ב-20 באוקטובר, במסגרת שאילתות לשרים בדיוני הכנסת, ניגש ח״כ משה ארבל מש״ס למיקרופון והציג שאלה לשר הרווחה מאיר כהן. ״במוסד גמילה חשוב שקיים זה למעלה מ-30 שנה ליד בית שמש״, אמר ארבל, ״שמיועד לאוכלוסייה הדתית והחרדית, בשם רטורנו, מוסד שבאמת עושה עבודת קודש, נודע לי שלאחרונה הם עמדו לשימוע בפני צוות מקצועי של המשרד. אם חלילה וחס תיפגע פעילותו של המוסד, ההשלכה של זה על מכורים רבים מאוד מהמגזר הדתי והחרדי תהיה שלא יהיה להם מענה. שאלתי אליך, כבוד השר, כיצד בכוונתך לפעול על מנת שלא נימצא בפני שוקת שבורה בנושא החשוב הזה״.
על פי משרד הרווחה ״קהילת הנוער "רטורנו" היא מסגרת של חסות הנוער המיועדת לנערות ונערים בגילאי 14 עד 18, המשתמשים בסמים ואלכוהול וכתוצאה מכך נפגעו תחומים מרכזיים בחייהם. הצביון הדתי של המסגרת מאפשר לאלו שמגיעים מבתים דתיים וחרדיים לשמור על אמונתם וסגנון חייהם״.
קהילת הנוער מחולקת לקבוצת בנים, קבוצת בנות, ויחידת ״קלט״ אבחונית, קצרת מועד. לצידן פועלות גם ״אשפוזית״ המפוקחת על ידי משרד הבריאות, שאליה מגיעות נערות במצבי חירום המכורות ל״סמים, אלכוהול, מין״, וקהילת ״בוגרים״ המחולקת לגברים ונשים. מי שהקים את רטורנו הוא הרב איתן אקשטיין, ובין אנשי הצוות הבכירים נמצא בנו, אבי אקשטיין.
בתשובתו לשאילתא של ח״כ ארבל, אמר שר הרווחה מאיר כהן ״אני רוצה שיהיה ברור, בלי שום קשר אם זה חרדי, חילוני, משרד הרווחה משלם הרבה מאוד כסף למפעילים. יש רגישות. אבל לא יכול להיות שהילדים האלה, המכורים האלה, המבוגרים, ילדים – לא יכול להיות שיהיה פער עצום בין המחויבות שלהם כמפעילים, בין הכסף שהם מקבלים לבין מה שהם נותנים….פנה אליי חבר הכנסת יעקב אשר. אתה פנית. אנחנו במהלך איתם שם, לשפר את המצב. יש בי מספיק רגישות. כשיש מוסד אחד שמטפל רק הוא באוכלוסייה הזאת, אנחנו רגישים שבעתיים, שחלילה, באמת, כמו שאמרת, לא נעמוד בפני שוקת שבורה״.
בסיטואציה הנוכחית, כפי שהדגים שר הרווחה כהן בתשובתו לשאילתא של ח״כ ארבל, המשרד יתקשה מאוד לסגור את המסגרת גם במקרה של כשלים חמורים שמתגלים בה, בניגוד למשל לאופן שבו פעלו במקרה של פנימיית ״עציון״, שנסגרה השנה בהוראת השר.
במשרד הרווחה לא פרסמו את דבר השימוע לרטורנו, ואפשר להניח שאם ח״כ ארבל לא היה מעלה את השאילתא לשר, אולי לא היינו יודעים עליו לעולם. אז מהו אותו פער עליו דיבר השר כהן, בין ״המחויבות שלהם כמפעילים לבין מה שהם נותנים״?
בחודשים האחרונים אספנו עשרות שעות עדויות של אנשי ונשות צוותי ההדרכה שעבדו במסירות במשך שנים בקהילות השונות של רטורנו. זמן ההעסקה הכולל של העובדים ששוחחו איתנו משתרע על פני השנים 2012 עד ל-2021, ומהעדויות עולה תמונה עכורה של כשלים בפיקוח, באכיפה ובטיפול של כל הגורמים המעורבים – משרד הרווחה, משרד הבריאות, משטרת ישראל, והעמותה עצמה.
יש תחושה שאת נשרפת כל הזמן
ב״אשפוזית״, מספרת נ׳, שעבדה כחמש שנים כמדריכה, ״יש צוות שמורכב ממדריכות, עו״סיות, מנהלת, מזכירה וצוות רפואי. מדריכות יש שש על 18 בנות, ואנחנו צריכות לאייש את המקום 24/7. יכולה להיות משמרת קצרה של 12 שעות, ומשמרת של 24 שעות ולפעמים קצת יותר מ-24 שעות״. מכיוון שמדובר במסגרת דתית, ״את חייבת לציית לנהלים במקום, או שאין לך לאן ללכת. הייתה חובה ללבוש חצאית לדוגמא…ובסוף השבוע המשמרות הן שאת באה בשישי בבוקר ויוצאת מוצ״ש או ראשון. זאת אומרת 36 שעות עד 48״.
המשמרות הארוכות, שבהן משעות הערב רק מדריכה ואחות נשארות עם המאושפזות, מאתגרות במיוחד. ״את חווה חוויות מאוד עוצמתיות בחשיפה יומיומית. אלה צעירות מגילאי 14 עד 30. זו אשפוזית יחידה בארץ שמגיעות אליה נערות בגיל 14. זה מאוד אינטנסיבי וקשה לשרוד כשהמאושפזות ממתינות לעבור לאן שהוא. את סגורה ולא יכולה לצאת לשום מקום… את רק מחכה לצאת למקום שיקלוט אותך״.
על המדריכות היא מספרת שהן ״לרוב אמורות להגיע מצד של הבנה הכלה ודוגמא אישית – כאלה שעברו בעצמן שיקום אחרי שהיו אסירות או סבלו מהתמכרויות, ואז בעצם בשבילן זה מפעל חיים, לעזור לנשים במצב שהן היו. הנשים האלה קצת יותר חלשות מבחינת היכולות לדרוש את הזכויות שלהן. הן נמצאות במצב נחות. כי קודם כל הן רוצות לעזור ולא כולן הצליחו להשיג לעצמן מקצוע נוסף. רובן שילבו עבודות. עובדת בסופר פארם וגם מדריכה, מישהי שמטפלת בקשישים וגם עובדת ברטורנו. כי המשכורת לא מאפשרת לך להתקיים מהדרכה… ואת לא יכולה לתמוך רגשית, כי את כל הזמן חשופה לפגיעות במקום הזה. את עוזרת לאנשים, אבל כמובן שמשהו קורה גם לך, ואת חשופה למצבים וסיפורים קשים וכשהנפש לא מספיקה לנוח מזה יש תחושה שאת נשרפת כל הזמן״.
"עובדת בסופר פארם היא גם מדריכה, מישהי שמטפלת בקשישים וגם עובדת ברטורנו. כי המשכורת לא מאפשרת לך להתקיים מהדרכה…"
תחושת השריפה ממשיכה ללוות את המדריכות גם כשהן מחוץ למסגרת, ״זה משפיע על המשפחות״, אומרת נ׳, ״כשנשות הצוות חוזרות הביתה מהעבודה. לפעמים שעתיים את מסתגרת ולא מדברת עם אף אחד. כאילו את נגועה, חוזרת ממקום עם הרבה רעלים ואת חייבת להירגע מזה. אם מישהו צריך אותך בבית אז את יכולה להתפרץ, הרגשות נשפכים ואת לא יכולה להכיל את זה״.
