קשה להבין כיצד מתאפשר לאלול לבצע שינויים מרחיקי לכת במבנה הטיפולי של חסות הנוער בלא שמתקיים פיקוח או דיון מקצועי במשרד. אבל מה שנעשה ברור, כפי שמעידים גם מסמכי ההתכתבויות הבין משרדיים וגם הדברים של נציגות הסיוע המשפטי, הוא שמאז שאלין אלול נכנסה לתפקידה כראש אגף תקון האחראי לחסות הנוער, לא גובשה "תפיסה אסטרטגית" לטיפול בבעיה, האגף מתנהל בחוסר שקיפות, וכמה מהתפקידים החשובים לא מאוישים, בראשם תפקיד מנהל חסות הנוער.
למנהל רשות חסות הנוער, או כפי שהוא מכונה בלשון החוק "הממונה על המעונות", ישנה סמכות חוקית שבצילה אחריות כבדה, מאחר והוא עומד בראשה של מערכת המספקת טיפול חוץ ביתי סמכותי בכפייה, המגביל את חירותם של נערים ונערות שמופנים אליהם על ידי בתי המשפט. למרות זאת, מאז שטלי יוגב, סיימה את תפקידה כממונה באוגוסט 2017, ועד ליולי 2018 התפקיד לא אויש. כשלבסוף נבחרה אחרי מכרז ממונה חדשה, היא עזבה את תפקידה לאחר כשלושה חודשים בלבד, למרות שהיא עדיין מופיעה כממונה באתר משרד הרווחה. נכון לעתה, אלול מחזיקה בתפקיד לצד היותה מנהלת האגף.
אתמול יצא דו"ח מבקר המדינה בעניין משרד הרווחה והליקויים החמורים הקיימים בו תחת השר כץ. בין היתר נכתב בדו"ח כי גב' אלול מונתה לתפקיד זמני של ממלאת מקום המנכ"ל "על אף התנגדותו הנוקבת והנחרצת של נציב שירות המדינה דאז למינוי, אף שבתקופה שקדמה למינויה היא עברה עבירות משמעת חמורות, שבעטיין ננזפה כאמור לעיל ב-2013 וקיבלה התראה זמן קצר לפני המינוי הזמני לממלאת מקום; אף שהיא לא נשאה קודם לכך בתפקידים בכירים וספק רב אם היא עמדה בתנאי הכשירות הנדרשים לו, אשר נדרשים גם מממלא מקום".
בנוסף, מדגיש המבקר כי כלל לא בטוח שאלול צריכה להישאר בתפקידה כראש אגף תקון (על אופן מינויה, ניתן לקרוא בחלק הראשון של התחקיר) וכי הוא מפנה את תשומת הלב של נציבות המדינה בעניין. "מהאמור לעיל עולה תמונה קשה: מר קפלן, מנכ"ל משרד הרווחה, גילה לגב' אלול טרם המכרז שבכוונתו לבחור בה לתפקיד סמנכ"לית אגף תקון, הוא פעל לכך במהלכו ועירב אותה בהשגות שהוגשו לאחריו, בניגוד להוראות התקשי"ר, בניגוד לנוהל נש"ם, בניגוד להנחיות היועמ"ש לממשלה, בניגוד לכללי מינהל תקין ותוך ניגוד עניינים. משרד מבקר המדינה מפנה את תשומת לב נציב שירות המדינה לממצאי הביקורת האמורים. על נציבות שרות המדינה לבחון את תקינות המכרז לנוכח ממצאי הביקורת".
