כתבה זו הינה כתבת לוויין, המשתייכת לסדרת כתבות שלמה בנושא לחצי הכרייה של כיל בשדה בריר
דוח האחריות התאגידית של כיל מראה איך מנסחים את הנרטיב שישלוט בתודעת הציבור. "השפעתה של כיל על הכלכלה ואיכות החיים בנגב היא מרחיקת לכת", נכתב שם, "כגורם המפרנס כ-30 אלף משפחות, מרביתן באזור הנגב, כיל אחראית לחמישית מסך הפעילות הכלכלית בנגב ופעילותה של החברה חיונית לאיתנותו הכלכלית של האזור ולהמשך צמיחתו".
ההצגה הקבועה של התרומה הכלכלית, נעשית כדי להבהיר כביכול את חלקה הענק של כיל בכלכלת הדרום, אבל יותר מכל היא מדגישה את האבסורד שאליו נקלעו תושבי הפריפריה הדרומית בעל כורחם.
ככל שהמדינה מתעלמת מצרכיהם ולא משקיעה בפיתוח התשתיות, בשירותי הבריאות והחינוך ובעידוד עסקים חדשים, הם מאבדים את האפשרות לניידות תעסוקתית. ללא מקומות עבודה אחרים, הם הופכים שבויים בידי התאגידים המחזיקים מפעלי ענק ורוב עובדי הדרום נאלצים להסתפק בעבודות "כישורים נמוכים", המשלמות שכר נמוך יותר מזה שמשולם במרכז הארץ.
כך, בזמן שחלקם הכלכלי של משקי הבית בדרום מצטמק, חלקם הכלכלי של התאגידים שמקבלים עוד אישורים לניצול משאבי הטבע בדרום גדל. הם יכולים להציג צמיחה, אלא שאיתה צומח גם אי השוויון.
מלכודת הכישורים הנמוכים
לנתון על התרומה לתמ"ג של הנגב ולצמיחתו של האזור, שחוזר שוב ושוב בדף המסרים של כיל מזה שנים, ונשיא ומנכ"ל כיל רביב צולר השתמש בו במכתב האזהרה שנשלח לראש הממשלה, ישנה הערת שוליים קטנה. "מרבית הנתונים המוצגים לעיל מבוססים על מחקר שנעשה על ידי ד"ר מוסי רוזנבאום, ד"ר דניאל פרידמן וד"ר מיקי מלול מאוניברסיטת בן גוריון".
האקדמאים הנכבדים הללו הם כבר מזמן פרופסורים, ומאז שהוזמן המחקר על ידי כיל לפני יותר מעשר שנים, הפחיתה כיל את מספר המועסקים בישראל בכ-1,000 עובדים. (ב-2012 העסיקה החברה 5,495 עובדים בישראל וב-2019 ירד המספר ל-4,507). בכל הנוגע ל-5,000 ה"מועסקים במעגל השני" של כיל-רותם עליו חוזרים משרדי הממשלה והחברה עצמה – בתשובה לשאלה שהפנינו גם לכיל, גם למשרד האנרגיה וגם למשרד הכלכלה – "מה הכוונה ב-5,000 עובדים ב"מעגל שני", כיצד בדיוק הם "מועסקים" על ידי כיל-רותם", משרד הכלכלה הוא היחידי שענה.
על פי המשרד "עובדי מעגל שני הינם כל אותם עובדים אשר נמצאים במעגלים התומכים של המפעל עצמו, קרי העובדים שאינם עוסקים באופן ישיר בליבת עבודת המפעל. חישוב של המעגלים התומכים מתבסס אף הוא על המחקר האקדמי מאוניברסיטת בן גוריון, המשתמש במדד של "מכפיל תעסוקה". המשמעות של "מכפיל תעסוקה" (על פי המחקר, נכון ל-2010, המכפיל של כיל עמד על-6.47), היא מקומות עבודה שנוצרים כתוצאה מפעילות של כל אחד מעובדי המפעלים, ולא מדובר דווקא בעובדים המועסקים על ידי כיל. באותה המידה, כל עסק חדש שיוקם, יספק "עובדי מעגל שני", אבל הוא עדיין לא הופך למעסיק של אותם עובדים.