קיבלתן איזשהו טיפול, או תמיכה נפשית שתעזור לכן להתמודד במסגרת העבודה?
״אחרי דרישות מרובות של הצוות כן ניסו לתת פעם בשבועיים הדרכה אישית וגם הדרכה קבוצתית. (הדרכה אישית היא פגישה של שעה עם מטפל שבה יש מרחב לפרוק את הרגשות והקשיים – נ.ח.). בשנתיים הראשונות לא הייתה בכלל שום אפשרות כזו. אני התעקשתי על זה, כי מבחינתי זה היה עניין של שפיות. אבל זה עדיין לא התבסס כמשהו קבוע לצערי. המקום לא דאג ולא ראה בזה חשיבות״.
ח׳ עבד עד לפני כמה חודשים כמדריך בקהילת הנוער. הוא עצמו בוגר קהילה, ״מכור נקי״. הוא מעיד כי ״השיטה שנבנתה לפני שנים היתה מיועדת לקהל אחר… היא מיועדת לכישלון. היא עובדת על כוחניות ואיומים. התהליכים מבחינה מקצועית פוגעים בנערים. מהשנים שלי במקום, מתוך עשרות אם לא מאות נערים שעברו בקהילה, בודדים סיימו טיפול. וזה אומר דרשני על המקום. המדריכים זה אנשים מסורים שבאו לתת את הלב והנשמה והרבה פעמים הם נלחמים על כלום, מנסים לשכנע את הנערים לא לברוח. כמויות האלימות הן ברמות גבוהות מאוד. בנערים היו גם סיפורים של סמים״.
"השיטה שנבנתה לפני שנים היתה מיועדת לקהל אחר… היא מיועדת לכישלון. היא עובדת על כוחניות ואיומים. מתוך עשרות אם לא מאות נערים שעברו בקהילה, בודדים סיימו טיפול. וזה אומר דרשני על המקום"
משמרת של מדריך בנוער מתחילה בשלוש בצהריים ונמשכת עד לעשר בבוקר למחרת. על מה שמתרחש בזמן הזה בקבוצה עליה הוא אחראי, ח' מעיד כי ״אתה מגיע ומקבל חפיפה עם הרכז. ואז בעצם מקבלים המשך לו״ז. הגבולות צריכים להיות ברורים, של משמעת והתנהגות אבל אתה במרדף אינסופי על הבלגן שקורה ולא עובר שום תהליכים או מתחבר לחוסים…כולם פשוט מחכים להעביר את הזמן. מכשילים את הנערים מראש״.
לרדוף אחרי הוצאות, להתעורר מסיוטים
ש׳ עזב את רטורנו ב-2016 אחרי יותר משלוש שנות עבודה בקהילת הנוער כמדריך ורכז. ״במשך כל העבודה שלי שם זה היה ברמה של לרדוף כל חודש אחרי המשכורת. להתווכח איתם כל הזמן על דברים שלא תואמים בתלוש. שכר רכזים הוא שכר גלובלי. אתה עובד משמונה עד חמש, ומקבל משהו כמו 7,500 שקל אבל בפועל תמיד קורים דברים. אתה נותן שעות נוספות, מלווה נערים לבית משפט, ביקורי בית. אתה רודף כל הזמן אחרי הוצאות״.
מדריכה ממסגרת ה״אשפוזית״ מספרת שאנשי ההנהלה ״הסבירו לנו שהם מקבלים כסף על כל מטופלת שנמצאת, אז היית צריכה לתמרן בין לנסות לקיים את המצב הטיפולי הראוי למטופלת ובין זה שאת צריכה להשאיר אותה במקום… והכל בלי לקבל על זה תשלום ראוי עבור העבודה שלך״.
"הסבירו לנו שהם מקבלים כסף על כל מטופלת שנמצאת, אז היית צריכה לתמרן בין לנסות לקיים את המצב הטיפולי הראוי למטופלת ובין זה שאת צריכה להשאיר אותה במקום…"
״כשאתה מסכים לתנאי ההעסקה האלה מצופה ממך לקבל כל בעיה שתצוץ וזה היה חלק מהדי.אן.איי של המקום, שאני עכשיו בחזית הזאת עם החבר׳ה לא משנה מה קורה", מספר ש'. "יש לך בין 12-15 נערים בקבוצה על מדריך אחד. בגדול אני לבד במשמרת, כשיש עוד שתי קבוצות, אחת של נערות ואחת של נערים. כשעזבתי את הרכזות בגלל לימודים הייתי שותף להקמת קבוצת ״קלט״ נערים, לטיפול קצר מועד, והייתי מדריך שם. בקבוצה הזו היו התמודדויות עם שימוש בסמים בתוך המתקן, ואלימות לעיתים תכופות״.
כרכז, ש׳ הרגיש ״שאנחנו לא מצליחים לגייס צוות איכותי בין השאר בגלל מרכיב השכר שלא היה הולם את האינטנסיביות של העבודה ואת המרחק הגאוגרפי של המקום. צריך צוות עם רצון של ידע, ולהתנסות ולהטיל ביקורת על המקום. וכשיש לך צוות של צעירים בני 21-22 שאין להם רקע וניסיון, אז אין להם בשלות נפשית. אתה לא יכול להשיג את האנשים הראויים כשאתה מקבל שכר מינימום ועובד במשמרות ארוכות״.
"אתה לא יכול להשיג את האנשים הראויים כשאתה מקבל שכר מינימום ועובד במשמרות ארוכות"
א׳ שעבדה כשנה וחצי בקבוצת הבנות בקהילת הנוער מספרת ש״יש מדריכה משמונה בבוקר עד עשר בערב. ומדריכה משתיים בצהריים עד למחרת בבוקר, בערך עשר בבוקר…על השעות שינה קיבלנו בערך 10 שקל לשעה והיה נסיון להעלות את זה. לפי החוק צריך הפסקה של 7-8 שעות במשמרת כזו, ולא היינו מקבלים שכר על אירועים במהלך הלילה ולא באמת ישנים שם. הרבה נערות יש להן סיוטים במהלך הלילה אז הן באות לדפוק על הדלת ורוצות סיגריה להירגע, או נערה עם פגיעות עצמיות אז צריך לבדוק אותה כל שעתיים ולוודא שהיא בסדר. ובלילה יש תחושה של חרדה ומתח גבוה במקום, זה לא שמגיע עשר בלילה ואני יכולה ללכת לישון, אז היה מאוד קשה לישון״.
הקפצה כשיטת הרגעה
מה אמורים לעשות המדריכים והמדריכות שנותרים לבדם על פני שעות רבות עם בני הנוער וכיצד הם מתמודדים עם ה״בלגן״? ח׳ מעיד על שיטת החינוך הטיפולית שפותחה ברטורנו ואמורה לספק מענה. ״כל פעם שקורה משהו אומרים לך לעשות הקפצה לכולם. אתה תופס מישהו, אומר לו להקיש בגונג, כולם עומדים במעגל. אתה רואה שם נערים במצבים קיצוניים. הם נשברים, יוצאים מההקפצה. הם יכולים לעמוד שם שעות. הם מקללים אחד השני. הייתי מסתכל על זה מהצד ומרגיש חוסר אונים גם בשבילי וגם בשבילם. כל היום לעמוד בהקפצות כשלהנהלה אין כלים אחרים, זה בעיה….מה שקורה הוא שהרבה מהנערים לא מוכנים לעמוד בהקפצה, וזה יגמר באלימות או בריחה. וזה מה שקרה המון פעמים, אבל לא היה עם מי לדבר. אתה מתקשר להנהלה, והם אומרים לך שאין להם מה לעשות בערב. כי הם בבית. אומרים לך לטפל בזה״.
