי העניק הציווי לבינוניות הפרעות אכילה, חרדה חברתית עזה כל כך שסירבה לדבר בכיתה וצורך בריצוי הזולת שעד היום לא יודע שובע. רק עם הגיעה לבגרות והפיכתה לאמא שלי ושל אחיי, החליטה אורית לקחת אחריות על חייה, לעזוב את אבא שלי ולעבור לחיות בקרוואן באמצע שדה עם חקלאי בשם הוד שמתפלל מדי בוקר לאמא אדמה. הוא עושה את זה פיזית, בתוך בור באמא אדמה, על מנת שהיא תשמע אותו. גם לזה נגיע בהמשך.
לעומתה דודה שלי, חגית (כן כן, אורית וחגית, המקבילות לנועה ומאיה של פעם. שמות האומרים "יש לנו פעמיים בת"), מימשה את מרד הנעורים שלה בגיל המיועד לו, כאשר החליטה לצבוע את תקרת חדרן המשותף בצבע חום קקי, להסתפר קצוץ, לקרוע ג'ינסים, לשמוע רוקנ'רול, להתחצף לאורחים ובקיצור, היא עשתה להורים שלה וינונה ריידר, שזה אומר למרוד בדיוק בדרך שבה מצופה מנערה מתבגרת למרוד. בסופו של דבר, אם מסתכלים על בינוניות המרד של דודתי, אפשר לומר שהקללה הגשימה את עצמה. הורים זה עניין משפיל; לא משנה לאן תברח מהם, תגלה שרצת במעגל וחזרת לאותה נקודה, זיינת את אמא שלך ורצחת את אבא, או גרוע מזה – נעשית דומה להם.
צעד תימני אינטימי מדי
בחזרה לאמא אורית: על רקע החינוך משמיד האמביציות הזה, גדלה אמא שלי להיות הבחורה שמתחתנת עם החבר שלה מהתיכון. אתם יודעים, אחת הקורליות האלה שנשארו בשדה הראייה שלכם רק בגלל פייסבוק והעלתה תמונה עם טבעת הרבה לפני שאדם נורמלי יכול לשמוח בשבילה. אלא שפעם, הטיימינג הזה פשוט היה הגיל שבו מתחתנים.
וכך, בגיל 23, מצאה את עצמה אמי נשואה באושר ובהריון ראשון לאבא שלי, האדם הראשון שהתאהבה בו עד מעל לראש ובזכותו תוכל לחזור בדיוק על הטעויות של סבתא.
וזה הזמן לדבר על סבא שלי, איש קבע בכיר שנשא איתו אל בית האבות תעודות ואותות כבוד ברמות של משה דיין. זה לא שמערכת היחסים של סבא וסבתא הייתה רעה, היא פשוט הייתה מערכת יחסית כזאת של פעם, אתם יודעים, עם כל הרומנטיקה הישנה של רודן ושפחה.
בהסתמך על המודל הזה, לא נראה היה לאמא שלי מופרך לפרוש מלימודי תואר שני בפסיכולוגיה על מנת לממש את עצמה כעקרת בית ואם לשלושה. היא אהבה אותנו, שנאה סטטיסטיקות וממילא לא חשה צורך מיוחד להגשים את עצמה כאשת קריירה. כל מה שנשק לפיתוח אישיות אינדיבידואלית נראה חסר חשיבות בעיניה. ככה זה כשגדלת בבית קומוניסטי.
כשאבא שלי זרק בפעם הראשונה חפצים בבית מרוב זעם, זה הפחיד אותה, אבל גברים גדולים ומפחידים לא היו זרים לה. גם כשהיה מסרב לדבר איתה כעונש על דבר שעשתה או אמרה, קיבלה אמי את גזירת הגורל בעצב והניחה שכך מתבטאת פגיעות של גבר קשוח ומחוספס.
זה לא שמערכת היחסים של סבא וסבתא הייתה רעה, היא פשוט הייתה מערכת יחסית כזאת של פעם, אתם יודעים, עם כל הרומנטיקה הישנה של רודן ושפחה
פעם אחת, סיפרה לי, חברת סלולר מוכרת הציעה לה מכשיר נייד חינם, והיא בתמימותה חתמה על החוזה מבלי להבין כי מסגרת השיחות גובה ממנה מדי חודש תשלום אסטרונומי. אבא שלי התרגז עליה כל כך שסירב לדבר איתה במשך שלושה ימים, עד שהלכה למשרדי החברה והתחננה לבטל את ההתחייבות, בטענה שאחרת, בעלה לא יסלח לה. "מתתי מבושה", היא הודתה בפני, "הסתכלו עלי כמו על אישה מוכה".
