"כל מי שנדבק בקורונה כל מסלול חייו פתאום מפורסם, אנשים יצאו מהפרטיות שלהם לגמרי", איילת אברמוביץ, סגנית מנהלת השירות הסוציאלי בשיבא – תל השומר, מנסה להסביר עד כמה עמוק שינוי המציאות הנפשית, "יש עוד הרבה דברים שבכלל לא מדברים עליהם: חוסר אונים, העדר שליטה. תחושה של בושה שהייתה בהתחלה לנדבקים הראשונים. ניתוק מהבית, הפרה מוחלטת של השגרה. וגם החשיפה.
"איך שאנחנו יודעים שבן אדם קיבל תשובה חיובית ממשרד הבריאות והוא בדרכו אלינו, אנחנו מתקשרים אליו ומספרים לו על מה שצפוי לו, איך הולך להיות הבידוד, אנחנו עוזרים לתווך את המידע לילדים, ובעצם יש לו קול ואיש קשר שהוא פגש והוא ישמע ממנו בהמשך אנחנו מתאימים את חליפת ההתערבות בהתאם לכל שוהה. יש מקרים שהורים נפרדים מילדים, משפחות שמופרדות. המון התעסקות עם הדבר הזה. יש אנשים שבאים עם בעיות קודמות שצריך לתת להן מענה".
אברמוביץ אחראית על ליווי העובדים המספקים תמיכה נפשית לחולי הקורונה המגיעים לשיבא. עבודת התמיכה מתנהלת על סמך פרוטוקול שנבנה ביחד עם שותפים נוספים מתחום בריאות הנפש, ועם ההבנה שחולים ילכו ויתוספו, הוקצה לנושא עובד סוציאלי ייעודי. "אנחנו הרי בית החולים הראשון שקלט את מי שהגיעו מהספינה דיימונד פרינסס", היא אומרת, "הקפידו לשלב אותנו מההתחלה, בהיערכות, בהכנות, מתוך הנחה שההיבט הרגשי יהיה מאוד משמעותי".
"איך שאנחנו יודעים שבן אדם קיבל תשובה חיובית, אנחנו מתקשרים אליו ומספרים לו על מה שצפוי לו, איך הולך להיות הבידוד"
עובדת סוציאלית מבית חולים מצפון הארץ מספרת על ההכנות לקליטת חולי קורונה לצד המשך הפעילות בבית החולים. "בית החולים מתארגן לפי הנחיות משרד הבריאות. יש לנו מחלקה ייעודית שאורגנה על פי כל מה שצריך. אותה עוס"ית של המחלקה שפינו אותה וייעדו לצורך טיפול בעובדי הקורונה, תעבוד שם. היא עברה הדרכות גם בנוגע להתמגנות. הקשר הטיפולי הוא דרך מערכת וידאו, ואנחנו נערכים גם לקטע הזה שאנחנו נצטרך לראות מה עושים עם בני המשפחה שנשארו בבית, ליצור את הקשרים, גם לתמוך בהם מבחינה נפשית".
אין קבוצות תמיכה
"לא רק הצוותים שמיועדים לטפל בחולי הקורונה, גם כל שאר הצוותים בלחץ", מספרת עובדת סוציאלית מבית חולים בצפון הארץ, "במחלקות פנימיות או אחרות, אם למישהו עולה החום ויש חשד לקורונה, הצוותים מתחילים להילחץ. לבית החולים מגיעים מן הסתם חולים שמעלים חום בגלל סיפור אחר, אז ישר צריך לבדוק את הסיפור של הקורונה. החששות עולים כמובן אצל כולם, גם כמטפלים".
ואיך מתמודדים עם חוסר הוודאות?