נתונים מעט עדכניים יותר בנוגע למצב הפעילות הכלכלית בנגב, בדגש על "המשך צמיחתו", נמצאים במחקר השוואתי של ארגון ה-OECD מ-2016, שבחן תתי אזורים גיאוגרפיים במדינות על פי היצע וביקוש לכישורים בשוק העבודה. המחקר מצא כי באזורי הפריפריה בישראל קיימת "מלכודת כישורים נמוכים": היעדר היצע עבודות מספק לבעלי כישורים בינוניים וגבוהים, לצד אוכלוסייה המאופיינת בכישורים נמוכים.
המשמעות של "מלכודת כישורים נמוכים" על פי ה-OECD, היא קושי לעבור לייצור ואספקת שירותים המבוססים על כישורים גבוהים, וקושי לפתח פעילות כלכלית יצרנית בעלת ערך מוסף למשק, שתיתן מענה ראוי לעובדי הדרום.
אי השוויון והקשיים בצמיחת כלכלת הדרום מתבטאים היטב בנתוני השכר שלו זוכים תושבי הנגב. בנובמבר 2019 פרסם המוסד לביטוח לאומי את סקר "שכר והכנסה מעבודה לפי יישוב ומשתנים כלכליים", והממצאים ברורים.
בתל אביב השכר הממוצע ב-2017 עמד על 11,606 שקל, ו-32.1 אחוז מהשכירים השתכרו עד שכר מינימום. בהרצליה השכר החודשי הממוצע היה 12,334 שקל, בהוד השרון 14,005, ובגבעתיים 13,133 שקל. בקריית גת, העיר שבה הוקם מפעל אינטל, בתמיכה חסרת תקדים של משאבי המדינה, עמד השכר החודשי הממוצע של תושב שכיר על 7,307 שקל. יותר מ-40 אחוז מהשכירים בעיר השתכרו עד שכר מינימום.
באופקים השכר החודשי עמד על 7,123 שקל, ו-44 אחוז מהשכירים השתכרו עד שכר מינימום. בנתיבות עמד השכר על 6,862 שקל בלבד, עם 46.7 אחוז שהרוויחו עד לשכר מינימום, בקריית מלאכי על 6,649 שקל, עם 44.9 אחוז מהשכירים שהרוויחו עד שכר מינימום. ערד עם 7,690 שקל לחודש ו-43.4 אחוז משתכרים עד שכר מינימום. במצפה רמון השכר החודשי הממוצע ב-2017 היה 7,254 שקלים עם 46.8 אחוז מהשכירים שמרוויחים עד שכר מינימום.
לעומת זאת, השכר החודשי הממוצע של תושבי הישוב הדרומי עומר, שתושביו מחזיקים במשרות "כישורים גבוהים", עמד על 16,675 שקל. בקרב היישובים הלא יהודיים בדרום, המצב קשה עוד יותר. ברהט השכר החודשי הממוצע עמד ב-2017 על 5,389 שקל, כש-56.7 אחוז מהתושבים השכירים הרוויחו עד שכר מינימום. בחורה 6,112 שקלים עם מחצית מהשכירים שמרוויחים עד שכר מינימום, ובערערה השכר הממוצע – 6,631 שקלים.
"התעשייה הזו מנציחה תעסוקה ספציפית והומוגנית לאוכלוסייה שלנו פה בנגב", אומרת סיוון כהן אביטן חברת מועצת העיר ערד. "במקום שנבקש עוד פארק הייטק, עוד מוסדות אקדמאיים, עוד בית חולים – אנחנו מנציחים עבודת כפיים ועבודת קבלן של דור ג' בכיל. ערד הפסיקה ליהנות מפרויקטים כמו מימון מועדוניות מאז שהיא מתנגדת להקמת המכרה. בזמן שהחברה לא משלמת תמלוגים כמו שהיו צריכים לשלם". (ראו הרחבה – ״הכנסות: 5.6 מיליארד דולר. פילנתרופיה: 8 מיליון״).
