מדד הדמוקרטיה הישראלית ל-2021 שפורסם באחרונה מצביע על שפל שלא היה כמותו מאז 2008 במידת האמון שמעניק הציבור היהודי בישראל לצה"ל: צניחה מ-90% ביוני ל-78% באוקטובר 2021. עוד מצביע המדד על ירידה באמון במשטרה מ41% ביוני אשתקד ל 33.5% באוקטובר.
אך מעבר למספרים אלה ולמשמעותם בדבר התפיסה של האזרחים את כוחות הביטחון, חשוב לראות את התמונה הרחבה: בקרב הציבור הערבי האמון בצה"ל הוא 36% בלבד, והאמון במשטרה הוא 22% בלבד. כדי להבין את השלכות הפער הזה יש לעמוד על משמעות המונח אמון, ואיך הוא משפיע על אזרחים במדינה, ובמיוחד על הפערים בין קבוצות.
הפילוסוף הגרמני מקס ובר טען שהבסיס לכל מערכת של סמכות, והנכונות לציית לה, הוא אמון והערכה כלפי האנשים שאוחזים בשלטון. גופים שלטוניים יכולים ליהנות משיתוף פעולה וסיוע מצד הציבור רק אם הציבור מאמין שהם פועלים לטובתו. אמונה בצדקת הדרך של המדינה נובעת מהתפיסה שלמדינה יש סמכות מוסרית משום שהאזרחים רוצים לציית לה.
אמון בגוף שלטוני מעיד על התפיסה שאפשר לסמוך עליו שישרת את האינטרס הציבורי. לכן זהו מושג יחסי, ואינו מוענק לזולת – אזרח, מדינה או אפילו בן זוג – ללא תנאי ובאופן קבוע. במילים אחרות, לגיטימיות למדינה היא האמון של הנשלטים בזכות המוסרית של השלטון לחלק פקודות, וכנגדה המחויבות של האזרחים לציית להן.
ניתן לשער כי התפיסה המיליטריסטית ששררה בציבור הרחב במהלך מבצע שומר החומות במאי 2021 הביאה לעלייה בתפיסת האמון בצה"ל מיד לאחר המבצע, וכחצי שנה לאחר מכן, באוקטובר, לירידה ניכרת. שתי נקודות עיקריות עומדות בבסיס הביקורת הציבורית על צה"ל בשנים האחרונות: הפוליטיזציה של הצבא וערעור על תפיסת המוסריות שלו. נקודות אלה מקבלות משנה תוקף לאור כך שהמשימות שהצבא מקבל ומבצע אינן תמיד בקונצנזוס הציבורי.
בנוגע למשטרת ישראל, המודל השוויוני של עבודת משטרה הנסמכת על "מידה אחת המתאימה לכולם", הכולל יישום אסטרטגיות תגובתיות למלחמה בפשע, ללא קשר לאופי הפשע והסביבה שבה הוא מתרחש, נתון בשנים האחרונות לביקורת המטילה ספק באפקטיביות שלו.
בנוגע למשטרת ישראל, המודל השוויוני של עבודת משטרה הנסמכת על "מידה אחת המתאימה לכולם", ללא קשר לאופי הפשע והסביבה שבה הוא מתרחש, נתון בשנים האחרונות לביקורת המטילה ספק באפקטיביות שלו
בדומה לארגונים ציבוריים אחרים, גם המשטרה נדרשת להתמודד עם מציאות רב-תרבותית המשפיעה על דפוסי עבודתה. ניסיון לתקן את תפיסת האפקטיביות של המשטרה בעיני הציבור הוליד לאחרונה את גישת הכשירות התרבותית – השואפת לבנות אמון ושותפויות של הקהילה עם המשטרה, אך לא לוקחת אחריות על פרקטיקות השיטור ועל התרבות הארגונית השנויה במחלוקת.