"אנחנו מנסים לעבוד עם הצוותים על ההתמקדות ביש במקום בחסר, מבקשים שיתנו כמה שיותר ידע כדי להפחית את החרדה גם לגבי המטופלים, נותנים להם לגיטימציה לבטא את הרגשות שלהם, מעודדים אותם לשמור על שגרה גם בבית עם הילדים, וגם בעבודה. ואנחנו פה בשבילם. מבחינתנו השגרה ממשיכה, ואצלנו יש בשגרה הרבה מקרי אלימות במשפחה ותאונות, כי אנחנו בית חולים שמרכז איזור מאוד רחב".
עובדת סוציאלית מבית חולים בירושלים מספרת שבמצב הנוכחי, "לחלק מהדברים יש נהלים, אבל אנחנו עומדים בפני מצב חדש שהמון דברים לא צפויים עולים מיום ליום ועדיין לא נקבעו לגביהם נהלים, ולכן כל בית חולים מנסה לתמרן ולעשות מה שהוא חושב נכון".
"לא רק הצוותים שמיועדים לטפל בחולי הקורונה, גם כל שאר הצוותים בלחץ"
כל בתי החולים מתמודדים כעת עם שאלות קשות בנוגע לפינוי מטופלים רגילים לטובת הכנת המקום לחולי הקורונה שיגיעו. "יש לנו בעיה רצינית", אומרת עובדת סוציאלית מהצפון, "לשחרר מטופלים מהמחלקה שפונתה כהכנה לקבל את חולי הקורונה עם המצבים היותר קשים, הם צריכים שיקום והמקומות מצטמצמים לאט לאט, ולא כולם מוכנים לקבל אותם. יש לזה השלכות עתידיות.
"יש גם ניתוחים אקוטיים, בעיקר של מטופלים מהמחלקות הנוירולוגית והאורטופדית, שאחר כך צריכים שיקום ונכון לעכשיו אנחנו לא מתמודדים עם זה. גם ככה ביומיום אין לנו הרבה מקומות להעביר לשיקום. מה יקרה עם בתי אבות למשל, כמה הם יסכימו לקבל מטופלים, אני לא יודעת".
דילמת השיקום
אברמוביץ מבהירה כי גם בשיבא, "יש המשך של עבודת השגרה – אין איזה גל של שחרורים ופינוי של מחלקות. אבל יש אנשים שרוצים להשתחרר היום מבית חולים. צריך לעזור להם לרצף טיפולי עם הקהילה. משפחות מן הסתם פחות מגיעות. יש הנחיות של ביקור למלווה אחד ויש משפחות שמעדיפות בכלל לא להגיע".
"מאושפזים שהם לא בריאים, החרדות אצלם מן הסתם יותר גדולות, כי הם יודעים שהם נמצאים בקבוצת סיכון. כרגע ההתייחסות לוקחת בחשבון גם את החולי הבסיסי של האדם וגם את המצב הקיומי הנוכחי בצל הקורונה. יש אנשים שמביעים חרדות כלכליות מאוד גבוהות. שפוטרו, או שהוצאו לחל"ת. אין לנו פתרונות, אבל אנחנו מנסים להתמודד מבחינה רגשית עם מה שעובר על המטופלים. כרגע אנחנו נותנים מענה לכל הצרכים. מה ילד יום אנחנו לא יודעים".
ובעצם יש בית חולים שלם שמתנהל, עם אותן הבעיות שהיו פה עוד לפני הקורונה.
"נכון. יש המון פעילות, אנחנו מתעסקים באלימות במשפחה, בתאונות. הקורונה לא השפיעה כרגע על אסונות, הם לא עוצרים, הם לא שמעו עליה. אני לא יכולה להגיד לך שרואים עליה דרסטית באירועים האלה, אבל אני יכולה להגיד לך שאנחנו צופים שהשהות בבית של אנשים, של ילדים שמסתובבים, של הלחצים, עלולות להיות יותר תאונות בית ונפגעי אלימות. אנחנו נערכים גם לדבר הזה. כרגע אני לא יכולה להגיד לך שאנחנו רואים את זה, אבל אנחנו מדברים על ימים ספורים. ואז צריך לקיים את הדברים במקביל, גם הטיפול בשוטף, וגם בקורונה בצל האווירה הכללית, ועם פחות שירותי קהילה או במתכונת שונה מבדרך כלל".