במקום שנבקש עוד פארק הייטק, עוד מוסדות אקדמיים, עוד בית חולים – אנחנו מנציחים עבודת כפיים ועבודת קבלן של דור ג' בכיל
צולר ממשיך וטוען במכתב ששלח לראש הממשלה כי החברה "אחראית" לתעסוקה של כ-6,000 מעובדי הדרום – כ-1,000 בהעסקה ישירה והשאר ב"מעגל מועסקים שני". איך הטענה הזו מתיישרת עם הנתונים בדוח האחריות התאגידית, המספר לנו שהחברה מפרנסת "30 אלף משפחות בישראל, מרביתן באזור הנגב"? גם לא ברור בכמה עובדי קבלן מדובר באותו "מעגל משני", לצד ספקי שירותים עצמאיים לחברה, שמסתפקים בשכר נמוך.
תקועים באשכול
גם אם נניח שכיל-רותם משלמת שכר גבוה בהרבה מהממוצע לכל 1,000 עובדיה הישירים בדרום, החשיבות שהיא מקנה לעצמה בצמיחה החיובית של 487 אלף העובדים בדרום מתפוגגת מול בדיקה חדשה של הביטוח הלאומי. הבדיקה העלתה שבזמן שבמחוזות השרון ותל אביב אחוז המשתכרים עד שכר מינימום ירד בין השנים 2000 ל-2017 בכ-10 אחוז ובאזור אשקלון ב-12.4 אחוז, במחוז באר שבע והדרום הוא נותר כמעט ללא שינוי (ירידה של חצי אחוז).
זאת אומרת ששיעור העובדים השכירים והעצמאים בדרום שנאלצו להתקיים משכר מינימום נותר על כ-40 אחוז על פני 17 שנה. האחוזים האלו מייצגים כ-200 אלף בני אדם, נשים וגברים העובדים בדרום ונאלצים להתפרנס בדוחק, והוא מדגיש עד כמה פערי השכר בתוך הפריפריה הדרומית זינקו והגדילו את אי השוויון.
שיעור העובדים השכירים והעצמאים בדרום שנאלצו להתקיים משכר מינימום נותר על כ-40 אחוז על פני 17 שנה
התפיסה בקרב כלכלנים במערב במאה ה-20 הייתה שיש להתמקד בצמיחה. ההנחה היתה שככל שהצמיחה תגבר, היא תשפיע חיובית על אי השוויון. אלא שבשנים האחרונות, במיוחד מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008, מאות מחקרים מתמקדים בבחינה של השפעת אי השוויון על הצמיחה הכלכלית, כשהתוצאות מראות שאי שוויון גבוה פוגע בצמיחה בת קיימא.
המשמעות היא שנתוני תמ"ג על צמיחה יכולים להיות מאוד מטעים כשרק מגזר מסויים נהנה מאחוזי צמיחה גבוהים שמשפיעים על הממוצע לטובה, בזמן שחלק גדול מהאוכלוסייה מידרדר כלכלית ונקלע לקשיים ולעוני.
לכן אומץ מונח חדש שמתייחס להתרחבות אי השוויון בזמן צמיחה: "צמיחה מכלילה" (inclusive growth). צמיחה מכלילה, כשמה כן היא, מבקשת להכליל את האוכלוסייה כולה בפירות הצמיחה, ולא לבחון את חוזקה הכלכלי של מדינה רק על פי התמ"ג.
