לא את כל הדברים שהיה צורך לומר בתחקיר על יצחק לאור, אפשר היה לפרסם בבת אחת; היה עלי למצוא מרכז כובד לכתיבה, וראשונות וחשובות יותר מכל השאר היו העדויות עצמן, בעיקר השלוש עשרה החדשות, אבל לא רק. ורציתי גם שלא יצומצמו לפסקה – לרק עיקרי דברים מכוערים שקרו, כמו רשימת מצאי יבשה אבל פורנוגרפית מספיק; למעשה, רציתי שלא יצומצמו בכלל. לתפוס מקום, אחרי ההתכווצות מהמפגש עם לאור, היה חלק מהעניין, ומי שהעידה הוזמנה להתפרש כאוות נפשה – ואם זה על 18 אלף מילים, כך יהיה.
בתחקיר הקודם, אל שבע נשים שכבר פירסמו את עדויותיהן בעבר, הצטרפו עוד נשים שחלקן לא דיברו על הדברים קודם לכן אפילו עם הקרובים להן ביותר. וברור היה מההתחלה שיש עוד שהותקפו, ועוד שראו, כאלו שלא הגעתי אליהם ואליהן. הכלל שניסחתי לי בעניין, באיזשהו שלב בחיים הוא "אם יש אחת – יש יותר", ועוד לא קרה שהתבדיתי. הטבע של תוקפני מין כפי שאני מבינה אותו כיום, הוא לחפש סדקים וחרכים קיימים להידחק אליהם, להנדס סיטואציות שמאפשרות, ולהיות סדרתי בהגדרה. זה חלק מההישגיות שבכך.
—
13 עדויות חדשות הגיעו אליי בעקבות פרסום התחקיר, חלקן וחלקם רק רצו לחלוק איתי ושאדע שקרו הדברים; חלקן זיהו עצמן בעדויות של נשים אחרות, וחלקן רצו פשוט לפרסם את העדות שלהן – "כי די". זה היה צמד מילים ששמעתי הרבה. כי די החזקתי, כי די הסתרתי, כי די חישבנתי, כי די הדחקתי, כי די התביישתי. וגם "בשביל הילדות שלי"; גם זה דבר שהושמע הרבה, בווריאציות כאלו ואחרות.
מה שלא היה זה שמחה לאיד. לא מילים נוטפות נקמה, לא תאוות לינץ', כל זה קשקוש של היורקים מהמרפסת. כמעט כל מי שהעידה, לקחה בחשבון כשדיברה איתי, קיומה של אישה, קיומו של בן, את גילו ובריאותו של לאור. דברים שאף פעם לא נלקחים בחשבון מהצד השני. וכך או כך – הסברים שיספקו אלו הפוגעים, לא מי שמצביעה על הפגיעה.
בעקבות התחקיר וההתלקחות בטוויטר אשר עירבה ישירות את מו"ל הארץ עמוס שוקן, הודיע האחרון כי לא יפרסם עוד מטוריו של יצחק לאור. אלו התפרסמו בערך בתדירות של אחת לחודש, וטוב שלא יהיו עוד. הם היו מקור לעוגמת נפש, ובעיני חלק מהמתלוננות – יריקה ישירה בפרצופן.
הערה אחת בעניין ההדחה המאוחרת הזו – היא מאוחרת. היא לא צריכה הייתה לקרות אחרי מלחמת התשה כל כך ארוכה, ודאי שלא אחרי ביזוי מתלוננות והלעגת הנזק. ההתעקשות על שימור מעמדו של לאור הייתה – כמאמר הביטוי שטבע עיתון הארץ – נמוך ורע. הכרה בכל אלו ובקשת סליחה הן ממין העניין, ואפשר גם לנצל את התנופה ולערוך בדק בית על בחירות נוספות וכותבים נוספים שהם בבחינת יריקה בפרצוף, למשל הפובליציסט והנשקן חיים רמון.
—
נדמה לי שלא פחות מהתחקיר עצמו, חלק מתגובות נציגי המערכות, הן אלו שהביאו לפרסום חלק מהעדויות החדשות. גרוע היה להתעלם ולאפשר אז, וגרוע לא פחות להיתמם היום. אלו העדויות החדשות אשר הגיעו מעובדות "הארץ" לשעבר:
העדות של דפנה בן צבי
עבדתי בדסק הארץ במשך כ-12 שנה, עד 2006. הגעתי כמשכתבת בתקופה שבה הגר (להב – ל.ו.) הייתה ראש דסק. אחרי כמה שנים מוניתי לראש דסק. כמה שנים אחרי שהגעתי הגר עזבה. כלומר, במובן מסוים אני ההמשך שלה.