מאזן האימים הזה הוא שהחזיק את הנישואין של אבי ואמי במשך כ-11 שנה, בהן אבא היה עובד לילות כימים. אמא שלי, שאחרי שהשכיבה אותנו לישון נשארה עוד לבדה, קצה בתחושת הבדידות ונרשמה לחוג ריקודי עם. החוג הזה, כך התגלה מאוחר יותר, היה בעצם הדאנס-בר של דור מייסדי מכבים-רעות. עד היום תוכלו לראות שם משפחות מתפרקות בעקבות צעד תימני אינטימי מדי.
בהתחשב במצבה הרעוע של אמי, מובן כיצד מצאה נחמה בידידות עם מגדל ורדים רק מעט פחות תמהוני מספי, גיבור הסיטקום המודחק משלהי שנות התשעים. הוא חלק איתה את התעניינותו בקשר שבין אור לצבע, והיא השאילה לו ספר מעניין שהיה לה בנושא. הספר הזה היה כרך אנציקלופדיית בריטניקה. לא מאוד רומנטי עד כאן.
העניינים התחילו להסתבך כאשר בעל החממה התקשר אליה לשאול לאן הוא יכול להחזיר את הספר. "בוא אליי, ואני אצא לחניה לקחת ממך", היא ענתה לו בעודה מבשלת לנו ארוחת צהריים. הוד אכן הגיע למקום המפגש, בטנדר המלוכלך שלו. במושב לידו, אנציקלופדיית בריטניקה וזר פרחים.
בכל 11 שנות נישואיהם של אבי ואמי, מעולם לא קרה שאבא שלי חזר הביתה בצהריים. באותו יום מרפי החליט אחרת, ואבא שלי הגיע בדיוק לאחר שאמא שלי הניחה את הפרחים בקנקן מים וחזרה להיפרד מהידיד החדש לשלום. כך היא מספרת, לפחות. "מי זה?" שאל אבי בדרכו הישירה. "חבר מהריקודים. הוא בא להחזיר ספר". אבא שלי נכנס דוך לתוך הבית. "ומה זה הפרחים האלה?". "הוא מגדל ורדים". אבא שלי יצא ודפק לו מכות.
תזונה טבעית, פתגמי איזון קוסמי ומיני חוצנים
את מה שקרה בשבועות שלאחר מכן, אמא שלי טוענת שהיא הדחיקה לחלוטין. פרט שהיא זוכרת, וגם אני, הוא שפעם אחת הגיעה יחד עם הידיד-מאהב החדש שלה לקחת אותי מחוג בלט. בהיותי בת 7 בלבד, לא הבנתי כלום. מבחינתי הוד היה חבר שלה כמו שהייתי חברה של רוני, עדי ויפתח המוזר שדפק על דלת הבית שלי מדי יום בשעה 16:00 עם מידה עקבית של נזלת ירוקה בנחיר אחד בלבד.
והנה, ערב אחד באותה תקופה תלושה וחסרת זמן, סיפרו לנו הוריי שהם מתגרשים. מחר אמא תעבור לבית חדש. אנחנו נישאר לגור כאן, ונוכל לראות אותה אחת לשבוע, בינתיים. מילדות צמודה לאמא, עברנו בבת אחת להיות ילדים של אבא. אם זכרוני אינו מטעה אותי, התאפשר לי לבוא לבית שלה רק שבוע לאחר מכן. לפני הופיעה דמות של גבר עם גבו אלי, פניו לשולחן כתיבה. "מי זה?", שאלתי את אמא. "את זוכרת את החבר שבא איתי לקחת אותך מהבלט?". וכך התחלנו, אני ואחיי, לחלק את חיינו בין שני בתים שאף אחד מהם לא לגמרי שלנו.