"הייתי מסתכל על זה מהצד ומרגיש חוסר אונים גם בשבילי וגם בשבילם. כל היום לעמוד בהקפצות כשלהנהלה אין כלים אחרים"
״בהקפצה אני אוספת את הבנות״, מתארת מדריכה בקבוצת הבנות את אותה השיטה, ״במקרה למשל שיש נערה שניסתה לברוח, מעמידים את כל הבנות ודורשים מהן לשכנע אותה להישאר והולכים אחריה לכל מקום. אם יש נערה שהפסיקה להקשיב לכללים מעמידים את כולן להקפצה עד שהיא מצטרפת לקבוצה, וכל הזמן הזה הן נדרשות לעמוד. ההתנהלות בנוער בנות קצת יותר רכה מנוער בנים. שם יכלו לעמוד גם חמש שעות. ובנוער בנות בשלב מסוים נותנים להן לשבת״.
לעבודה האינטנסיבית בקבוצות השונות נוסף המתח שמתלווה לעובדה שהנערים והנערות נמצאים תחת מסגרת דתית בהגדרתה אבל במתחמים סמוכים. ״זה נערים ונערות במצב מאוד קשה בחיים שלהם. הם נמצאים ביחד ואסור להם לדבר או להסתכל אחד על השני״, מסביר ח׳. ״ זה רק מחריף את המצב. ילד בן 16 רוצה להסתכל על הבנות ולא נותנים לו. אתה לא יכול לדרוש מנער לא להסתכל. היו מקרים שבנים ובנות ברחו ביחד״.
"זה נערים ונערות במצב מאוד קשה בחיים שלהם. הם נמצאים ביחד ואסור להם לדבר או להסתכל אחד על השני"
גם בצוות שלו, בקהילת הנערים, רוב צוות ההדרכה הורכב מנשים. ״חלקן מאוד חזקות ומתמודדות וחלקן מתפרקות לפעמים…הייתי בסיטואציות של אלימות פיזית קשה. אם הנערים רבים ביניהם תן להם לריב, אם אתה נכנס להפריד, תשתדל לא לקבל מכות כדי שלא נצטרך לפתוח תלונה. אני תמיד נכנסתי להפריד. אף פעם לא נתנו לנו הדרכה ברורה בנושא״.
ש׳ אומר ש״באלימות אתה מגיב באופן מיידי…אתה צריך למנוע אסקלציה של האירוע ולהגיב באחריות״, כדוגמא לאירועים שהתרחשו במהלך המשמרות שלו הוא מספר כי ״אחד הנערים היה בדרך לחדר אוכל לחטוף סכין לדקור מישהו, והיינו צריכים לעצור אותו. במקרה אחר עשיתי ״הולדינג״ לנער אחר שהשתולל. מדריכות של נערות הולכות לחפש נערות בשתיים בלילה שברחו. הסיפורים שמדריך במשמרת מחזיק ברמת המתח היא מאוד גבוהה. מדריך שיקל ראש נערים יכולים לשלם על זה. סטירה בחדר אוכל יכולה להתפתח למקומות שאתה לא רוצה להגיע אליהם. היום יש שם תחושה של אובדן שליטה על הצד הטיפולי״.
"אחד הנערים היה בדרך לחדר אוכל לחטוף סכין לדקור מישהו, והיינו צריכים לעצור אותו. במקרה אחר עשיתי 'הולדינג' לנער אחר שהשתולל"
״אין איך לתווך את זה בצורה יפה. בהתנהגויות קיצוניות אין למדריכות באמת מה לעשות וזה אוזלת יד״, אומרת א׳, ״לרוב החל מחמש כבר אין אנשי צוות בקהילה ואת מתנהלת לבד. כל אירוע חריג מתקשרים לתורן ואפשר להתייעץ איתו, אבל הוא בבית והוא לא מגיע פיזית. לדוגמא יש אירוע הייתי בלילה והיתה חבורה של נערות שהתפרעו, פרצו למשרד של המדריכות, שברו מנורות, לקחו סיגריות. נכנסו לשטח של הבנים, שזה גם דבר אסור, כשהן נרגעו והלכו לפינת חי לעשן, נכנסתי למשרד התקשרתי לתורן וביקשתי הנחיות איך לפעול מולן. אבל כמו שזה נשמע, זה הרבה חוסר אונים״.
עשרות תלונות על אלימות
נ׳ משחזרת את אחד המקרים שאירעו בזמן המשמרת שלה כשאחת הנערות דקרה את עצמה ואיימה לדקור נערות אחרות. ״אני מתקשרת למשטרה והם אומרים שהם יבואו. אבל בינתיים היא רצה עם כיסא ומאיימת לשבור אותו על האחרות וכולנו מנסות להסתתר ולהתרחק, אנחנו גם נועלות את עצמנו במשרד. היא ממשיכה לזרוק דברים ולהרוס והמשטרה לא מגיעה…זה מקרין על הבנות האחרות שכמובן מושפעות וזה שגעון אחד גדול. למשטרה לוקח חצי שעה להגיע. זה דקות שיכולות בקלות להיגמר לא טוב. כשהמשטרה מגיעה…יש להם סמכות להפעיל כוח, והם עוצרים אותה. הם לוקחים אותה או מזמינים אמבולנס, במקרה שהיא דקרה את עצמה למשל. ואחרי זה היא חוזרת לאשפוזית״.
"כל אירוע חריג מתקשרים לתורן ואפשר להתייעץ איתו, אבל הוא בבית והוא לא מגיע פיזית"
ח׳, שעבד במסגרת עד לפני כמה חודשים מספר שהוא ומדריכים אחרים הגישו ״עשרות תלונות למשטרה. על אלימות…אבל המשטרה לא עושה שום דבר. אחד הדברים הגרועים הוא שאין נהלים ברורים. הכל חאפר. מבחינת ההנהלה הם לא רוצים שיפריעו להם כשהם בבתים בערב. היה מקרה שלא התקשרתי לרכז כי זה היה מתסכל וידעתי שזה לא יעזור… הנוהל מול המשטרה הוא שבאים שוטרים בניידת לוקחים תלונה וממשיכים לא עושים כלום….יש כל הזמן תחושה של תסכול של המדריכים. זה פוגע בביטחון האישי של המדריכים שמאוימים על ידי נערים. בזמן שהייתי שם, היו עשרות מקרים כאלה״.
״היו נסיונות לתאם איזה קו תקשורת עם המשטרה אבל זה לא עבד. כל הזמן השוטרים התחלפו״, אומרת נ׳, ״זה אירוע אחרי אירוע ואין זמן לשבת ונהל את המצב ולחשוב איך לא מגיעים לזה שוב. זה מקום מאוד אינטנסיבי והן במצב לא יציב כמובן. בתהליך גמילה מהתמכרויות שמתיישב כמובן על מקומות מאוד טראומטיים שהבנות סוחבות וזה מציף אירועים בלי הפסקה. וזה מחייב תמיכה ואיזון של הצוות. מקצועית וכלכלית. וזה לא מתקיים״.
"אחד הדברים הגרועים הוא שאין נהלים ברורים. הכל חאפר. מבחינת ההנהלה הם לא רוצים שיפריעו להם כשהם בבתים בערב"
״מדובר בחלופת מעצר של חסות הנוער״, מזכיר ש׳, ״ואלימות תמיד היתה מנת חלקם של העובדים. זה חלק ממה שעובדים איתו, שבאנו לטפל בו. הגיוני שזה מה שיקרה, ואנחנו צריכים למצוא את הכלים לראות איך אנחנו מתמודדים עם זה. התחושה שלי הייתה שזה תלוי במשאבים שאני מצליח למצוא…ברטורנו היה מאוד קשה להביא הדרכה חיצונית. הצוות לא העריך את החשיבות של ההדרכה. והרגשתי את ההשפעה של זה״.
