אבק מלא אינטרסים: כך מנסה כיל להרחיב את הכרייה, כשברקע מסתתר הר פסולת מסוכן

ביום שלישי ה-31 למרץ 2020, עמד גילי סופר תושב ערד בן 51, מול בית מוקף חומה ברמת גן יחד עם חבר. כשהוא מחזיק במגפון, מדבר בלי הפסקה, פנה סופר אל בעל הבית, רביב צולר, מנכ"ל חברת הענק "כיל" (ICL – כימיקלים לישראל). "איך אתה ישן בלילה כשאתה מסכן ילדים בערד ובסביבתה", הוא קרא שוב ושוב. מהבית לא נשמעה תשובה.

סופר, שהגיע במיוחד מערד כדי לעמוד מול הבית, הוא מהפעילים הבולטים במאבק שבמרכזו עומד אויב בלתי נראה שנישא באוויר, מחלחל לקרקע ולמי התהום וגורם לתחלואה ולמוות. במלחמה הזו על התודעה יש מי שמתעקשים לטעון שהזיהום הסביבתי הנגרם כתוצאה מכריית הפוספטים לא מזיק ויש מי שנאבקים כדי שנתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם הסיפור נשמע לכם מוכר, לא מדובר בקורונה. ובמקרה הזה, יש שיטה פשוטה, ברורה ובטוחה למנוע את התפשטות הזיהום.

במשך שנים פועלת חברת הבת של כימיקלים לישראל "כיל-רותם" (האחראית על תחום הפוספטים. רותם-אמפרט לשעבר), להקים מכרה לכריית פוספטים הנקרא "שדה בריר" על פני שטח של כ-26 אלף דונמים במרחק של כ-3 קילומטרים מערד, למרות התנגדות התושבים. 

לכאורה הסיפור הזה היה צריך להסתיים ברגע ששני שרי בריאות שונים החליטו, בגיבוי מחקרים וחוות דעת של חוקרים מהעולם ומישראל, ושל האחראים על בריאות הציבור, שהכרייה במקום תגרום לזיהום אוויר שיסכן את חיי התושבים באזור ויוביל לפגיעה אקולוגית קשה. (ראו הרחבה – היסטוריה של זיהומים מחקריים) 

---

אלא שכיל היא לא חברה שמוותרת בקלות. בכל פעם שנדמה שהדלת נסגרת, היא שבה ומפציעה לסיבוב נוסף ומפתיע, שבו הרגולטורים והפקידים המקצועיים כביכול, מי שאמורים להגן עלינו, מתגלים בחולשתם ועומדים לצידו של התאגיד הרווחי ביותר בישראל. 

הסיבוב האחרון נרשם ב-24 למרץ, כשמנכ"ל כיל רביב צולר שלח מכתב אזהרה לראש הממשלה, בחסות משבר הקורונה, שבו טען כי אם לא תתקבל החלטת ממשלה שתאפשר לחברה לכרות פוספטים בשדה בריר, "אנו נאלץ, בכאב גדול ובעיצומו של המשבר הנוכחי, להוציא בתקופה הקרובה למעלה מ-1,000 עובדי רותם ישירים (ישפיע על עוד כ-5,000 במעגל השני) לחופשה ולהפסיק לחלוטין את עבודת המפעל. 

"יש עדיין הזדמנות להחזיר את המפעל לפעולה אם תתקבל החלטה במהלך החודשים הקרובים (לאישור כרייה בשדה בריר; נ.ח.), אך לאחר מכן הדבר לא יתאפשר תפעולית". לצולר היה חשוב להדגיש כי פעילותה של החברה "מהווה עוגן לפעילות הכלכלית בנגב ואחראית לכ-20 אחוז מהתמ"ג המיוצר בנגב".

סופר, שהבין שכיל מפעילה לחץ על נציגי הממשלה כדי שיגישו לבג"ץ (שהוציא צו ביניים שאוסר על הכרייה) תשובה שתומכת בדרישת החברה, מיהר להתייצב מול ביתו של צולר. 

"אי אפשר להגזים בציניות שלהם ובמה שהם מוכנים לעשות, כולל פגיעה בחיי אדם, כדי להגדיל את שורת הרווח. כולל האיומים האלה בפיטורים שהם כל הזמן חוזרים עליהם", הוא אומר. "הם רואים שיש הזדמנות חוקתית של תקנות במצב חירום. כיל מנצלת את האווירה הציבורית של המשבר הכלכלי. הרי מתי היתה חשובה התעסוקה כמו עכשיו? צולר מנצל את זה שמשרד הבריאות מנוטרל בגלל המצב, ומשרד הבריאות הוא מי שמתנגד נחרצות להקמת המכרה".

היום אמור להתקיים דיון בבג"צ בעקבות עתירה שהגישו לפני כשנתיים עיריית ערד ושלוש מועצות בדואיות כנגד ההחלטה לאפשר לחברת כיל-רותם לכרות פוספטים בשדה בריר. 

"מאז הדיון האחרון עברו שנה ושלושה חודשים, בהם המדינה ביקשה כבר חמש פעמים לדחות את הדיונים כדי לקבל הכרעה בנושא התסקיר הבריאותי, על רקע המחלוקת העמוקה בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר (בין משרד הבריאות למשרדים האחרים – נ.ח.)", אומרת סיוון כהן אביטן, חברת מועצת העיר ערד, יושבת ראש הוועדה לאיכות הסביבה, ופעילה במאבק נגד הכרייה.

 "משרד הבריאות יצר מסמך מקיף שיכול להוות תשתית ראויה ומעמיקה לתסקיר השפעה על הבריאות, ואנחנו כתושבים מצפים שמנהלת מנהל התכנון, דלית זילבר, תאשר את המסמך. חשוב לי לציין שהמדינה ביקשה דחייה נוספת לתגובה ממש לפני כמה ימים, לספטמבר. אנחנו מצפים שבית המשפט יקבע שהמדינה מחויבת לבצע תסקיר השפעה על הבריאות על מס' חלופות, כולל חלופת האפס (חלופה המבטלת את הצורך בכרייה בבריר – נ.ח.)".

איום בפיטורים המוניים כמנוף לחץ

כיל היא חברה שאוהבת להדגיש את היותה "ישראלית", את ההשקעות שהיא עושה בארץ ואת החשיבות של עובדיה. אבל משום מה, מנהליה חזרו והצהירו כמה פעמים שהם יחסלו את הפעילות בארץ כאשר הרגישו שהמדינה עומדת לפגוע ברווחי החברה. המכתב של צולר, מהבחינה הזאת, לא היה הפעם הראשונה שהנהלת "כיל" משתמשת באיום פיטורי העובדים, כמנוף לשיפור עמדה במהלך משא ומתן מול המדינה. 

ב-2013 אלי עמית, סמנכ"ל בכיר בכיל, שוחח עם משקיעים זרים כשהוא "מעביר מסר" לממשלת ישראל. "אם בארץ לא יהיה קל, אז יש עוד מקומות בעולם כמו ספרד שאפשר לפתח שם מכרות אשלג", אמר והוסיף כי "אם לא נוכל לפתח את שדה בריר נצא מפה, במקביל אנחנו בוחנים שישה פרויקטים אחרים בעולם". 

ושוב ב-2014, בעקבות התנגדותה של שרת הבריאות יעל גרמן לכרייה בשדה בריר, ההנהלה הודיעה שתסגור את המפעל והשתמשה בלחץ שנוצר על העובדים כדי שהוועד יצהיר כי מדובר ב"גזר דין מוות לכלכלת 5,000 משפחות". 

מנכ"ל החברה דאז, סטפן בורגס, העביר מסר ברור לממשלה בהודעה מטעם החברה שהבהירה כי כיל "תדע להתמודד עם החלטה שכזאת בעיקר באמצעות אלטרנטיבות בחו"ל. כעת על ממשלת ישראל להחליט האם גם הנגב ותושביו יידעו להתמודד עם החלטה שכזאת". 

שנה לאחר מכן, ב-2015 שוב איימה החברה כי תפטר עובדים במידה שלא תקבל רישיון לכרייה בשדה בריר. כמה חודשים מאוחר יותר נחשף בתוכנית "המקור" בערוץ 10, השימוש הציני שהחברה עשתה בעובדים במסגרת המאבק שלה נגד דוח ששינסקי ולשיפור עמדתה במשא ומתן על התגמולים שתשלם עבור השימוש במשאב הטבע שממנו היא עושה את רוב רווחיה, ים המלח. גם אז איים המנכ"ל – הפתעה – שכיל תעביר את כריית האשלג למדינה אירופאית (או אפריקאית) שתשמח לארח אותה. 

השימוש בעובדים לא שימש רק כמנוף לחץ. שורת הרווח האמיתית מאותם ימי הפגנות לא היתה של המדינה, של הציבור מחזיק המניות או של העובדים; והיא התגלתה רק בעקבות תביעה נגד כיל ב-2018. 

התביעה הכריחה את כיל לחשוף את ההחלטות שהובילו את הדירקטוריון לשפר את ה"ביצועים הפיננסיים" של החברה ו"להקפיץ" את הרווח הנקי המתואם בשנים 2014-2015, כדי שיעמוד בסף הזכאות לבונוסים השנתיים למנהלים (שניתנים במזומן – לצד אופציות המניות). הסעיף המרכזי שנבע מ"אירוע חד פעמי" ש"השפיע על התוצאות" וחייב את ה"התאמה", היה לא אחר משביתת העובדים, שנזקה הוערך באותו תרגיל חשבונאי בלא פחות מ-248 מיליון דולר.

מי שהיו בכירי החברה באותן שנים, יו"ר כיל ניר גלעד, המנ"כל סטפן בורגס, המשנה למנכ"ל אשר גרינבאום (שלאחר עזיבתו של בורגס שימש כממלא מקום המנכ"ל בין 2016 ל-2018) המשנה למנכ"ל דני חן (ששימש גם, בין היתר, כמנכ"ל רותם אמפרט בעברו) ועוד שני מנכ"לי חברות בת, זכו בעקבות התיקונים לסכום בונוסים כולל של 5.5 מיליון דולר. כ-20 מיליון שקלים. (ראו הרחבה – "כלכלת רווחים מעגלית")

כשהפעלת לחץ כזו מוכיחה את עצמה, לא פלא שהשתמשו בה שוב ושוב. ב-2018, בישיבה עם נציגי המועצה האזורית תמר, השמיע נציג כיל-רותם איום ברור, שתועד במצלמה נסתרת בתוכנית "המקור" שעסקה בזיהום נחל אשלים: "אם אנחנו נצא מפה והתשובה היא לא, אנחנו פשוט נותנים הנחיה להוריד את המפעל הזה. לסגור אותו לאט לאט. סגירה של הדבר הזה שולחת במעגל הראשון 1,000 איש הביתה ועוד 5,000 במעגל השני". מילה במילה מדף המסרים הקבוע של החברה. 

צולר שמכהן בתפקיד מנכ"ל כיל מאז מאי 2018, בחר כעת להמשיך באותן טקטיקות. כשהוא מאיים בפיטורי כל עובדי החברה בדרום בכזו קלות, ההצהרה שלו בראיון שנתן ל"כלכליסט" בדצמבר 2018 נשמעת פתאום קצת יותר אירונית. כשנשאל איזה ערך נוסף הוא מביא לחברה, ענה: "בטיפול באנשים וחיזוק המיקום שלנו בדירוג המעסיקים. בכיל יש משאב אנושי מדהים. כחברה בדרום, אנשים אוהבים להמשיך בה לאורך הקריירה". (ראו הרחבה – המשרד למשאבי אנוש)

לא בקיאים בפרטים

הכותרת שניתנה למכתב של צולר לראש הממשלה היא "מצב חירום במפעל רותם אמפרט נגב". אלא שעל פי הדוח השנתי של כיל, ב-2019, עוד לפני מגיפת הקורונה, נרשמה ירידה במכירות של דשני ומוצרי פוספט ובמחירי סלע הפוספט, עד כדי כך ש"עקב החלשות הביקוש הגלובלי והמחירים הנמוכים לסלע פוספט, צמצמה כיל רותם את הייצור במפעל צין בסוף הרבעון השלישי של 2019 למשך שלושה חודשים".

ולמרות זאת, מאחורי הקלעים התקדמו דברים במהירות. ב-6 למאי הוציא משרד האנרגיה הודעה תחת הכותרת המרשימה: "התוכנית להאצת פרויקטי תשתית במשק האנרגיה והמים לעידוד צמיחה כלכלית". במסמך שצורף להודעה, שנקרא "הסרת חסמים", הוסבר כי המטרה בנוגע לשדה בריר היא "הגשת עמדה מסודרת לבג"ץ לטובת קידום שדה בריר שתאפשר להמשיך לפעול בנהלים הקיימים ללא תסקיר בריאות". 

הודעת המשרד דומה להפליא לנוסחי האיום של כיל עצמה, כשמוסבר בו ש"עיכוב באישור השדה עלול להוביל לסגירת התעשייה עם כל ההשלכות הרוחביות לכך… תעשייה זו הינה מבין המעסיקות החשובות ביותר לאיזור דימונה וערד עם 1,000 עובדים במעגל ראשון ו-5,000 אלפים במעגל שני". (ראו הרחבה – צמיחה של אי שוויון קיצוני)

הודעת המשרד להגנת הסביבה דומה להפליא לנוסחי האיום של כיל עצמה, כשמוסבר בו ש"עיכוב באישור השדה עלול להוביל לסגירת התעשייה"

איומי הפיטורים שנזרקים בכל פעם לאוויר מרתיחים את סופר. "יש כזו תדמית לדרום בתקשורת. כאילו חיים פה אנשים שאם לא יתנו להם להיות פועלים קשי יום במפעלים, הם ימותו מרעב", הוא אומר. "כאילו לא מדובר באנשים שיכולים ליזום ולהתפתח. תקשורת המיינסטרים לא באמת בודקת את הנתונים… כיל מחריבה את המדבר ואפשר לראות את זה במכרות בצין. יש גם את הפן הכלכלי, תרבותי, החברתי. זו עיר שיהיה לה עתיד של עיר מכרות? מדובר על כריות של עשרות שנים, ומה יעשו כשיגמרו הפוספטים"?

הנקודות שסופר מעלה חשובות במיוחד מכיוון שכיל משתמשת גם במונחים כלכליים, עסקיים ו"טכניים" כדי לדברר את הפעילות שלה, לבלבל את הציבור שמתקשה להבין את הנתונים לעומקם ולהפעיל לחץ על פקידים ונציגי ציבור שלא בקיאים בפרטים. מכתב האיום הנוכחי של צולר הוא דוגמא נוספת לכך. 

עוד כמה חומר גלם נשאר? 

כיל מחזיקה באחד ממקורות האשלג והברום העשירים בעולם (ים המלח) ובמכרות כריית פוספט בארץ ובסין, מהם היא מייצרת מוצרים מבוססי מינרלים וכימיקלים. תחת החברה האם (שנשלטת על ידי קבוצת "החברה לישראל" בבעלות עידן עופר, המחזיקה בכ-45 אחוז מהון החברה וכ-46 אחוז מזכויות ההצבעה של בעלי המניות בחברה), חוסה צבר חברות בינלאומי מרשים שמתפעל 49 מפעלים בישראל וברחבי העולם. 

לפי הדוח השנתי של כיל, הרווח התפעולי של החברה היה ב-2019 756 מיליון דולר. החשיבות שלה לכלכלה הישראלית לא נעוצה רק בעובדה שכ-4,500 מכ-12 אלף העובדים הישירים שלה הם מקומיים, או בערך הייצוא של החברה; אלא גם בכך שכולנו מושקעים בה, אם בחרנו בכך או לא. כ-54 אחוז ממניות החברה מוחזקות בידי הציבור, בקרנות הפנסיה ובקופות גמל.