הנתונים בנוגע לישראל מראים שהצמיחה המכלילה פסחה על רוב יישובי הנגב. המדד החברתי הכלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרג כל יישוב על פי עשירונים של איתנות כלכלית (מ-1, העני ביותר ועד 10, העשיר ביותר). מודל המחקר נשען על 14 משתנים הכוללים בין היתר נתוני מקורות כספיים, צפיפות דיור, תעסוקה ומצוקות כלכליות וחברתיות.
על פי הלמ"ס, ב-2015 ערי נפת באר שבע והדרום (ללא המועצות האזוריות שחלקן ממוקמות גבוה יותר), יחד עם היישובים הבדואים נכללו באשכולות 1 עד 4. העיר באר שבע עצמה היתה היחידה באשכול 5. כל הרשויות מהמגזר הערבי-דרוזי בדרום מצויות באשכול הנמוך ביותר (1), וערים ומועצות יהודיות כגון מצפה רמון, נתיבות, אופקים וירוחם ממוקמות באשכול 3, וקריית גת, ערד ודימונה באשכול 4.
מאז 1995, אף אחד מהיישובים לא עלה באשכול, מלבד קריית גת. אופקים וירוחם היו בעבר באשכול 4, ערד באשכול 6, עם השנים הן הפכו לעניות יותר.
מי שנהנים מצמיחה הם שלושת יישובי הלווין של באר שבע: מיתר (אשכול 8), להבים ועומר (אשכול 9), שם מתגוררים גם כמה עובדים בכירים של כיל. עין תמר ונאות הכיכר, שניים מששת יישובי המועצה האזורית תמר (הכוללת 1,400 תושבים בסך הכל) שאיזור התעשייה מישור רותם וחלק משטחי הכרייה של כיל נמצאים בשטחה, מוקמו באשכולות 7 ו-8.
11 מיליון סיבות לכעוס
יישובי הדרום סובלים מאי השוויון הקיצוני בישראל גם על פי מדדים אחרים. יוזמת "חיים טובים יותר" (Better Life Initiative) של ה-OECD, המודדת את איכות החיים בכל המדינות החברות בארגון, פרסמה השנה את המדדים ל-2018, ומצאה כי בישראל קיים אי שוויון חמור בכל הנוגע לתוחלת החיים בין אזורים שונים (בהתבסס על השכלה), מחסור בתמיכה סוציאלית, אי שוויון בהכנסות, ובשכר על בסיס שעות עבודה ארוכות.
כדי להבין למה מתכוונים ב-OECD כשהם מציגים את הפערים בתוחלת החיים, צריך רק להסתכל על נתוני הלמ"ס. על פי הלמ"ס, "תוחלת החיים נמצאת במגמת עלייה מתמדת, אם כי בשנים האחרונות קצב העלייה הואט". ככל שהמדד החברתי-כלכלי של היישוב גבוה יותר, "כך סך התמותה ביישוב, התמותה ממחלות לב, תמותת תינוקות, הימצאות סוכרת ושיעור שחרורים מאשפוז נמוכים יותר".
למרות שישראל עדיין ממוקמת באחד המקומות הגבוהים בעולם במדד תוחלת החיים, הפערים בין תושבי הדרום למרכז משקפים הבדלים משמעותיים. בזמן שברמת גן הממוצע עומד על 84.6 שנים (הרבה מעל ממוצע ה-OECD, שעומד על 80.5 שנים), תושבי הדרום הערבים יחיו בממוצע רק עד גיל 79.7, והיהודים עד גיל 82.
בזמן שברמת גן ממוצע תוחלת החיים עומד על 84.6 שנים, תושבי הדרום הערבים יחיו בממוצע רק עד גיל 79.7, והיהודים עד גיל 82
באי השוויון בחינוך אנחנו כבר תופסים את המקום הראשון על פי ה-OECD. הפערים בתוצאות מבחני "פיזה" מעלים תמונה מדאיגה מאוד לגבי עתיד ישראל. ההבדלים הכלכליים משפיעים בצורה ברורה על הישגי התלמידים, כשהתלמידים מאזורים מבוססים, שקיבלו ציונים גבוהים הותירו הרחק מאחור תלמידים מאזורים מוחלשים, שהתקשו בבחינות וקיבלו ציונים נמוכים.
