ישנם עסקים שיודעים לנצל זמנים של משברים עולמיים (ופוליטיים מקומיים) להגדלת הרווחים שלהם באופן משמעותי. כיל (או כפי שהחברה נקראית מאז ה״מיתוג מחדש״ – ICL) היא בהחלט עסק כזה. החברה, שרשמה עלייה של 33 אחוז בשווי המניה שלה מאז תחילת השנה, הגיעה בשבוע שעבר לשווי שוק של 51 מיליארד שקלים והיא החברה הגדולה ביותר בבורסת ת״א.
כיל פרסמה ב-10 למאי כי דירקטוריון החברה החליט על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות ״בסך של כ-307 מיליון דולר ארה"ב״. אם נמיר את הסכום לשקלים, מדובר על מעל מיליארד שקלים. הרווח הגולמי של החברה ברבעון הראשון של 2022 יותר מהכפיל את עצמו בהשוואה ל-2021 ועמד על 1.24 מיליארד דולר, והרווח הנקי לבעלי המניות הסתכם ב־632 מיליון דולר.
עבור כיל, אין זמן טוב מזה לחזור ולהפעיל לחץ משמעותי על הממשלה הנוכחית, שנאבקת על הישרדותה, כדי שיעניקו לחברת הבת שלה, כיל-רותם את הזכות להשתלט על שדה בריר – שטח ענק נוסף, השייך לנו הציבור, שהחברה מבקשת להפוך לאתר כריית פוספטים.
שיטת הפעולה של כיל רותם לא משתנה מזה שנים. לדחוף את העובדים להוביל את הלחץ, כדי לשוות להתנהלות שלהם ארומה ״עממית״, שיוצאת מעובדי השטח תושבי הדרום, שמאויימים בחרב הפיטורים במידה שהחברה לא תקבל את השטחים ומשאבי הטבע שהיא דורשת. כמו שאפשר היה לצפות, היום מתקיימת הפגנה נוספת של העובדים. לפי הפרסומים של פעילי סביבה, העובדים יצאו ב-17 אוטובוסים מאורגנים למחאה מול הכנסת.
מי שלא חיכה רגע, ויום לאחר ההכרזה על רווחי הענק חסרי התקדים של החברה, פרסם פוסט המרמז על העתיד הוא חגי חורב, ״מנהל אקולוגיה ותשתיות פוספט ברותם״, הוא לעג לפעילים המבקשים להגן על הסביבה, והתעלם לחלוטין מהיקפי הזיהום האדירים של החברה המעסיקה אותו. עובד נוסף, ״מנהל הבטחת איכות״, פרסם שורה של ״נתונים״ ממסמך ״נתונים״ בעייתי של BDO שנכתב עבור כיל לפני כשנתיים.
עובדי קבלן ללא זכויות
לכן לא נותרה ברירה אלא לחזור על העובדות עבור הציבור, שמוצף שוב ושוב בהבטחות על כספי הענק שזורמים למדינה, בצורה אינטרסנטית שמתעלמת מהמחיר העצום שאנחנו משלמים. נתחיל בטענה המרכזית, הממוחזרת לעייפה, בה נתלים העובדים, כי במידה והחברה לא תקבל את הרשיון לכרות בשדה בריר ״מדובר בגורלן של 6,000 משפחות בנגב ו-3,000 משפחות נוספות בישראל״.
על פי דוחות החברה עצמה, כיל מצמצמת את מצבת העובדים שלה בישראל במשך שנים. אם ב-2013 עמד מספר כלל העובדים בכל החברות בנות על 5,238, ב-2021 ירד המספר ל-4,462. מתוכם, על פי אותו מסמך של BDO, רק 1,200 עובדים בכיל-רותם, רובם כנראה, תושבי הנגב. בדוח מוזכרים גם כ-3,200 עובדי קבלן בדואים להם החברה ״מספקת עבודה״.