מהתכתבויות ושיחות עם עובדים באגף תקון, עולה תמונה מטרידה ביותר של תרבות הניהול של האגף. העובדים ממודרים וחוששים לדבר בגלוי. מפקחות מתלוננות על חוסר בהירות בהגדרת התפקידים והמטרות, עומסים יוצאי דופן ושינויים מבניים בלא שום הכנה או ידוע מוקדם. מנהלי ועובדי עמותות המפעילות הוסטלים, הפונים שוב ושוב לקבלת מידע בנוגע לעתיד המסגרות שלהם, לאחר שמגיעות אליהם שמועות כאלה ואחרות, לא נענים בצורה עניינית – בדיוק כפי שתואר בפסק הדין המנהלי, ומתרחש כעת עם חמשת ההוסטלים שאלול פועלת לסגור בימים אלה.
צמצום של 50% מ-570 ל-160
ב-25 לפברואר עלתה אלין אלול לשידור בתכנית של קרן נויבך ברשת ב' והודתה, כי אכן יש לה כוונה לסגור את חמשת המסגרות. כך קרה שכל אנשי המקצוע, העמותות, העובדים, החוסים והחוסות באותם ההוסטלים, שמעו רשמית בפעם הראשונה על הכווונה לסגור את המסגרות, במהלך שידור התכנית. אלול תירצה את ההחלטה, בדיוק כפי שעשתה בכל הפעמים הקודמות, בכך שההוסטלים הללו כשלו בתפקידם. מיד לאחר הראיון בתכנית יצאה הודעה לעיתונות ממשרד הרווחה, שכותרתו "שלב נוסף ברפורמה בחסות הנוער יוצא לדרך". במסמך מצוטטת אלול כמי שאומרת ש"אחרי שנים ארוכות של אי מתן מענה טיפולי מתאים לבני נוער בקצה רצף הסיכון, אנחנו פועלים לשיפור משמעותי והקמת מסגרות חדשות שיאפשרו לנו מתן הטיפול המתאים עבורם".
ושוב, גם במסמך המשונה הזה בן שני הדפים, המבטל טיפול מסור של שנים במשפט מזלזל אחד, לא מוסבר כיצד גובשה הרפורמה, מתי ועל ידי מי ועל סמך אילו נתונים היא מתבססת. בפסקה האחרונה של ההודעה מתווסף הנתון המרתק הבא. "מניתוח הטיפול בבני הנוער המופנים אל מסגרות החסות", מוסבר, "עולה כי המשרד הצליח לצמצם באופן משמעותי את רשימות ההמתנה בכחמישים אחוזים, מ-570 ממתינים לקליטה במעון ממשלתי ל-160 בני נוער הממתינים לקליטה". והנה צצו להם עוד מספרי ממתינים, בשיטת הפעולה האהובה על אלול, זריקת מספרים שאין להם קשר להיגיון חישובי פשוט, ולא ברור מאיפה, מתי, וכיצד הם נלקחים.
למחרת השידור עלתה שוב אלול לשידור אצל קרן נויבך, כדי לדברר את ה'רפורמה' אותה היא פרסמה. "תראי, הרפורמה היא רפורמה שיצאה לדרך ב-2017", טענה, "כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים במשרד בהובלה של שר ומנכ"ל המשרד. יש פרוטוקולים ואפשר לראות אותם. אנחנו נעביר נתונים מסודרים מבוססים על כל דבר. מי שצריך להיות מעורב מקצועית, מעורב".
"את עלית אתמול לשידור ואמרת שחלק מהמסגרות האלו כשלו", אמרה נויבך, "האם את במהלך השנה האחרונה אמרת למסגרות האלו, כשלתן אני הולכת לסגור אתכן?".
"לא", ענתה אלול, "זה לא עניין של אני הולכת לסגור אתכם…יש הסכם התקשרות שהתוקף שלו פג..ביוני…אנחנו מסיימים את ההתקשרות במועד ובמקביל יוצאים לפרסום של מכרזי הפעלה חדשים…"
בהמשך המשדר אלול חזרה על טענה שתשמע משום מה מוכרת לקוראים, המעונות הללו נמצאים בתת תפוסה בגלל ניהול לקוי. נויבך תהתה איך זה מסתדר עם העובדה שאלול עצמה היא האחראית להפניית הנערים והנערות להוסטלים, ושהיא מונעת העברה אליהם וכך "מייבשת" אותם, ואלול מיד שינתה טקטיקה הסברתית, "אין לי ילדות לשלוח…יש לנו 27 הוסטלים, אין להם מספיק מכסות כדי להכיל את מי שמגיע".