בשנים הראשונות הייתי משכתבת, ואיציק היה מה שנקרא אז "מוריד" (מי שמאשר את הידיעות אחרי שכתוב לדפוס – ל.ו.), יחד עם אדם נוסף בשם איל לוין, איש עדין ומקסים, שבמשמרת שלו הייתה אווירה אחרת לגמרי.
"איך שהגעתי לדסק, הייתי בת 26 בערך, הרגשתי את מה שהיום אני יודעת לכנות היום לפיתה. התבייתות. בהתחלה הוא היה מאוד מאוד נחמד אלי, מחמיא לי, נהג לכנות אותי 'בוטיצ'לי'. הוא היה עושה איזה דיל, שבו את תהיי בסדר איתו והוא יהיה בסדר איתך. ועם כל הכוח שלו, הוא נותן לך תחושה שהוא צריך אותך. זה חלק מהעניין.
"היה לנו חדר קבוע, היינו חבורה של משכתבות, והוא היה נכנס ומדבר ומדבר ומדבר על ענייניו שלו, הרבה פעמים זה אלו היו סתם גסויות והרבה דיבורים מבזים על נשים – על ההיא שבטח אוהבת את זה ככה או ככה… הוא גם דיבר הרבה על השיעורים שלו באוניברסיטה, מה עשו לו. כבר אז התחילה איזו מהומה נדמה לי סביב ההתנהלות שלו מול סטודנטיות, והוא מדבר ומדבר, ומה, לא תהנהני בהסכמה? לא תיתני גיבוי, אישור? הייתי צעירה, זקוקה לאישור שלו, נתתי לו את מה שביקש, בדיוק את מה שהיה צריך.
"ובדיוק בגלל זה אני מדברת עכשיו, כי חשוב לי לא לשתף יותר פעולה. כל כך הרבה שנים, הרבה אחרי שכבר לא עבדתי בעיתון, היה לי חשוב להיות בסדר איתו, נחמדה כלפיו – כשפגשתי אותו במקרה או אפילו ביני לביני. להיות 'בסדר'.
"אני זוכרת שיום אחד הוא נכנס לחדר ואמר, 'ואו, דפנה, כל הידיעות שאת בוחרת לשכתב עוסקות במין, זה משהו שעושה לך את זה, אה?' התחלתי מיד לבדוק את עצמי, אילו ידיעות בחרתי באותו יום לשכתב, מראש הרגשתי אשמה… והדברים שאמר לי, נראו לי אז כמשהו לגיטימי להגיד.
"אבל העניין העיקרי שאני זוכרת – זוכרת בעיקר את עוצמת הפגיעה – הוא שיום אחד היינו משום מה בחניה, אני לא זוכרת למה ירדנו לשם ומה הוא עשה – אם ניסה לעשות משהו ממש, אם רק התקרב אלי. מה שאני זוכרת הוא שסימנתי באופן ברור "לא!" ואני בעיקר זוכרת את התגובה שלו אחר כך, עוד באותה משמרת – הוא לא ממש חיכה.
"עד אז הייתי מבחינתו משכתבת מספר אחת, הוא החמיא לי על הידיעות 'הנקיות', שלא צריך לתקן, ודיבר רק טובות עלי. היה לו say, מה שהוא אמר – מאוד קנו שם. פתאום, אחרי שעלינו מהחניה, אני רואה שכתב בתוכנת המסרים הפנימית משהו, 'מה קרה לדפנה? השכתוב שלה מידרדר, כבר לא מה שהיה'. הוא גם דיבר עם ראש הדסק באותו ערב על כך שחלה אצלי 'הידרדרות מדאיגה בשכתוב'.