מקור הנתון התמוה הזה, המוצג תחת הכותרת הלא אירונית בכלל ״תרומת רותם לצמצום פערים במגזר הבדואי״? מסתבר שמדובר בנתונים מהם בלתי אפשרי להבין האם באמת מדובר ב-3,200 עובדים. האותיות הקטנות מדגישות כי הם ״מועסקים על ידי ספקיה הישירים של החברה״, וכי מדובר ב״הקפי משרה משתנים״. לכן, לא ברור כלל על פני איזו תקופות זמן והיקפי משרה הועסקו אותם אלפי עובדים ומה היה השכר שלהם בהשוואה לעובדים הישירים.
האם באמת מדובר ב-3,200 עובדים? האותיות הקטנות מדגישות כי הם ״מועסקים על ידי ספקיה הישירים של החברה״, וכי מדובר ב״הקפי משרה משתנים"
ואם אנחנו כבר בענייני ״המגזר״. עובדי כיל בוחרים להתעלם לחלוטין מנתון כבד משקל אחר הנוגע לשדה בריר. על השטח המדובר, המתפרש על פני כ-26 אלף דונמים חיים אלפי בני אדם. נבהיר שוב. כיל מעוניינת לפנות שטח שעליו חיים מעל ל-11 אלף מאזרחי המדינה, וממשיכה להתנהג כאילו הם לא קיימים.
מי בדיוק יממן את הפינוי (שיכול להסתכם במיליארדי שקלים) ומה זה אומר מבחינת היחסים בין המדינה לבין האזרחים הבדואים שלה? כמובן שזה לא מעניין את החברה הפרטית שמצפה מהמדינה לא רק לתת לה את השטח כמעט בחינם, אלא לעשות את העבודה השחורה של פינוי האזרחים, כשהתשלום, שלא יהיה רק כלכלי, יושת עלינו הציבור כמובן. והנה לכם תרומה אמיתית ״לצמצום פערים במגזר הבדואי״.
התנערות המדינה מאחריות
לא פחות חמורה ההתעלמות של העובד הבכיר, ״מנהל אקולוגיה ותשתיות פוספט ישראל״, מהפגיעה הסביבתית הבלתי נתפסת המתלווה לפעולת המכרות של החברה. במסמך המדיניות (תמ"א 14ג) הדן בתכניות הכרייה ברמה הארצית מוסבר כי "שטחי כרייה והתשתיות הנלוות להם של פוספט ופצלי שמן, משנה סדרי עולם. מדובר בהיקף אדיר של שטחים שנפגעים, כולל החי והצומח שבהם ובסביבתם".
כדי להבין על מה מדובר בהקשר של ״מכרה פוספטים״, לא מדובר רק על סתם ״אבק״ כפי שחורב היה רוצה שתחשבו. הכרייה מתבצעת באמצעות קידוח של מחפרים הידראוליים ופיצוץ שכבות סלע עצומות. משאיות או דחפורים המצוידים במכשור מיוחד חושפים את הפוספט, ואז הוא מועמס על משאיות. מכיוון שה"כרייה" מתבצעת על פני השטח, הפיצוצים ופירוק הסלעים פוגעים קשות בנוף ומייצרים חלקיקי אפר ואבק, המהווים סכנה סביבתית ובריאותית.
גם במקרה הזה, אם נתעכב רגע על סיפור הכרייה ונבחן מה קורה בשטחים שרותם כורה בהם כיום, מרתק לראות כיצד התנהלות המדינה וההתנערות מהאחריות נחשפת בפנינו, כשהנציגים השונים סותרים את עצמם שוב ושוב.
בשנת 2009, במהלך דיון בוועדת המשנה הנפתית של מחוז דרום, לאחר שרשיון הכרייה כבר ניתן לחברה בשטח ענק נוסף הנקרא ״שדה חתרורים״ ב-2001, הסביר נציג המשרד להגנ״ס יעקב קמלמן כי הכרייה מתקיימת בניגוד להנחיות מאחר ואין פיקוח צמוד על ידי מפקח ייעודי על השטח מטעם היחידה האזורית לאיכות הסביבה בנגב המזרחי.