״ברמת כוח אדם שיש במסגרות האלה, תנאי הסף לא קיימים לתפקידי המדריכים״, אומר מי שהיה בצוות הייעוץ של שר הרווחה לשעבר איציק שמולי, ובילה את רוב זמנו בעבודה מול פקידי משרד הרווחה. ״אין הכשרה ייעודית שהם עושים למדריכים. אנשים נכנסים לתפקיד עם האוכלוסיות הכי קשות בישראל עם אפס סינון והכשרה אמיתית. התנאים של העובדים הם על הפנים בשביל עבודה סופר שוחקת, בלי ליווי ופיקוח ראוי. במשרד אין הבנה איזה תנאים הם מקבלים, ואין להם אפילו מידע כמה אנשי צוות יש באמת בכל המוסדות האלה. התחלופה של העובדים היא מאוד גבוהה, הם לא צוברים ניסיון ולא נקשרים לאנשים שהם אמורים לעבוד איתם. כל המצב במסגרות האלה הוא לא טוב ואנשי המשרד לא מכירים בעומק הבעיה. יש אפס עיסוק בכוח אדם״.
"המפקח לא דיבר איתנו"
בנוגע למפקחי משרד הרווחה והבריאות שאמורים לעקוב מקצועית אחרי המתרחש בשטח, כל העובדים שדיברנו איתם מעידים שהמפקחים מעולם לא שוחחו איתם. ״ראיתי פעם אחת את המפקח של חסות הנוער. לא דיברנו. הוא בא לעשות איזה סיור קטן, לא מעבר״, אומרת מדריכה בקבוצת הנוער. ״המפקח היה הולך לשבת עם המנהלת ולעבור במחשב על הנתונים. בחיים הם לא דיברו עם אף אחת מאיתנו, חוץ מלבקש שנכין לו קפה״, מספרת מדריכה אחרת.
"אנשים נכנסים לתפקיד עם האוכלוסיות הכי קשות בישראל עם אפס סינון והכשרה אמיתית. התנאים של העובדים הם על הפנים בשביל עבודה סופר שוחקת"
ח׳ צוחק כשאני שואל אותו אם הוא ראה פקח של משרד הרווחה או אם אמרו לו בהנהלה שהוא יכול לפנות למפקחים. ״לא היה עם מי לדבר בהנהלה. לא יצא לי לדבר איתם או להכיר אותם בכל זמן העבודה שלי שם״. נ׳ מספרת כי באשפוזית ״המטופלות יכלו לכתוב תלונה ולשים בתיבת תלונות. אנחנו עודדנו אותן לכתוב, אבל בחיים לא קיבלנו שום תשובה או יחס על התלונות שהן כתבו״. כשהמפקח של משרד הבריאות הגיע פעם אחת כשהיא היתה במשמרת, כל מה שהטריד אותו היה ״שהמפתח לתיבת תלונות נעלם ואי אפשר היה להוציא את התלונות״.
ש׳ מספר שבמסגרת ההדרכה הפנימית של קבוצת הנוער הם ניסו ״לפתח את ההדרכות ואת הניסיון, ההנהלה של רטורנו התייחסה בזלזול ובחוסר עניין לקבוצה. מבחינת חסות הנוער אין פיקוח על תנאי ההעסקה של המדריכים. אתה יכול לראות שזה סימפטום של בעיה גורפת בכל חסות הנוער. האחריות היא גם על משרד הרווחה. יש פה מגיפה של חוסר פיקוח שחוזר על עצמו בכל המוסדות האלה. להפיל את האחריות רק על רטורנו זה לעצום עיניים״.
"האחריות היא גם על משרד הרווחה. יש פה מגיפה של חוסר פיקוח שחוזר על עצמו בכל המוסדות האלה. להפיל את האחריות רק על רטורנו זה לעצום עיניים"
״האשפוזית הייתה יחידה שמנוהלת על ידי משרד הבריאות. ואני קיבלתי רושם שמשרד הבריאות לא אחראי על תנאי העסקה של העובדים״, אומרת נ׳. ״והוא לא אחראי על ההחלטות שמתקבלות ולא קשורות לבריאות. המנהלת הסבירה שזה המצב – ואין מי שמטפל ודואג לתנאי העבודה והשכר שלנו. פשוט אין״.
״כשהקורונה התחילה והתרענו על מה שהולך לקרות ושאין אפשרות להתחלק לקפסולות בתוך הקבוצות עצמן, בגלל שהמבנים לא בנויים לזה, אף אחד לא הקשיב לנו״, מספרת מדריכה מקבוצת הנוער. על הזלזול המוחלט של ההנהלה מספר מדריך כי ״מה שקרה זה שכל ההנהלה והנערים נכנסו לתוך אולם במסגרת של בית הספר…שלא אמור להכיל הרבה אנשים גם ברגיל. והיתה שם הדבקה. כולל של אנשי הנהלה. ואז הם הבינו שאנחנו בבעיה וכולם נכנסו לבידוד… ואז הם הציעו למדריכים להיכנס לתקופה ארוכה״.
"כשהקורונה התחילה והתרענו על מה שהולך לקרות ושאין אפשרות להתחלק לקפסולות בתוך הקבוצות עצמן, בגלל שהמבנים לא בנויים לזה, אף אחד לא הקשיב לנו"
ח׳ אומר כי ״בדיוק לפני הבידוד היינו אמורים לצאת לשביתה על סחבת של שנה ומשהו בניהול המשא ומתן על המשכורות ועל התנאים הסוציאליים הבסיסיים, כולל 15 שקל לשעה בלילה. אני למשל הייתי עושה 350 שעות בחודש במשמרות. לא הייתי מגיע ליותר מ-9000 שקל בחודש…ביקשנו דברים בסיסיים מאוד. הכל נמרח בהבטחות שווא ומתישים אותנו ויוצרים סכסוכים בין המדריכים. זה קורה במשך שנים. היה קשה לגייס אנשים כי כולם מאוד שבוזים. אז נכנס הבידוד, ודחינו את השביתה לטובת הנערים. סיכנו את עצמנו בשביל זה״.
״פתאום משמרת הפכה לזמן שבין שבוע ואפילו עד לשבועיים בסגר, כשאף אחד לא יודע מה קורה״, אומרת אחת המדריכות, ומעידה שהיא סירבה להישאר לתקופה כל כך ארוכה. ח׳, שלקח על עצמו את משמרות הסגרים אומר ש״אתה לא יכול לצאת. אז היו סיטואציות…היה חסר מלא אוכל והאוכל שכן היה לנו היה על הפנים. הייתי 11 ימים לבד עם הקבוצה כשאין שום פעילות קבוצתית…אמרו לנו תנו להם כמה סיגריות שהם רוצים ולראות כמה סרטים שהם רוצים ואף אחד מההנהלה לא בא…הם עשו כאילו ארבע קפסולות עם שירותים אחד. פיזית אי אפשר היה לשמור על בידוד והפרדה. זה נמשך במשך כמה חודשים. של הדבקות והתפרצויות. היינו בממוצע חמישה מדריכים על ה-40-50 ילדים״.