כולנו מושקעים בכיל, אם בחרנו בכך או לא. כ-54 אחוז ממניות החברה מוחזקות בידי הציבור, בקרנות הפנסיה ובקופות גמל

מסלעי הפוספט מופק הזרחן, המשמש לדשנים זרחניים וחומרי הדברה. מהפוספטים שכיל כורה היא מייצרת מוצרי המשך רבים נוספים שמשווקים בכל העולם. הם משמשים בין היתר את תעשיית המזון – לייצוב בשר, משקאות מוגזים ומוצרי חלב (חלבוני חלב ומי גבינה), וגם שווקים תעשייתיים כמו עיבוד מתכות, אספלט, צבעים ועוד ועוד. 

הפוספט שבו כיל משתמשת נכרה ומעובד ממכרות פתוחים, שלושה מהם בארץ ואחד בסין. ייצור המוצרים לא נעשה רק בישראל ובסין, אלא גם במפעלים של החברה ברחבי העולם. שלושת האתרים לכריית פוספט שהיא מפעילה בארץ הם באורון, רותם (עם התרחבות לשדה חתרורים) וצין שבנגב. 

יומיים בלבד לאחר אותו מכתב איום של צולר, ב-26 למרץ, הגישה כיל את הדוח השנתי שלה לבורסה. בדוח נכתב בין היתר כי תוכנית המתאר לכרייה שאושרה להם שוב ב-2016, "מכסה שטח של כ-350 קמ"ר, תאפשר המשך כרייה של הפוספט המצוי בבקעת צין ובקעת אורון לתקופה של 25 שנים או עד למיצוי חומר הגלם…עם אפשרות להארכה". 

מדובר כמובן בהערכות שקשורות גם להיקף הכרייה וגם לכמות ואיכות הפוספטים שישנם בכל מכרה. על פי הדוח, "משך החיים של המכרה ברותם הוא כ-5 שנים, באורון כ-4 שנים, ובצין כ-10 שנים". 

על פי הדוח, לחברה נותרו בסך הכל כ-57 מיליון טונות פוספט (באיכויות שונות) לכרייה, שאמורות להספיק לכ-8 שנים, מכיוון שהיא מוגבלת לכרייה של כ-7 מיליון טון בשנה בממוצע. אבל מי שיבחן את הדברים שאמרו מנהלי החברה בשנים האחרונות, עלול להתבלבל. לפני כשבע שנים טענו מנהלי המפעל שבתוך עשור יסתיימו אפשרויות כריית הפוספטים של החברה בארץ. 

דני חן, מי שכיהן כמשנה למנכ"ל כיל, טען בשבת תרבות בבאר שבע ב-2013 כי "השנה לצערנו אנחנו מגיעים לנקודת האמת. הרזרבות של הפוספט שעומדות לרשות חברת רותם לייצור חומצה זרחתית מסתיימות תוך 8 עד עשר שנים, ואם לא נקבל רזרבות חדשות החברה הזו… היא תיסגר". 

ושוב לפני חמש שנים, כשהמנכ"ל לשעבר בורגס איים לסגור את המפעל במידה שלא יקבלו רישוי כרייה בשדה בריר, הוא אמר ש"עתודות הפוספט בנגב עלולות להיגמר בעשור הקרוב". 

אז למה ראשי החברה סותרים את עצמם כביכול? מכיוון שלא מדובר במספר "קשיח". אבל גופי התקשורת שמדווחים על האיומים כלשונם, מאפשרים מצג שווא של "זמן חירום". 

אז למה ראשי החברה סותרים את עצמם כביכול? מכיוון שלא מדובר במספר "קשיח". אבל גופי התקשורת שמדווחים על האיומים כלשונם, מאפשרים מצג שווא של "זמן חירום"

סיוון כהן אביטן, חברת מועצת העיר ערד, יושבת ראש הוועדה לאיכות הסביבה, ופעילה במאבק נגד הכרייה מסבירה: "במסמכים רשמיים, המדינה אומרת במפורש שאין לה את כלל הנתונים לגבי כמויות הפוספטים. רק ליזם יש. רק לרותם עצמה. יש כאן מעגל לא ברור. במקום שהידע יהיה אצל המדינה והיא תחליט לגבי משאב ציבורי, את המשאב הציבורי יזם פרטי כורה מהאדמה ומוכר במחירים גבוהים, בזמן שהוא משלם תמלוגים אפסיים". (ראו הרחבה – הכנסות והתרומה של כיל)

כהן אביטן מתייחסת להודאה של המדינה כי היא נמצאת בעמדת נחיתות בנוגע לנתוני רזרבות הפוספטים לכרייה בישראל וכבר עשרות שנים שהיא לא עושה דבר כדי לתקן את המצב. במסמך "המלצות הועדה הבין משרדית למשק הפוספטים" מ-2013 נקבע כי נדרש להקים מרכז מידע לאומי ש"יעודכן כל 3-6 חודשים במדידות המעבדה מהקידוחים והמכרות", אלא שעד כה מרכז כזה לא הוקם.

אמצעי לחץ במתנה

למרות שצולר, מנכ"ל כיל, הסביר באותו ראיון מפרגן ב"כלכליסט" ש"התפקיד שלנו הוא לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך, להתנהל בשקיפות, להיות מקצועיים ולקוות שיעריכו את זה לאורך זמן"; באותו מסמך של הועדה הבין משרדית נכתב כי "על מנת להגן על האינטרס הציבורי של ניצול אפקטיבי של אוצרות הטבע יש לפעול לשיפור הפיקוח והרגולציה הממשלתית….הועדה זיהתה שלושה תחומים בהם קיימים פערים משמעותיים: היעדר בסיסי מידע מעודכנים…צוות הפיקוח של המפקח על המכרות, המופקד על כריית הפוספטים חסר הכשרה בתחומי שיטות כרייה חדשות וטכנולוגיות ייצור מוצרי ההמשך…קיים חוסר ממשי בחוקרים בתחום המחצבים". 

"חברת 'פוספטים בנגב', שהתמזגה עם 'רותם אמפרט' קיבלה מהמדינה את בסיס המידע במלואו והמשיכה לעדכנו במסגרת כריית הפוספטים וסקרים מקדימים", נכתב במסמך הוועדה. "… בשנת 2003 לערך העבירה חברת 'רותם אמפרט נגב' מידע כללי על פוטנציאל הפוספטים באזורים השונים שנכללו בדוח המכון הגיאולוגי שפורסם בשנת 2004. אולם המידע המעודכן והמפורט שהצטבר בחברה במהלך השנים האחרונות איננו נמצא בידי המפקח על המכרות… והדבר פוגע באפקטיביות של הרגולציה".

למה מדובר במידע החשוב ביותר בכל הנוגע למשק הפוספטים? מכיוון שלגודל עתודות הפוספטים בישראל – שמופיע בדיווחי החברה לבורסה וממנו נגזרת ההיתכנות הכלכלית העתידית של כיל-רותם – יש השלכות כלכליות רחבות, גם על כיל וגם על החברה הישראלית. 

למידע על עתודות הפוספטים יש גם השלכות סביבתיות (בתכנון מגזר הכרייה וייצור הדשנים בישראל) וגם השלכות בריאותיות מרחיקות לכת, והוא מהווה מרכיב מרכזי בהחלטה האם בכלל נדרשת פתיחה של מכרה חדש בשדה בריר.

בעמ' 19 בדוח "המלצות הועדה הבין משרדית לבחינת משק הפוספטים", מצויין כי "המידע המעודכן והמפורט שהצטבר בחברה במהלך השנים האחרונות איננו נמצא בידי המפקח על המכרות. כתוצאה מהמחסור זה במידע, אין כיום מעקב מספיק הדוק בשטחים בהם מתבצעת כרייה. הכורה לא נדרש לאישור מהמפקח על המכרות לפתיחת שטחים חדשים בתחומי הזיכיון". 

וכאן נכנסים שני גורמים נוספים למשוואה. הבדיקות שנערכות בידי הגיאולוגים ומהנדסי התפעול של החברה במשך השנים, מאפשרים לה למפות עוד ועוד מרבצים שיכולים לשמש אותה בשטחי הכרייה העצומים שהיא פועלת בהם, בלי שהמידע מועבר למדינה. במקביל היא מייצרת שיטות עיבוד כלכליות של פוספטים שנחשבו לא שמישים בעבר.

סלעי הפוספט משתנים באיכויותיהם (ישנם סוגים כגון פוספט לבן, דל אורגני, גבה אורגני וביטומני) ויש צורך לבצע עליהם תהליכי עיבוד והעשרה שונים כדי להפיק מהם תוצרת. לכל שדה כרייה יש עתודות שונות. הדוחות הכספיים השנתיים של כיל מספקים נתונים (חלקיים בלבד) שמסייעים להבהיר את התמונה.

למידע על עתודות הפוספטים יש גם השלכות סביבתיות וגם השלכות בריאותיות מרחיקות לכת, והוא מהווה מרכיב מרכזי בהחלטה האם בכלל נדרשת פתיחה של מכרה חדש בשדה בריר

כך למשל בדוח השנתי של 2014 נכתב כי נותרו לחברה רזרבות פוספטים "בנות ניצול של 67 מיליון טון". עם קצב כרייה של כ-7 מיליון טון בשנה, אכן מדובר ברזרבות לכ-10 שנים. במהלך 2014 כרתה החברה כ-7 מיליון טון, ולכן אמורות היו להישאר לה בשדות הפעילים כ-60 מיליון טון רזרבות. אלא שבדוח השנתי ל-2015 קפצו הרזרבות בנות הניצול ל-75 מיליון. עלייה של 15 מיליון טון.

בדברי ההסבר לקפיצה כותבת החברה כי "בעקבות שיפורי תהליכים שהחברה ביצעה שנסתיימו בשנת 2015 הוגדלו יתרות הרזרבות בכ-9 מיליון טון פוספט גבה אורגני בצין", וכי "לאחר הוכחת היתכנות שבוצעה במהלך השנה האחרונה הכירה החברה ב-6 מיליון טון גלם של פוספט דל אורגני נוספים היכולים לשמש לייצור חומצה או מכירה".

בסוף 2016, לאחר שכרתה כ-18 מיליון טון במהלך השנים 2015-2016, הרזרבות של החברה עמדו על 74 מיליון טון. בדוח האחרון (לשנת 2019) מציינת החברה כי נותרו לה רזרבות של כ-57 מיליון טון. אבל שימו לב לפסקה הבאה: "ב-2020 תמשיך החברה בניתוח סוגי פוספט שונים לרבות פעילות מו"פ, תכניות הרצה, בחינת פעילויות במפעלים והיתכנות כלכלית. ככל שניתוח זה יבסס היתכנות כלכלית, צפוי כי החברה תוסיף חלק ממשאבי סלע פוספט אלה לבסיסי המשאבים והרזרבות שלה". 

בדוח של כיל גם נכתב כי "…כמות, אופי רזרבות המינרלים ואומדני הרזרבות בכל אחד מהנכסים נאמדים על ידי גיאולוגים ומהנדסי מכרות של החברה. באוקטובר 2018 אימצה הרשות האמריקנית לניירות ערך…דרישות גילוי חדשות, התואמות יותר את הפרקטיקות ואמות המידה הרגולטוריים בתעשייה ובעולם. החברה מחויבת לעמוד בדרישות גילוי חדשות אלה החל בשנת הכספים שתסתיים ביום 31 בדצמבר 2021, על אף שאימוץ וולונטרי מוקדם הוא אפשרי. נכון למועד הדוח, החברה טרם אימצה את דרישות הגילוי החדשות וטרם קבעה מתי תבחר לאמצן. כאשר החברה תיישם את המתודולוגיה החדשה בקשר עם אימוצן של דרישות הגילוי החדשות כאמור, תציג החברה אומדני משאבים ורזרבות, והמידע המוצג עשוי להיות שונה באופן מהותי מאומדני הרזרבות שהוצגו בעבר ובדוח שנתי זה בהתאם להנחיות הנוכחיות".

לכן, כפי הנראה, נכון לשנת 2020 העתודות בשדות הכרייה הנוכחיים צפויות להתרחב. דוד סודרי, שעבד כחוקר במכון הגיאולוגי הפועל תחת משרד האנרגיה (ובמשך השנים גם היה שותף, כבעל התמחות בנושא, לבדיקות מוזמנות שונות בנושא הפוספטים עבור רותם-אמפרט) העריך במאמר שפרסם, שלמאגרי החברה יכולות להתווסף תוך כמה שנים רזרבות נוספות, "אם תימצא שיטת עיבוד כלכלית לכמויות הרבות של פוספט ביטומיני (כ-60 מיליון טון) המצויות בשטחי הכרייה של מישור רותם ובקעת צין ואינן מנוצלות כיום". 

כיל אכן מתקדמת בייצור נסיוני, כפי שהיא מעידה, של "סוגי סלע פוספט שונים (פוספט ביטומני ופוספט חום) לייצור חומצה זרחתית ולמוצרי ההמשך". 

הדלת המסתובבת של לוקר

פיתוח טכנולוגיות חדשות לוקח זמן ומגדיל את ההוצאות, ולכן מזה כ-20 שנה כיל פועלת ללא לאות כדי להביא לאישור פתיחת מכרה הפוספטים החדש לא הרחק מערד. היא השקיעה הרבה מאוד כסף בבדיקות ובקידום הנושא במשרדי הממשלה השונים ומול נבחרי הציבור. 

במהלך השנים נצברו אלפי עמודים של חוות דעת, ביקורות, מכתבים, דיונים ממשלתיים, דיונים בוועדות התכנון, ובוועדות הכנסת בנושא. בעשר השנים האחרונות, בעקבות חוות הדעת של גורמי המקצוע הבלתי תלויים, התחדדה התמונה בנוגע לצדדים הנאבקים. 

בקצה האחד נמצאים תושבי ערד והכפרים הבדואים, יחד עם עיריית ערד ומשרד הבריאות. בצד השני תומכים בבקשת כיל אנשי מינהל התכנון במשרד האוצר, משרדי האנרגיה והפנים, ראש הממשלה וחלק גדול משרי הממשלה, ובאופן מפתיע גם פקידי המשרד להגנת הסביבה.

אחת מנקודות המפנה המשמעותיות נרשמה ב-2011. השנה שבה נקבעה עמדת משרד הבריאות המעודכנת – שהקמת מכרה בשדה בריר תביא לתוספת של תחלואה ותמותה בעיר ערד. (ראו הרחבה – היסטוריה של זיהומים מחקריים)

מי שייצג את העמדה הזו הוא פרופ' איתמר גרוטו, שמוכר כיום כמשנה למנכ"ל המשרד ומהמובילים את המאבק במגיפת הקורונה, ועד 2017 כיהן כראש שירותי בריאות הציבור.

הקביעה של משרד הבריאות לא עברה בשקט והובילה למהלך תמוה וחריג ביותר. לדברי גרוטו, מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו באותה תקופה, אלוף יוחנן לוקר, זימן את סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ואותו לפגישה וביקש מהם לאפשר חוות דעת נוספת בנוגע להתנגדותם לכרייה בשדה בריר. 

דיון שהיה אמור להתקיים בוועדה לביקורת המדינה בנושא בוטל בלחץ לשכת ראש הממשלה ובתמיכה של מי שהיה אז יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, ושל יו"ר הועדה ח"כ יואל חסון. 

לאחר שהדיון נבלם בוועדה לביקורת המדינה, זימן ח"כ דב חנין דיון מעקב בנושא, במסגרת הוועדה המשותפת לבריאות ואיכות סביבה שהוא עמד בראשה. "זימנו לדיון הזה את משרד ראש הממשלה נוכח הטענות שהועלו על התערבות של המשרד הזה בהליכים", אמר חנין באותו הדיון. "לצערי הגדול הם בחרו שלא להגיע". 

