לדף המסרים המעודכן של כיל הצטרף לאחרונה מושג חדש: "כלכלה מעגלית”, והם אוהבים להשתמש בו. "מה תעדיפו לשמוע קודם: את החדשות הטובות או הרעות?", הם כותבים באתר החברה, "בואו נתחיל מהרעות דווקא – אלו שאנחנו יודעים, אבל נוטים להדחיק בקלות: הכלכלה הגלובלית המסורתית, המעדיפה מודל צריכה ליניארי המבוסס על תהליכי 'קנה, השתמש והשלך', הביאה את כוכב הלכת שלנו למצב שמאיים על קיומו העתידי".
החדשות הטובות, על פי כיל, הן "שסדקים מופיעים בהדרגה במודל הזה, בזכות מגמות כלכליות, טכנולוגיות וחברתיות פורצות-דרך בכל העולם. אחת המגמות הללו היא הרעיון של כלכלה מעגלית. זוהי מערכת כלכלית המביטה מעבר למודל הקיים כדי לקדם שימוש מתמשך במשאבים והפחתת פסולת ככל הניתן".
כלכלה מעגלית היא מגמה חשובה שמקודמת כיום באיחוד האירופי והיא מפתחת אותה בעזרת מדיניות מתקדמת של מענקים, ליווי וסיוע לעסקים במחקר ופיתוח ובהסדרה. על פי עקרונותיה, ממש לא מדובר רק בהפחתת פסולת.
כל שרשרת ההפקה של המוצר – תכנון המוצר ועיצובו, בחירת חומרי הגלם, תהליך הייצור, אופן השימוש והצריכה של המוצר, וגם אופן פירוקו לשימוש חוזר/מיחזור בתום השימוש – מחוייבת להיעשות באופן שיתמקד ככל האפשר בצמצום ובהפסקת השימוש בחומרי גלם ראשוניים, משאבי טבע יקרים, ומקורות אנרגיה מתכלים.
הטיפול המקיף בצמצום הכרייה והשימוש במשאבי טבע ואנרגיה מהווה את נקודת הפתיחה של מדיניות הכלכלה המעגלית באיחוד האירופי, שבמסגרתו עוסקים גם במה שמכונה "חלופת האפס" – פיתוח דרכי השבה של חומרי גלם הכרחיים תוך ביטול הצורך בכרייה. בדיוק כפי שנעשה למשל, עם המפעל להשבת זרחן שכיל-אירופה מקימה בהולנד, המייתר את הצורך בכריית סלע פוספט. (ראו הרחבה – ״עתיד הזרחן בחרא״).
שמות מוכרים בדירקטוריון
בתוכנית הכלכלה המעגלית שמשרד הכלכלה מקדם ביחד עם המשרד להגנת הסביבה, הנושא של הפסקת השימוש במשאבי טבע לא זוכה משום מה למקום מרכזי. תחת התוכנית הלאומית לכלכלה מעגלית התחילו להפעיל במשרד הכלכלה מרכז ייעוץ, שישמש "כעוגן לאומי בתחום ההתייעלות במשאבים, ויספק למפעלי תעשייה שירותי אבחון וייעוץ מסובסדים מטובי המומחים בארץ ובעולם".
"שירותי הייעוץ הפרטניים יתבססו על ניתוח האתגרים וההזדמנויות של המפעל בתהליך הייצור שלו וזיהוי השיטות והטכנולוגיות, אשר יובילו להתייעלות במשאבים ולהפחתה במקור של זיהום ופסולות".
ללא ספק זוהי תוכנית ראויה וחשובה, אלא שכפי שעוז כ"ץ, מנהל מינהל תעשיות במשרד מציין בהודעת המשרד, הדגש הוא על סיוע ל"מפעלים קטנים ובינוניים לבצע קפיצת מדרגה בתחום הפריון והחדשנות".
בנוגע לאמירה של כ"ץ מסרו ממשרד הכלכלה כי "אמירה זו אינה נכונה, משום שהתוכנית מתייחסת להתאמות רגולטוריות שיאפשרו יישום והטמעה של כלכלה מעגלית, הן לעסקים הקטנים והן לתעשיות הגדולות".
בתגובה לשאלה "מדוע בתכנית הלאומית לכלכלה המעגלית שמשרד הכלכלה מקדם, הנושא של הפסקת השימוש במשאבי טבע לא זוכה להתייחסות", מסר המשרד כי "הנושא דווקא כן זוכה להתייחסות…במסגרת פרויקט "סמביוזה תעשייתית", שהופעל בשנה החולפת, נבחרו 4 חברות מפעילות לפרויקט במסגרתו הן ממפות פסולת של מפעלים מסוימים ויוצרות חיבור עם מפעלים אחרים, אשר עבורם פסולת זו משמשת כחומר גלם, ובכך נחסך שימוש בחומרי גלם בתוליים (משאבי טבע).