״סיר הלחץ״ הזה, כפי שמכנה אותו אחת המדריכות, הגיע לסף רתיחה יוצא דופן בזמן הקורונה וצוותי ההדרכה הבינו שהם לא יכולים לשתוק יותר. באוגוסט 2020, אחרי חודשים ארוכים של עבודה בצל המגיפה החליטו שאין ברירה אלא לשבות. ״שבתנו 3-4 ימים״, מספר מדריך בנוער, ״השביתה התפרקה בגלל המדריכות שאמרו שהן לא מסוגלות לראות את הנערים במצב הזה ושהן מוכנות לוותר על הדרישות ולחזור לעבוד״. כשהסיפור הגיע לתכנית של קרן נויבך, מעידים המדריכים, פתאום יצרו איתם קשר ממשרד הרווחה. ״הם החליטו להגיע לביקור, וההנהלה לקחה אותם לקהילת הבוגרים, שם ההנהלה יצרה ״גוף״ עובדים מתחרה של עובדים ותיקים, כדי להראות להם כמה הכל יפה…והם לא הגיעו לקהילת הנוער לשמוע את התלונות של העובדים״.
"שלחתי לשמולי הודעות וניסיתי להסביר לו מה קורה והוא אף פעם לא ענה לי. גם לעוזרת שלו שיר שלחתי הודעות, היא מעולם לא ענתה לי"
נויבך ב״סדר יום״ הייתה היחידה שסיקרה את השביתה והיא לא זכתה לתגובה ממי שהיה שר הרווחה באותו זמן, איציק שמולי. כמה מאנשי הצוות שדיברו איתנו הציגו לנו הודעות טקסט ששלחו בזמן אמת לשר שמולי. ״במהלך השביתה הייתה פעם שקיבלתי את המספר של שר הרווחה״, מספר אחד המדריכים, ״שלחתי לשמולי הודעות וניסיתי להסביר לו מה קורה והוא אף פעם לא ענה לי. גם לעוזרת שלו שיר שלחתי הודעות, היא מעולם לא ענתה לי״.
״זה לא תפקיד שהוא פרופסיה״
רטורנו נהנה ממעמד ייחודי, כפי שמציינים מסמכי ועדות המכרזים מהשנים האחרונות, כמסגרת שאין לה חלופה מקצועית בישראל. כך מוסבר למשל הפטור במסמכי הפטור של משרד הבריאות מ-2019 כי ״ברחבי הארץ קיימים כיום רק שני גופים המפעילים אשפוזיות לגמילת בני נוער וצעירים: העמותה (רטורנו)…מפעילה אשפוזית לבנות נוער וצעירות בלבד ועמותת מלכישוע לבני נוער וצעירים בלבד…מאפיין ייחודי נוסף של שתי האשפוזיות הוא שבסמיכות לכל אחת מהן יש קהילה טיפולית המופעלת בידי משרד הרווחה…העמותה פועלת לשביעות רצונו המלאה של המשרד״. היקף ההתקשרות של משרד הבריאות עם רטורנו הוא 17.6 מיליון שקל לשנים שבין 2019 ל-2023, והמחזור השנתי של רטורנו ב-2019 היה כמעט 26 מיליון שקל.
לאורך השנים רשמה העמותה הצלחות לא מעטות בתחום הטיפולי והיא צמחה להפעלת תכניות גמילה נוספות שלא כוללות אשפוז במקום, בין היתר את התכנית לטיפול בצרכני שירותי זנות עבור משרד הבריאות. כפי שהעיד ח״כ ארבל, מדובר במסגרת דתית, אבל רבים מהחוסות והחוסים במקום הם לאו דווקא דתיים, וכך גם במקרה של אנשי הצוות.
כדי לקיים את ״מערך היחסים של ההפרטה״ כפי שמגדירים אותו במשרד הרווחה, נמנע הדרג הפקידותי במשך שנים מכל עיסוק בזכויות העובדים בעמותות ובחברות המפעילות מסגרות כמו רטורנו, כדי שלא ליצור זיקת עובד-מעביד. עובדי רטורנו שניסו להתאגד במסגרת ארגון ׳כוח לעובדים׳, הכריזו מספר פעמים על סכסוכי עבודה של צוותי ההדרכה, ועל שביתה באוגוסט 2020 אחרי טענות חמורות של סיכון העובדים והחוסים בתקופת סגרי הקורונה (במהלכם נדבקו כמה מהחוסים והמדריכים), פגיעה במסגרת הטיפולית, בזכויות ובשכר העובדים.
״המשרד לא מטפל ביחסי עובד מעביד״, אומר גורם שהיה חלק מצוות הייעוץ של השר שמולי בזמן שכיהן כשר הרווחה. ״כששמולי בא למשרד ושאל מה אפשר לעשות, הם אמרו לו שהם לא יכולים להתערב ביחסי עובד מעביד מבחינה משפטית. בפועל ההתקשרות עם המפעילים היא מכרז עם התקשרות משפטית….הייתי בשוק מזה כשהבנתי מה קורה ואת היחס של עוס״יות לעומת כוח אדם של רכזים ומדריכים. שרוב כוח האדם לא מקצועי ואין מקצועיות או תודעה של אנשי משרד הרווחה למצב. אני חושב שצריך שינוי מהיסוד, והמשרד לא עושה כלום בשביל זה. הוא לא אוסף מידע ולא יודע מה קורה במסגרות״.
״הייתי בשוק מזה כשהבנתי מה קורה ואת היחס של עוס״יות לעומת כוח אדם של רכזים ומדריכים. שרוב כוח האדם לא מקצועי ואין מקצועיות או תודעה של אנשי משרד הרווחה למצב. צריך שינוי מהיסוד"
הסובלים העיקריים מהמצב הזה, היו צוותי המדריכים בקהילות רטורנו השונות. באוגוסט 2020, בעקבות ההכרזה על שביתה, התראיין דני, מדריך ברטורנו בתכנית ״סדר יום״ של קרן נויבך, והדגיש שהמדריכים מבקשים לדבר לא רק על מה שעובר עליהם, אלא גם להשמיע את קולם של הילדים, כמי שמלווים אותם 24 שעות ביממה. ״בעצם המקום הזה משמש מקום לגמילה מסמים וטיפול, חלק מהנערים מגיעים בצו רווחה, או בצווי בית משפט, תחת השגחה״, סיפר. ״העבודה מאוד מורכבת. מלתת להם כלים פרקטיים של איך לחיות ביומיום, אחריות על זמנים, היגיינה, עד לטיפול רגשי ובניית אמון, לתת להם כלים כדי שיוכלו לצאת לחיים…זו עבודה עם מכורים…אנחנו לא מקבלים את ההכשרה המספיקה שם בתוך המערכת…אנחנו צריכים מישהו שיכוון אותנו המדריכים, אבל אף אחד לא נערך לזה בהתאם״.
לטענת העמותה כי מפקחי משרד הרווחה ביקרו ברטורנו באופן יומיומי בתקופת סגר הקורונה (במהלכה המדריכים שהו בבידוד עם הנערים במשמרות שנמשכו על פני ימים רבים) אמר דני, ״אני לא ראיתי שום מפקחים או את אנשי ההנהלה במשך עשרה הימים שהייתי שם…היינו במחסור רציני של כוח אדם ורטורנו שלחו לנו שני נערים בוגרים של המקום, שאחד מהם הם רוצים להעסיק אותו כמדריך, זרקו אותו לשם בלי הכשרה בלי ליווי – תתמודד. והוא היה שם עשרה ימים, הנער השני בכלל עושה עבודות שירות״. בסופו של דבר, כמה חודשים לאחר אותו ראיון, ההתארגנות רוסקה, והמדריכות והמדריכים שהיו מעורבים לאורך השנים בנסיונות ההתאגדות מצאו את עצמם מחוץ לרטורנו.