"הקורונה לא השפיעה כרגע על אסונות, הם לא עוצרים, הם לא שמעו עליה"
"כל קבוצות התמיכה למטופלים נדחו ואנחנו לא יודעים מתי נחזיר אותן. למשל קבוצות תמיכה לחולים אונקולוגיים, או דיאליזה, או לקשישים, להקל עליהם את ההתמודדות", מספרת אחת העו"סיות, ועובדת נוספת מסבירה כי "אנשים שהם פגיעים מלכתחילה הם אלה שמשלמים את המחיר מההיערכות המחודשת, כי הקורונה באה לפני הכל עכשיו.
"אם קשיש צריך שיקום וגם בן אדם צעיר שעבר תאונה למשל, והשיקום יכול להחזיר אותם לתפקוד, אבל הם לא מקבלים אותו מיידית, אז חלק מהמקרים יהפכו לסיעודיים. כי עכשיו יש משהו שהוא סכנת חיים, אז מן הסתם הטיפול והמשאבים מופנים אליו ושאר הדברים קצת לא מטופלים, ואותנו זה מכניס לדילמה ולקושי לא פשוט".
לטפל במטפלים
עבודת העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות בבתי חולים מוקדשת בחלקה, ובימים אלה ביתר שאת, לטיפול בצוות הרפואי. "הקשרים הבין אישיים מאוד חזקים בתוך הצוותים של המחלקות", מספרת עובדת סוציאלית מבית חולים במרכז הארץ, "עכשיו רבים מהעובדים בבידוד, ואנחנו ממשיכות לשמור איתם על קשר יומיומי ולוודא מה שלומם. אנחנו שמים דגש על החוסן הפנימי של העובדים".
גם אם איש לא מדבר על כך במפורש, המודעות לחוסן הפנימי של העובדים במערכת הרפואית הפכה לרגישה במיוחד בעקבות ארבעת מקרי ההתאבדות של רופאים בבית החולים סורוקה. בשיחה עם המקום בינואר האחרון הסביר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה (השייך להסתדרות הרפואית), ד"ר צבי פישל, כי רופאים נוטים להקל ראש במצוקות שלהם.
"הם ממעטים לקבל טיפולים ונוהגים להזניח את הטיפול בעצמם, על כמה וכמה בנושא של בריאות הנפש. אולי הם חוששים מהסטיגמה או שהם מתביישים לגשת לטיפול כי יכול להיות שרופא שלמד איתם או שמכיר אותם ייתקל בהם", אומר פישל. כעת, נדמה שלהנהלות בתי החולים ברור שלעומס העבודה הצפוי לצוותים הרפואיים, מצטרפים אלמנטים נפיצים של לחץ בלתי נתפס וחוסר וודאות, שיכבידו עוד יותר.
המודעות לחוסן הפנימי של העובדים במערכת הרפואית הפכה לרגישה במיוחד בעקבות ארבעת מקרי ההתאבדות של רופאים בסורוקה
"גם בשגרה השירות הפסיכולוגי תמיד פתוח לפניות וקריאות של הצוותים", אומרת אילנה שנבל, מנהלת השירות הפסיכולוגי בשיבא. "כעת פרסמנו שכל השירות הפסיכולוגי של בית החולים רותם את עצמו לעזרה לצוותים. גם כי התפנו לנו שעות כי מטופלים לא מגיעים, וגם כי הצוותים הרפואיים עובדים בלחץ מטורף. ומי שמרגיש שהוא רוצה לדבר עם פסיכולוג, או באופן פרטני או קבוצתי, אנחנו פונים בדיסקרטיות לכל אחד ואחד ומזמינים אותו, כשהמטרה היא לדאוג אחד לשני. ואנחנו מציעים עזרה לכל מי שהמתח מציף אותו וקשה לו להתמודד".