נריץ קדימה 13 שנה. מאז ועד היום, כלל האחראים, כולל משרדי הממשלה והמועצה, ממשיכים להתעלם מאותה ״הוראה מפורשת״. כך למשל הסבירה מנהלת היחידה לאיכות הסביבה בדיון של המועצה האזורית תמר, ב-2020 ש״בהתחלה סוכם שהפיקוח יעשה על ידי היחידה הסביבתית בסופו של דבר המפקח הוא של רט"ג. ההתקשרות הייתה של המועצה בנושא הפיקוח מול רט"ג, מה שהפך יותר מאוחר למפקח על כי"ל ועל כל אזורי הכרייה״.
אלא שברט״ג טוענים שנושא זה לא באחריותם, וכך גם על פי התשובה שהעביר גיא סמט ראש מנהל אוצרות טבע במשרד האנרגיה לד״ר שרית עוקד מעמותת ״רוצים לחיות בלי מכרות״ בפברואר השנה – ״…בהוראת תכנית המכרה (מס' 282/03/10), נקבע כי יש למנות מפקח מהיחידה הסביבתית לאיכ"ס נגב מזרחי הכפוף למהנדס הוועדה המקומית״.
ב-27 באפריל השתתפתי בדיון של ועדת הסביבה של המועצה האזורית תמר, פניתי ישירות אל מהנדס המועצה ושאלתי אותו מדוע במשך יותר משני עשורים מתעלמים הגורמים המפקחים מהוראה מפורשת ולא ממנים מפקח ייעודי שיהיה בשטח ויוודא שהעבודות מתבצעות על פי חוק ושלא נרשמות חריגות, אלא שהוא בחר להתחמק וטען שישנם ״כמה גופים שמפקחים״.
כמו כן נקבע בהוראות התכנית כי ישנה, באזורים שונים של השטח, הגבלה על החודשים בהם מותר לפוצץ את שכבות הסלע (כדי להגן על קינון עופות נדירים), וגם על כמות הפיצוצים המותרת. על פי תכנית ״חתרורים מזרח״, מדובר על ״שני פיצוצים״ מותרים בחודש, ותכנית ״שדה חתרורים״ הישנה יותר, על ״שני פיצוצים בשבוע״. אלא שעד היום, לא ברור כמה פיצוצים בשנה מבצעת רותם. מה שבטוח, על פי מעקב של פעילי סביבה בערד, ישנם גם מקרים של יותר משני פיצוצים בשבוע, ואפילו יותר משניים ביום.
מיליארדים בתרומה לזיהום
עובדי רותם משתמשים בנתונים של מסמך BDO כדי לחזור שוב ושוב על הטענה שהתרומה הכוללת של כיל-רותם לתמ״ג של כלכלת הדרום עומדת על 2.2 מיליארד שקלים בשנה. בואו נבחן לרגע את מה שלא נכלל במשוואה. בפועל, עד היום, משרדי הממשלה לא ביצעו הערכה מלאה של עלויות זיהום הקרקע ומי התהום, וזיהום האוויר ממתקני עיבוד הפוספט, שמגיעים למאות מיליוני שקלים בשנה. אבל על פי הערכות שונות, עלות הזיהום של מפעלי כיל השונים מסתכמת במעל מיליארד שקל בשנה.
כמו כן, על פי המשרד להגנת הסביבה, מפעל רותם ״אחראי לכ-80 אחוז מהפסולת התעשייתית המיוצרת בישראל מדי שנה בשנה ומחזיק אותה במאגרים בשטחי המפעל שהצטברו עד היום להיקף אדיר של יותר מ-100 מיליון מ"ק. המשך קיומם של מאגרי הפסולת מסכן את הסביבה, ומדובר בשיקום ארוך טווח, יקר ומורכב״. על פי המשרד, עלות השיקום של הר הפוספוגבס ורפש הפוספט, במידה שאכן תתחיל מתישהו, צפויה להימשך על פני 20 שנה ולעלות כ-325 מיליון שקל, אבל מדובר על ״אומדן עלויות״, ולא בגרסא סופית של המחקר.