"אני זוכרת את העלבון, את תחושת אי הצדק, הייתי כל כך תמימה! ידעתי שהוא עושה משהו נורא לא בסדר, שיש פה איזה עוול, אבל לא יכולתי לעשות כלום, רק לבלוע את זה, להיחנק עם זה. רק בדיעבד אני מבינה שכל המערכת הייתה מאוד גברית וגיבתה אותו. כשהתחלתי לעבוד ראש מערכת החדשות היה משה גל, אחר כך זה התחלף בגברים נוספים, חלקם סבירים, אבל כל המערכת שידרה שההתנהגות שלו בסדר, ואם יש בעיה, היא שלך, לא שלו, לא של המערכת.
"עד אז הייתי מבחינתו משכתבת מספר אחת, הוא החמיא לי על הידיעות 'הנקיות', שלא צריך לתקן, ודיבר רק טובות עלי. פתאום, אחרי שעלינו מהחניה, אני רואה שכתב בתוכנת המסרים הפנימית, 'מה קרה לדפנה? השכתוב שלה מידרדר, כבר לא מה שהיה'.
"זה מה שרציתי לספר. רציתי להתעקש ולספר את הסיפור הכאילו קטן הזה, להגיד שזה מה שהוא עשה, כדי לא לשתף יותר פעולה, לא איתו, לא עם כל מה שהוא מייצג, ולא עם המערכת שנתנה לו גיבוי".
דפנה בן צבי היתה ראש דסק החדשות בהארץ בשנים 2006-2000, בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה ומכהנת כיום כראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר
——-
העדות של ל' מהארץ
"מתישהו באזור 92'-93' עבדתי כמשכתבת בדסק הלילה. הייתי אז ילדה, בת 20 וקצת, יפה, מאוד חסרת ביטחון. באותה תקופה עבדו בדסק הגר להב, עמוס הראל, אלוף בן, אמציה עדו, אייל אברהמי, חנה קלדרון ועוד.
"לאור היה משכתב בכיר או עורך ובכל מקרה מי שהחליט איך ואם הידיעה המשוכתבת תצא. הוא היה בכיר ואוטוריטה. עבדנו כולנו בחדר אחד – כולם ראו הכל ושמעו הכל.
"עבורי העבודה הזו הייתה גיג צדדי. בניגוד אלי, ובניגוד למה שמרמרי ציין על 'צעירים בתקופתם ההורמונלית' (ש-wtf? אגב), חלק ניכר מעובדי הדסק, כולל לאור עצמו, היו בני 40-30 ונזקקו לעבודה בדסק כמקור הכנסה.
"אני חושבת שמהלילה הראשון שלי בדסק נתקלתי בתופעת לאור. גם באווירה הלא מכופתרת שהיתה שם, לאור היה חריג מאוד: בבוטות, בווליום, בהעדר הגבולות וברשות המוחלטת שהיה נראה שניתנה לו, לעשות מה שבזין שלו. בייחוד מה שבזין שלו.
"גם ממרומי השנים שחלפו מאז, אני יכולה לומר בוודאות שלאור הוא האיש עם הפה הכי מטונף שנתקלתי בו אי פעם. אני זוכרת את הפעמים שכל מיני כהניסטים היו מתקשרים לדסק לקלל ולאור היה עונה לטלפון בקללות כל כך גרפיות ויצירתיות שמעולם לא יצא לי להיתקל בהן – לפני או אחרי.
"בכלל, אחד הדברים שהיו הכי משתקים בחווייה מולו, הוא הדיסוננס העצום בין איך שמגדלים אותנו לראות אנשי רוח ובין האיש שהיה בפועל. בין השירה שלו, העדינה והיפהפיה, שהערצתי, לבין ההתנהלות הקשה והוולגריות.
"אפשר לומר שלמעשה לכל מי שעבד/ה בדסק לא היה מנוס מלאור: אם היית מחביביו, זכית להטרדות מיניות בלבד. אם היית משנואיו, זכית גם להתעמרות. את הגר למשל, הוא לא חיבב והיה מציק לה המון. כל מה שהיא סיפרה בעדותה נכון.
הדיסוננס העצום בין איך שמגדלים אותנו לראות אנשי רוח ובין האיש שהיה בפועל. בין השירה שלו, העדינה והיפהפיה, שהערצתי, לבין ההתנהלות הקשה והוולגריות.