באותו יום התהפכה דעתי על החבר החדש של אמא. לא אהבתי אותו יותר, ולא את כל מה שהביא איתו, כמו תזונה טבעית, פתגמי איזון קוסמי ומיני חוצנים. השמנתי מאוד באותה שנה, למעשה הפכתי לילדה שמנה, והתחלתי לעסוק בשיתוף פעולה מפלצתי עם אחי הגדול בהפרכת טענותיו של הוד ורמיזה שהוא אידיוט.
הוא חלק איתה את התעניינותו בקשר שבין אור לצבע, והיא השאילה לו ספר מעניין שהיה לה בנושא. הספר הזה היה כרך אנציקלופדיית בריטניקה
הטענות שלו להוכחת קיומם של יקומים מקבילים מעולם לא התבססו על היגיון, כמובן, מה שהותיר אותנו חסרי אונים בוויכוח, ולכן רעים יותר. אחי הגדול אם כן היה רע, אבל אני הייתי רעה ושמנה, שילוב שלא מביא ילדים להיות פופולריים במיוחד, וככל שדמיתי למוכר הקומיקסים בסימפסונס כך דמתה אמי לפיה מהאגדות. החולצות והמכנסיים הוחלפו בשמלות דקות, מתנפנפות, עם מחשופי מעטפת ועיטורים צבעוניים, ולשיער שלה התווספו עוד ועוד סיכות פרחים מנצנצות א-לה מיכל נגרין.
לא יכולתי לכעוס עליה. לא אז, לפחות. באותם ימים אחי הקטן ואני התחלנו להתמכר לטלנובלות, בראשן הקלאסיקה "לחיי האהבה", שאבי אסר עלינו לראות ונאלצנו להתגנב בשקט לבינג' של שישי בצהריים בזמן ששנצ. נדמה לי שגם אבי וגם בן זוגה החדש של אמי היו מבחינתי סמדר הרעה. השסע בין הורי היה עמוק כל כך שהייתי מוכרחה להיאחז באמונה שלפחות אחד מהם איש טוב, ובחרתי באמא שלי, שנוח היה לתפוס אותה אז כקדושה מעונה: היא האדם הקרוב אלי ביותר, הרך ביותר וזה ששואף לפשר ולגשר מבין השלושה. הבנו זו את זו, והיינו דומות כמעט בהכל – ברגישויות שלנו, בהומור שלנו, באוכל ואופנה ובדברים שאינם נמדדים במילים. אהבתי אותה אהבה מלאה, לכן החלטתי שהיא צודקת והאחרים טועים.
את הנטייה לחלוקה דיכוטומית של בני האדם ירשתי מסרטים מצויירים, כמו כל הילדים, אבל גם מאבי, וזו הייתה סיבה נוספת לניכור הבלתי נסבל שלי כלפי הוד ואמונותיו. בעיני נתפס האיזון של הוד כאדישות, ועד היום גברים שמתרברבים בפני בספרי הזן שקראו מעוררים בי חשק מאוד לא בודהיסטי לטרוק פרצוף של אדם בכוס זכוכית. עבור אמא שלי, היה שעטנז הבודהיזם-שמאניזם-חייזרות הזדמנות להתבוננות שלווה על העולם, יכולת שמאז ומעולם הייתה חסרה לה.
מקל כישוף ב-400 דולר
אבי נפטר מדום לב בגיל 55. העובדה שבשלב הזה הוריי היו גרושים מזה 15 שנה לא הפריעה לאמי לקרוא לעצמה אלמנה. מבחינתה, היא אירגנה את ההלוויה, סבלה את המבטים של המשפחה שלו, סידרה את הבורקסים על מגשים כסופים – ועל כן ראויה לזכות גם בתואר ובאפיל של רונית אלקבץ.
מלבד הכתר הנכסף, העתיר המוות הפתאומי על אמא שלי שק עצום של חרדות, נוסף על אלה שכבר נשאה על גבה מעצם היותה אמא אורית. עכשיו, הייתה צריכה להישאר בחיים בשבילנו פי כמה וכמה, כי בלעדיה נשאר יתומים. יתומים בני 18, 21 ו-24, שהם בגירים, אמנם, אבל בקושי יודעים לנהל חשבון בנק או לסנן מים מפסטה.