נויבך, עימתה אותה גם עם שינוי הגרסאות, "תקשיבי גברת אלול את מתעתעת בנו ואומרת דברים לא ברורים. מצד אחד את אומרת שיש ילדים שמתגוללים ברחוב ומצד שני את אומרת יש לנו יותר מדי הוסטלים", אמרה לה.
"מי שצריך לדעת יודע"
אלול החליטה שוב להיתלות בנתונים 'מקצועיים', "העובדה היא", הצהירה, "ש-60% מבני הנוער שנמצאים, בסופו של יום… במחקר שבדק מה קרה איתם לאורך השנים, המצב שלהם נהיה יותר גרוע, 60%, וזה מחקר מדעי קבע". אלול גם התעקשה לחזור ולהזכיר את הרפורמה, "את שאלת אותי בהתחלה, הרפורמה הזו היא משלהי 2017, אחרי שאספנו חומרים ונתונים. מי שאמור להיות חלק מהדיון על הרפורמה זה מי שבאמת האחריות המונחת לפתחו. משרד הרווחה… מי שצריך לדעת יודע".
אלא שמי שצריך לדעת כנראה לא כולל את אנשי משרד המשפטים שמייצגים את אלול בעתירת הסיוע המשפטי נגד משרד הרווחה. במכתב הפנימי של סיכום הישיבה בין נציגי האוצר, המשפטים והרווחה שנשלח אליה ביולי 2018, הודגש כי "החוסר המרכזי הקיים כיום הוא היעדר תכנית מסודרת, ארוכת טווח לטיפול אמיתי ולפתרון של הבעיה, הכוללת התייחסות לבעיות הקיימות, דרכי הפתרון שסבורים שיענו על אותן בעיות וכן מה נדרש על מנת לקיים את אותם פתרונות. תכנית זו צריכה להתבסס על נתונים עובדתיים מפורטים. זאת בין השאר גם ביחס לציפייה שעולה מהדיון בבית המשפט".
עורכות הדין של הסיוע המשפטי שהגישו את העתירה עוד ב-2017 הקשיבו גם הן לשידור, וב-5 למרץ הגישו לבג"צ תשובה לתגובת המדינה שטענה כי מנכ"ל משרד הרווחה הקים צוות בין משרדי "שידון במצוקת המקום במעונות", ותהו כיצד "דבר קיומו של הצוות לא נזכר בהודעה לעיתונות ודבר קיומה של הרפורמה נשמט מהתגובה לבית משפט נכבד זה…קיימת מחלוקת חריפה ביחס לנתונים בשטח…גם מרכז המחקר והמידע בכנסת והוועדה לזכויות הילד בכנסת חולקים על הנתונים המוצגים על ידי המשיבים ועל פרשנותם… במצב דברים זה קיים חשש מהותי כי הצוות שהוקם – הנשען בעיקרו על אנשי חסות הנוער – יגבש המלצותיו על בסיס מסד נתונים מוטעה או חלקי".
כמו כן, ביקשו לדעת "מה הקשר בין הרפורמה הנזכרת בהודעת המשיבים לבין הצוות שמינה מנכ"ל משרד הרווחה? האם קיים מסמך המאגד את הרפורמה בחסות הנוער, מי גיבש אותה? מה גוף הידע ובסיס הנתונים אשר עמד בבסיסה?". העותרות מבקשות לראות את בסיס הנתונים ודורשות להבין "מדוע מעונות חסות הנוער מצויים כיום בתפוסה חלקית של 76%, בהינתן בין היתר, הצהרת המשיבים על איוש מלא של מצבת כוח האדם במעונות. ומה הסיבות להתארכות הדרמטית שחלה בשנה האחרונה במשך זמן ההמתנה של בני נוער להשמה במסגרות?".