"והיו אחרים, גברים ונשים, בייחוד הביישנים והעצורים, שהוא לא חיבב, שבהם היה מתעלל ממש. בריון כהלכתו: לעג, השתלחות, והשפלות כמו לחטוף ולאכול את החטיף שהבאת מהבית, להחביא לך את העט, לזרוק עליך סנדוויץ׳. היה קשה לראות את זה.
"אני, לעומת זאת, הייתי מחביביו, ולכן זכיתי בכל משמרת ל׳מחמאות׳ מהזן הגרפי-פורנוגרפי, שנאמרו במה שהוא תפס מן הסתם כחיוך ממזרי. היו מספר ליטופים אקראיים, עמידה קרוב קרוב מאחורי, ברמה של הבל פה לאף, הצצות מעבר למסך המחשב, ופעמים שהוא צילצל אלי בלילה מהדסק ופירט באוזני מה היה רוצה לעשות איתי ולי.
"הכל הודחק אצלי למגירת הגועל שכל אשה סוחבת איתה וגם עברו המון שנים, אבל אני כן זוכרת היטב שפעם או פעמיים שהוא שלח לי פקסים עם תיאורים מיניים. גרתי אז אצל ההורים, בבית שלא ממש דיברו בו על סקס ואבא שלי קיבל את הגועל הזה. המבוכה והגועל מזה מצמררים אותי עד היום.
"לא עשיתי כלום. שתקתי, גיחכתי, ציחקקתי, התחמקתי. כל אישה מכירה את מאה ואחת הדקויות האלה של לדחות את המטריד בלי חס וחלילה לעורר את זעמו. ולא התלוננתי. לא לשוקן, לא לגל, לא למרמרי.
אני כן זוכרת היטב שפעם או פעמיים שהוא שלח לי פקסים עם תיאורים מיניים. גרתי אז אצל ההורים, בבית שלא ממש דיברו בו על סקס ואבא שלי קיבל את הגועל הזה.
"לא עשיתי כלום בזמן אמת כי חששתי, כי התפדחתי, כי השיח אז היה אחר ובלתי מכיל לחלוטין, כי ההרגשה הייתה שלאור הוא מעל לנורמות (או אולי נורמה מקובלת), כי אחרים הוא הטריד הרבה יותר ובעיקר כי בדיאלוג שלי עם עצמי העדפתי לראות את זה כסוג של חיזור שנרקב מאשר כהטרדה. לא אנסו אותך הרי. וגם אולי צחקקת פה ושם? או אולי לא שמת גבולות מספיק? ואולי את כבדה או שמרנית מדי? כשנגעלתי בלעתי, כשהרגיש לי רע הדחקתי. כשיכולתי עצמתי עיניים. בשנים שלאחר מכן, לא רציתי להתעסק בזה. מה גם שבמזוודת ההטרדות שאספתי במשך השנים היו גרועות הרבה יותר. עזבתי די מהר את הדסק ואמרתי לעצמי שממילא לא הייתי מספיק טובה ושזה לא הכיוון עבורי והמשכתי הלאה.
"ייתכן שמשה גל, מרמרי וכו' לא ידעו על ההטרדות המיניות של לאור, הזמנים והשיח היו שונים. למרות ששוב – גם לא ניתן היה להתחמק מזה, וגם, אפילו בנורמות של אותה תקופה, לאור היה חריג מאוד. בכל מקרה, אני די בטוחה שלגבי ההתעמרות בחלשים ממנו הם ידעו גם ידעו. אנשים מבוגרים צעקו ובכו שם לפעמים מצער ומעלבון שלאור גרם להם, וכולם ראו ושמעו. וגם אם יוכלו אולי לטעון שהמערכת לא עודדה את לאור במודע, המערכת בוודאי עצמה עיניים.
אנשים מבוגרים צעקו ובכו שם לפעמים מצער ומעלבון שלאור גרם להם, וכולם ראו ושמעו. וגם אם יוכלו אולי לטעון שהמערכת לא עודדה את לאור במודע, המערכת בוודאי עצמה עיניים.
"בסיבובים הקודמים שבהם עלו עדויות לגבי לאור, הסתכלתי הצידה. וגם עכשיו אני מנערת את הזיכרונות האלה לא ברצון ובלב כבד. קראתי את התגובה של לאור וחסתי עליו מאוד. אבל אני חושבת שצריך, כי לאור הכחיש וממשיך להכחיש, כי בימים האלה הזיכרון הלא נעים הזה קיבל סוף סוף את שמו האמיתי, הטרדה. וכי ראוי שהטרדות מיניות והתעמרות בעבודה ייצאו מהמחשכים וממעטה הבושה".