מי שכן הגיעו היו נציגי משרדי ממשלה אחרים, ביניהם גם המשרד להגנת הסביבה, וגרוטו מטעם משרד הבריאות. 

רק שלושה חברי כנסת נכחו בדיון מלבד היו"ר חנין. אחד מהם, ח"כ ניצן הורוביץ, פנה אל גרוטו וניסה להבין מה קרה. "היות שהדיון היום עוסק בנושא של תסקירי בריאות, אני חושב שבאמת הגורם הרלוונטי ביותר זה נציגי משרד הבריאות", אמר הורוביץ. "בעצם נדרשתם או התבקשתם לקבל חוות דעת נוספת בעניינים שלכם, למרות שיש לכם עמדה ובדקתם את העניין? מי בדיוק פנה? מה כל הסיפור הזה? ואני חושב שחשוב שתבהירו את העניין, אם אפשר".

גרוטו הבהיר את מה שכבר ציין בפתח הדיון: "כמו שנאמר, יש חוות דעת מגובשת שגם הוצגה, דרך אגב, לסגן שר הבריאות, והוא אימץ אותה… למעשה, זה היה הבסיס לקבלת ההחלטה… אני יודע שהיו פניות לסגן השר לא רק של מה שהוזכר פה, של המזכיר הצבאי ושל אחרים, והוא החליט לבקש חוות דעת נוספת בעקבות הפניות האלה". 

כשנשאל למה צריך חוות דעת נוספות מגורמים שלא מתמחים בתחום זיהום האוויר, הבהיר גרוטו, "תראה, אני בדיון הזה אמרתי שלי יש עמדה, ועמדתי לא תשתנה. בכל אופן שאלו האם יש מניעה מבחינתו לקבל עוד עמדה, והוא הסכים לקבל את זה. פשוט שתהיה חוות דעת נוספת". 

בסיום אותו דיון, ביקשה ד"ר לבנה קורדובה נציגת המשרד להגנת הסביבה את זכות הדיבור. "העמדה של הנהלת המשרד", אמרה בנוגע לכרייה בשדה בריר, "היא שמאחר שקיים חשש לבריאות הציבור, המשרד מתנגד".

נציגת המשרד להגנת הסביבה ב-2011: "המשרד מתנגד לכרייה בשדה בריר". אותה נציגה ב-2015: "חוות הדעת לא השתנתה – המשרד לא מתנגד" 

ד"ר קורדובה, "מנהלת מערך ניטור אוויר ארצי" שהמשיכה להופיע בפני ועדות הכנסת כנציגת המשרד להגנת הסביבה, טענה בפני ועדת הבריאות ב-2015, ש"העמדה של המשרד להגנת הסביבה לא השתנתה מחוות הדעת שהוגשה בשנת 2004, שאומרת שאנחנו לא מתנגדים להקמת המכרה".

לימים, או יותר נכון ב-2016, מונה המזכיר הצבאי לשעבר יוחנן לוקר לתפקיד יו"ר כיל, בעלות שכר שנתית של כ-1.8 מיליון דולר עבור 90 אחוז משרה. "אני מקבל טלפון מעידן לתוך ארוחת ערב עם המשפחה, אנחנו לא מכירים מלפני", סיפר לוקר בראיון לגלובס ב-2019, לאחר שפרש מתפקידו כיו"ר כיל. "אני זוקף לזכותו הרבה קרדיט על כך שללא היכרות מוקדמת הוא נתן לי להיות יו"ר של אחת החברות הגדולות במשק".   

בתגובה לשאלה בנוגע לסתירה בדבריה של ד"ר קורדובה מסר המשרד להגנת הסביבה כי "העמדה המקצועית של המשרד זהה מ-2004 ועד היום לאורך כל השנים, ולפיה המשרד אינו מתנגד לקידום התוכנית…יחד עם זאת, בוועדות השונות של הכנסת מובאות עמדות השרים (ב-2011 עמדת השר גלעד ארדן וב-2015 עמדת השר אבי גבאי), שאותן הביעה ד"ר לבנה קורדובה".

אלא שהמשפט המדויק של ד"ר קורובה בדיון לא מזכיר כלל את השר, "אני מהמשרד להגנת הסביבה", היא אומרת לנוכחים בועדה ב-2011, "נתבקשתי לומר את עמדת המשרד. העמדה של הנהלת המשרד". וגם ב-2015 היא לא מזכירה את השר כשהיא אומרת כי "העמדה של המשרד להגנת הסביבה לא השתנתה מחוות הדעת שהוגשה בשנת 2004, שאומרת שאנחנו לא מתנגדים להקמת המכרה".

"אם אני הייתי השר דאז, הייתי תובע אותם" אומר פרופ' אורי מינגלגרין ממכון וולקני, מי שבעברו היה המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה (ומומחה להתנהגות מיקרו מזהמים בקרקע ומים, מזהמים אורגניים בקרקעות מטופלות בשפכים ובבוצות), על התגובה של המשרד, "מה בעצם נאמר? נאמר שהשר, למרות שהצוות המקצועי במשרד אמר ש'לא טוב', השר אמר ש'טוב'". (למסמך התגובות המלא).

לא עומדים בסטנדרטים בינלאומיים

מי שלא השתכנעה בקלות כמו נציגי המשרד להגנת הסביבה היתה מחליפתו של ליצמן, יעל גרמן, שמונתה לשרת הבריאות במרץ 2013. במהלך חריג, משרד הבריאות בראשותה פנה לפרופ' ג'ונתן סאמט מאוניברסיטת דרום קליפורניה שבלוס אנג'לס, רופא מומחה בבריאות הציבור שתחום המחקר שלו עסק בהשלכות הבריאותיות של מזהמים נשימתיים. 

סאמט כיהן כראש הוועדה המייעצת המדעית לענייני אוויר נקי של הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA). הוא התבקש לבחון את נושא הכרייה באתר שדה בריר בהקשר הספציפי של תחלואה ומוות מזיהום אוויר. למרות האיפוק והזהירות הראויה, הדוח שהנפיק (שחישובי הסיכון שערך במסגרתו התבססו על נתוני מודל זיהום אוויר שבוצעו על ידי חברת "גיאופרוספקט" עבור כיל-רותם) היה חד משמעי. 

במכתב הסיכום של דוח סאמט, ששלח פרופ' גרוטו לגרמן במרץ 2014, נכתב בין היתר כי "בארה"ב לרוב הסיכון המקובל נע בטווח של מקרה אחד (תמותה או מחלה משמעותית) על כל 10 אלפים עד מיליון מקרי מוות או מחלה משמעותית לחיים שלמים. תוספת הסיכון המרבי הצפוי על פי הנתונים… הינו בישוב ערד, סיכון של 6.6 ל-10 אלפים מקרי מוות… סביר שבעת הכרייה תהיה גם עלייה נוספת בתחלואה בעיקר בסרטן, מחלות נשימתיות ומחלות לב, אשר ניתן ללמוד עליהם ממספר מקורות.

"דוח של ארגון הבריאות העולמי אשר פורסם לאחרונה, כלל סקירה של המידע העדכני על הקשר בין חשיפה ארוכה וקצרת טווח לזיהום (חלקיקי אבק שנמדדו; נ.ח.)… והקשר למחלות לב ונשימה, וכן התקבלו עדויות נוספות על קשר למחלות כלי דם, מחלות נשימה בילדים ואף השפעה על תוצאות לידות". 

דוח סאמט: "תוספת הסיכון המרבי הצפוי על פי הנתונים… הינו בישוב ערד, סיכון של 6.6 ל-10 אלפים מקרי מוות…"

במכתב הסיכום הקצר לא התייחס פרופ' גרוטו לכמה מההערות הכלליות שצורפו לדוח, וכמעט שלא קיבלו התייחסות בשיח הציבורי. סאמט ציין כי למרות שישנן "סוגיות רווחה" ש"אינן ניתנות לכימות", יש לקחת אותן בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות כ"מייצגות השפעות בריאותיות שליליות, מאחר והן משפיעות על רווחתם של אנשי הקהילה". 

אבל ה"הערה" הכללית שהסתתרה בסופו של הדוח שנכתב באנגלית, ונבלעה בתוך סבך החישובים המדעיים, היתה לא פחות ממדהימה. "במשך הזמן נאסף מגוון של מסמכים לגבי הסיכונים הפוטנציאליים לבריאות שעלולים להתרחש עם הכרייה בשדה בריר", כתב סאמט. "דוחות אלה נכתבו במהלך תקופה של כ-10 שנים… בלא יוצא מן הכלל, אף אחד מהדו"חות / חוות הדעת שסופקו אינו מגיע לרמה של איכות ושקיפות העומדת בסטנדרטים בינלאומיים. 

"ברור שסקירה שיטתית בנושא, הנדרשת לביסוס הרקע והידע המדעי הראוי לא נעשתה. לא על ידי החברה ולא על ידי אף אחד ממשרדי הממשלה המעורבים. אומדני הסיכון לבריאות ניתנו עם תיעוד מוגבל מדי מכדי להבטיח שמקבלי ההחלטות יוכלו להבין כיצד ההערכות נוצרו, ושכל המעורבים (בעלי העניין) יוכלו להעריך את איכותן ולנסות לשחזרן. אי הוודאות הזו לא נדונה ברמה מעמיקה". (ראו הרחבה – היסטוריה של זיהומים מחקריים).

כשאלו מסקנות הדוח, אפשר להבין את התסכול של התושבים ששוב ושוב מותגו כמי שמתנגדים לפיתוח כלכלי, ומודרו ממוקדי קבלת ההחלטות. ב-2014, השנה שבה התפרסם דוח סאמט, הוציאה כיל 4 מיליון דולר על פרסום ויחסי ציבור, ועוד 120 אלף דולר על שירותי "לובינג", כשהיא מצרפת "לעזרה" את משרד "גלעד לובינג" שייצג אותם מול חברי הכנסת בנושא שדה בריר. 

דוח סאמט: "סקירה שיטתית בנושא, הנדרשת לביסוס הרקע והידע המדעי הראוי לא נעשתה. לא על ידי החברה ולא על ידי אף אחד ממשרדי הממשלה המעורבים"

לפעילים לא היו את האמצעים להיאבק במערכת יחסי ציבור שכזו, ועם הלחץ שגבר על פקידי הממשלה, הגיעה נקודת המפנה הבאה. 

מינהל התכנון החליט שהשיקולים הכלכליים  גוברים על שיקולי הסכנה לבריאות שעולים מהדוח המקצועי של סמאט, מעמדות התושבים ומשרד הבריאות. בדצמבר 2015 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה את הכרייה בשדה בריר במסגרת תמ"א 14/ב (תוכנית המתאר הארצית לכרייה וחציבה). ב-2018 אישרה הממשלה את התוכנית, בכפוף להסכם בין שר הבריאות לשר להגנת הסביבה, "למינוי צוות אשר יציע מתודולוגיה לבחינת ההיבט הבריאותי בתוכניות".

"פרופ' סאמט הוציא דוח שהתוצאות שלו הבהירו בצורה חד משמעית שהתחלואה והתמותה בערד יעלו בשיעורים גבוהים בהרבה ממה שמקובל במדינות המפותחות", מסבירה כהן אביטן. לכן, לאחר ההחלטה האומללה של מינהל התכנון והממשלה, לא נותרה לתושבים ברירה מלבד פנייה לבית המשפט. 

"עיריית ערד וכמה ארגונים עתרו לבג"ץ, והשופטים הוציאו צו ביניים בפברואר 2019", היא אומרת. "הם שלחו את המדינה לעשות שיעורי בית ולהסביר איך זה שהגיעו לאישור התמ"א בממשלה כשברקע יש התנגדות של משרד הבריאות, ולא שקלו בכלל את ההיבט הבריאותי. השאירו את הבחינה הבריאותית רק לסוף התהליך. 

"השופטים שלחו את המדינה להסביר איך זה שהגיעו לאישור התמ"א בממשלה, ולא שקלו בכלל את ההיבט הבריאותי"

"הליך התשובה של המדינה היה אמור לקחת 90 יום, אבל בגלל הפלונטר הפוליטי ושלוש מערכות בחירות, המדינה ביקשה בכל פעם דחייה בהגשת התשובה". הדיון האחרון היה אמור להתקיים ב-8 לאפריל, אבל נדחה כמובן בשל הקורונה.

"התעלמו מאיתנו כאילו אנחנו לא קיימים"

כשמדובר על בריאות וחיי הקהילה המקומית, חשוב לגילי סופר להזכיר מי הנפקדים הקבועים ממפות התכנון. "מי שהולכים לכרות להם על הראש אלה הבדואים. גם הם עתרו לבג"ץ כדי שלא יפנו אותם, ועיקר התחלואה והתמותה תהיה אצלם". 

כהן אביטן מסבירה שבשטח שבו מתוכנן המכרה מתגוררים תושבים שקופים. "מה מצפים? שלטובת שורת הרווח של הטייקונים יפנו עשרת אלפים בדואים?", היא שואלת. "נכון, צריך הסדרה והם צריכים לשלם ארנונה, אבל אי אפשר לפנות אותם בכוח. יש בהיבט הכלכלי השקעה שהמדינה תצטרך לעשות כדי שהטייקון ירוויח. יותר זול לעשות תשתיות ולהסדיר את היישוב". (ראו הרחבה – כביסה מלאה בירוקים).

"בנוסף להשפעות הסביבתיות והבריאותיות המזיקות, התוכנית המוצעת כיום להקמת המכרה מתעלמת מקיומם של כ-11 אלף תושבים בדואים המתגוררים בשטח ובסמוך לו. כאמור, אישור תוכנית שדה בריר תהיה כרוכה בפינוי אלפי אנשים אלו מבתיהם ומקרקעותיהם", נכתב על ידי ארגון "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון", שמלווים קרוב ל-15 שנה את התושבים הבדואים. 

"התוכנית המוצעת כיום להקמת המכרה מתעלמת מקיומם של כ-11 אלף תושבים בדואים המתגוררים בשטח ובסמוך לו" 

"מבין ארבעת הכפרים הבדואים המצויים בשטח התוכנית, הכפר אלפורעה הוכר באופן רשמי על ידי המדינה כבר ב-2006", נכתב שם. "למרות זאת, תוכנית המתאר ליישוב מתעכבת כעשר שנים בשל המחלוקת סביב תוכנית שדה בריר. תושביו סובלים מחוסר פיתוח של תשתיות בסיסיות כגון, כבישים, מים, חשמל ביוב וכו’, והעדר יכולת של בנייה כחוק, וכתוצאה מכך, מהריסות בתים".

חליל ג'ברין, אחד הפעילים הבדואים הבולטים מהכפר אלפורעה נולד במקום, וכך גם אביו וסבו. הוא עובד כמהנדס תוכנה בפארק התעשייה עומר ועומד לסיים לימודי משפטים. "אנחנו ריכוז גדול של תושבים במרחק חמישה קילומטר דרומה לערד", הוא מסביר, "זה לא כמה בתים כמו שאנשים מדמיינים כששומעים כפר לא מוכר. זו אוכלוסייה גדולה. יש כאן מתחם של שלושה בתי ספר, גני ילדים. מכרה הפוספטים מתלבש בדיוק על הכפר שלנו". 