לצד זאת, ״המפעל כבר גרם בפעילותו לזיהום של ממש של הסביבה כתוצאה מאגירת הפסולת התעשייתית האמורה. כמו למשל באירוע קריסת הדופן של אחת הבריכות התעשייתיות וזיהום נחל אשלים מתכולת הבריכה בשנת 2017 כמו גם זיהומים של נחלים ובריכות טבעיות – עין צין, עין עקרבים ועין בוקק. בגין אירועים אלו הוגשו כנגד רותם תובענות ייצוגיות (שבחלקן משתתפת המדינה) בהיקף של מאות מיליוני שקלים כל אחת״. על פי חוות הדעת הכלכלית, אסון נחל אשלים לבדו נאמד ב-370 מיליון שקלים.
בנוגע לעלויות החיצוניות של הזיהום מהכרייה, ב-2014 התפרסם במרכז מילקן לחדשנות, מחקר שנכתב על ידי אייל גלקין ועסק ב"עלויות החיצוניות בכריית פוספט בישראל". הוא אמד את עלות ה"ההשפעות החיצוניות" – העלות שהושתה על הציבור מכריית הפוספט הפוגעת בשטחי המדבר, תאונות דרכים וזיהום אוויר, נכון ל-2014 בסכום של כ-475 מיליון שקלים בשנה. מדובר על הערכת חסר משמעותית, כפי שגלקין עצמו מדגיש. "במחקר זה לא חושבו העלויות של מקרי קיצון אשר עלולים לקרות וכבר קרו בעבר״.
אבל אם העובדה שעד היום עוד לא התחיל שום טיפול בנוגע לפסולת התעשייתית של המפעל, מגיעה ההחלטה של המשרד להגנת הסביבה לאפשר לרותם דחייה נוספת להקטנת הפליטות של מתקני החברה.
כבר שנים שמתקני הייצור של מפעל רותם מככבים בראש ״מדד ההשפעה הסביבתית״ של המשרד להגנת הסביבה כמזהמים ביותר ולמרות זאת, אותו חגי חורב ״מנהל אקולוגיה״. קיבל בשנה שעברה הקלות בדרישות הסביבתיות לאחר ששלח מכתב בו הסביר ש״שעתידה של רותם תלוי בשדה בריר, אין כל הצדקה, הגיון ותועלת לחברה ולמשק בקביעת מועדים לתכנון וביצוע פרויקטים עתירי השקעות וארוכי טווח שיכול ולא יידרשו בכלל״.
אתם הבנתם את זה? אין טעם לצמצם זיהום את זיהום האוויר הנוכחי אם עוד חמש שנים, מסיבות כאלה או אחרות נסגור את המפעל. נזכיר כאן שוב, החברה שמחלקת דיבידנדים של 307 מיליון דולר והרוויחה ברבעון הראשון 1.24 מיליארד דולר, מבקשת לצמצם את ההשקעות בהפחתת הזיהום של אחת מחברות הבת שלה, (שבמקרה היא גם אחד המפעלים המזהמים ביותר בישראל) כי ״אין בהן טעם״ על פי החברה, והמשרד להגנת הסביבה מקבל את הבקשה.
תחלואה לא ידועה
זיהום סביבתי מוביל גם למוות ולתחלואה המכבידה על מערכת הבריאות שיכולה להסתכם במאות מיליוני שקלים בשנה. אז אולי אפשר לכמת את העלויות של הנזק הבריאותי של פעילות מפעלי רותם? גם כאן מתרחש מאבק של הפעילים במשך שנים, בנסיון לחשוף את נתוני התחלואה של העובדים. שיא אבסורדי נוסף נרשם בתחילת החודש כשתחקיר שקוף בנושא חשף כיצד משרד הכלכלה והביטוח הלאומי מגנים על החברה ומסרבים לספק נתונים.
ומה בנוגע לתשלומי המסים של כיל? בדיון שנערך בוועדת הכספים בפברואר השנה בנושא ״הפרטת משאבי הטבע לחברת כיל״, ח״כ עופר כסיף, שיזם את הדיון, הבהיר כי בין הטענות כנגד החברה ישנו גם ״פטור שקיבלו מפעלי ים המלח של כי"ל מחוב של 65 מיליון שקל דמי מים. גם פה אני מפנה את העניין למשרד המשפטים, משום שמשרד המשפטים נתן את הפטור הזה לא רק בניגוד להיגיון הבריא, גם בניגוד לחוק״.