—
העדות של ענת ציגלמן
"נכנסתי לדסק ב-92', הייתי מאוד צעירה ולאור עשה לי את קבלת הפנים שהוא נהג לעשות לנשים שהוא תפס כחלשות, חדשות, לא בטוחות במקום שלהן. על הסגנון שלו כבר נאמר נספיק, רק אציין שזה היה שנים לפני החוק למניעת הטרדה מינית, האדמתי והשתתקתי ולא עלה בדעתי לומר משהו, או להתלונן עליו.
"ממני הוא ירד אחרי זמן קצר, אך באופן כללי הווליום שלו במערכת היה כזה שעובדי הדסק – גברים ונשים – באו לעבודה מדי ערב כשהם מתפללים שזו לא משמרת שלו. מצחיקה אותי הטענה שלא ידעו. אי אפשר היה שלא לשמוע ולא לדעת.
"כשהתקדמתי והפכתי לאחת הוותיקות יותר עשיתי לי מין נוהל – לקחת לשיחת אזהרה קצרה כל עובדת חדשה שהגיעה לדסק. הייתי אומרת לה, שימי לב, יצחק לאור, ככה וככה, ואם הוא פונה אלייך תבואי אלי. לא שהייתה לי סמכות לעשות משהו אבל רציתי שהן יידעו שהן לא לבד, שזה מוכר וידוע, שכולנו היינו שם. מין סיסטרהוד, כדי שלא יפול עליהן כמו רעם משמיים. כי קצת יותר נוח להגיע לדבר כזה מוכנה.
"כך ששמעו וידעו. לאור פשוט נתפס כמשורר בוהמיין עם פה מלוכלך, משהו שצריך לסבול, עד שאלוף בן (אז ראש מערכת החדשות, היום עורך הארץ), החליט שמספיק והוציא אותו מהדסק".
ענת ציגלמן היא עיתונאית
עדויות נוספות אשר עלו בטוויטר למשל, כללו עדות ראייה של עובד צעיר אשר שמע את לאור מפרט בפירוט פורנוגרפי לנשות המערכת "מה היה עושה להן", וראה (כיוון שלפי עדותו כל החדרים היו בעלי קירות זכוכית), את לאור נכנס לאחד מחדרי המערכת מאחורי עובדת אשר עסקה בעבודתה, תופס בחזה ומבצע תנועות מיניות בגופו. עובדים לשעבר ובהווה העידו כי אי אפשר היה שלא להיות עד ולשמוע את ההתעמרות והביזוי המיני שלאור הפנה כלפי עובדות ועובדים גם יחד.
הווליום שלו במערכת היה כזה שעובדי הדסק – גברים ונשים – באו לעבודה מדי ערב כשהם מתפללים שזו לא משמרת שלו. מצחיקה אותי הטענה שלא ידעו. אי אפשר היה שלא לשמוע ולא לדעת.
בתחילת השבוע, בהמשך לפרסום חלקו הראשון של התחקיר, שלח מו"ל הארץ עמוס שוקן מכתב לעובדי הארץ, אשר ביד אחת מבטיח סביבת עבודה בטוחה ונקייה מהטרדות מיניות, וביד השנייה מנקה את היסטוריית המערכת באומרו כי מעולם לא הגיעו אליו או לחנוך מרמרי תלונות. את שאר העורכים לא הזכיר בשמם, ואולי בכוונה תחילה.
על כך הגיבה שני ליטמן, עיתונאית ותיקה בהארץ, ראשית בטוויטר ואז בהרחבה בטור שפורסם בהארץ השבוע, תחת הכותרת "כולם ראו, שמעו וידעו", בו היא מספרת על הניסיון שלה להתלונן בפני ראש מערכת החדשות משה גל ובפני רכז הכתבים אז: "מה שהקפיץ אותי היו התגובות של אנשי הארץ שהופיעו בכתבה של וולך – ממו"ל העיתון אז והיום, ועד לראש מחלקת החדשות אז, וזאת הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב. מתברר שהם לא ידעו, הם לא ראו, הם לא שמעו[…] כמה ימים אחר כך ניגשתי לראש מחלקת החדשות, משה גל, והתלוננתי על התנהגותו של לאור. בחדר נכח גם רכז הכתבים אז. הם קצת ניסו להתבדח, תוך שהם עושים פרפרזה על מה שאמר לאור. לא מתחשק לי לחזור גם על זה.