כדי להבין למה ג'ברין מתכוון כשהוא מדבר על האזור שעליו יקום המכרה צריך לדמיין כיצד נראה מכרה פתוח המתפרש על פני שטח ענק. הכרייה מתבצעת באמצעות קידוח של מחפרים הידראוליים ופיצוץ שכבות עצומות. משאיות או דחפורים המצוידים במכשור מיוחד חושפים את הפוספט החבוי תחת שכבות דלות זרחן, ואז הוא מועמס על משאיות. מכיוון שה"כרייה" מתבצעת על פני השטח, הפיצוצים ופירוק הסלעים פוגעים קשות בנוף ומייצרים חלקיקי אפר ואבק, המהווים סכנה סביבתית ובריאותית לתושבים.

"כל הזמן שהמדינה התקדמה בתכנון המכרה יחד עם כיל, התעלמו מאיתנו כאילו אנחנו לא קיימים. כאילו אנחנו לא בני אדם וזה מקומם", אומר ג'ברין. "אנחנו חיים בשטח, רואים שהם באים ועושים כל מיני בדיקות לקרקע. בהתחלה אנשים היו תמימים ועזרו לצוותים. לאט לאט הבנו: לא רק שהם מקימים מכרה, הם גם לא הציעו לנו שום חלופת מגורים.

"בשנים האחרונות החריפו באזור שלנו את הריסות הבתים והפחונים. המכרה הזה הוא עוד תירוץ לפנות אותנו. אפילו בימי קורונה חילקו לתושבים צווי פינוי מהבתים שלהם, למרות התקופה הרגישה. לא נעים להגיד, אבל אם לא הקרבה עם ערד, היו מעיפים אותנו לכל הרוחות מזמן. אנחנו כל הזמן מודים לאלוהים על ערד ועל התושבים שלה". 

תושבי הכפר מעידים שהם קשורים למקום ולא יתפנו גם אם זה יעלה להם בחייהם. הקמת שדה כרייה ליד ביתם בהחלט הולכת להגדיל את הסיכויים לכך. על פי סאמט, מדובר בעלייה ב"סיכון לתמותה של מעל 3 אחוז לשנה, סיכון אשר לכל הדעות אינו מתקבל על הדעת". 

"כל הזמן שהמדינה התקדמה בתכנון המכרה יחד עם כיל, התעלמו מאיתנו כאילו אנחנו לא קיימים. כאילו אנחנו לא בני אדם וזה מקומם"

ב-2018 התארגנה הפגנה משותפת גדולה של תושבי ערד, הכפרים הבדואים והיישובים השונים בסביבה, שמונים כ-55 אלף איש, על מנת להראות שהם מאוחדים במאבק נגד המכרה. "היו חילוניים וחרדים ובדואים, כל אחד בלבוש המסורתי שלו, וזה היה מאוד מרגש", משחזר ג'ברין. "כל אחד עשה את זה בדרך שלו אבל כולנו היינו יחד כדי לסלק את האיום ולנשום אוויר, תרתי משמע, גם מהמאבק הזה לאורך השנים וגם מאיום כריית הפוספטים".

ג'ברין משוכנע שהמאבק יצליח. "אין לנו בית אחר", הוא אומר. "לא ניתן להם להרוג אותנו. כי זה פשוט להרוג אותנו. זו המלחמה שלנו ושל ערד. העמיסו עלינו את כל העניין בזמן קורונה, שבו אנשים חושבים איך לשרוד כלכלית. כל העולם עכשיו עסוק בבריאות הציבור והם מוציאים את המכתב הזה, אולי זו הדרך שלהם לעקוף את בג"ץ. אנחנו נראה נוכחות, נראה להם שאנחנו לא ניתן לזה לקרות למרות התקופה". 

לא טרחו לבדוק חלופות

עוד שאלה שראוי לשאול בעקבות המכתב של צולר, שקושר בין הכרייה בשדה בריר לקיום המפעל בדרום נוגעת לאפשרויות הייצור האחרות שעומדות בפני החברה. 

בפועל, רק אחוז קטן יחסית מהעובדים הישירים של החברה מועסק בכרייה עצמה (נכון ל-2013 היה מדובר בכ-400 עובדים, מתוכם 270 עובדי קבלן), רובם עוסקים בעיבוד הפוספט ובהפקת מוצרי ההמשך. לכן ההשפעה של פתיחת אתר שדה בריר כמעט לא היתה אמורה להשפיע על מצבת המועסקים, כל עוד הדגש היה על פיתוח חלופות כרייה שעדיין יאפשרו למפעל להתקיים בעוד כעשור, במידה שעתודות הפוספט במכרות הפעילים יגמרו.

סלע הפוספט הוא משאב מתכלה שאינו מתחדש, והוא הולך ומתדלדל בעקבות הכרייה המאסיבית. גם בעולם, כמו בישראל, ישנו מחסור בנתונים איכותיים בנוגע לעתודות הפוספט, אבל על פי הערכות של אנשי המקצוע, אם קצב הכרייה המוגבר יימשך, העתודות העולמיות עלולות להסתיים בתוך כמה עשרות שנים. 

הפוספט הוא המקור הכמעט יחיד לאספקת זרחן. ללא זרחן, אחד משלושת יסודות התזונה ההכרחיים (יחד עם אשלגן וחנקן), לא ניתן יהיה לגדל צמחים לצורך ייצור מזון. הדאגה של מומחים בתחום היא שללא זמינות לזרחן, לא יתאפשר להמשיך להאכיל את אוכלוסיית העולם. 

כיום כ-70 אחוז מהתפוקה העולמית של פוספט מרוכזת בשלוש מדינות: מרוקו, סין וארה"ב. ישראל (עם סביב כ-1 אחוז מהשוק), נדחקת לתחתית עשר המדינות שיחד מספקות למעלה מ-90 אחוז מהתפוקה בעולם. 

בעשר השנים האחרונות, עם ההבנה הגלובלית שיש לפעול בדחיפות לפיתוח של חלופות לייצור זרחן שלא מופק מפוספטים, נכנסים לשוק יותר ויותר מוצרים מבוססי זרחן מחלופות כרייה. (ראו הרחבה – עתיד הזרחן בחרא). 

אבל לישראל כנראה שהמידע הזה לא הגיע. בדיוק כפי שמצא פרופ' סאמט במקרה של תסקירי הבריאות, מדהים לגלות שממשלת ישראל אישרה את תוכנית הכרייה על סמך המלצת ועדת העורכים במינהל התכנון (תמ"א 14/ב), כשהוועדה עצמה מתבססת על מסמך מדיניות (תמ"א 14/ג') המציין כי "חלופת הפסקת הכרייה בישראל – שאלת קיומה של תעשיית ההמשך בישראל – המבוססת על חומר גלם אינה ברורה. יתכן מצב בו הפסקת הכרייה פירושה חיסול התעשייה כולה. לא נבחנה במהלך העבודה האפשרות האסטרטגית והכלכלית לייבא חומר גלם (מדובר בעיקר על סלע פוספט מעושר) לתעשייה בישראל". 

כותבי מסמך המדיניות, חברי "ועדת העורכים" שמורכבת מנציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים, לא רק שלא דנו באפשרות אחרת מלבד כרייה; הם שוב בחרו להתעלם לחלוטין מההשלכות הסביבתיות והבריאותיות החמורות המפורטות במסמך עצמו, ולהעדיף על פניהן את עמדת נציגי משרדי האנרגיה והגנת הסביבה שתמכו בהמשך פיתוח הכרייה.

כיל עצמה מייצאת את הפוספט הגולמי לכל המרבה במחיר, הודו כותבי המסמך: "תעשיית הפוספט אמנם מפנה חלק משמעותי מהפוספט הכרוי והמועשר על ידה לתעשיית ההמשך בארץ, אך גם מוכרת פוספט מועשר בשוקי חוץ בכמויות משתנות העולות בחדות בתקופות שבהם קיימת גאות במחירים". אבל משום מה לא נבחנה אפילו החלופה לצמצם את היקפי הכרייה ולהגביל את כמויות הייצוא, כדי לשמר את המשאב המתכלה לטובת התעשייה בארץ.

חברי ועדת העורכים לא בחנו את החלופה לצמצם את היקפי הכרייה ולהגביל את כמויות הייצוא, כדי לשמר את המשאב המתכלה לטובת התעשייה בארץ

אז האם הפסקת הכרייה "תביא לחיסול התעשייה כולה" – הצהרה מאיימת שתעלה פחדים בקרב הפוליטיקאים שיראו אלפי מפוטרים בעיני רוחם, או שחשוב להתמקד דווקא במילים המקדימות "ייתכן מצב". למה ייתכן? פשוט בגלל אותו סעיף קטן ושולי שבו הוצהר שבמהלך עבודת הכנת המסמך, הפקידים הבכירים ממשרדי הפנים, התשתיות, הכלכלה והגנת הסביבה שחתומים עליו מציינים כי לא טרחו לבחון כל חלופה אפשרית "אסטרטגית וכלכלית" לכרייה. 

בתשובה לשאלה שהופנתה למשרד האנרגיה – "כיצד המשרד יכול לקבוע ש"שדה בריר הוא העתודה לשנים הבאות וללא השדה, התעשייה תדעך ותיסגר", כשהוא לא בחן חלופות לכרייה, ענה המשרד כי "במסגרת מסמך המדיניות של תמ"א 14 ג' נבחנו מגוון חלופות תוך התייחסות לנושאים גיאולוגיים, סביבתיים, כלכליים, אקולוגיים, ואחרים". (למסמך התגובות המלא).

דואגים לעתיד הדורות הבאים באירופה

המדינות שאין להן מרבצי פוספטים נאלצות לייבא פוספט גולמי או תוצרי פוספט, מאלו שמייבאות תוצרי פוספט, נמנעים המפגעים הקשים שבכרייה ובטיפול בתוצרי הלוואי המזהמים (למרכזי שבהם, הפוספוגבס, נגיע בהמשך). 

המדינות שבשטחן מתנהלת הכרייה, מאפשרות לתאגידים לייצר כמויות ענק לטובת ייצוא וגם לצריכה עצמית, אבל משלמות מחיר כלכלי, בריאותי וסביבתי יקר. במדינות אירופה המערבית למשל, אין כיום כרייה של פוספטים כמעט (מלבד פינלנד). אבל האם לא מתקיימת שם תעשיית תוצרי פוספטים רווחית? 

מאחר שפקידי הציבור שישבו בוועדת העורכים לא בדקו את נושא ההיתכנות הכלכלית של החלופות, לא נותר לנו אלא לנסות לבחון את המצב על סמך הנתונים העומדים לפנינו, ולא צריך ללכת רחוק מדי. 

ישנה חברה ישראלית בולטת בשוק העולמי של "מגזר פתרונות הפוספט". קוראים לה כיל. על פי הדוח השנתי שלה, "מתקני הייצור העיקריים של מגזר פתרונות חדשניים לחקלאות" כוללים מלבד המפעל בישראל גם מפעלים בספרד, באנגליה, בבלגיה ובהולנד. 

לצד כיל, ישנה חברה "קטנה" נוספת בארץ, בעלת מפעלים לייצור דשנים וכימיקלים לחקלאות. כנראה שבגלל מיתוגה בשם חדש, קבוצת חיפה ("חיפה כימיקלים"), פספסו אותה במשרדי הממשלה. החברה רוכשת פוספט מכיל רותם, אבל גם מייבאת פוספט ומעסיקה כ-160 עובדים במפעל הייצור בדרום.     

מה עוד יוכלו לגלות פקידי הציבור המקצועיים בנוגע לחלופות ירוקות שמייתרות את הצורך בכרייה? שמסתבר ש"כיל אירופה" חברה גם ב"פלטפורמה האירופית לזרחן בר קיימא" וגם ב"רשת עבודה למחקר וחדשנות", העוסקת בגיבוש מפת דרכים למציאת פתרונות לפסולת ביולוגית. על פי דוח האחריות התאגידית, החברה "צופה שפרויקט חדשני זה יביא להשפעה חיובית על הקיימות עבור דורות העתיד באירופה". 

כחברה שדואגת לדורות העתיד האירופאים, בחרה כיל לפתוח את "יחידת מיחזור הפוספט" הראשונה שלה בהולנד. "יעדו השאפתני של מיזם זה בכיל הולנד הוא להחליף עד 25 אחוז מסלע הפוספט במקורות ממוחזרים… נכון להיום, פוספט שניוני זמין המצוי בבוצת שפכים וכן באפר הנוצר משריפת בשר ועצמות, משמש למילוי במטמנות פסולת". 

"קיים פוטנציאל לשימוש במקור פוספט בלתי מנוצל זה", נכתב בדוח. "בנוסף ליתרונות הכספיים המשמעותיים הצפויים מהחלפה זו, היא טומנת בחובה גם יתרונות סביבתיים ניכרים. ההשקעה של ממשלת הולנד במיזם זה תאפשר קיומה של כלכלת פוספט מעגלית, כלומר שימוש שאינו חד-פעמי ברכיב יקר ערך והגדלת שיעורי המחזור בתהליכי ייצור מזון. זהו מאמץ חדשני וחסר תקדים בתעשיית הפוספט הגלובלית". (ראו הרחבה – "עתיד הזרחן בחרא")

כפי שהחברה הירוקה המרשימה "כיל אירופה" מסבירה, שיטת המחזור הזו – המתרחבת בשנים האחרונות ברחבי העולם, ושאין ספק שיש בצידה רווחים יפים – מספקת גם יתרון סביבתי מרשים. כלומר, מייתרת את הצורך בכרייה. 

הקלות שעל פיה פקידי ציבור יכולים לטעון ש"אין חלופות" לכרייה, בזמן שלא בדקו כלל האם קיימות חלופות, והקלות שבה נציגה בכירה של המשרד להגנת הסביבה סתרה את עצמה בפני חברי הכנסת וטענה ש"חוות הדעת של המשרד לא השתנתה" – צריכה להדליק נורת אזהרה. 

בעולם מתוקן הם היו צריכים להתייצב ולהסביר למה משתלם לכיל (שמכון המחקר המרכזי שלה ממוקם בחיפה) להקים מיזם ירוק וחסר תקדים כזה בהולנד, בזמן שבארץ המדינה מאפשרת לחברה להמשיך לפגוע במשאבי טבע ייחודיים ששייכים לציבור, תוך פגיעה בבריאות ובאיכות החיים של התושבים. 

נציגי הציבור צריכים להסביר למה משתלם לכיל להקים מיזם ירוק וחסר תקדים בהולנד, בזמן שבארץ מאפשרים לה להמשיך לפגוע במשאבי טבע ייחודיים 

לשאלה מה ישאר באזור הנגב לדורות הבאים של הישראלים, לאחר שכיל תסיים למצות את רווחיה במכרות הדרום, אף אחד אפילו לא טורח לחפש תשובה. (ראו הרחבה – "הכרייה משנה סדרי עולם")

"עכשיו אנחנו בודקים למה"

אין ספק שמשהו מוזר קורה במשרד להגנת הסביבה בכל הקשור לטיפול בכיל-רותם, והסיפור על קריסת בריכה 3 יכול להעיד על כך. 

ב-30 ליוני 2017 קרסה הדופן של אחת ה"בריכות" (שנקראו בעבר "אגנים"), המשרתות את הליך הפקת החומצה הזרחתית מהפוספטים במפעל כיל-רותם. כ-200 אלף קוב (כ-50 בריכות אולימפיות) של תמיסה חומצית הציפו את נחל אשלים וסביבתו (רק במזל לא היו מטיילים בנחל), הרגו חלק גדול מאוכלוסיית היעלים בשטח, וגרמו לאחד מהאסונות הסביבתיים החמורים בישראל. עד כדי כך שהמומחים הודו שהם לא יודעים איך לשקם את הנחל. 