חוסר היכולת של המשטרה להתמודד עם האלימות במגזר הערבי בכלל ובנגב בפרט, השימוש המוגבר בכלי אכיפה המבוססים אפיון אתני פוגעני (פרופיילינג), שיטור היתר והאלימות המשטרתית כלפי קבוצות מיעוט מסוימות – הביאו כולם לירידה באמון במשטרה.
את הסכנה בכרסום באמון ניתן להבין כשמסתכלים מערבה ובוחנים את המצב בארה"ב. כשנה אחרי הפריצה לקפיטול, חוקרות מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד טוענות כי חלה ירידה באמון שהאזרחים מעניקים לממשלה, למרות חילופי השלטון. וכאשר האמון בירידה עולה הנכונות לפעול באלימות: סקר משותף שערכו הוושינגטון פוסט ואוניברסיטת מרינלד מראה כי שנה אחרי הפריצה לקפיטול כשליש מכלל אזרחי ארה"ב אומרים שאלימות כלפי הממשלה יכולה להיות מוצדקת בתנאים מסוימים.
יתרה מכך, הפרת אמון מסוכנת מכיוון שהיא מעמיקה קרעים חברתיים קיימים, ומשסעת עוד יותר בין קבוצות שונות: כ-40% מכלל הרפובליקנים מצדיקים אלימות בתנאים מסוימים, לעומת 23% מהדמוקרטים, וכן, כ-40% לבנים לעומת 18% שחורים בלבד.
איך כל זה מתקשר לתפיסה של האזרחים את האמון בכוחות הביטחון של המדינה, ובפרט בירידה באמון בצה"ל ובמשטרת ישראל? מחקרים מראים שאזרחים מקבוצות מיעוט מוחלשות או מקופחות באופן יחסי נוטים לערער יותר מאחרים על תפיסת האמון באותם הגופים השלטוניים. כך למשל, ערבים, חרדים ויוצאי אתיופיה מערערים יותר על האמון במשטרה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. כאשר קוראים את הנתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה צריך לקחת בחשבון הקשר זה, ולהבין שזהו מדד משוקלל שלא מביא לידי ביטוי דיפרנציאציה של קבוצות שונות (למעט ההבחנה בין יהודים לערבים).
הטענה שיש לקרב לבבות ולאחות את הקרעים בעם היא תמימה לכאורה, ולא רק שאיננה מושגת, נראה כי המטרה הולכת ומתרחקת. עלינו לא לאמץ את קלקוליה של האחות הגדולה ארה"ב, להוקיא ולגנות מעשים ויג'ילנטיים עוד לפני שהם מסלימים לנסיון הפיכה. המסקנה המתבקשת היא שצריך לפעול אחרת ולבסס את האמון של האזרחים בגופים השלטוניים, ומשימה זו לא יכולה להיות רק של הצבא והמשטרה כגופים אינדיבידואליים.
נכונה הטענה שעל מנת לחזק את האמון בצה"ל צריך למנוע מחייליו משימות שיטור באוכלוסיות (כמו גם לדאוג לגיוון על בסיס קריטריונים שוויוניים ביחידות השונות), ועל מנת לחזק את האמון במשטרה צריך להעמיק את הפיקוח האזרחי על מח"ש. אך הכל מתחיל בדוגמא אישית של נבחרי ציבור, ממנו צומחות תופעות קיצון כמו תמיכה בחייל היורה אלאור עזריה, ולהבדיל, שוטרים אלימים – ולכן עלינו לבחון כיצד פועלים נבחרי הציבור ולא לקבל סטנדרטים בעייתיים ולא מוסריים. כך, כאשר חבר הכנסת הכהניסט איתמר בן גביר שולף בתוקפנות את נשקו כלפי שומר ערבי במהלך סכסוך סתמי על חניה, במצב שבבירור לא נשקפה סכנה לחייו, הוא מסמל עבורנו כחברה צעד נוסף לקראת אימוץ הדוקטרינה הביריונית, הפונה באלימות פעם כלפי קבוצות מיעוט, ופעם כלפי הממשלה.
הכותב הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספר הביכורים שלו לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל ייצא לאור בקרוב.