גיחכתי מעט יחד אתם. בכל זאת, התעקשתי, זה פגע בי. זו לא התנהגות הגיונית במקום עבודה, או בכלל".
עניין התלונה נסגר בהתנצלות ובספר שיריו של לאור, הכולל הקדשה שהעניק לאור לליטמן. אפשר לומר משהו גם בדבר הבחירה הנרקיסיסטית הזו, המאדירה את התוקף ולא רואה את הנתקפת, בכל אופן, לא ניתן לטעון עוד כי לא ידעו – הרי כתוב בהארץ.
העדות של פ'
עדות נוספת שעלתה, שלא קשורה לעיתון הארץ או למסגרות בהן לימד או ערך לאור, היא של צעירה שפשוט עבדה בבית עסק אליו נכנס פעם לאור. מה בכלל אפשר לומר על תחושת הסיוט שעולה מהתקיפה הרנדומלית והאלימה הזו.
"בערך באמצע שנות ה-90, לאור השיג את פרטי המגורים שלי בדרך מניפולטיבית. יום אחד הגיע לביתי, שמעתי פתאום דפיקות בדלת. לאור היה שם וצעק את השם שלי ושאפתח לו. הסתתרתי מתחת לשמיכה. הוא המשיך לדפוק עד שהתייאש והלך. בשלב הזה יצאתי והצצתי החוצה דרך החלון, הוא עמד שם ולרוע מזלי הבחין בי, וצרח – "ראיתי אותך! תרדי למטה!" ירדתי כולי מבוהלת. נעלתי את הדלת אחרי, ניגשתי אליו ועמדתי במרחק בטוח ממנו. הוא התקרב בבת אחת, הדביק לי נשיקה וצבט לי בחוזקה בשד. ברחתי הביתה".
אם יש תוקפים מינית שמתחבאים בחושך, מנהלים מראית עין של מהוגנות, אנשי משפחה למופת, אלו שכאשר הם מתגלים אף אחד לא מאמין, כי הם השכן הצנוע מהבית השקט – הרי שלאור התחבא באור; כלומר – דווקא בהיותו המשורר המוכר, הפעיל פוליטית הקולני, הבוהמיין, דווקא בתוך האישיות המוחצנת הזו, קל היה למצוא אליבי.
לאור התחבא באור; כלומר – דווקא בהיותו המשורר המוכר, הפעיל פוליטית הקולני, הבוהמיין, דווקא בתוך האישיות המוחצנת הזו, קל היה למצוא אליבי
רנן שור בתגובתו לתחקיר שפירסמנו לפני שבוע אמר, למשל: "לאור איש בוטה. לגברים ולנשים כאחד. הוא איש מתפלמס, איש חריף. הוא איש לא נעים". עניין הבוטות של לאור היה ידוע לממונים, מנהלים, עורכים ראשיים ודיקנים, ובהיות הדבר בסיס ונקודת מוצא להכל, קל היה להתעלם וגם לכרוך פנימה התנהגויות ותוקפנות שהן אבסולוטית מעבר ל"איש לא נעים". זה שכולם ידעו אבל גם לא ידעו, היה האוקסימורון שהציל את לאור (ולא פחות ממנו, הציל את המערכות המאפשרות), מלהיתפס ולהיאלץ לעצור.
מקום נוסף שכאמור, נירמל את ההתנהלות המתעמרת והתוקפנית של לאור, ואף התעלם מקריאה ממשית לעזרה של סטודנטים וסטודנטיות, בצורת מכתב תלונה אנונימי, היה אוניברסיטת תל אביב. על סיפור מכתב התלונה הרחבנו בתחקיר הקודם. לאחר פרסומו, זיהתה עצמה הסטודנטית המדוברת בעדויותיהן של קרן סמואל דלח ויונית נעמן, והרחיבה את היריעה על מה שהן סיפרו:
העדות של לורי שטטמאור
"למדתי אצל לאור קורס על חנוך לוין בתואר הראשון שלי. הוא היה מרצה כריזמטי ומאוד נערץ, אף על פי שהרבה לנבל את הפה בצורה הכי נמוכה שיש. לאור היה מתרברב על חברותו הטובה עם המחזאי חנוך לוין, שגם הוא נהג לכתוב בהומור סלפסטיק ובשפת ביבים, כך שכל הפרסטיג' הזה גרם לכולםן לסלוח לו על השפה הדוחה.