בחלוף שנה התייצבו אנשי המשרד יחד עם השר הממונה זאב אלקין מול המצלמות בכתבת תחקיר של איתי רום וישראל רוזנר ב"המקור", שעסקה באסון. בתוכנית נחשף שמומחים ועובדים התריעו, לכאורה, במשך שנים בפני הנהלת כיל שדופן הבריכה עלולה לקרוס, אבל החברה בחרה להתעלם מהאזהרות, מכיוון שעלויות התיקון היו גבוהות.

ברוך ובר, מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, טען בתוכנית ש"הרבה דברים לא הגיעו" לידיעתו ושלמשרד לא היה מושג שישנן התרעות על קריסת הבריכה. 

בכתבה הביאו רום ורוזנר סיפור על זיהום נוסף שכיל אחראית לו לכאורה: חלחול ממאגרי הבריכות של כיל רותם שמזהם את נחל עין בוקק. בתחילה דיווחו אנשי המשרד להגנת הסביבה שהחלחול פסק ושכיל פעלה לאטום את המאגרים, אבל במהלך נסיעה עם צוות הצילום מתועד עופרי חזיז, מנהל תחום קרקעות במשרד להגנת הסביבה מסביר ש"מה שנציגי המפעל אומרים, זה שהחומר הזה אטום. שהוא לא מחלחל למטה". 

מה הוא אותו "חומר אטום"? ומה בעצם "מחלחל למטה"? הצופה לעולם לא ידע. בתגובה לשאלה מה החומר אליו מתייחס חזיז, מסר המשרד להגנת הסביבה כי "החומר המדובר הוא רפש פוספאט ופוספוגבס". 

"אבל במסגרת החקירה", אומר חזיז, "אנחנו נלמד את זה יותר ונוכל…". חזיז נקטע על ידי מישהי שנמצאת מחוץ לפריים ושנשמעת כשהיא אומרת: "בעקרון אנחנו הסתמכנו על הבדיקות שלהם, שמראות שזה אטום. אבל ללא ספק זה לא המצב". מהמשרד להגנת הסביבה מסרו בתשובה לשאלה בנושא, כי "קשה לדעת על אילו בדיקות מדובר באותו ציטוט כביכול, בחלוף הזמן".

מיד לאחר מכן הוצג קטע ממסמך פנימי שמוכיח, לכאורה, שבכיל ידעו שהחלחול נמשך למרות שדיווחו שהוא נפסק כביכול. "לבריכות הגבס הללו מוזרם תרחיף פוספוגבס חומצי בכמות של כ-3 מלמ"ק/שנה", נכתב שם. למרות זאת, הזיהום בעין בוקק נמשך.

בהמשך תיעדו ב"מקור" מפגש של בכירי המשרד עם השר זאב אלקין. "אנחנו בעיצומו של מכרז לייעוץ לבחינת הכשל הזה", הסביר יוסי בר מפקד המשטרה הירוקה בנוגע לחקירת האסון באשלים. "המכרז בשלבים מאוד מתקדמים. כך שאנחנו מאוד אופטימיים". כשסמנכ"ל הפיקוח והאכיפה נשאל כמה חברות ניגשו למכרז, התברר שרק חברה אחת ניגשה. "כל השאר עובדים עם כיל", אמר הסמנכ"ל בחיוך. 

"אי הידיעה" מתבססת על כך שבמשך עשרות שנים הם לא "בדקו" ולא "למדו" בצורה מקצועית עצמאית את תהליכי העבודה ואת ההשלכות של הייצור במפעל, וכעת הם אחראים על חקירה כשאין אצלם איש מקצוע אחד שמבין את הנושא לעומק.  

מתברר שבמהלך עשרות השנים שבהן פעלו הבריכות, לא היה איש במשרד שידע מה התקנות או "הטכנולוגיות" לתחזוקתן. זאת למרות שכבר שנים לפני כן הם היו מודעים למסמך הרגולציות הפדרליות בארה"ב, שבו מפורטים נהלי עבודה "ישימים למתקנים", לפיקוח ולבקרה. 

כשסמנכ"ל הפיקוח והאכיפה נשאל כמה חברות ניגשו למכרז, התברר שרק חברה אחת ניגשה. "כל השאר עובדים עם כיל", אמר הסמנכ"ל בחיוך

בתגובה לשאלה מדוע לא היה במשרד איש מקצוע שהיה אחראי על נושא הפעלת בריכות החומצות נמסר כי "אכן, אין במשרד להגנת הסביבה מומחה מיוחד לנושא זה של כשל בריכות פוספוגבס ולמעשה, יש מעט מאוד מומחים בעולם לתחום". ( למסמך התגובות המלא)

יצחק בן דוד, סמנכ"ל פיקוח ואכיפה במשרד להגנת הסביבה סיפר בכתבה כי לאחר האסון ביקרו אנשי המשרד בפלורידה, אחת המדינות שבהן מתבצעת כריית פוספטים מאסיבית בארה"ב. "ביקרנו באתרים בדיוק כמו אתרים של 'רותם' וראינו שזה מתנהל הרבה יותר טוב", אמר בן דוד. "החל בסביבה סביב האתר וכלה באיך שהמים מוחזקים… הטכנולוגיה הזו לא הגיעה עדיין לישראל". 

"למה", שאל רוזנר, "כי היא יקרה יותר?". "עכשיו אנחנו בודקים למה" ענה הסמנכ"ל. במשרד להגנת הסביבה עדיין "בודקים למה", וכמעט שלוש שנים לאחר האירוע החקירה הפלילית עדיין לא הסתיימה. 

למרות שעד היום לא ננקטו סנקציות נגד כיל-רותם (המשרד ערך שימוע לארבעה מנהלים במפעל), ולמרות שבמדד ההשפעה הסביבתית שפרסם המשרד ב-2018, דורגה כיל-רותם כחברה המזהמת בישראל בכל הקשור לכרייה בשדה בריר והרחבת ובניית מאגרי הייצור – פקידי המשרד להגנת הסביבה ממשיכים לתמוך בחברה כאילו מדובר בשתי חברות נפרדות. 

הר הפוספוגבס הנסתר

כל מי שעקב אחרי עשרות הדיווחים של אירוע זיהום נחל אשלים יכול להתרשם שה"נוזל" שנשפך מ"בריכות הגבס" של מפעל כיל-רותם היה סוג של שפכים, או מים, או מי גבס ברמות חומציות גבוהות. איש לא טרח להסביר מהן אותן "בריכות גבס", מהם התהליכים המתרחשים בזמן הפקת החומצות הזרחתיות וב"בריכות", ומה התוצרים שלהם. 

כשחומר הסלע מגיע אל המפעלים של החברה במישור רותם, הוא מטופל בעזרת כימיקלים שונים, ביניהם אשלגן, חנקן וחומצה גופרתית (שהחברה מייבאת). בסיום התהליך מתקבלים חומצה זרחתית ירוקה ולבנה ודשנים מורכבים. 

תהליך הייצור של הפוספט מהסלע צורך משאבי אנרגיה ומים בהיקף גדול, בייחוד כשמדובר במיליוני טון בשנה. על פי מחקר שנערך במרכז מילקן לחדשנות על ידי אייל גלקין, נכון ל-2013, "מתקני ייבוש הפוספט בשלושת המפעלים צורכים כ-30 אלף טונות מזוט בשנה, וצריכת החשמל השנתית של כלל המפעלים מגיעה ל-350 מיליון קוט"ש בשנה… מפעלי הפוספטים מוגדרים כמפעלים בעלי השפעה ניכרת מבחינת פליטות מזהמים לאוויר לפי חוק אוויר נקי". 

בשנים האחרונות השקיעה כיל באמצעים לצמצום זיהום האוויר, אבל עדיין לא השלימה את כל המחויבויות שלה לפי "חוק אוויר נקי". (ראו הרחבה – האוויר שאנחנו לא נושמים). 

אבל הבעיה היא לא רק בזיהום האוויר מהכרייה ומייצור החשמל במפעלים (כיל מפעילה מתקן לשריפת פצלי שמן עבור החשמל והקיטור הנדרשים לה – שאמור להיסגר ב-2021). בסוף התהליך נוצרים החומצה ותוצר הלוואי העיקרי – הפוספוגבס (Phosphogypsum, שילוב של פוספט וגבס). על פי מחקרים שונים, על כל טון חומצה זרחתית נוצרים בין 3.5 ל-5 טון פוספוגבס. 

השם החביב הזה מטשטש את העובדה שמדובר בפסולת מסוכנת, שבלי ידיעת הציבור הופכת לאחת מהבעיות הסביבתיות הגדולות שישראל תיאלץ להתמודד איתה בעתיד.

הפוספוגבס מוזרם ל"בריכות", מאגרי הענק שמכילים מאות אלפי קוב של נוזלים רעילים, אותו "תרחיף" שמוזכר במסמכים שהוצגו בתחקיר "המקור". הפוספוגבס המיובש נערם בסופו של התהליך באזור המפעלים של כיל-רותם.

ב-2013 הגישה "הוועדה הבין משרדית לבחינת משק הפוספטים" את המלצותיה בנוגע לתוכנית העתידית לכריית פופסטים בישראל. בוועדה התייחסו גם לנושא הפסולת הנוצרת מתהליך הייצור. "הפוספוגבס נושא מזהמים רבים שמקורם בחומר הגלם – כמו פוספט, פלואור וראדיום", נכתב במסמך. "ערימות הפוספוגבס שנוצרו ברותם מחייבות התייחסות רגולטורית מקיפה, תוקם ועדת מומחים בין משרדית… במטרה לקבוע קריטריונים לאחסון נאות ולשימוש בטוח בפוספוגבס".

השם החביב הזה מטשטש את העובדה שמדובר בפסולת מסוכנת, שבלי ידיעת הציבור הופכת לאחת מהבעיות הסביבתיות הגדולות שישראל תיאלץ להתמודד איתה בעתיד

השימוש "הבטוח" בפוספוגבס עדיין נחקר בעולם, ויש לא מעט חוקרים שמחפשים דרכים למחזר אותו ולנטרל את המרכיבים הרעילים שבו. אבל עד כה לא נמצאה דרך בטוחה, יעילה ובעלת היתכנות כלכלית לפירוק החומר. 

בכל שנה, מפיקים במתקנים של כיל-רותם כ-700 אלף טון של חומצות זרחתיות (ירוקה ולבנה), ועל פי כיל כ-3.5 מיליון טון של פוספוגבס נערמים בכל שנה. כדי להבין מהי כמות הפוספוגבס השנתית שנערמת, אפשר להשוות אותה לכמות הפסולת השנתית (שאינה מסוכנת) שכל תושבי ישראל מייצרים יחדיו, שעומדת על כ-5.3 מיליון טון. 

על פי הועדה לבחינת משק הפוספטים, נכון לשנת 2013, אז נכתב המסמך, נערמו לאורך השנים "כ-50 מיליון טון" שהצטברו בשטח. על פי הדיווחים של כיל כפי שנמסרו בדוחות השנתיים, מדי שנה מצטברת כמות ממוצעת של מעל ל-3 מיליון טון של פוספוגבס. מכאן שאפשר להניח בזהירות כי בשנים האחרונות נוספו לכל הפחות כ-15 מיליון טון בשטח המפעל. כלומר, מדובר בכמות של כ-65 מיליון טון לפחות, בהערכה. 

השימוש "הבטוח" בפוספוגבס עדיין נחקר בעולם, ויש לא מעט חוקרים שמחפשים דרכים למחזר אותו ולנטרל את המרכיבים הרעילים שבו. אבל עד כה לא נמצאה דרך בטוחה

לפני כמה חודשים חשפו בחדשות "כאן 11" את "הנהר הנסתר" שנמצא בשטח החכור של כיל באזור ים המלח. במקרה הזה, כיל אחראית ל"הר נסתר". רק שבמישור רותם לא מדובר בהר שהוא פלא של הטבע, אלא בתוצרים מסוכנים מעשה ידי אדם.

החישוב של כיל משום מה מעט שונה. על פי דוח האחריות התאגידית של החברה לשנת 2018, "כמות הפוספו-גבס שנאגרה ב-30 השנים האחרונות בכיל רותם מוערכת בכ-30 מיליון טון. בכל שנה החברה מוסיפה כ-1.9 מיליון טון גבס למערום יבש וכ-1.5 מיליון טון גבס רטוב".

גם בכיל, על פי אותו דוח אחריות תאגידית, מחפשים פתרונות ל"תוצר הלוואי". בתיאור הקצר לא תמצאו רמז לכך שמדובר בפסולת מסוכנת. "בדיקות ומחקרים שונים שנערכו בעבר ביחס לתערובות מצע (סובסטרט) המכילות פוספו-גבס הצביעו על כך שמאפייני החוזק והעמידות התהליכית דומים לאלו של חומרי מצע קונבנציונליים", נכתב שם ומצויין כי החברה מבצעת פיילוט "בכבישים באתר רותם, תוך שימוש בתערובות ורובדי יישום שונים".

בתגובה לשאלה בנוגע לפיילוט מסר המשרד להגנת הסביבה כי "אנשי רותם אמפרט אכן העלו בפני מחוז דרום של המשרד להגנת הסביבה את רעיון השימוש בפוספוגבס בכבישים, והציגו דוגמאות מעבדה. בהמשך לפגישה שהתקיימה בנושא במחוז… העביר המשרד לרותם את הסכמתו לביצועו, תוך פירוט הבדיקות שאותן יש לבצע לבחינת ההיבטים הסביבתיים בתחומים השונים (קרינה, מניעת זיהום קרקע ומים וכדומה)….לפי המידע שבידינו, המפעל טרם החל בביצוע הניסוי בפועל". בכיל בחרו שלא להגיב לשאלות שהעברנו להם. (למסמך התגובות המלא).

קרינה רדיואקטיבית וסכנת התמוטטות

מלבד המזהמים שמוזכרים על ידי הוועדה לבחינת משק הפוספטים, הפוספוגבס מכיל גם יסודות נוספים שמקורם בחומרי הגלם, ביניהם חומרים רדיואקטיביים ומתכות כבדות. במסמך המדיניות של האגף לחומרים מסוכנים מ-2014, נכתב כי "סלע הפוספט מכיל כמויות משמעותיות של חומרים רדיואקטיביים טבעיים כמו: אורניום (ומוצרי הפירוק שלו, כולל רדיום) ותוריום" וכי "פסולת פוספוגבס ופסולת הבוצה מתהליכי טיפול בשפכים מוגדרות כפסולת מסוכנת לפי התקנות". 

אייל גלקין מציין במחקרו כי "אחת הסכנות הגדולות בערמות הפוספוגבס היא שחרור ראדון מהערמה כחלק מהמרכיבים הרדיואקטיביים שהפוספוגבס מכיל. באתר Huelva בספרד, כ-100 מיליון טונות פוספוגבס פולטים קרינת גמא בכמות הגדולה פי 5 עד פי 38 מהמקסימום התקני".

הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית, שאסרה על השימוש בחומר, הקימה אתר שמסביר את הסכנות בקרינה. "רובו של האורניום, התוריום והרדיום הקיים באופן טבעי בסלע פוספט מוצא את דרכו אל הפוספוגבס", נכתב שם. "אורניום ותוריום מתפרקים לרדיום ורדיום מתפרק לראדון, גז רדיואקטיבי. מכיוון שהפסולת מרוכזת, הפוספוגבס רדיואקטיבי יותר מסלע הפוספט המקורי. הפוספוגבס מימי מאוד כאשר הוא נערם לראשונה. עם התייבשות החומר, נוצר קרום על הערימה. הקרום מתעבה עם הזמן, מקטין את כמות הראדון שיכולה להימלט ועוזר למנוע מהפסולת להתפזר ברוח. חלק מהמים יכולים לחלחל מקרקעית הערימה ולזהם את מי התהום המקומיים".