"אנחנו לא מקבלים את ההכשרה המספיקה שם בתוך המערכת…אנחנו צריכים מישהו שיכוון אותנו המדריכים, אבל אף אחד לא נערך לזה בהתאם"
אלא שלא רק הנושא הטכני של זיקת ההעסקה הוא הגורם להפיכתם של צוותי ההדרכה במסגרות הרווחה לשקופים בעיני מי שאמורים להיות אמונים על הצד המקצועי. בראיון בתכניתה של קרן נויבך ב-6 לאוקטובר האחרון, חשפה איריס פלורנטין, סמנכלית בכירה לשירותים חברתיים במשרד הרווחה, את משנתו המקצועית של המשרד בכל הנוגע למדריכים ואת פער המעמדות בינם לבין העובדים הסוציאלים.
״המדריכים באים בדרך כלל לתקופת זמן קצרה, הם בדרך כלל סטודנטים…וגם אין להם יכולת להתקדם בתפקיד הזה״, אמרה. ״הם באים אלינו לשנתיים שלוש…שנתיים שלוש זה לא מעט זמן…זה יפה מאוד…אני לא מדברת על עובדים סוציאלים…מאוד חשוב שהחבר׳ה האלה יהיו צעירים, שהם יהיו בנקודת זמן שהם מבינים את החברה והגיל הקרוב. אני לא מצפה שאנשים כאלה שעושים את העבודה הזאת ישארו יותר משנתיים שלוש….ואז אנחנו נלמד אנשים נוספים לעשות את זה. זה לא תפקיד שהוא פרופסיה שיש בתוכו אופק קידום״.
"המדריכים באים בדרך כלל לתקופת זמן קצרה, הם בדרך כלל סטודנטים…וגם אין להם יכולת להתקדם בתפקיד הזה"
הדברים הללו של פלורנטין סותרים לחלוטין את תפיסות המחקר המקצועי בתחום. כך למשל מציינת נציבת תלונות ילדים ונוער בהשמה חוץ ביתית בדוח הסיכום השנתי שלה כי ״…החניכים לא מרגישים בטוחים, כאשר המבוגר האחראי מבוגר מהם בשנה או שנתיים״, ובסעיפי ההמלצות היא מציינת כי יש לקבוע תנאי סף לתפקיד ההדרכה, להגדיר תכנית חפיפה שתאפשר לבחון את התאמת המדריך לתפקיד ו״בניית תכנית עידוד ליציבות בתפקיד לפחות לחמש שנים״. גם מכון ברוקדייל הבהיר כבר ב-2018 במחקר שבחן את מצב המדריכים במסגרות לנוער בסיכון כי ״המדריכים החינוכיים העובדים בפנימיות הם הדמויות המרכזיות האחראיות לטיפול היום-יומי בחניכים בפנימייה. ישנן עדויות לשחיקה גבוהה של המדריכים ולתחלופה רבה בקרבם, ועולות תהיות עד כמה המדריכים מקבלים הכשרה ותמיכה הולמות כדי שיוכלו לבצע את תפקידם באופן העונה על צורכי החניכים. בעולם, וגם בארץ, גוברת ההכרה כי יש להשקיע מאמצים בשדרוג התפקיד ובהפיכתו למקצוע מוכר (פרופסיה)״.
הצורך במדריכים מנוסים, שעברו הכשרה ומקבלים גיבוי מקצועי וליווי טיפולי, מתגבר עוד יותר כשמדובר במסגרות אשפוזיות מורכבות כמו פנימיות פוסט אשפוזיות או כאלו שמטפלות בהתמכרויות כמו רטורנו. לנושא ההתעלמות מהפגיעה הכרונית במדריכים מצטרף כשל נוסף של משרדי הרווחה והבריאות שלא השכילו במשך 30 שנות הקיום של רטורנו לפתח מסגרות מקצועיות נוספות לטיפול בהתמכרויות, והפכו את העמותה לסוג של מונופול בתחום, שזוכה לתמיכה של חברי כנסת חרדים, הפועלים למענם.
״החברה כולה אחראית. היא לא רוצה לראות את המקומות האלה״
״אם אני שם את העניין המחפיר של זכויות עובדים בצד״, אומר ש׳ שעזב את רטורנו כבר לפני כמה שנים, ״זה מקום שהיה חשוב לי מאוד וזה קשה לי לשמוע שזה המצב״. הוא נזכר איך במהלך שלוש וחצי השנים שעבד שם, צוות ההדרכה בנוער התמודד גם עם תנאים פיזיים מחפירים. חדר השינה שלהם היה חדר ללא חלון והמקלחת מלאת עובש. ״אתה לוקח נשימה עמוקה לפני שאתה נכנס״, הוא מספר, ״מדריכות נשים זה בכלל היה עניין. המקלחת והחדר שינה היו מופרדים, אז המדריכות היו צריכות לעבור במסדרון אחרי המקלחת ומרגישות מאוד לא נוח״.
"הצורך במדריכים מנוסים, שעברו הכשרה ומקבלים גיבוי מקצועי וליווי טיפולי, מתגבר עוד יותר כשמדובר במסגרות אשפוזיות"
נ׳ אומרת על האשפוזית ש״אנחנו, נשים מבוגרות, קיבלנו חדרון קטן, אי אפשר אפילו היה לקרוא לו חדר, מן חדר מסדרון עם שתי כניסות ודלת, והמיטה שלך מול השירותים של הצוות, אם מישהו נכנס לשירותים זה מול הפנים שלך. והוא צמוד לחדר ״קריז״. אז את חשופה לכל מה שקורה בחדר ה״קריז״. אי אפשר לנוח. מרוב הדריכות שהייתה לי, איבדתי שינה רצופה בלילה. נשאר בי איזה חלק שהוא ער כל הזמן, זה נשאר איתי גם היום״.
גם לא בזמן סגרי הקורונה, נושא האוכל תפס מקום מרכזי ברשימת הבעיות של המסגרת. ״סביב האוכל תמיד יש הרבה עניינים״, אומרת אחת המדריכות. ״יש לך תפריט שאין בו פירות או ירקות. אין. יש פסטה ובורקס״. נ׳ אומרת שה״מטופלות היו עולות במשקל…בשלושה חודשים שהבנות סגורות שם והתיאבון שלהן מתחיל לחזור…לפעמים הן יכלו לעלות 15 קילו למשל. היו המון שומנים ומוצרים זולים – פחמימות פשוטות וסוכרים, אין מחשבה בכלל על החשיבות של אוכל בריא. ניסינו לעשות מטבח אלטרנטיבי, לבשל לבד, כי בעינינו המדריכות זה היה לא בסדר. ניסינו לשפר את זה, אבל שוב, זה נופל עליך. את ממציאה לעצמך עוד תפקיד. לבשל אוכל״.
נשות ואנשי ההדרכה שמסרו את עדותיהם לתחקיר רואים את עצמם כעובדים מקצועיים וחדורי תחושת שליחות, וכמה מהם, אף שלא הופתעו, נפגעו בצורה אישית מהאופן שבו סמנכ״לית שירותים חברתיים במשרד הרווחה בחרה לבטל את המקצוע שלהם בתכנית ״סדר יום״.
כולם, ללא יוצא מהכלל מתארים בבהירות רבה את המחיר והמטען הנפשי שכל אחת ואחד מהם סוחבים גם תקופות ארוכות אחרי שעזבו את רטורנו והמשיכו בחייהם. נ׳ שבילתה חמש שנים מחייה המקצועיים בהדרכה ב״אשפוזית״ מנסה לנסח את המורכבות הבלתי נתפסת של המציאות אותה חוותה.