"בכל מקרה, ללאור היה חוק אחד: אסור לאחר להרצאות שלו. יום אחד הבנתי שאני מאחרת ורציתי בכל זאת להיכנס. הייתי בת 21, ילדונת. נכנסתי זקופה לכיתה למרות האיחור, והחלטתי שאאלתר תירוץ אם אשאל על כך. לאור לא נתן לי לשבת. הוא שאל מדוע איחרתי, אז מילמלתי, "זה השומר, הוא פשפש לי שעה בתוך התיק". לאור סרק אותי מלמעלה ועד למטה כמו שגבר חרמן סורק אישה שמתערטלת מולו בפעם הראשונה ואמר, "את עם חצאית קצרה. השומר רצה לפשפש לך בנרתיק אבל משלא יכל, פישפש לך בתיק".
"וואו. הלם. לא האמנתי שזה קרה הרגע. מול כיתה של כמה עשרות סטודנטים, המרצה הנערץ מדבר על הנרתיק שלי וכולם צוחקים!
"לא נכנסתי יותר להרצאות שלו. הייתי מובכת מדי. המשכתי לשלוח לו את המטלות דרך המייל ואף כתבתי פרוסמינריון על המרקיז דה סאד, עליו נתן לי 98! הציון הזה היה חריג. תהיתי האם צ'יפר אותי בציון כה גבוה כאות תודה על שלא התלוננתי".
"הייתה לי כוס קפה ביד, אותה השלכתי לזבל בזעם, הסתובבתי, יצאתי מהכיתה רועדת וטרקתי את הדלת בדרמטיות. ירדתי לקפיטריה של גילמן וניסיתי להירגע. כמה דקות מאוחר יותר ניגשה אליי סטודנטית, ייתכן שזאת הסטודנטית שהתראיינה לכתבה. היא סיפרה שנכחה בהרצאה וראתה את מה שקרה לי, ושאלה אם ארצה להגיש נגדו תלונה.
"סירבתי מיד. הימים היו 2004-2003 בערך, המודעות עוד הייתה נמוכה ולא רציתי להיות הסטודנטית הצעירה שפותחת חזית מול המרצה הנערץ. לימים מסתבר שהסיפור שלי נחקק בזיכרונן של סטודנטיות אחרות שנכחו שם והוכנס לתחקיר.
"לא נכנסתי יותר להרצאות שלו. הייתי מובכת מדי. המשכתי לשלוח לו את המטלות דרך המייל ואף כתבתי פרוסמינריון על המרקיז דה סאד, עליו לאור נתן לי 98! הציון הזה היה גבוה מאוד וחריג. אני זוכרת שתהיתי האם צ'יפר אותי בציון כה גבוה כאות תודה על שלא התלוננתי".
לורי שטטמאור היא עיתונאית ועורכת
העדות של אדר
"זה סיפור קצת דומה לסיפורי ההטרדות בכיתות, לא חריג במיוחד אבל כמובן שחריג. זה גם היה ב'הקומדיה של חנוך לוין' למרות שלדעתי בשנה אחרת מהשנה שבה יש לך סיפור ממנו. זו היתה שנה א' שלי, הייתי בת 22. מה שאני זוכרת בשיעור הזה, שהיה לדעתי ב-2004, זה שהיו בו מעט מאוד אנשים. הוא לא התחיל כשיעור עם מעט אנשים, אבל הוא היה כל כך מגעיל לכל המגדרים, ייבש והשפיל, והיה סופר vile, שאנשים לאט לאט נשרו מהקורס. ודווקא אני יחסית נהניתי מהשיעור, כי זה היה חנוך לוין.
