באוגוסוט 2012, פגשתי את סאלח אבו מוסא בפעם הראשונה. פגישה מקרית, כזו שנמשכת כמה רגעים ולא יותר, מהסוג השכיח ביותר, יחסי לקוח ומוכר. זה קרה כשנכנסתי לתדלק קטנוע ב-30 שקל בדרך יפו בתל אביב ויצאתי אחרי שלוש שעות. הפגישה המקרית הפכה לעניין של קבע, לחברות. כל סוף משמרת, בדרך חזרה הביתה, הייתי עוצר אצלו בתחנה. לפעמים יושבים שעה, לפעמים רק כמה דקות. שופכים אחד על השני את מחשבות ודאגות, דברים של היומיום.
בדצמבר של אותה שנה, ארבעה חודשים אחרי שהכרנו, אשתו של סאלח קיבלה הודעה ממשרד הפנים שלא מאריכים לה את אישורי השהייה. זה קרה אחרי שהאדון האחרון שסעדה אותו, נפטר. היא נאלצה לחזור לסרלינקה עם הבן שלהם וכשהיא בהריון. סאלח היה שבור מזה. השתדלתי לבקר אותו כמה שיותר, דאגתי לו. הוא עזב את הדירה שהם שכרו ביחד ועבר לגור עם שותפים. הייתי אצלו בבית, גם בדירה ששכר עם לונה וגם בזו עם השותפים. כששאלתי על מספר האנשים לעומת מספר המיטות, הוא הסביר שתמיד יש מי שנמצא בעבודה, אז כל לילה ישנים במיטה אחרת, מה שפנוי.
סרטון קידום הספר "ניירות" של ניר סננס, בדיבובו של עמיר לב. (כתוביות להפעלה בלינק)
בפברואר 2014 החלטתי לארוז את הדברים ולטוס לאמריקה לנסות את מזלי. אחרי חודשיים שם, סאלח התקשר אליי ואמר שיש חדשות לא טובות, פחדתי שקרה משהו נורא לאשתו או לילדים. הוא אמר שהפקידה במשרד הפנים נתנה לו זימון למתקן חולות. לא רציתי להאמין, אמרתי לו שלא יתייצב וקיללתי את כל מי שעלה בדעתי שקשור להחלטה מהסוג הזה. ארבעה חודשים הוא החזיק שם מעמד, עד שהדיכאון והשעמום הכניעו אותו. דיברנו הרבה, אבל הייתי רחוק ולא יכולתי לעשות כלום.
הוא חתם על הסכם גירוש מרצון וכמה ימים אחר כך הוא היה ברואנדה, מדינה מסוכנת ואלימה, למודת רצח עם והתעללויות. לילה אחד שם הספיק לו כדי לגנוב את הגבול לאוגנדה. שם הוא חיכה בסבלנות להזדמנות שתבוא,כדי לברוח לאירופה. אחרי חודשיים זה קרה, הוא שילם הרבה כסף כדי לעלות על מטוס שנוסע לאסמרה, בירת אריתריאה, עם קונקשן באיסטנבול. כשהמטוס נחת בתורכיה, סאלח ירד ולא עלה על טיסת ההמשך. הוא נכנס לכלא לחודש ימים, השתחרר והתחיל לנדוד בתורכיה בעקבות מחנות הפליטים, בעיצומו של החורף הוא הצליח להגיע ליוון וחי שם במפעל כותנה שננטש.
"בוא ניקח אותו, נעבור את הגבול"
עם סיום החורף, באפריל, הוא צעד במשך שבוע עם 450 פליטים סורים עד להונגריה. בלי מדריך ובלי מפה. לפני שיצאו לדרך הוא כתב לי הודעה "נדבר עוד כמה ימים, אלוהים יכוון אותנו ביער. אל תדאג, אני גדלתי בג'ונגל". ביקשתי ממנו שיכתוב ויצלם מהדרך.
המצב הכלכלי שלי באותם ימים היה גרוע לחלוטין, חזרתי מאמריקה בלי כסף ובלי עבודה. אבל הכרתי את אנה והייתי מאושר. כשמצאתי עבודה, החלטתי שאני חייב לנסוע לבקר את סאלח בהונגריה, הצעתי לה לבוא איתי והיא הסכימה. קנינו את הכרטיסים חודש מראש, לא ידענו מה סאלח מתכנן, הוא בעצמו לא ידע. יומיים לפני הטיסה דיברתי איתו בטלפון, תוך כדי השיחה הבנתי שהוא בכלל בוינה, אוסטריה. אמר שמנסה בכל הדרך לחצות את הגבול לצרפת או איטליה, מקום שייתן לו הכרה של פליט. הייתי מבולבל. עליתי בריצה בחדר מדרגות של הבניין וסיפרתי את זה לבת זוג שלי אנה. היא שכבה במיטה, הזדקפה ואמרה "בוא ניקח אותנו אנחנו, בוא נעביר אותו את הגבול". קפצתי מהתרגשות, נישקתי אותה על המצח והעיניים והתיישבתי מול המחשב לבדוק איך נעשה. היא קצת נבהלה, התחילה להתחרט שהציעה, פחדים התחילו להציף אותה. זה היה מאוחר מדי, החלטנו שעושים את זה.
אני ניר סננס, בן 35, 'ניירות' הוא ספר הביכורים שלי. ארבע שנים עברו מאז שהתחלתי לכתוב ולתעד את החברות שלי עם סאלח, חברות שהתחילה בפגישה מקרית והפכה למסע חוצה יבשות וגבולות בעקבות הניירות. אותם 'ניירות' שיאפשרו לו לחיות חיים נורמאליים, לעבוד ולהתפרנס בכבוד, כמו כולנו. לאורך כל השנים, הכתיבה, השיחות והחברות עם סאלח, נתנו לי את האמונה והתקווה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. אני מאמין בסיפור הזה ומאמין באנשים. ככה אני חי.
מזמין אתכם לתמוך ולקחת חלק בפרויקט ולהביא את הספר הזה לכמה שיותר אנשים:
**יומיים אחרונים לגיוס כספים – לינק לעמוד ההדסטארט – https://headstart.co.il/project/46796