עו"ד אריאל ברזילי מהתנועה לאיכות השלטון תיקן את החישוב של ח״כ כסיף כשהסביר כי ״הסכומים שבהם מדובר הם הרבה יותר גבוהים. לא מדובר ב-65 מיליון שקלים, מדובר ב-450 מיליון שקלים, משום שהפטור שניתן על ידי משרד המשפטים, אם הוא באמת ימשיך לעמוד, יהיה עד 2030״.
כמו כן, ישנו ״חוסר ההסכמה״ הנמשך בנוגע למסים נוספים שהחברה נדרשת לשלם למדינה. בדוח השנתי של כיל ל-2021 מצוין בין היתר, תחת ״עמדות מס לא וודאיות״, בנוגע לאופי החישוב של ״מדידת הרכוש הקבוע״, כי במידה ורשות המיסים בישראל תחליט… ויידחו לחלוטין את טענות החברה ביחס לנושא זה, התוצאה עלולה להיות גידול בחבויות ההיטל של החברה בסכום מצטבר של כ-237 מיליון דולר (כולל ריבית והצמדה ובנטרול הניכוי בחישוב מס החברות) לשנים 2016-2021״. להערכת החברה, סביר שעמדתה בנושא תתקבל.
וישנו העניין הקטן של היטל רווחי יתר. ״בחודש מרץ 2021, הגישה רשות המיסים לחברה שומה בגין השנים 2016-2017, הכוללת דרישה לתשלום היטל רווחי יתר בסכום של כ-77 מיליון דולר, בתוספת ריבית והצמדה. סכום זה משקף, בעיקרו, את הפרשנות השונה ביחס למדידת שווי הרכוש הקבוע. החברה הגישה השגה לרשות המיסים בגין שומה זו. נכון למועד הדוח, טרם התקבלה החלטה בקשר להשגה האמורה״.
באותו דיון בוועדת הכספים, כינה ח״כ אלון טל את כיל, ״עבריינית סדרתית״ והסביר כי ״לאורך כל הדרך הם בכל תיק מתחילים בהכחשה, הם מנסים להסתיר, הם מסכימים לדברים שלא מתקיימים… התחושה שלי שרווחי העתק שהם מרוויחים לא מוסיפים לטובת מדינת ישראל. אני רוצה לשמוע מכם איזו שהיא נכונות להתמודד עם החוק, איזה שהוא רצון להשאיר נגב קצת יותר בריא מאשר קיבלתם. אני מעריך את זה שאתם מעסיקים אנשים… אבל לא שמענו בפועל מדיניות כזאת. במקום להציע לנו תכנית לשיקום, אתם משלמים עוד ועוד כסף לעורכי דין כדי להתחמק. זה חייב להילקח בחשבון״.
ח"כ אלון טל על כיל: "עבריינית סדרתית. אורך כל הדרך הם בכל תיק מתחילים בהכחשה, הם מנסים להסתיר, הם מסכימים לדברים שלא מתקיימים"
אבל כל זה לא נלקח בחשבון. הרווחים של כיל, בניגוד לטענות העובדים, הם לא הרווחים של המדינה. כעת נעשה ברור יותר מתמיד שפקידי הציבור והרגולטורים שאנחנו משלמים את משכורתם, לא רק שלא עורכים חשבון מלא, מפורט ושקוף של העלויות האמיתיות המושתות על הציבור, ועל ידי כך מאפשרים לאנשי רותם להשתלט על הנרטיב, אלא שהם גם מוכיחים שהם לא מסוגלים לפקח כיאות על פעילותה הנוכחית של החברה, ולכן, המחשבה על כך שמי שאמורים לייצג את הציבור יעניקו להם מתנה נוספת על חשבוננו – שטח כרייה ענק נוסף, בלא שיש מי שיגן עלינו – מטרידה במיוחד.