"אין כל קשר בינה לבין המציאות הטיפולית בשטח"
עו"ד ד"ר שירן רייכנברג, מהקליניקה לזכויות ילדים באוניברסיטה העברית, ששלחה את בקשת חופש המידע בנוגע לחלופת המעצר 'בית זיו' לא התעצלה ושלחה מכתב מיצוי הליכים, הנדרש לפני הגשת עתירה משפטית, בנוגע להחלטה לסגירת שלושה מההוסטלים (הממוקמים בירושלים) כבר שבוע לפני שאלול הודיעה על כך בשידור. היא ביקשה לדעת על ידי מי התקבלה החלטת הסגירה, מתי התקבלה, ומה היו השיקולים, הקריטריונים, והתשתית העובדתית שהובילו להחלטה.
ההפתעה הבאה התגלתה כשבועיים לאחר השידור, כשבעקבות התערבות של עיריית ירושלים, קיימה אלול סיור בהוסטלים עם ראש העיר ומנכ"ל משרד הרווחה ובמהלכו נאמר שכלל אין כוונה לסגור את המסגרות, אלא לקיים בהן שיפוץ ולהוציא מכרזי הפעלה חדשים. כמה ימים לאחר הסיור, ב-9 למרץ, שלחה אלול לעו"ד רייכנברג את תשובתה. "במכתבך שבנדון הועלתה טענה כי כי המשרד 'מייבש' מסגרות אלו", כתבה אלול, "טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ניתוח מקיף ומלא שערכנו במהלך השנה האחרונה אודות כלל המושמים למסגרות הפתוחות, ובכללן שלוש מסגרות אלו".
בהמשך המסמך מסבירה אלול, כי במהלך 2017-2018 חסו בהוסטל אחד 31 נערות, בשני 28 נערות ובשלישי 31 צעירות. אלול ממשיכה ומציינת את זמני השהות של הנערות בהוסטל, כשהיא מעלה טענה חדשה, שרבות מהחוסות עזבו את ההוסטל בטרם "הזמן שנקבע בפועל". אלול מצהירה כי "נעשתה בדיקה מעמיקה רבת שנים ביחס להוסטלים אלו…תוך בחינת מדדי תפוקה ותוצאה שונים". מהם מדדי התפוקה? משך השהות במסגרת, מספר המושמות והשמות חוזרות.
לא ברור כיצד אלול חושבת שההצגה של זמן ממוצע של שהות של חוסים יכולה להוות פרמטר לבדיקת איכות הטיפול בלי בדיקה של כל מקרה לגופו. זמן השהייה יכול להתקצר עקב גורמים רבים, למשל שחרור חזרה לקהילה אחרי ייצוב מצב החוסה, או העברה למסגרת אחרת, דבר שייחשב דווקא כהצלחה. גם האופן שבו אלול סופרת את מספר החוסות בהוסטלים פגום מיסודו, כפי שמסבירה עו"ד רייכנברג במכתב התשובה שלה. "בחרתם למשל לחלק את מספר הנערות במספר השנים מאז החל הדיווח. שיטה זו הינה, בלשון המעטה, אינה רצינית ואין כל קשר בינה לבין המציאות הטיפולית בשטח. אם נערה נקלטת בהוסטל ושוהה בו ארבע שנים, על פי החישוב שעשיתם היא נספרת רק פעם אחת למרות שהיא הייתה ארבע שנים בהוסטל".