יש לכם גם מערכים אקטיביים, שלא מחכים לפניה של אנשי הצוות ומאפשרים מעקב בזמן אמת?
"יש פסיכולוגים בהרבה מאוד מחלקות בבית החולים. יש פסיכולוגים במערך הפסיכיאטרי, בשיקום, בנשים, במערך האונקולוגי, במערך הלב, בכל מיני מערכים. ברגע שהפסיכולוג בתוך המחלקה ומאתר, הוא מיד עושה. זה מאוד אקטיבי.
"יצאנו עכשיו גם עם הצעה לכל מי שעובד בבית החולים, למערך תמיכה ייעודי נוסף. ההודעה שהפצנו כוללת הזמנה לפגישות אישיות או קבוצתיות שמקנות כלים להתמודדות עם העומס והשחיקה. (ההודעה, שנשלחה אישית לכל העובדים, מבהירה שלא יהיו יותר מחמישה משתתפים בקבוצה ויישמרו כללי הזהירות מפני הדבקה; נ"ח)".
גם ברמה הטכנית הכי הפשוטה, המצב הייחודי מחייב התארגנות שונה ומורכבת, למשל במציאת פתרונות לילדי העובדות והעובדים בבתי החולים. "לחלק מהעובדות יש ילדים קטנים וגם בני הזוג שלהם בעבודות שהן משק לשעת חירום", מספרת אחת העו"סיות, "והאופציה להיעזר בסבים או בסבתות לא קיימת בגלל האזהרות. אבל כל העובדות, גם אלה עם ילדים קטנים, מוצאות את הדרכים להמשיך ולעבוד. אנחנו בודקים אפשרות של טיפול בילדים במסגרת בית החולים, וגם מה עושים עם ילדים מתחת לגיל שלוש".
"בשיבא נמצאו פתרונות", אומרת אברמוביץ, "ויש מסגרות שקולטות את ילדי העובדים. המסגרות לא נותנות מענה לכולם, אבל זה סוג אחד של פתרון. ואנחנו מתחשבים בעובדים עם ילדים כמה שאפשר ומתארגנים כמו שמתארגנים בשעת חירום".
"האופציה להיעזר בסבים או בסבתות לא קיימת בגלל האזהרות. אבל כל העובדות, גם אלה עם ילדים קטנים, מוצאות את הדרכים להמשיך ולעבוד"
"מה יהיה עם אנשי הצוות מעל גיל 60?"שואלת העו"סית מהצפון, "וכאלה עם מחלות רקע? כולם ממשיכים לעבוד. זה מעלה הרבה שאלות. נכון לעכשיו אנשי הצוות מאוד ממוקדים, גם אנחנו כעובדים במערכת הבריאות, יש לנו מחוייבות והרבה פעמים אנחנו לא חושבים על הסיכון שלנו. אני שומעת על אנשי צוות שכבר קרובים לפנסיה והם ממשיכים לעבוד… אבל מתנדבים שהיו, קיבלו הנחיה לא להגיע כדי לשמור עליהם.
"גם הסטודנטים קיבלו הוראה להפסיק את ההכשרה המקצועית (סטודנטים לעבודה סוציאלית בשנים ב' וג' עושים התמחות מעשית גם בבתי חולים – נ.ח.) וזה מוסיף עוד עומס על הצוותים בבתי החולים. זה מצב שאף פעם לא נתקלנו בו, גם לא בשעת חירום שעברנו פעמים רבות בעבר. כי זה מצב שאתה יודע מה לעשות בו, בניגוד למקרה הנוכחי, שאתה לא יודע מה בטוח לעשות… החוסר וודאות וחוסר היכולת לשלוט על הדברים זה הגורמים שמביאים לעלייה בלחץ. את התוצאות הרגשיות נראה בהמשך".