הפרויקט הוא אכן יוזמה מבורכת, אבל הדגש בפרויקט על פי המפעילות הוא "להפחית את כמות הפסולת הנשלחת להטמנה", יצירת תמריץ כלכלי לשימוש חוזר בפסולת, הסטת "פסולת מאתרי הטמנה", ו"הגדלת הרווח של החברות" על ידי "מכירת פסולת תעשייתית", והוא לא מתמקד בהפסקת השימוש במשאבי טבע (חלופת האפס). (למסמך התגובות המלא).
התוכנית הלאומית לכלכלה מעגלית פחות נוגעת לתעשיות הגדולות, שפוגעות אנושות במשאבי הטבע ואחראיות לרוב המוחלט של הזיהום התעשייתי
על פי משרד הכלכלה, "לאחר הליך מכרזי מורכב ומעמיק" מי שזכה להקים ולהפעיל את "המרכז להתייעלות במשאבים בתעשייה", בתקציב ממשלתי של 51 מיליון שקלים הוא "מרכז ויץ לפיתוח בר קיימא". בחינה של חברי דירקטוריון המרכז מעלה כמה שמות מוכרים.
יו"ר מרכז ויץ היא "ד"ר מרים (מיקי) הרן", שכיהנה בין השנים 2003 ל-2006 כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, ולאחר מכן ישבה כדירקטורית בחברת כיל במשך תשע שנים. (ראו הרחבה – ״הכנסות: 5.6 מיליארד דולר. פילנתרופיה: 8 מיליון״). שני חברי דירקטוריון נוספים הם אשר גרינבאום, ודני חן.
מי שזכה להקים ולהפעיל את "המרכז להתייעלות במשאבים בתעשייה" הוא "מרכז ויץ" שבראשו עומדת ד"ר מרים הרן, לשעבר מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה ודירקטורית בחברת כיל
גרינבאום כיהן כמנכ"ל (ממלא מקום) כיל בשנים 2016 עד מאי 2018, ועבד בכיל כ-40 שנה. חן היה באותם הזמנים המשנה למנכ"ל, ולפני כן, במסגרת אחד מתפקידיו היה מנכ"ל כיל-רותם. שניהם היו המנהלים הבכירים של החברה בזמן קריסת בריכת הפוספוגבס שזיהמה את נחל אשלים (אירוע שעדיין נמצא תחת חקירה פלילית), וכשכיל-רותם הוכרזה על ידי המשרד להגנת הסביבה כחברה המזהמת בישראל לשנת 2017.
בתשובה לשאלה שנשלחה למשרד הכלכלה, האם במשרד "לא רואים טעם לפגם ששלושה חברי דירקטוריון של מרכז ויץ קשורים לחברת כיל", ענה המשרד כי "מרכז ויץ לפיתוח בר קיימא, יחד עם ההסתדרות הציונית, נבחרו במכרז גדול ופומבי, להפעיל את המרכז להתייעלות במשאבים בזכות הניסיון העשיר שלהם בקידום התייעלות במשאבים והפחתה במקור של זיהום ופסולות בתעשייה. בין היתר, מרכז ויץ הוביל את פרויקט MED TEST בארץ, אשר הביא לתוצאות מרשימות מאוד של התייעלות סביבתית וכלכלית בקרב המפעלים שלקחו בו חלק".
ממרכז ויץ לא מסרו תגובה נכון למועד פרסום הכתבה.
"מישהו מקבל את הבור"
בזירות הדיונים השונות שמקודמות על ידי משרדי הממשלה בהקשר של כלכלה מעגלית, אפשר לראות כיצד ההתמקדות היא במחזור החיים של המוצר ואופן הייצור שלו במגזר הפרטי, בזמן שלא קיימת למשל שום התייחסות לוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) – העוסקת בין היתר באישור לפיתוח דרכים, תחנות כח, מתקני מים וביוב, אתרי סילוק פסולת, מתקני אחסון נפט, אתרי כרייה וחציבה, ועוד ועוד.
תוכניות הות"ל גוברות על תוכניות מתאר אחרות, כולל תוכניות ארציות. הן אינן עוברות סינון של ועדות נוספות, ולא נערך בהן דיון מאוזן ומקיף בין אנשי מקצוע עצמאיים לפקידי הממשלה.
ההשלכות של החלטות הות"ל משפיעות באופן ישיר ובהיקף בלתי נתפס על תכנון ושימור הסביבה, שימור השטחים הירוקים, הזיהומים שאליהם נחשף וההשתלטות של חברות פרטיות על משאבי הטבע השייכים לנו.
בתגובה לשאלה מדוע התוכנית לא מתייחסת לוועדה לתשתיות לאומיות, נמסר ממשרד הכלכלה כי "במסגרת התוכנית לכלכלה מעגלית, ישנו מיקוד בתועלות שהמגזר הפרטי יכול להניב בהיבטים של חדשנות, פיריון ושיפור מדדים סביבתיים. מיקוד זה הינו בליבת העבודה של משרד הכלכלה ולכן זה המיקוד של התכנית".