לביסוס ההאשמות שלה כנגד מעונות חסות הנוער חוזרת אלול שוב על מה שאמרה בשידור. היא מצטטת "מחקר מקיף אשר ערך המשרד בשנת 2012 שביצע מעקב אחר בוגרי הרשות, בשיתוף עם האוניברסיטה העברית והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נדגמו 500 בוגרי הרשות במטרה לבחון את השתלבותם בחברה". בין הממצאים "העיקריים" של המחקר שהיא מכנה "מטרידים" ומדגישה – 91% מבוגרי החסות הואשמו בפלילים. 60% מהבוגרות המשיכו להיות "נזקקות". 63% השתלבו בשוק העבודה, אך רק 40% הצליחו להחזיק עבודה מעל 10 חודשים, והשכר החודשי הממוצע שלהם עמד על 3,800 שקלים".
קשה לדעת איך להתייחס ברצינות לטענות שאלול מעלה, מכיוון שלא ברור אם היא קראה את אותו המחקר שהיא טורחת לצטט. אכן, המחקר פורסם באוקטובר 2012, אלא שכבר בתקציר מציינים החוקרים כי מדובר באוכלוסיה מחקר ששהתה במסגרות רשות חסות הנוער "בשנים 1996-2001". אלו שנים שהמסגרות אליהן היא מתייחסת רק החלו לפעול, ושבהן מבנה העבודה וההשמה במוסדות החסות, כמו גם מסגרת הטיפול היו שונים.
החוקרים מזכירים שורה של מחקרים שנעשו בחו"ל ובארץ בין שנות ה-80 לתחילת שנות האלפיים, ומציינים כי רובם מתבססים על מחקרי אורך של צעירים דרך ראיונות עם הצעירים עצמם או עם עובדים סוציאלים. בשונה מהמחקרים הללו, חוקרי הלמ"ס מתמקדים בבחינה של נתונים ממשרד הרווחה עם נתונים המופיעים בקבצים שברשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כשהם בונים שתי קבוצות השוואה. אוכלוסיה שנלקחה ללא התאמה לאוכלוסיית המחקר ואוכלוסיה נוספת, המקבילה ברקע שלה לאוכלוסיית המחקר. החוקרים גם מדגישים, כי כדי לבחון את השאלות שהם מעלים באופן המייטבי, היה עליהם לבצע השוואה מול בני נוער שהיו אמורים להיות מושמים באותן מסגרות ולא הגיעו אליהן, אבל השוואה כזו אינה אפשרית.
בהקשר לשכר החודשי הממוצע, החוקרים בוחנים את השכר שהבוגרים משתכרים בגיל 24-25 בשנת 2007, לפני 12 שנה. בציטוט של אלול, אין שום אזכור לזה ולא מובאות קבוצות ההשוואה, לכן הוא מוצא לחלוטין מהקשר ומציג, כפי שכינה זאת בית המשפט המחוזי, "מסד ראייתי פגום".
ההצגה של אלול בנוגע לנתוני העבריינות היא כבר הטעייה חמורה, כי כלל לא מדובר בבוגרי החסות אלא בנערים שנקלטים במערכת. החוקרים מדגישים כי 91% מהנערים "הואשמו בנקודת זמן כלשהי בין השנים 2000-2007" בפלילים, "כאשר חלק מההאשמות אלו הם הסיבה שבגינה הגיעו לחסות הנוער". החוקרים גם מסייגים וכותבים כי "בשל מגבלות המחקר לא ידוע לנו סיבת ההגעה לחסות הנוער וייתכן כי ילד הגיע בשל עבירה, אולם לא נרשמה לו ההאשמה במסלול הפלילי ולכן הוא לא מצוי בקבצי המשטרה…אי ידיעת סיבת ההפניה וההשמה בחסות הנוער היא מגבלה משמעותית של המחקר שלא ניתן להתעלם ממנה".