ב-OECD מציינים כי לא התקבל מידע בנוגע ל"חוסר ביטחון כלכלי", או "נטל יתר של הוצאות הדיור" בישראל, אבל ש"תחולת העוני" (על פי מדדי הביטוח הלאומי) עמדה בקרב משפחות על 18 אחוז.
על פי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שעוסק ביוקר המחייה בישראל, נתוני העוני בקרב משפחות עובדות (במשולב עם יוקר המחייה בישראל, שגם נבדק על ידי ה-OECD, בשיתוף עם האיחוד האירופי – "שווי כוח קנייה" – PPP) מצא שבהסתמך על השוואת מחירים של 3,000 מוצרים ושירותים הניתנים בישראל "רמת המחירים בישראל גבוהה בשיעור של כ-22.8% מהרמה בהינתן התוצר לנפש".
מבין כל מדינות הארגון, רק ארה"ב מקדימה אותנו באי השוויון ביחס שבין ההכנסות של 10 אחוז מהתושבים המרוויחים את השכר הגבוה ביותר, לבין 10 אחוז העובדים בתחתית טבלת השכר, המועסקים במשרה מלאה.
גם במקרה הזה, ה-OECD מסתמך בין היתר על ממצאי הלמ"ס. על פי "דוח פני החברה בישראל" מ-2019, "שיעורי העוני בישראל גבוהים משיעורי העוני במדינות האיחוד האירופי", זאת למרות ש"בישראל אחוז הגרים במשקי בית ללא משתתפים בכוח העבודה נמוך מהאחוז במדינות האיחוד האירופי". הם גם מדגישים כי "שיעור הסיכון לעוני הגבוה ביותר נמצא בקרב משקי בית ביישובים פריפריאליים".
ואם כבר מדברים על אי שוויון, שכר המינימום נכון לינואר 2020 עומד על 5,300 שקל לחודש, 63,600 שקל בשנה. שכר הבסיס השנתי של המנכ"ל צולר ב-2019, על פי דוחות החברה עמד על כ-2.4 מיליון שקל, ועלות שכרו השנתית עמדה על 3.2 מיליון דולר (כ-11 מיליון שקל). עלות שכרו של יוחנן לוקר, מי שהיה יו"ר דירקטוריון כיל עד ליוני 2019 עמדה על 1.8 מיליון דולר עבור חצי שנה, וסך עלות השכר של חמשת מקבלי השכר הגבוה בחברה הסתכמה ביותר מ-33 מיליון שקלים.
כמות על פני איכות
מדד חמור נוסף שמופיע ביוזמת "חיים טובים יותר" של ה-OECD, המציב אותנו במקום הראשון השלילי, הוא אי השוויון ברמות ה"חשיפה לזיהום אוויר חיצוני", שנלקח מנתונים שסופקו על ידי ארגון הבריאות העולמי. ההערכה של ה-OECD ושל מחקרים ישראלים, היא שהעלות הכלכלית ("הערך הסטיטסטי של החיים" – VSL) של זיהום האוויר בישראל מגיעה ליותר משבעה מיליארד דולר בשנה. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, הזיהום באיזורי התעשייה של רמת חובב ומישור רותם בדרום, שבהם נמצאים בין היתר גם חלק ממפעלי כיל, הוא מהגבוהים בארץ. (ראו הרחבה – ״האוויר שאנחנו לא נושמים״).