האתר בספרד שאותו מזכיר גלקין (שהשימוש בו הופסק לפני כעשר שנים), הוא רק אחד ממקומות רבים בעולם שבו מתגלות ההשפעות והסכנות החמורות בכריית פוספטים. מחקרים באתרים שבהם נערם הפוספוגבס מראים נדידה של מתכות בקרקע, פליטות של חומרים שונים, זיהומים של מי תהום וקרקע והשפעות בריאותיות על התושבים.  

בתוניסיה, מדינה בסדר גודל של ישראל שכורה פוספטים באופן מסיבי, הצטברות של פוספוגבס, ההזרמה שלו לים וההשפעות הקטלניות של הכרייה על הקהילה המקומית וסביבת המחייה שלה – הפכו אזור שהוכר כאתר מורשת עולמית להיקרא "חוף המוות" בידי התושבים. 

במרוקו, היצרנית הגדולה בעולם של פוספט, עובדי הכרייה משלמים מחיר בריאותי יקר.  בלואיזיאנה, עוד מוקד כרייה פעיל בארה"ב והמדינה עם זיהום האוויר הגבוה בארה"ב, מגלים בשנים האחרונות את הסכנה החריפה המאיימת על התושבים, כשאחד ממאגרי הענק המאכסן פוספוגבס עלול לקרוס, להציף את הסביבה ולחלחל למי התהום. 

מאגר פוספוגבס שעלול לקרוס במיסיסיפי מאיים לפגוע באזור נרחב, ואיום סביבתי ממאגר אחר של תאגיד הפוספטים של המדינה שפשט את הרגל, אילץ את הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית להשתלט עליו ב-2017 ולבצע בו עבודות, כדי לנסות למנוע זיהום אקולוגי נרחב. 

מכיוון שאין לאן לשנע את החומרים המסוכנים שהצטברו, העבודות כוללות נסיונות איטום ומניעה של התפשטות הזיהום. הן החלו לפני שלוש שנים, והסוכנות מעריכה שהן ימשכו עוד שנים. עד כה הסתכמה עלות הטיפול המניעתי בכ-82 מיליון דולר (כ-300 מיליון שקל), והיא צפויה לעלות עוד עשרות מיליוני דולרים נוספים.

בפלורידה, היכן שאנשי המשרד להגנת הסביבה ביקרו והתרשמו מהשימוש ב"טכנולוגיות חדשות", נמשכים כבר שנים זיהומי מקורות המים מקריסות מסוכנות של מאגרי הפוספוגבס שנערמים ויוצרים בולעני ענק. התושבים נאבקים בדרכים שונות כדי לנסות לעצור את הרחבת הכרייה במדינה.   

"זה נושא ישן נושן"

בדצמבר 2017 הגיש ח"כ דב חנין שאילתא שנגעה לסיכונים של דליפות נוספות מבריכת התפעול כל כיל-רותם ולמצבה של החקירה הפלילית. השר להגנת הסביבה אלקין עלה לדוכן הכנסת לענות. 

"החקירה נגד החברה עדיין מתנהלת", הסביר אלקין ואמר שאינו יכול לפרט יותר מזה. "בנוגע לקריסה של ה'בריכה'", התרעם השר, "אני ראיתי הרבה מאוד פרסומים בעיתונים שבהם או שהכותב לא היה שם או שהוא בוחר לא לספר לציבור את האמת… הבריכות מ-1 עד 3, וזאת היתה הסיבה לעוצמת האסון, הן בריכות שנמצאות בגובה, בסוללות שנבנו שם במשך עשרות שנים. איך עובד כל העסק הזה? מזרימים מים עם פוספוגבס, פוספוגבס נדבק לקרקעית, ואז עוד פעם מעלים את הסוללות… כאשר ברגע שבריכה כזאת פרצה, כמובן כל המים, מכל העוצמה של המורד שנוצר כתוצאה מסוללה מאוד מאוד גבוהה, זרמו למטה".

השר לא בחר להסביר מהו אותו פוספוגבס ולמה ה"בריכות" בכלל מוצבות עליו, והתייחס לסכנות זיהום מקורות המים והנחלים כמשהו מתקבל על הדעת. אלקין לא התייחס לשאלה מי אחראי על כך שלא התקיים פיקוח על הזיהום במשך "עשרות שנים". 

הוא המשיך ואמר שבנוגע לחשדות הנוכחיים לחלחול של אחת הבריכות, "בניתוח הראשוני, דווקא ההרכב של המים על פניו לא תואם את המים בבריכה 4 בכל מיני פרמטרים כימיים שיש. לכן ייתכן שהמקור של המים האלה שאנחנו רואים בעלייה במפלס של התת-קרקע הוא בכלל לא בבריכה 4 אלא בבריכות אחרות באזור רותם – ייתכן אפילו לא של כיל".

השר אלקין לא בחר להסביר מהו אותו פוספוגבס ולמה ה"בריכות" בכלל מוצבות עליו, והתייחס לסכנות זיהום מקורות המים והנחלים כמשהו מתקבל על הדעת  

"אנחנו לא מוכנים לאפשר זיהום של התת-קרקע בשום מצב, וגם כשהיא מזוהמת מראש על ידי תופעות קודמות… אנחנו נגד תוספת זיהום, אבל צריך להבין את הממדים והפרופורציות של האירוע", ביקש השר להרגיע. "צריך להבין, כל האקוויפר הזה מזוהם לחלוטין כבר עשרות שנים, גם מהבריכות המקוריות שהיו, גם מבריכות של מפעלים אחרים… היו בזמנו לא מעט טענות לכיל, זה נושא ישן נושן".

אותן טענות לכיל שהשר מזכיר כדרך אגב, הן קצת יותר מטענות. דוחות מעקב פנימיים של כיל עצמה משנות התשעים מצאו שנוזלי הייצור דולפים בכמויות אדירות אל הקרקע ומשם אל מי התהום והנחלים. 

בדוח "מעקב הידרולוגי באתרי החברה" מ-1994, נכתב כי "החלחול מאגמי השפכים באתר רותם הסתכם בכ-1.95 מלמ"ק (מיליון מטרים מעוקבים) מדי שנה". בדוח מ-1996 נכתב כי "מאזני השפכים בבריכות ובמאגרים מצביעים על חלחול מי בוצת גבס יחסית שפירים בהיקף של 1.2 מלמ"ק לשנת 1995 וחילחול שפכים חומציים (אגמים א', ב') בהיקף של כ-0.6 מלמ"ק לשנה". 

בשנת 2000 נכתב על ידי המכון הגיאולוגי דוח שמצא כי "ניתוח גיאולוגי, הידרולוגי וכימי, כמו גם סקירת מקורות פוטנציאליים אחרים באזור, מובילים אותנו למסקנה שמקור הזיהום באקוויפר חבורת יהודה באזור אפעה הוא, כפי שנטען בעבר, מי השפכים של מפעלי מישור רותם. זאת ועוד, נתונים כימיים, שיוצגו להלן, מעלים חשש כבד להגעת הזיהום לעין בוקק, המצוי כ-13 ק"מ במורד הזרימה". 

על פי הערכת חוקרי האגף להידרולוגיה, נכון לשנת 2000, "דלפו לתת הקרקע כ-75 מלמ"ק (מיליון מטרים מעוקבים) מי שפכים מרוכזים, המכילים כ-3 מיליון כלורואידים".

הדוח קבע כי הפעולה ההכרחית הראשונה היא "הפסקה מוחלטת של דליפות השפכים התעשייתיים מבריכות האידוי, מהר ככל האפשר", והתחלה של שאיבה מסיבית של "המים המזוהמים". אלא שדבר לא נעשה והדליפות המשיכו ואכן הגיעו לעין בוקק.

כשהשר אלקין נקט בלשון עבר ואמר כי מדובר בנושא "ישן נושן", הוא העביר את המסר כאילו מדובר בנזקים שהתרחשו וכעת הופסקו ולא נמשכים כיום, כי המשרד "לא מוכן לאפשר זיהום".  

אלא שהזיהומים עדיין הולכים וגדלים, ולא מדובר רק בזיהום "מים תת קרקעיים המזוהמים גם ככה", כפי שטוען השר. בדוח של המכון הגאולוגי מ-2016 נמצא כי בקידוחים שנעשו בין מפעלי רותם למעיין עין בוקק, במטרה לזהות את התפתחות הזיהום, עלה כי "ממדי הזיהום עצומים". 

ועין בוקק לא לבד. באתר הכרייה בשדה צין מפעילה החברה מפעל שמעבד את סלע הפוספט. מי רפש הפוספט מזהמים מקורות מים נוספים באזור – את מעיינות עין צין ועין עקרבים. (להרחבה – 175 מיליון מטרים מעוקבים של זיהום)

"אין לדעת אם המפגעים מטופלים"

בסיום דבריו בדיון מ-2017 בכנסת הבטיח השר אלקין כי "אם צריך, נסגור גם את המפעל. אני אומר זאת כאן, מהבמה הזאת, שבמפעל לא יתבלבלו; אבל כדי לסגור את המפעל, צריך חשש אמיתי מוכח לזה שיש נזק". עד שעזב את המשרד, לא מצאו אלקין או אנשי משרדו חשש כזה.

לא מפליא לגלות שאנשי המשרד מתקשים למצוא "חששות מוכחים" לנזקים הסביבתיים ולאיומים הבריאותיים המתלווים אליהם, כשמגלים מה המשאבים המוקצים לנושא. אזורי הפיקוח של המשרד להגנת הסביבה מחולקים לפי מחוזות ומידת ההשפעה הסביבתית של המפעלים השונים, כשהמזהמים הגדולים ביותר נמצאים תחת קטגוריית מפעלים A.

מחוז דרום משתרע על פני יותר מ-60 אחוז משטח המדינה, ובשטחו פועלים 42 אחוז מהמפעלים בקטגורית A, רוב אתרי הטמנת הפסולת, הכרייה והחציבה והפעילות התעשייתית הכבדה. 

בפרק שעסק באכיפה סביבתית בדוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי 2019, עלה כי למרות גודל האזור ונפח הפעילות של המפעלים המזהמים, קיימים בו "פחות תקנים לתחום הפיקוח ממחוז מרכז ומחוז חיפה, שאף הם חסרים משאבי כוח אדם".

המבקר מבהיר כי "יש פערים ניכרים בין המחוזות במספר המפגעים המדוּוחים אצלם ובסיווגם לפי דרגת חומרתם, והמחוזות אינם מתעדים כנדרש את היקף המפגעים… ניתן להעריך כי היקף המפגעים הארצי גבוה בהרבה מהמתועד. אף לא אחד מהמחוזות מסַווג מפגעים כחמורים. מערכות המידע במשרד להג"ס כלל אינן מאפשרות הזנת מפגעים חמורים ותיעודם ככאלה, והם מתועדים ומטופלים בהתאם למסלול האכיפה של מפגע רגיל".

המבקר, שדגם את נתוני 2016, מצא כי באותה שנה "49 מפעלים עברו פיקוח על ידי מחוז דרום. ב-35 מהם נמצאו 61 הפרות שונות. בנוגע ל-43 מההפרות לא בוצעו כל פעולות אכיפה, ורק ב-18 בוצעה פעילות כלשהי". 

על פי הממצאים הללו הבעיה היא לא רק בתיעוד החסר של המפגעים הסביבתיים. "אין לדעת אם המפגעים שאינם מתועדים מטופלים על דרך ההסדרה ומסולקים, או שאינם מטופלים כלל", נכתב בדוח.

מהנתונים גם עולה כי "כחצי מהמפגעים המהותיים מטופלים על דרך ההסדרה, אף שהם ברמת חומרה רגילה או חמורה, ונוהלי המשרד קובעים כי נדרשת אכיפה בגין כל אחד מהם. בשנת 2016 נמצאו גם שיעורים גבוהים של הפרות משמעותיות במפעלי A ואף על פי כן 55 אחוז מהן לא נאכפו, ולא הגיעו אפילו לשלבי אכיפה מינהלית ראשונית, פרוצדורלית – כזו שאינה מענישה את הגורם המפגע או מטילה עליו סנקציה, כגון התראה או שימוע".

המבקר מבהיר כי "יש פערים ניכרים בין המחוזות במספר המפגעים המדוּוחים אצלם ובסיווגם לפי דרגת חומרתם, והמחוזות אינם מתעדים כנדרש את היקף המפגעים…"

המבקר מציין כי "מתח הדרגות שנקבע לתפקיד מפקח במשטרה הירוקה לא שונה, ולא התווסף תנאי סף של השכלה אקדמית רלוונטית. הדבר מקשה על המשטרה הירוקה לגייס כוח אדם איכותי ולשמרו".

בתשובה לשאלה כמה רכזי אכיפה ופקחים עובדים במחוז דרום, ומה תקני הרכב שלהם, מסר המשרד כי "במחוז דרום עובדים כיום 13 מפקחים בתחום התעשיות. כיום לא מאויש תקן ראש תחום פיקוח ותעשייה. כלל העובדים מועסקים במשרה מלאה ולכולם הרשאה להשתמש בשלושה רכבי איגום מחוזיים העומדים לרשותם". (למסמך התגובות המלא)

אבל מלבד המשרד להגנת הסביבה, ישנם גופים מקצועיים נוספים שאמורים לבקר ולפקח על המתרחש במפעלי כיל-רותם, לפחות ברמת ההפעלה והתכנון. למשל הוועדה המחוזית (מחוז דרום) לתכנון ובנייה והמועצה האזורית תמר, שחלק נכבד מפעילות הכרייה והייצור של מפעלי כיל מתרחשות באזור התעשייה מישור רותם שבשטחה. כפי שהראה תחקיר "המקור" שעסק בזיהום נחל אשלים, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה היא מי שאמונה על הפיקוח ומתן הסופי של היתרי הבנייה במישור רותם.

"התוצר השני שיוצא מהריאקטור הוא גבס"

לאחר קריסת "בריכה 3" ואסון הזיהום של נחל אשלים, ביקשה כיל-רותם הקלות בתפעול הבריכות והרחבה של "בריכה 5" כדי לאפשר למפעל להמשיך לעבוד. ארגוני אדם טבע ודין ומגמה ירוקה ותושבים מקומיים, הגישו התנגדויות לבקשה של כיל. 

בסופם של ההליכים הגיעו הצדדים להסכמות שאפשרו את הענקת הרישוי להפעלת הבריכה. אבל הדיונים שהתנהלו ב-2018 בוועדות התכנון השונות, מדגימים עד כמה מופקר האינטרס הציבורי לטובת חישובים כלכליים. עוד הם מעידים על שיתוף הפעולה של אנשי המקצוע, שבוחרים לקדם החלטות הפוגעות במשאבי טבע נדירים, ומסכנות את בריאותנו.

במרץ 2018 התכנסה ועדת הערר לתכנון ובנייה במחוז דרום לאחת מכמה ישיבות  בעקבות הערעור של "אדם טבע ודין", כדי להחליט אם להעניק אישור להפעלת הבריכה. סמנכ"ל חומצות ואנרגיה בכיל-רותם, נדב טורנר (שהיה אחד מהמנהלים שזומנו לשימוע לאחר קריסת הבריכה) ייצג את החברה והסביר לנוכחים כי לצד החומצה הזרחתית המופקת, "התוצר השני שיוצא מהריאקטור הוא גבס, כמו קירות גבס או כל מוצר סטנדרטי אחר, אך מה שהיה בסלע נמצא עתה בגבס. אז בעצם אנחנו קוראים לזה פוספטגבס, גבס פוספט". 