בנוגע ל"נזקקות הבוגרות", גם כאן, כמובן, מוצאים הנתונים מהקשר. נכון ל-2007, 60% מהנשים ששהו כחוסות במוסדות חסות הנוער היו רשומות במחלקות לשירותים חברתיים, אבל החוקרים מבהירים כי "ממצאים דומים של שיעור נתמכות רווחה גבוה יותר בקרב נשים ונזקקות גבוהה שלהן….הוא מצב שנמצא שכיח גם בקרב נשים בוגרות חסות בארה"ב, ובקרב נשים המעורבות בהתנהגויות בסיכון באופן כללי". אלול גם לא מציינת שתחת הגדרת ה"נזקקות" נמצאות הגדרות שונות, כשלא כל הנשים נמצאות תחת קריטריון "נזקקות אישית".
למשרד הרווחה נשלחו ב-15 לאפריל 23 שאלות מפורטות הנוגעות לעובדות המוצגות בכתבה בבקשת תגובה. ממשרד הרווחה בחרו לשלוח את התגובה הבאה – "בשנתיים האחרונות המשרד פועל לקידום ושיפור משמעותי באיכות הטיפול ומתן מענים מתאימים ומיטביים לבני הנוער בסיכון בכל מסגרות רשות חסות הנוער".
להילחם על החיים זו הצלחה
נילי סופר, שבוחנת את ההכרזות של אלול מנקודת המבט של מי שהמערכת ה"כושלת" הזו שינתה את חייה לטובה, לא יכולה שלא לכעוס. "גם ככה כל נערה שמגיעה לשם לא מאמינה שיש לה הרבה סיכוי", היא מסבירה, "זה האמת. מגיעים בלי הרבה תקווה, אבל יש שם משהו שיושב ואומר "אולי אני אצליח", אני חושבת שברגע כזה, שגם ככה אתה לא בטוח בכלום ובאים ומערערים את כל המקומות האלה, זו מכה. זו מכה שיכולה לפגוע בכל התקווה הקטנה שנותנים לך וברצון של הבנות".
עובדי חסות הנוער והעמותות יכולים אולי להתנחם שישנם אנשי מקצוע, ובוגרים ובוגרות רבים שמעריכים את עבודתם, ולא רואים בה "כישלון". וחשוב לזכור כי מחקרי איכות ארוכי טווח מראים שהפערים החברתיים בין בוגרי החסות לבין קבוצות אוכלוסייה אחרות יהיו גדולים, גם במסגרת הטיפול המיטבי ביותר. אבל כל עוד המצב הנוכחי ימשך, במסגרתו העובדים המקצועיים והעמותות משמשים כלי משחק וניגוח בידי המנהלים במשרדי הממשלה, כדי להסיר מעצמם אחריות, ספק אם המצב ישתפר.
ואם נאמץ לרגע את מילון המושגים של אלול, הקלות שבה מנהלת אגף תקון ממהרת לשלוף נתונים המוצאים מהקשר, ועל ידי כך מייצרים תמונה מעוותת שמכתימה וגורמת לפגיעה באוכלוסיה מוחלשת, מעלה שאלה 'מטרידה'. עד כמה בני הנוער שהיא אמונה על עתידם, יוצאים נשכרים מהפעולות והאמירות שלה. עוד עובדה מטרידה, היא שבשליפת הנתונים הללו אלול מציגה את המערכת שהיא עומדת בראשה ככושלת (בלי כל קשר אליה), כשהיא בוחנת פרמטרים טכניים (מספרי תפוסה) או כאלה שכלל לא קבילים.
רגע לפני שאנחנו נפרדים, סופר מבקשת לומר עוד משהו, על התחושות העולות בה כשהיא שומעת את הטענות של אלול, "היא מבטלת אנשים, היא מבטלת עבודה קשה. זה כלכך מכעיס, שהיא מדברת על כשלונות, כשכל בן אדם שיוצא וכרגע עדיין נלחם על החיים ואוהב את החיים, זה ההצלחות, זה הדברים שלא היו. זה הדברים הקטנים והבסיסייים שאדם חי איתם שהיא בחיים לא תבין עם הסטטיסיקות שלה והניסוחים שלה".