בישראל, בהקשר של תעשיית הפוספט, רק העלאת הרעיון של צמצום הכרייה מביאה את משרדי הממשלה לטעון שוב ושוב שמדובר ב"חיסול התעשייה כולה". זאת בלי שהם יטרחו לערוך בדיקה מעמיקה ומקצועית של החלופות שיאפשרו בניית כלכלה מעגלית אמיתית.
בזירת הדיונים הוירטואלית שקידם משרד הכלכלה בנושא כלכלה מעגלית, השתתף גם יוסי יוגב, שכיהן כסמנכ"ל אקולוגיה ותשתיות בכיל-רותם, והסביר שבהקשר של תעשיית הפוספטים "בסופו של דבר אתה כבעל הזיכיון מחויב אחרי שיקום הקרקע החזרה שלה לציבור, תהליך שהוא יקר ולא בהכרח נדרש… יש מצבים של לקחת אזור כזה והפיכה שלו למטמנה, ואז במקום לקחת ולשקם אותו ולהשקיע כסף מישהו מקבל את הבור הזה, עושה פעולות נדרשות ומשנה את ייעוד הקרקע וכולם מרוויחים. בנייה של מטמנות על בורות של למשל פוספט".
לטעמו של יוגב, תהליך שיקום המכרות שעולה לכיל מיליונים, לא ממש הכרחי. יש לו רעיון בהחלט מרשים: לקחת את אותן מכרות, שהכרייה בהן כבר גרמה להרס שטחים עצומים בעלי חשיבות סביבתית ולהפוך אותן למטמנות פסולת.
אסמכתא ציבורית למסמכים במימון חברה פרטית
הרעיון הזה מתכתב היטב עם המסמך ל"חלופות לאחסון פוספוגבס" שהגישה כיל למשרד להגנת הסביבה, ובה הציגה את האפשרויות השונות של הטמנת הפסולת המסוכנת הזו בבורות כרייה וחציבה שונים.
לאחר האסון בנחל אשלים הכריז המשרד להגנת הסביבה כי הוקם צוות מטעמו לבחון את חלופות הייצור של החומצה הזרחתית ואחסון הפוספוגבס. נאמן לעקרונות הכלכלה המעגלית, גם פה הסתמך הרגולטור על המשאבים של החברה הפרטית, כפי שמציינת כיל-רותם בפרק המבוא במסמך שלה – "בחינת החלופות המוצגת במסמך זה מהווה את מסד הנתונים לצורך גיבוש החלטת המשרד להגנת הסביבה".
בתשובה לשאלה מדוע צוות המשרד להגנת הסביבה מסתמך על "מידע הנאסף על ידי המפעל ולא מקיים בחינה עצמאית מקצועית משלו בנוגע לצורך בחלופות", ענה המשרד להגנת הסביבה כי "בדיקה זו בוצעה בהליך טרום תכנון סטטוטורי, אך בדומה להליכי תכנון ובהתאם לקבוע בתקנות התכנון והבנייה על מגיש התוכנית להגיש את תסקיר ההשפעה על הסביבה. רותם ביצעה זאת באמצעות חברה המתמחה בהגשת תסקירי השפעה על הסביבה ובבדיקת חלופות תכנוניות".
פרופ' אורי מינגלגרין ממכון וולקני, מומחה להתנהגות מיקרו-מזהמים בקרקע ומים, ומי שבעברו היה המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה מתקשה לקבל את תגובת המשרד. "במקום מתוקן מי שצריך היה לממן מחקר כזה, את כל הבדיקה הזו, הוא ממשלת ישראל", הוא אומר. "צריך להבין, גוף גם אם הוא מקצועי, מי שמממן אותו, אפילו בתת מודע, משפיע על תוצאות הבדיקה. לכן בדיקה בעלת חשיבות לאומית כזו, צריכה להיות ממומנת על ידי המדינה. במכרז שינוהל על ידי גוף ממשלתי, כלומר לבחור את מי שיעשה את הסקר, רצוי אולי לבחור גוף לא ישראלי, כלומר שאין לו קשרים עם כיל. זה מה שהיה צריך לעשות. כמובן שאם כיל מממנת את הסקר, אז אני לא טוען שמישהו עשה משהו לא בסדר, אבל יש פה ניגוד עניינים, ולא צריך להוכיח בניגוד עניינים שמישהו עשה משהו לא בסדר, צריך להימנע מזה".
המשרד להגנת הסביבה הוא לא היחיד כמובן שמשתמש בנתונים ובמחקרים שכיל מעבירה לו ומעניק להם אסמכתא "ציבורית". גם משרדי הכלכלה, האנרגיה, הפנים והאוצר מצטטים ומסתמכים שוב ושוב על מספרים והערכות של החברה בלי שהם מקיימים בחינה עצמאית משלהם בנושא.