בנוגע לאפשרויות הכלכליות העתידיות ולבריאות התושבים, כהן אביטן מסבירה כי "יכול להיות שהקמת מכרה הפוספטים תשמר משרות למשך תקופה מסוימת, אבל היא לא תביא להוספה של מקומות תעסוקה. המנוף הכלכלי המשמעותי הוא התיירות, ואם נפגע בבקעת ערד ובנחל קינן ונפגע באוויר, אז אנשים יעדיפו לא לבוא לכאן. התיירות מאוד מתפתחת בעיר, זו סצנה שיותר ויותר נחשפת בתקשורת. הענף לא ייגמר אחרי כמה שנים. הוא הרבה יותר נכון לעיר גם מבחינה בריאותית, גם מבחינת שמירה על הנוף ובעלי החיים במרחב, וזו כלכלה מקיימת – הכסף נשאר בעיר".
כשכהן אביטן מדברת על כלכלה מקיימת, היא מתייחסת לאופן החישוב הכלכלי שמועדף כיום בעולם לבחינת חוסן ואיכות כלכלית. החישוב שנקרא "מעבר לתמ"ג", בא להחליף את ההתבססות על התוצר המקומי הגולמי, שידוע כמדד בעייתי.
בפרלמנט האירופי מקדמים במרץ את יוזמת "מעבר לתמ"ג" (Beyond GDP) בשיתוף ה-OECD. עיקר הביקורת כלפי בחינה של מדדים כלכליים על פי תמ"ג, שהוא משקף "כמות פעילות כלכלית" (economic quantity) ולא "איכות כלכלית" (economic quality), ורווחה חברתית.
התמ"ג מעריך בגסות עסקאות כספיות על סמך צריכת המוצרים והשירותים שיוצרו במדינה במהלך שנה. הוא אינו מודד את אופן חלוקת ההון, ובפועל הוא למשל משקלל פגיעות כלכליות-חברתיות ומתעלם לחלוטין מהיבטים חשובים שמגלמים גם ערך כלכלי משמעותי, כגון שמירה על משאבי טבע ואיכות הסביבה, קיום משקי הבית ופעילות קהילתית.
יוזמת "מעבר לתמ"ג" מנסה לבצע את התיקונים הנדרשים כדי לזהות את המציאות הכלכלית-חברתית-סביבתית שבה אנו חיים ולייצר יעדי פיתוח בני קיימא (SDG), כשתופעות כמו זיהום סביבתי של מפעלים, גידול באי שוויון, וחוסר שקיפות של הסקטור הפיננסי והציבורי מתוייגים כ"זליגות כלכליות שליליות", שיש להן השפעה ניתנת לכימות.
כשהדגש הכלכלי הוא על כמות ולא על איכות, התוצאה היא אימוץ מדיניות שאינה בת קיימא, הפוגעת באיכות החיים של האזרחים בהווה, ומסכנת את איכות החיים של הדורות הבאים. לכן הבחירה של צולר לציין במכתב דווקא את תרומתה של החברה לתמ"ג בדרום ברורה.
כנגד הסטגנציה בשכר של 40 אחוז מהמועסקים, והצטמקות הפעילות הכלכלית של היישובים, חלקה של החברה בתוצר בדרום גדל. הוא מגלם בתוכו גם את ההוצאות על כריית משאבי טבע; את עלויות השיקום של הזיהום הקשה שלו הייתה אחראית בנחל אשלים (המוערך במאות מיליונים); את ההשקעה שלה כיל מחוייבת על פי "חוק אוויר נקי"' להקטנת זיהום האוויר מהמפעלים שלה.
"במקום שהמדינה תעשה מה שטוב למדינה ולתושבי הנגב, היא עושה מה שטוב לבעלי ההון. זה חייב להשתנות", אומר גילי סופר, תושב ערד שנאבק נגד הכרייה. "מדובר במיליארדים מהפוספטים שעידן עופר יקבל במתנה. אני רוצה שכאשר רביב צולר יוציא את הנכדים שלו מהגן במרכז הארץ, אנשים יסתכלו עליו וידעו מה הבן אדם הזה עושה. שישאלו אותו אם הוא לא מתבייש לנצל את המצב ולעשות שימוש ציני בשעת חירום כלכלית ובעובדים".