״בסופו של דבר אף אחד לא רואה אותנו במסגרות האלה, אז איך את יכולה לעבוד…לעוס״ים למשל יש איגוד ויש להם לאן ללכת ותמיכה. אבל המדריכות והמדריכות, אין להם גוף מארגן, או מייצג. ורובם אנשים שיצאו ממקום מוחלש ולא יכולים לעמוד על שלהם ואין להם שום ייצוג בנקודת כוח. המדריכות נוטות לתת הכל, אז הן מאוד מתקשות לדרוש את מה שמגיע להן. בסוף צריך להבין שהמדריכות אלה נשים שמתמודדות עם קשיים ומורכבויות לא פחות קלים מהמטופלות עצמן. אחת המדריכות לדוגמא, שבאה מעולם ההתמכרויות, חזרה להשתמש בסמים. אני לא רוצה להשמע כאילו אני אומרת שהמערכת זו הסיבה היחידה שזה קרה, יש גם את האחריות האישית שלה, אבל את חייבת תמיכה כל הזמן….מי שלוקח על עצמו לנהל מערכות כאלה, הוא חייב לראות את האתגרים שקיימים ולתת להם מענה. וזה רשלנות לא לעשות את זה״.
״החברה כולה גם אחראית היא לא רוצה לראות את המקומות האלה ולהתנער מזה. אבל זה חלק מהבעיות שיש לנו כחברה. חוסר היכולת להכיל אנשים אחרים, ולראות דברים, אז השוליים האלה, אתה צריך להשקיע בהם כי זה מקרין על כל החברה. אבל נדמה שלא באמת רוצים שה״נרקומניות״ האלה יקבלו טיפול, ושיגידו תודה על זה שהן לא ברחוב. המערכת מקבעת תת תנאים. ברטורנו יגידו לך ״את עושה עבודת קודש״ ותסתמי. כאילו את יכולה לאכול ולנשום ולהתקדם מקצועית עם התודה הזו״.
למשרד הרווחה הועברו שורה של שאלות ממוקדות בנושא, אבל המשרד בחר לא לענות על אף אחת מהן בצורה ספיציפית ורק מסר כי ״הפיקוח המחוזי של משרד הרווחה ביצע מספר ביקורי פתע במסגרת השיקום רטורנו בעקבות מידע שהתקבל אודות התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם התחייבות המפעיל כלפי המשרד. בעקבות זאת נערך שימוע למפעילי המסגרת שבמהלכו הובהר כי על רטורנו לתקן לאלתר את כל התקלות ולעמוד ביעדים של תכנית עבודה מעמיקה שגובשה על ידי הפיקוח המחוזי. בנוסף מונה למסגרת ולמפעיליה צוות מלווה שנמצא בקשר רציף וקבוע עימם לתקופה של חצי שנה. הובהר כי במידה והתכנית לא תיושם במלואה, התקשרותה עם המשרד תסתיים והנערים יופנו למסגרות חלופיות. משרד הרווחה והביטחון החברתי פועל להעניק את הטיפול הטוב ביותר עבור כל זכאי השירות ולא יהסס לסגור מסגרות שאינן עומדות בהתחייבויותיהן״.
ממשרד הבריאות נמסר:״מרבית השירותים במוסד רטורנו הם שירותים של משרד הרווחה ואינם קשורים למשרד הבריאות. למשרד הבריאות ישנה מסגרת אשפוזית בלבד עבור גמילה לבנות נוער. השירות מפוקח מתוקף חוק הפיקוח על מוסדות הגמילה והפיקוח הוא על ההיבטים הרפואיים בלבד. אין כל יחסי עובד מעביד בין משרד הבריאות לעובדי המקום. מטרת האשפוזית היא גמילה פיזית בשילוב עבודה רגשית לקראת העברתן של המטופלות למסגרות המשך של משרד הרווחה. נציין כי לא התקבלו תלונות על המקום. עיקר הטיפול הינו רפואי תרופתי הכולל מתן טיפול פסיכיאטרי לפי הצורך והחלק הפסיכוסוציאלי הינו מינורי בחלק זה של הטיפול.
המשרד שבע רצון מהטיפול הניתן ממסגרת האשפוזית ולאורך השנים המשרד ליווה באופן צמוד את האשפוזית על מנת לעדכן אותה בסטנדרטים המקובלים בטיפול ודרש שינויים לטובת הצלחת המטופלות. לא קיימת רשימת המתנה ארוכה לאשפוזית הבנות, הדרישה היא לנשים צעירות ועל כן המשרד לא ראה לנכון לפתח אלטרנטיבה. בנוסף, אין דרישה מהשטח עם דרישה להוספת מיטות למתבגרות. באשר לאוכלוסייה של נשים צעירות אכן יש צורך בהוספת מענים והמשרד פועל לפרסום מכרז״.
בתשובה לשאלה האם משרד הבריאות ערך או יזם מחקר בנוגע להצלחת הטיפול באשפוזית מסר המשרד כי ״אנו מביעים אמון מלא באיכות הגמילה המבוצעת במקום ומפוקח על ידינו. המשרד לא ערך מחקר כלשהו בתחום זה, המחקרים שבוצעו במקום התייחסו לשיטות טיפול פרמקולוגיות חדשות או לאפיון אוכלוסיית המטופלות עם שילוב של התמכרות התנהגותית והתמכרות לחומרים״.
על השאלות מדוע משרד הבריאות לא מטפל בנושא התנאים להם זוכים המדריכים במסגרת, ולא אוסף נתונים בנושא המדריכים, האם מקובלות על המשרד שעות ההעסקה הארוכות והתשלום לו זוכות המדריכות ומדוע משרד הבריאות לא התערב, ובדק לאורך השנים את התנהלות התשלומים ותנאי העבודה להם זוכות המדריכות, למרות עדויות ומחאות של הצוות (שהובילו גם לשביתות), מסר המשרד כי ״מדריכות באשפוזית אינן מועסקות ע"י משרד הבריאות. לא קיבלנו כל תלונה בנושא. לא ידוע לנו על סידור עבודה מסוג זה באשפוזית. אנו נבדוק את הנושא באמצעות המפקח ואם אכן קיים סידור כזה נדרוש תיקון של המצב. אנו לא מפקחים על נושא זה, אלה אם ישנן תלונות ולא נתקבלו תלונות״.
בנוגע לאירועי אלימות שהתרחשו ב״אשפוזית״, מסר משרד הבריאות כי ״באופן כללי קיים נוהל דווח של אירועים חריגים הכולל אירועי אלימות ובמידה ובמסגרת האשפוזית מתרחש אירוע מסוג זה הצוות מחויב לדווח תוך 24 שעות ידוע ראשוני ובהמשך יידוע מפורט יותר לחטיבת הרפואה ולמפקח. לא דווחו אירועי אלימות. לא ידוע על הגשת תלונות ולכן לא היה כל קשר עם המשטרה בנושא״.