אז היא המשיכה ללכת לפילאטיס, ועכשיו לא רק בשביל לרזות, אלא גם כדי לחיות. הבדיקות הכלליות התרבו, וכך השומות הסוררות שנחתכו מגופה ובקושי השאירו לה אזניים, כי היה בהן סיכוי של אחת למי יודע כמה לגידול סרטני. עם הצטמצמותה עקב החיתוכים השונים, נפל לאמי אסימון נוסף: המוות קרוב בכל מקרה. את אבא שלי הוא תפס בגיל 55, מי יודע מתי יתפוס אותה.
נוכח הידיעה המצמררת, נאחזה אמי יותר מתמיד בביטחון שהשרה עליה בן זוגה, המאמין בכל מאודו בעולם הבא ובעולמות שמאחוריו, מצדדיו וביקומים האחרים. בשלב הזה באמת שאין לי מושג מכמה דתות הורכבו האמונות שלו, אבל העקביות לא ממש עניינה את שניהם והם נהנו מהחיבוק הקוסמי שעטף בשלווה את כל חרירי אי הוודאות.
כאשר הכלבה שלנו לקתה במחלת מעיים סופנית, הם קנו מקל כישוף מסתורי כלשהו שעלה להם ארבע מאות דולר. הכלבה נפטרה למחרת בבוקר, והם הניחו שחגו סביבה עם המקל בתנועה לא נכונה.
תחת המודעות הגוברת לקץ הקיום, השלימו אמי ובן זוגה בצעדי ענק את הטרנספורמציה שלהם לכדי להיפים מזדקנים. הם טיילו בכל שממה שכוחת אל בעולם, עברו לתזונה טבעית תחת הסלוגן "טרי בריא וחי", החלו לקשקש עם חוצנים, חקרו מעגלי תבואה, השתקעו בקרוואן מאולתר באמצע מטע זיתים והקיפו עצמם בחיות מופרכות כגון ברברים, שהם אווזים עם שלפוחיות אדומות ענקיות על הפרצוף, שנראו כמו תוצאה של שכשוך הפנים בפי הכור בצ'רנוביל. אולי הטעם שלי ושל אמא שלי התרחק קצת עם השנים.
שלוש שנים לאחר מותו של אבי נפלתי לדיכאון עמוק כל כך, שהתפטרתי משתי העבודות שלי בטלפון, בעודי במיטה. אחר כך התקשרתי לאמא שלי. "ניסיתי", אמרתי לה. "אני לא יכולה". היא לקחה אותי ועברתי לגור אצלה לזמן בלתי ידוע. במהלך הימים הבאים, בניסיון לרפא את הדיכאון, גררו אותי הוד ואמא לטייל בטבע, להתקלח במים קפואים ולשתות תמציות שמש. הניסיונות עבדו נהדר: בתוך שבועיים הבנתי שאני חייבת לעוף משם, חזרתי לתל אביב, התחלתי ליטול ציפרלקס, נכנסתי לטיפול פסיכולוגי, מצאתי עבודה בתקשורת ומעולם לא הייתי חיונית יותר.
אמא לומדת "להתארגן"
רק חתיכה אחת חסרה בפאזל הססגוני של אישיותם החדשה, והיא סמים. אמא שלי, שלדבריה לא לקחה שאכטה מעולם, הייתה הססנית יותר בנוגע לצעד הזה. מי שלקח אותם קדימה הישר לשאמאנית במקסיקו הוא הוד, ששמע על מעוז פיוטה עטור המלצות. פיוטה הוא קקטוס המכיל חומר בעל השפעה הזייתית, ומכונה "פטריית השטן" אך גם "מזון האלים". בחירה שנויה במחלוקת עבור אישה חרדתית שגילתה את הביטוי "להתארגן" לראשונה בגיל חמישים.
אל טקס הפיוטה הצטרפה אמי בכוונה ללוות את בן זוגה ולשבת בצד, אך בהגיעם התברר לה שזה לא בא בחשבון: מי שנמצא בטקס, משתתף. אז היא דפקה ביס בקטטוס, הקיאה את נשמתה ונעשתה "שטותניקית", לדבריה.
ביציאתם מעננת ההזיות, חוויית האיוואסקה כבר לא נשמעה מפחידה כל כך. לשם הם הלכו בלעדי, לאחר שסירבתי בנימוס, וחלקו לינה עם חרדי ששילשל על עצמו בבגדים לבנים ובת 20 שבכתה לאורך כל הלילה.