כלומר, פוספוגבס על פי טורנר הוא "מוצר סטנדרטי". באותה הישיבה נכחו גם אורלי מילר, רכזת תעשיות מישור רותם מהיחידה הסביבתית של המועצה האזורית תמר, וברוך ובר, מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, שסיפר בתכנית "המקור" עד כמה היה מופתע מאירוע קריסת הבריכה. שניהם היו יכולים לעצור את טורנר בשלב זה ולהסביר לחברי הוועדה מה כולל אותו "מוצר", ומה הסכנות בהליכי הייצור שלו. אבל הם לא עשו את זה.

"הבריכה הזו מוגדרת כבריכה זמנית", אמרה מילר, שהתייחסה לאישור ההפעלה שניתן לבריכה. "למעשה מה שאנחנו אישרנו זה בעצם פתרון זמני לתקופה הזו, עד למצב שבו אם המשרד ימצא לנכון, כי הוא בוחן האם רטוב או יבש, האם המיקום נכון, מה שיקבע האם תהיה ערימת גבס או לא".

"אנחנו צריכים לעשות משהו עם הגבס", הסביר טורנר. "היום אנחנו עורמים אותו, שומרים אותו בערימות גדולות, זה הסטנדרט המקובל בעולם. הרבה מדינות משתמשים בו באופן מלא. אין להם יותר את הערימות האלה. אנחנו גם בכיוון הזה. אני בטוח שזה יקרה גם בשנים הבאות. זה הכיוון. נכון להיום ומאז קום רותם אנחנו עורמים אותו". 

ושוב, ברוך ובר לא מתערב ומסביר לנוכחים שזו לא האמת. שיש סיבה לכך שהחומר שטורנר בוחר לקרוא לו "מוצר סטנדרטי" נערם להרי ענק של מאות מיליוני טונות ברחבי העולם. ובר – שמאוחר יותר יתגאה ש"אני חוזר מפגישה על מה שקורה בעולם. אוכל להציג מסמכים. פלורידה, ערב הסעודית, מרוקו, ירדן וישראל" – מכנה בעצמו לאורך הדיון את הפוספוגבס, "גבס". 

כשובר הסביר את התמיכה של המשרד בהרחבת הבריכה התפעולית, הוא אמר כי "למעשה הבריכה, עוד לפני שהתחילו לטפל בה, מורכבת משכבת איטום… מרגע שיש לך שכבת גבס היא מספקת שכבת איטום מספיקה. אשר לבריכה 4, ישנה שכבת איטום שהיא שכבת הגבס". 

כשהוא ביקש להסביר בעיה שהם מצאו בבריכה, הוא השווה לרגע את המתרחש בארה"ב, כדי להרגיע שזה לא המצב אצלנו. "פלורידה היא אחת מהבעיות הגדולות בעולם… התפתחות בולענים. זה לא מופיע בבריכה 4… היה איזה מן סדק, לא בולען… היה סדק בשכבה של הגבס".

אף אחד מהנוכחים לא שם לב לסתירה ה"קטנה" המסתתרת בדבריו של וובר. במהלך כל הישיבות שהתקיימו באותה השנה בוועדות השונות, אנשי כיל-רותם הסבירו שוב ושוב, כפי שגם הוא עשה, ש"שכבת גבס מספקת שכבת איטום מספיקה". אבל אז ובר המשיך והסביר שהתגלה באחת הבריכות "מן סדק", שאינו בולען – כפי שנוצר באותן שכבות "גבס" בפלורידה. אותן שכבות שנטען שהן חומר איטום נהדר. 

ובר עדכן את הנוכחים כי במשרד להגנת הסביבה הוקמו "שתי וועדות": אחת בודקת חלופות "להערמת הגבס" והשניה "בודקת את החלופות הטכנולוגיות השונות שעומדות בייצור פוספוגבס". מהן אותן חלופות? שינוע רטוב או יבש. מה לא נבדק כלל על ידי הוועדות המקצועיות? חלופות ירוקות שיאפשרו מיחזור מוצרי פוספט ללא תוצרי הלוואי, כפי שנעשה כיום במדינות רבות בעולם. 

מה היו מסקנות הוועדה ב-2018 שבחנה חלופות "לעירום פוספוגבס רטוב ויבש"? שיש לקדם באופן מיידי הכנת תוכנית מפורטת לאחסון הפוספוגבס, כאילו לא היה מסמך שקבע את זה כבר ב-2014. 

מה לא נבדק כלל על ידי הוועדות המקצועיות? חלופות ירוקות שיאפשרו מיחזור מוצרי פוספט ללא תוצרי הלוואי, כפי שנעשה כיום במדינות רבות בעולם

כיום, עם ייצור של כ-320 אלף טון של פסולת מסוכנת בשנה, אין בישראל אתר הטמנה או טיפול בחומרים מסוכנים שיוכל לקלוט כמויות פסולת כאלה. אבל בשום מקום במסמך לא תמצאו אזכור לכך שמדובר בפסולת מסוכנת. 

ואם לא מספיקות הטענות שהכרייה של כיל-רותם פוגעת אקולוגית באזורים נרחבים במהלך הכרייה – צוות המשרד להגנת הסביבה, המליץ במסמך החלופות כי "יש צורך להעמיק את הבדיקה לניצול בורות כריית הפוספטים והחול הסמוכים למפעל", ובפועל הוא שוקל לאפשר לכיל להשתמש באותם בורות שנוצרו מתהליך הכרייה כדי להטמין בהן פסולת מסוכנת. 

בתשובה לשאלות מדוע הפוספוגבס לא מופיע בדוחות המשרד העוסקים בפסולת מסוכנת ומדוע אנשי המשרד לא מציינים שמדובר בפסולת מסוכנת, ענה המשרד להגנת הסביבה כי "כפי שנכתב במסמך המדיניות – הפסולת, על אף היותה פסולת מסוכנת לפי התקנות בישראל, מסווגת באירופה כפסולת שעשויה להיות מסוכנת או לא – בהתאם לתכונות הסיכון שבה, הנובעות מריכוז המזהמים. המשרד נצמד לתקנות האירופאיות החדשות יותר". (למסמך התגובות המלא).

פרופ' מינגלגרין, שגם הוא נזהר מלסווג אוטומטית את הפוספוגבס כחומר מסוכן, עדיין מופתע מהתגובה של המשרד. "דבר ראשון אני לא בטוח שהחומר צריך להיות מוגדר כפסולת מסוכנת, אני לא יודע את ההרכב המדויק של מה שיוצא מהמפעל, יכול להיות שהאירופאים צודקים" הוא מבהיר," אבל אתה לא יכול לאחוז במקל בשני קצותיו, אם אתה פועל לפי התקנות, ובמדינת ישראל החומר הזה מוגדר כפסולת מסוכנת, נא טפל בו כפסולת מסוכנת. אם לא, תשנו את התקנות, תעשו את התקנות הישראליות לפי התקנות האירופאיות, שזה לגיטימי דרך אגב".

המשך התגובה של  המשרד להגנת הסביבה שמסביר כי "….מפעל רותם ביצע אנליזות לחומר ועל פיהן ביצע סיווג של הפסולת…. בהתאם לממצאים ולאחר בדיקתם, יצאה התייחסות המשרד שלפיה הפסולת היא ללא תכונות סיכון", מדאיג אותו עוד יותר. "א. אתם לא יכולים להגדיר את זה כפסולת מסוכנת ואז לטעון 'בדקנו וזה לא פסולת מסוכנת', וב. למה שלא יעשו בדיקות עצמאיות. שיבואו פקחים ויקחו דגימות שונות, צריך לזכור שהריכוזים האלו לא קבועים, שזה תהליך, יש סוגים שונים של פסולת (ישנם הרכבי סלע שונים, מזהמים נלווים שונים ותהליכי ייצור שונים – נ.ח.). אם תבדוק את כל הזרמים הקיימים (הפוספוגבס שמוזרם אל מחוץ למתקני הייצור – נ.ח.) מספר פעמים ותמצא שהחומר לא מסוכן, תגדיר אותו ככזה. אם החומר מסוכן, תטפל בו כחומר מסוכן. אתה לא יכול לחפף ולהגיד שהם (כיל – נ.ח.) בדקו והכל בסדר".

"אנחנו יכולים לגור כאן"

באוגוסט 2018, לאחר שכיל-רותם קיבלה את האישורים הנדרשים להפעלת הבריכה בוועדה המחוזית, התכנסה שוב ועדת התכנון והבנייה של המועצה האזורית תמר, לדון באישור התוכנית. 

עשרות אנשים הצטופפו בחדר הישיבות של המועצה, ביניהם גם נציגי המשרד להגנת הסביבה, יועצים משפטיים של המועצה ושל משרדי ממשלה, עורכי דין של חברת כיל, ומנהלים בכירים בכיל-רותם. 

רוחם של אנשי המועצה היתה מעט שפופה בעקבות שידור התחקיר של תוכנית "המקור" חודש וחצי קודם לכן. "בטח ראיתם את תוכנית המקור שהיתה", פתח את הדיון ראש המועצה, דב ליטבינוף. "אז דיווחתי שיש פה מישהו מערוץ 10 שמקליט ונתנו לו אישור להקליט ובסופו של דבר הוא גם הסריט שלא ברשות ובצורה די מכוערת. אני מקווה שאנחנו לא במקום הזה ונעבור את הדיון הזה כמו שצריך".

גיא דוננפלד מהנדס הוועדה, הקריא את מכתב ההתנגדות של כמה מתושבי עין תמר, ישוב שסובל באופן קבוע מ"פליטות" ממפעלי מישור רותם. "אנו תושבים מכיכר סדום בחרנו להקים את ביתנו ולגדל את ילדינו בסביבה קשה וקיצונית מתוך אמונה בהפרחת השממה ובשמירה על גבולות המדינה ומתוך אהבה לנופי המדבר וים המלח", כתבו.  

"מאז ומתמיד שמרנו על ערוצי תקשורת חיוביים עם כיל ותמכנו בתעשייה באזורנו. עם זאת, התרענו בשנים האחרונות על ריחות קשים המגיעים אלינו ממפעלי כיל וציינו פעמים רבות כי לא נעשה דבר בנידון. בכל פעם שהתרענו למועצה האזורית ולמוקד 106 היתה מגיעה ניידת של מפעלי ים המלח ובודקת נוכחות כלור באוויר, אך ללא כל תוצאה. 

"רק לאחר קריסת בריכה מספר 3 של מפעלי רותם אמפרט הובהר לנו כי עיקר הזיהום והריחות הגיעו מבריכות אלו ולא היתה להם כל קשר למפעלי ים המלח ולכלור. קריסת הבריכה והאסון האקולוגי שנגרם בעקבות זאת גם סיכנה אותנו וילדינו באופן אישי, ופתחה "תיבת פנדורה" שהותירה אותנו, התושבים, המומים ומתוסכלים מחוסר הטיפול המתמשך של חברת כיל, ומהפיקוח הלקוי של הרשויות הממשלתיות על התנהלותה הסביבתית של החברה. הבנו שאין אף גוף שמגן עלינו מפני הזיהום המגיע אלינו ומפני אסונות אקולוגיים המתרחשים לפתחנו".

התרענו בשנים האחרונות על ריחות קשים המגיעים אלינו ממפעלי כיל וציינו פעמים רבות כי לא נעשה דבר בנידון

על פי אותם תושבי עין תמר, מלבד התמותה של עשרות בעלי חיים ופגיעה במרחב כולו לתקופה בלתי ידועה, "הריחות של אדי החומצה באוויר היו קשים וגרמו גם שבועות לאחר האירוע, לצריבות בעור ובריריות ולדמעות אצל מי שהתקרב למאגר אשלים ולנחל, וזאת מעבר לעובדה כי אנו, תושבי כיכר סדום, סובלים באופן שוטף מריחות וצריבות מפעילות רותם אמפרט… זהו תפקידם של המועצה האזורית, רשויות התכנון והמשרד להגנת הסביבה, לעמוד מול אינטרסים כלכליים צרים ולהגן על תושבי האזור".

לאחר הקראת ההתנגדויות של התושבים ושל ארגון אדם טבע ודין, ביקשו חברי המועצה לשמוע את תגובתם של נציגי כיל. שוב, מכיוון שכל הדיונים עסקו בנושא אישור תפעול הבריכות, מנהלי המפעל חזרו והתמקדו בנושא בטיחות הפעילות של "בריכה 5". ברוך ובר, מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה ייצג את המשרד גם בדיון הזה, וכמו בוועדת הערר במחוז דרום, הפוספוגבס הפך ל"גבס".

"כשאומרים שגבס לא אוטם", תהה ליטבינוף, "הסכנה שהגבס ימשיך לחלחל או לא יאטם, זה עדיין קיים"? תמיר קוזלובסקי, מנהל הפרויקט עבור כיל הבהיר כי "אנחנו דיברנו על מה אוטם את הבריכה. כל הבריכה יושבת על בוצה בעומק של 12 מטר שאוטמת לחלוטין את האפשרות של מה מחלחל מעבר לבוצה הזאת. בתחתית הבוצה שמנו יריעת איטום כדי שלא תהיה זליגה החוצה". 

מנהלי כיל ממשיכים ומפרטים כיצד מערכת הניטור המוקמת בבריכה היא מהמשוכללות בעולם. עופר ליפשיץ נשיא חטיבת מינרליים חיוניים ועוד אחד מהמנהלים שנמצאים תחת חקירה פלילית בעקבות זיהום נחל אשלים, מבטיח כי "הכל השתנה, גם שיטת העבודה וגם נושא האטימות וניטורים שלא נעשו בעבר". ובעצם בכך הוא מודה שבמשך שנים החברה והמשרד להגנת הסביבה לא עצרו את הדליפות ואת הזיהום.

"במשך עשרות שנים ניתן לזהות הזנחה או רשלנות או חוסר פיקוח או טיפול לא מספיק מדוקדק במתקנים הללו", פונה אחת מחברות המועצה לליפשיץ. "אני חיה כאן 55 שנים ואני מקווה שגם הנינים שלי יוכלו לחיות פה. כל הנתונים שאתה מסביר, אני לא מבינה מילה ממה שאתה אומר, אבל אני אחראית לקבל החלטות שיבטיחו שהאזור הזה ימשיך להתקיים.

"בישיבה הקודמת ביקשתם הקלות… הגדלתם והבאתם את יו"ר ועד העובדים שבא וסיפר לנו מה יקרה אם לא נאשר. אני אומרת שיצאתי מהישיבה הזו בתחושה שמעלתי בתפקידי ולא פעלתי כראוי. כל ההסברים של עו"ד מאמו (היועץ המשפטי של כיל-רותם – נ.ח.) מסתמכים על הכל, רק לא על המהות, וזה מה שמפריע לי, מה יקרה מחר. האם אתה מוכן לגדל את ילדך בפתחו של המפעל"?

ליפשיץ מיהר להכריז כי "כולנו תחת חקירה פלילית, ואם מישהו מאיתנו יימצא אשם אז הוא יישא באחריות ואת זה אני אומר חד משמעית. כדי למנוע מצב ששוב יקרה מצב כזה, מה שתמיר אמר שהוא בטוח במאת האחוזים, שאנחנו בטוחים ואנחנו יכולים לגור כאן, זה לגמרי נכון".

"ריחות מהבריכות זה בסבירות נמוכה"

במהלך הדיון הזה, ובדיון נוסף שנערך במאי 2019 בוועדת התכנון והבנייה, עלה נושא הזיהום בצורה שולית בלבד. בתגובה לתלונות התושבים בדיון ב-2018, הסביר ברוך ובר שבכל הקשור לעניין הריחות החריפים, "אנחנו עד כה לא איתרנו את מקורות הריחות".