תגובת רטורנו מאת אבי אקשטיין, מנהל היחידות הטיפוליות: "ארגון רטורנו הינו מוסד הפועל למעלה מ-20 שנה ומוביל בתחום הטיפול בהתמכרויות. הארגון מפעיל בין היתר כפר גמילה הממוקם ב'גבעת שמש' ונותן מענה טיפולי אישפוזי לצעירים וצעירות, בוגרים ובוגרות. בכפר הגמילה הממוקם באזור טבע יפהפה ומנותק מרעשי העיר, מפעיל הארגון גם חוות סוסים בה מתקיימת פעילות טיפולית, פינת חי וחממה טיפולית לטובת המטופלים. הארגון הוקם מאהבת אדם ועושה כל שביכולתו על מנת לסייע בהצלת חייהם של הסובלים מהתמכרויות, בני משפחתם וסביבתם. שנים רבות של מתן מענים טיפוליים לסובלים מהתמכרויות, ידע שנרכש ושיטות טיפול מבוססות משתקפות במאות ואלפי מטופלים ובני משפחותיהם שקיבלו את חייהם במתנה.
במסגרת הקהילות הטיפוליות אותם מפעיל הארגון ואשר גם מפוקחות ע"י משרד הרווחה וגם משמשות כספקיות שירות , אנו נמצאים עימם בדין ודברים. מטבע הדברים, איננו רשאים לפרט על תהליכי עבודה שמתקיימים בינינו לבינם אך נאמר כי המסגרות פועלות באופן המקצועי ביותר ועומדות בכל הדרישות הקיימות ואף הרבה מעבר להן.
נדגיש כי אף אחת מהשאלות שהציג לפנינו הכתב לא עומדת בדין ודברים בינינו לבין משרד הרווחה.
במענה לשאלותיכם אציין בראשית דברי כי אין כל קשר בין השאלות שנשלחו אלינו לבין המציאות בשטח,
עם זאת מאחר ונשאלנו אנו נצרכים להתייחס לדברים באופן קונקרטי וכך נעשה:
1. מבנה משמרות המדריכים פועל באופן כזה שטובת הנערים ותנאי העבודה של המדריכים הם שמהווים את השיקול גם כשמדובר בעלות גבוהה. מלבד מדריכים שנמצאים במהלך היום, לכל קבוצת נערים, בכל יום נמצא מדריך אחד שמסיים משמרת ונשאר לישון בקהילה בתשלום רק על מנת שבבוקר יוכל להשכים את הנערים בזמן ולתפקד עד בואו של המדריך היומי. זאת בנוסף למדריך לילה ער שהוא האחראי בשעות הלילה לתת מענה ככל שצריך.
2. מתחילת התפרצות מגפת הקורונה היו בקהילת הנוער, המורכבת מ-40 נערים ששוהים במקום ו-50 אנשי צוות, סך של 3 סבבים של בידודים קבוצתיים כשהאחרון שבהם היה במרץ 2021. על פי דרישות משרד הרווחה היה על כל 4 נערים להיות עם מדריך במתחם נפרד. המדריכים הנפלאים שלנו שחלקם היו צריכים בידוד בעצמם התגייסו ושהו עם הנערים. המדריכים שהו בתורנויות של יומיים עד שלושה ותוגמלו בשכר מוגדל ובבונוסים בשל המצב החריג (מבלי להתייחס לעובדה שהארגון לא שופה ע"י שום גורם בגין עלויות הבידוד). נציין כי הערכות של הפעלת מתחמי בידוד רבים הייתה מאתגרת במיוחד ודרשה שיתוף פעולה של כלל הארגון שהתגייס לדאוג לכל צרכי המבודדים ואף מעבר. נרכשו שולחנות טניס ומשחקי שולחן, פעילות לימודית ופעילות פנאי נעשו באמצעות הזום, מונו כוננים שיהיו זמינים לדאוג לכל בקשותיהם של המדריכים האחראים במתחמים וכל צרכי היומיום הגיעו לפתחי המתחמים לטובת המבודדים כולם – המדריכים והנערים.
3. במענה לטענה לגבי תנאי לינת המדריכים – בשנה האחרונה שמנו דגש על חידוש וריענון ריהוט חדרי המטופלים והצוות. כך, כל חדרי המדריכים שופצו וצוידו בריהוט חדש. כמו כן שופצו ונבנו חדרי המקלחות והשירותים של הנערים והצוות ובימים אלו אנו ממשיכים בתכנית לריהוט כל מגורי הנוער.
4. הטענה לפיה בשעות הערב הנהלת קהילת הנוער "מעדיפה" שהמדריכים בשטח לא יפנו אליה – אינה מתכתבת עם המציאות כיום. בשנה האחרונה התחלפו הצוות הניהולי המוביל של הקהילה ובכל ערב יש נוכחות של הצוות המוביל עד שעות הלילה. כמו כן ישנה תורנות בכל לילה ובסופי שבוע של 2 כוננים בזמן נתון שזמינים למענה לכל צורך.
5. במענה לנושא המזון המוגש בקהילות אשיב כי מזה כשנתיים שהמטבח שלנו מלווה על ידי תזונאית בכירה והתפריט המוגש הינו בריא, מוקפד, בכמות מספקת ומתחלף בכל שלושה שבועות. באופן שוטף נעשות התאמות ושינויים תוך למידה מהן המנות האהובות. בנוסף לארוחות הסדורות יש למטופלים שפע של פירות וארוחות ביניים על בסיס קבוע. נציין כי הקהילה היא ביתם של המטופלים ומהווה בית ועוגן עבורם וכל טענה שמרמזת על מטופלים רעבים הינה מופרכת ומקוממת. הרגישות והאכפתיות בנושאים אלו כמו בנושא דאגה לכל צרכי הנערים שאנו בית עבורם היא בראש סדר העדיפויות.
6. ביחס לשאלות בדבר אלימות של מטופלים כלפי צוות, וסחר בסמים אגיב בשאט נפש ואומר כי אנו מזועזעים מעצם הטענות ודוחים מכל וכל ייחוס להתרחשות אירועים שכאלו אצלנו.
7. ביחס לשאלות על כל 'ענישה' ו'בריחות' אשיב כי אנו פועלים כקהילה טיפולית המיועדת לבני-נוער ב'קצה הרצף' הנמצאים אצלנו תחת צו בית משפט. משימתנו העיקרית בתקופת השהות שלהם בקהילה עוסקת בשינוי דפוסי התנהגות, הקניית חוויית הצלחה והרגלי חיים בריאים. כך מלבד התהליך הטיפולי, במהלך תקופת השהות הנערים – שחלקם פרשו מכל מסגרת לימודית בשלב מוקדם מאד של חייהם – מסיימים בגרויות ומכינים את עצמם לגיוס.
טענה בדבר 'ענישה' מעידה על חוסר הבנה והכרות עם כלי הטיפול של הקהילה.
בענין ה'בריחות', מכיוון שאנו קהילה טיפולית ולא מעון נעול, האפשרות הטכנית של נער/ה לברוח קיימת בכל רגע נתון כאשר חובת המסגרת לדווח למשטרה על נער/ה שברח/ה והוא תחת צו. עם זאת הנערים בקהילה נמצאים בה מבחירה ורוצים בתהליך הטיפולי. אירועי הבריחות הינם נדירים כאשר על פי רוב גם בריחות הינן 'בריחות טיפוליות' אשר מזמינות את הנער להתמסר לתהליך.
לסיום אומר כי על פי הכלל הידוע ש'מי שלא עושה לא טועה', אני מאמין שבמהלך 22 שנות העשייה שלנו נעשו טעויות כאלה ואחרות – אולם לא טעויות מהסוג עליהם התבקשנו להגיב.
התאכזבתי כשנעניתי בשלילה להזמנתי אותך לביקור על-מנת לבחון את הדברים לעומק לפני פרסומם.
אנו מלאי אמונה ונמשיך לעסוק בכל הכוח בשליחות מיוחדת זו כאשר המניע בעבודתנו הוא הידיעה שאנו עוסקים בהצלת נפשות ממש.