"נשמע שהפסדתי", פלטתי לטלפון בחלחלה. הם היו בדרך הביתה. "האמת שכן", ענתה אמא. "כלומר, לא הייתי רוצה שתעשי את זה, כי אני דואגת לך, אבל היה מאוד מעניין. ראיתי בכל מקום פרחים צבעוניים וצורות כמו בקליידוסקופ. אפילו לירח היו עלי כותרת", היא אמרה. "והוד?". "הוא קצת התאכזב. זאת אומרת, הוא גם ראה פרחים של קליידוסקופ, אבל קיווה לתקשר עם מימדים מקבילים". צחקתי וסגרתי את השיחה בחיוך. מימדים מקבילים בתחת שלי.
הרבה אמונות תמוהות אפפו את האוויר שבו גדלתי, חלקן חלחלו אלי פנימה. לא יודעת אם משהו מן הזן, אולי משהו מן הרוח. בכיתה ה' הוטל עלינו להכין עבודה בנושא אישי, ואני בחרתי לעסוק במעגלי תבואה. מדובר באותן המנדלות הענקיות והמשונות שהופיעו בשדות חיטה באנגליה אי אז בשנות ה-70, ונחשדו מידית על ידי מחפשי החייזרים כמסר מכוכב אחר, שכן אם חייזרים הצליחו ליצור איתנו קשר הם ודאי בחרו לעשות את זה באמצעות חריש אמנותי.
"היה מאוד מעניין. ראיתי בכל מקום פרחים צבעוניים וצורות כמו בקליידוסקופ. אפילו לירח היו עלי כותרת"
אבל הנגיעה שלי אל עולם המסתורין לא נגמרה שם. לפני שנה הלכתי לאסטרולוג-קבליסט כדי לשנות את השם. הייתי יעל, עכשיו אני אופיר. "הייתי סתם בחורה רגילה", אני אומרת בסטנדאפ שלי, "עכשיו אני פאקינג רשג"דית בצופים". אולי בדל המודעות העצמית הזה של המתנסים בחוויות רוחניות הוא שמאפשר לנו להכיל אותם, והוא מה שחסר לי ברגעים בהם ניסו אמי ובן זוגה לשקם אותי אותי מדיכאון, לרפא את הכלבה שלנו ממחלת מעיים או למצוא כל כלבה אחרת שהלכה לאיבוד. פעם אחת נסעו לחיפה לפגישה בשווי אלפי שקלים עם מכשפה כדי לשמוע ש"הכלבה נמצאת אצל איש גבוה בדרום".
עדיין קשה לי להאמין במשהו מהאמונות ההן, אבל אני מקנאת בהוד על שהוא כן. "בלי אלוהים, אין טעם לחיות", אמר לי פעם דוקטור לסוציולוגיה בראיון שערכתי איתו על טרנד אמונות המזרח הרחוק, ודבריו מהדהדים בראשי עד היום. אולי אם הייתי מסוגלת לשקוע לאמונה, אמונה כלשהי, להתמסר לאיזה רובד נסתר – יכולתי להשלים בקלות יותר עם השתלשלות חיי, ולקבל כל תמורה בהם כרצונו של אל מיטיב. אולי לא הייתי מכלה את כספי היום בשיחות עם פסיכולוג על שנים עברו.
אבל יותר מאשר בהוד אני מקנאת באמי, שבהומור האופייני מצליחה ללהטט בין השמים לקרקע. "את באמת מאמינה שזה עובד?", שאלתי אותה פעם בספקנות כעוסה, בזמן שליטפנו קריסטלים. "לא יודעת, מה אכפת לי לנסות", היא ענתה, משכשכת רגליים בנבכי התודעה הקוסמית מבלי להיכנס עמוק מדי.
באותו רגע הבנתי: גם אם הקשיבה לאורך השנים לתורות שהוד גולל בפניה, מעולם לא הפנימה אותן במלוא הרצינות. אין לה עניין בזה, ולא בביטחון הקיומי שעשויות לספק אי אילו תאוריות על גלגולי הנשמות והעולם הבא. היא באה הנה לחופשה הרחק מכל מכל צורות החיים שהוכתבו לה, בשדה, בין חיות ופרחים. צורת החיים החדשה אתגרה אותנו, ילדיה, לא פעם. אבל בשיא האמהות היא בחרה להגשים את עצמה, וכמה נשים כבר יכולות להגיד את זה על אמא שלהן.