כשנשאל על ידי היועצת המשפטית של הוועדה אם הם ביקרו בבריכות ענה ש"אנחנו שם כל הזמן ולא זיהינו ריחות מהבריכות… בשלב הזה אנחנו לא יכולים לקבוע שהאשמה היא על בריכות מפעלי רותם. מתוך 147 פרויקטים של אוויר נקי של רותם, הושלמו כבר קרוב לשליש… ריחות מהבריכות זה בסבירות נמוכה".

כשנשאל כיצד בטוחים שאין דליפה מהבוצה שתחת הבריכות המזהמת את מקורות המים, ענה ובר ש"הזיהום בעין בוקק לא נובע מאזור הבריכות. מתחת לבריכות 1-5 יש שכבה… שנחשבת כשכבה אטומה. יש זיהום מעין בוקק שאף אחד לא יכול להתעלם ממנו, התקנות שנכתבו אינן מגדירות מהו החומר האוטם. על גבי השכבות, מעל השכבה הגיאולוגית האוטמת, נבנתה שכבה נוספת של פוספוגבס ועליה הוקמו מספר שכבות איטום ובסופו של דבר נעשה הרבה יותר ממה שנדרש על פי התקנות".

אחד מחברי הוועדה ציין כי מי שביצע את בדיקות האיטום הוא המפעל. "אנחנו לא יכולים לעשות בדיקות כאלה בעצמנו", הודה ובר. "גם כשהוועדה נותנת היתר בנייה, היא מעבירה דרישות לטיפול היזם". 

בתשובה לשאלה האם חוות הדעת של ובר ש"הזיהום בעין בוקק לא נובע מאזור הבריכות" של כיל-רותם תואמת את הערכת רשות המים, השיבה הרשות כי "אזור הבריכות מהווה מקור לזיהום בתת הקרקע הרדוד. להערכתנו, שילוב של עובי שכבות אטימות דק באזור הבריכות, סידוק והרכב הזיהום יכול לאפשר חלחול לתת הקרקע העמוק יותר".

בנוגע להר הפוספוגבס, העלה ובר רעיון חדש. "אני לא חושב שאפשר לפנות את ההר. השיקום נועד לפנות את כל המים מתחתית ההר וחיזוק מבנים… השלב הסופי זה שיקום נופי. עיצוב ההר, חיפוי ההר והשלב האחרון שיקום נופי על פי הפרמטרים שהוועדה תחליט".

בדיון במאי 2019, שעסק באישור ההגבהה של "בריכה 5", הוביל הראל בן שחר מנהל מרחב ערבה של רשות הטבע והגנים את התנגדות הארגון לאישור. "אנחנו הודענו את זה למפעל", אמר. "אסון אשלים קצת נשכח והם לא שינו הרבה בטכנולוגיית ההזרמה. פגשנו את המפעל שבוע לפני החג להצגת התוכנית ולא הוצגו חלופות. מבחינתנו לפגוע בשטח טבעי כדי שהבריכה תמשיך לתפקד זה לא ריאלי. אנחנו הצענו מספר חלופות, אבל המפעל לא היה מוכן כי כלכלית זה לא שווה להם". 

גם בדיון הזה, למרות חוות הדעת של רט"ג, הדעה הרשמית של המשרד להגנת הסביבה לא השתנתה. "בחנו את העניין המקצועי ודעתנו נחה", הצהיר ברוך ובר.

בסיום הישיבה נכתב כי "הוועדה המקומית שקלה בכובד ראש את הנטען על ידי עמדת רשות הטבע והגנים הלאומיים. ולאחר ששקלה את כל השיקולים… מצאה כי אין בנימוקים שהועלו כדי להצדיק סירוב לשינוי הבינוי המבוקש… בעניין זה אף נלקחה בחשבון העובדה כי עמדת הגופים המקצועיים הרלוונטיים… דהיינו, עמדת המשרד להגנת הסביבה ורשות הניקוז, הינה חיובית".

"אני לא חושב שאפשר לפנות את ההר. השיקום נועד לפנות את כל המים מתחתית ההר וחיזוק מבנים"

בינתיים, בשטח, דברים הריחו קצת אחרת. בדוח החצי שנתי ל-2019 של היחידה האזורית לאיכות הסביבה בנגב המזרחי, נכתב כי "בוצע דיגום באזור בריכות רותם במטרה לבחון את יעילות הדיגום הסביבתי. בזמן הדיגום הורגש ריח חזק מסביב לבריכות, אך יחד עם זאת תוצאות הדיגום לא הצביעו על חריגות. המסקנה הנובעת מכך היא כי יתכן ששיטות שנקבעו על ידי המשרד להגנת הסביבה כקבילות, לא מספיק רגישות למדידת פרמטרים אלו באוויר הפתוח". 

במשרד להגנת הסביבה בחרו שלא לענות לשאלה מדוע טוען ובר כי "אנחנו שם כל הזמן ולא זיהינו ריחות מהבריכות", ומסרו כי "העומדים על סוללות הבריכות, המכילות את שפכי רותם, בוודאי יוכלו לחוש בריח המגיע בהם. אולם זאת לא השאלה. הנוסעים בכביש 258, הסמוך לבריכות, לא סובלים ממפגעי ריח ולא קיבלנו במשרד תלונות בנושא זה. תושבי המועצה האזורית תמר, הנמצאים במרחק של כ-18 ק"מ מהמפעל, מתלוננים מידי פעם על קיומם של ריחות, אך קשה לשייכם". (למסמך התגובות המלא – ראו הרחבה).

פרופ' מינגלגרין לא מתרשם מתגובת המשרד. "בהחלט סביר שאנשים שנוסעים על הכביש לא מרגישים שום דבר ובעין תמר מרגישים", הוא אומר, "משתי סיבות. דבר ראשון, תהליך ייצור הוא לא בהכרח תהליך קבוע. זאת אומרת יש שלבים, ויכול להיות שבשלב מסויים, כשמשחררים נוזלים לבריכה, אז יש ריח נורא, וברוב הזמן הריח פחות חריף. הריח הנורא הזה נישא ברוח, תמיד בכיוון הרוח, וזו הנקודה השניה. וזה מגיע לעין תמר. עין תמר לא מריחים את זה 24 שעות ביממה, אלא בוא נאמר היפוטתית רק שעה ביממה, והנוסעים על הכביש, רק 4% מהזמן מרגישים את זה. מי שנוסעים על הכביש לא מרגישים כלום ומי שגר קבוע, בבית מרגיש סרחון נורא".

מה לגבי ניטור חומצות שנפלטות לאוויר הפתוח? ב-2018 עוד לא הוקמו אמצעי ניטור מלאים, ועל פי הדוח השנתי של 2019, "במישור רותם מנוטרות גם חומצות. נכון לימים אלו השיטות לחומצות הנ"ל עדיין לא עברו תיקוף ולכן לא יוצגו בדוח זה".

בדוח הסיכום של היחידה לשנת 2018, נמצא בין היתר שאנליזה שנלקחה מבריכה 5 מראה ש"ריכוז הפלואור במי הגבס גבוה מאוד… הנושא נבחן אל מול דרישות היתר רעלים המגבילות את ריכוז החומצה המותר להזרמה לבריכה". 

אחד המזהמים החמורים ביותר בהקשר של חוק זיהום אוויר הוא המימן הגופרתי (H2S). בישראל פליטות מימן גופרתי אסורות לחלוטין. על פי המשרד להגנת הסביבה "למימן גופריתי עמידות של מספר ימים עד להתפרקות מלאה. לחשיפה קצרת טווח למימן גופרי רעילות אקוטית לחיים הימיים, לציפורים ולבעלי חיים". 

על פי הדוח של היחידה האזורית לאיכות הסביבה בנגב המזרחי לשנת 2019, עולה כי במדידה של "פרק זמן חצי שעתי" של מימן גופרתי ישנה "עליה מ-150 חריגות בשנת 2018 ל-192 בשנת 2019. ובפרק זמן יממתי (על פני יום שלם – נ.ח.) עליה מ-18 חריגות בשנת 2018 ל-19 בשנת 2019. מקור הפליטה העיקרי הינו מפעלי רותם".

מהמשרד להגנת הסביבה מסרו כי "מדידות המיוחסות למימן גופרי הן אינדיקטיביות בלבד. המכשיר לא מנטר רק את המימן הגופרי, אלא גם סולפידים, ועל כן הערכים לא מוגדרים כחריגות".

בנושא זיהום האוויר, בתחנת הניטור של החלקיקים הנשימים (ראו הרחבה – האוויר שאנחנו לא נושמים) בשנת 2018 "נצפו 104 חריגות של חלקיקים נשימים (PM10 ו-PM2.5) מערך סביבה". לפי "חוק אוויר נקי ונהליו" מותרות כ-18 חריגות בשנה". בסיכום 2019 נרשמה עלייה נוספת, כשנמדדו 146 חריגות של חלקיקים נשימים PM10 ו-184 חריגות של PM 2.5. מלבד תחנה אחת, בחמש משש תחנות הניטור נרשמו חריגות יממיות של PM 2.5 מעל ל-18.

מהמשרד להגנת הסביבה מסרו כי "לפי התקנים, מותרות 18 חריגות יממתיות של חלקיקי PM2.5  לכל תחנה ואותו מספר של חריגות לגבי PM10 – אבל בבדיקה של כל תחנה, ולא ניתן "לסכום" חריגות. באזורים אלה יש סופות אבק רבות וסופות מקומיות, ולכן מקור חלק ניכר מהחריגות הוא בהסעה טבעית של אבק – וזו אינה הדרך לחשב את הדברים. משמעות של חריגה יממתית בתחנה כזו, הממוקמת באזור מדברי כזה, אינה מעידה בהכרח על פליטות חלקיקים, ויש לבצע שיוך מקורות".

על פי חוק אוויר נקי, בדיקת כמות החלקיקים לא מספיקה ויש לזהות גם את המרכיבים של אותם חלקיקים. אלא שבדוח מצויינת רק כמות החלקיקים ולא ממה הם מורכבים. לאור העובדה שאבק הפוספוגבס ופליטות החומרים של מתקני הייצור מכילים חומרים מסוכנים ומתכות, לא ברור למה לא נבדקים הרכבי המתכות וחומרים נוספים שנמצאים על החלקיקים. ובכלל, אין אזכור בדוח לכך שהפוספוגבס הוא חומר מסוכן. 

מהמשרד להגנת הסביבה מסרו כי "הרכב החלקיקים לא נמדד באופן שוטף באף נקודת דיגום בארץ. מדידות של מתכות על גבי החלקיקים באזור זה לא נדרשות, ונעשות רק בסמוך למפעלים של עיבוד ומיחזור מתכות או עיבוד של פסולת המכילות חומרים כאלה. המפעלים הללו אינם עונים על קריטריונים אלה". (למסמך התגובות המלא)

הציבור נמצא בצד המפסיד

הפער בין מה שמתרחש בשטח לבין המידע שמוצג לציבור – חריג בהיקפו. חוסר השקיפות בולט גם הוא לעין. החקירה הפלילית בנוגע לזיהום נחל אשלים מתקיימת כאמור כבר שלוש שנים. לא ברור מתי היא תסתיים והאם כל חומרי החקירה יפורסמו לעיון הציבור. חריגות זיהום אוויר או מים לא מפורסמות בזמן אמת, ממצאי קידוחי הניטור המלאים של רשות המים לא נגישים ולא מובאים לידיעת הציבור, והניתוח שלאחר המוות שבוצע על ידי רט"ג ליעלים שמתו באסון נחל איילים מעולם לא נחשף. 

ניטורים ביולוגיים שהיו מאפשרים בחינה עובדתית מעמיקה של השפעות הזיהום לא מפורסמים, וכך גם חלק נכבד מהמפגשים וההסכמים שנערכים במשך השנים בין משרדי הממשלה לחברה. 

חלופות ירוקות לכרייה, ועלות הזליגות הכלכליות השליליות, שמסתכמות במיליארדי שקלים בשנה, לא נבדקו עד היום. מסמכי מדיניות וחוות דעת נכתבים בצורה שלא עומדת בסטנדרטים מקצועיים והמידע אינו מוצג במלואו לנציגי הציבור, שמקבלים החלטות המבוססות על מידע חלקי ומוטה. 

כל אלה הובילו למצב הנוכחי, שבו הציבור, שאוצרות הטבע הללו שייכים לו, נמצא בצד המפסיד, ולא רק בחישוב הסביבתי-בריאותי המובן מאליו כביכול, אלא גם במישור הכלכלי. תוכנית פיתוח בר קיימא של '"כלכלה מכילה" עבור הנגב לא נראית באופק.

התושבים לא מודעים לעלויות הענק המושתות עליהם ומגולמות באובדן משאבי הטבע ותוצר, זיהום מקורות קרקע, מים ואוויר, שימוש במאגרי מים, אנרגיה ופצלי שמן ואי תשלום תמלוגים והיטלים על עשרות מיליוני טונות של פסולת מסוכנת. (להרחבה – 175 מיליון מטרים מעוקבים של זיהום)

לכן ההעדפה, הכלכלית כביכול, של נציגי ועדת התכנון, שהובילה לאישור תוכנית המתאר להרחבת כריית פוספטים בשטחי הנגב והערבה, הופכת לצורמת עוד יותר. הקביעה שישנו רווח כספי משמעותי למדינה מכריית פוספטים, שאין בנמצא שום חלופות כלכליות, ושבטווח הארוך ההיבט הכלכלי גובר על זכות הציבור לאיכות חיים, ביטחון בריאותי ורווחה, לא עומדת במבחן המציאות.

סיוון כהן אביטן יושבת בנקודת התצפית של העיר ערד ומביטה אל המדבר, לוקחת נשימה עמוקה. כמי שחיה את המאבק הזה במשך שנים, הנימה האופטימית שבה היא מדברת יכולה להישמע נאיבית, אבל המילים ברורות מאוד. "אולי בעיני אנשים בישראל ערד ומקומות אחרים בנגב הם חור או מקום נידח. אבל למי שחי כאן ונולד כאן יש כאן את כל מה שצריך וחיים מצויינים וטובים. יש פה שקט ממכר, נוף מדברי שמציץ מכל רחוב כמעט, טבע שפורץ לתוך השכונות, אנשים מיוחדים, וחיי קהילה עשירים", היא אומרת, "אנחנו לא צריכים שום טייקון שיציל אותנו מפני אבטלה, על הדרך יחרב לעד אלפי דונמים בנגב ובערבה, ואז עוד יספר לנו שהוא משקיע משאבים רבים ב"שיקום" האתרים. 

אם הממשלה תשכיל להבין את זה ותשקיע דווקא בתחומים שהם לא תעשייה, ככה בעצם יותר ויותר אנשים יחשפו לקסם שיש במקום הזה. משרדי הממשלה צריכים להפסיק לקדם ולפתח תעשייה מזהמת בנגב, ולהתחיל ולפעול להקצאת משאבים לפיתוח עתודות תעסוקה בת קיימא בנגב, כזו שמסתכלת בראייה רחבה על מכלול השיקולים- האדם ובריאותו, כלכלה איתנה ואיכות סביבה".

****

תודה לרוני בריל, פרופ' אורי מינגלגרין, עו"ד אסף פינק, עו"ד אפי מיכאלי, איתי רום, עו"ד אלי בן ארי יועץ משפטי 'אדם טבע ודין', עו"ד לי-היא גולדנברג ראש תחום כלכלה, סביבה ומשאבי טבע 'אדם טבע ודין', ד"ר אריה ונגר ראש תחום איכות אוויר ואנרגיה 'אדם טבע ודין', ורד לוביץ' דוברת 'אדם טבע ודין', עו"ד עמית ברכה מנכ״ל 'אדם טבע ודין', פרופ' דוד ברודאי, ד"ר מיה נגב, עמית סלומון 'מגמה ירוקה', יעקב לקס, פראנצ'סקה גרילמאייר – על הסיוע בהכנת התחקיר.