"אני לא זוכרת שהוא התייחס אליי בצורה לא נעימה לפני כן, אבל באיזשהו שיעור הוא פנה אליי – 'נניח את', והוא הצביע עליי, 'כשאת יורדת לחבר שלך, ואין לך אוויר', או 'נגמר לך האוויר', משהו כזה. והוא עשה איזושהי תנועה, משהו עם היד תוך כדי, איזו הדמייה פיזית של האירוע. ואז אמרתי לו 'טוב, תעצור את זה פה'. והוא עצר את זה פה, למיטב זיכרוני. והדבר הנוסף שאני זוכרת זה שלא היה לזה פידבק, שום תגובה או אף אחד שניגש או ניגשה אליי אחרי זה. שאלתי כמה חברים, והם זכרו שסיפרתי להם על זה, אז, אבל לא התייחסו אליו בזמן אמת. מבחינתי זה קצת כמו סיפור על עץ נופל ביער, אני לא זוכרת שמישהו מייד אמר 'יואו, אני לא מאמינה שהוא אמר לך את זה, בואי נעשה משהו'. אני זוכרת עוד שהיה מי שבסוף השנה ביקש ממני במייל סיכום של השיעור, והוא אומר לי 'יש לך סיכומים של האנס הנאור?' זה כן מהר נהיה חלק מהשיח באוניברסיטה.
באיזשהו שיעור הוא פנה אליי – 'נניח את', והוא הצביע עליי, 'כשאת יורדת לחבר שלך, ואין לך אוויר', או 'נגמר לך האוויר', משהו כזה. והוא עשה איזושהי תנועה, משהו עם היד תוך כדי,
"הדבר היחיד שאני יכולה להוסיף זה ששנה אחרי זה, נהייתי הארד קור אקטיביסטית נגד הגדר, והייתי מהאנשים שרושמים להפגנה. ואיזו פעם פעמיים כשהוא היה מתקשר, הייתי אומרת לו שאנחנו נפגשים במקום אחר מזה שקבענו באמת, זו הייתה הנקמה שלי".
אדר היא עורכת דין
—
בגיל שמונה לימדתי את עצמי לומר "אבא שלי שוטר" (אבא שלי לא היה שוטר). כשהייתי הולכת בדרך שהפחידה אותי או אם מישהו הלך קרוב מדי, הייתי ממלמלת כמו מנטרה וגם כישוף: "אבא שלי שוטר". את ההתאמנות הזו התחלתי לעשות כי לא היו לי מילים לומר עבור עצמי כשפעם בדרך חזרה הביתה מהחוג לבלט, התיישב לידי בתחנת האוטובוס השוממת מישהו בחצי מדי חייל, חיבק אותי בכוח ולפת את פנים הירך שלי גבוה מדי. הוא עוד ניסה לכפות עליי לתת לו נשיקה, אבל לא יותר מזה. היה לו ריח של שמן רובים – דבר שידעתי לומר רק עשור מאוחר יותר, כשהגעתי לבסיס צבאי ומיד הקאתי מהריח בכניסה לנשקייה.
אני חושבת שאבא שלי אמר לי לומר את זה, מדביק את חוסר האונים שלו מול התקיפה שקרתה בהיעדרו, אל חוסר האונים שלי. וככה הייתי מסתובבת בעולם אחרי כן – מפתח דלת הבניין לפות כמו פיגיון ילדי בין אצבעות אגרוף, והמנטרה החלשה שהיתה אמורה לתפקד גם כחיסון וגם כ-antidote, "אבא שלי שוטר". זה כמובן לא עזר בכל מיני מקרים גרועים מזה שעוד קרו. אני לא אמנה אותם כי זה מייאש, וזו לא הכוונה. הנקודה היא שלא תמיד הצלחתי ליישר את כל מה שהתעקם בדרך בשבילי, במילים. את הרוב לא, למעשה. אבל את מה שכן – כן. וזה לא שום דבר.
תגובת יצחק לאור
"ב-11 השנים האחרונות, מאז פורסמו אותן ההאשמות נגדי, הודרתי והורחקתי מחיי הציבוריים, אני בקושי יוצא מהבית, יצאתי לפנסיה, וכל זאת ללא שהוגשה תלונה אחת נגדי למשטרה. מהו הגבול שאדם יכול להיענש על מעשים בני עשורים, שאין לו אפילו את האפשרות לתת דין וחשבון עליהם?
"גם בתחקיר זה, לא ניתנה לי שום אפשרות להתמודד עם ההאשמות, למעט סיכום קצר שהועבר לתגובתי שברובו ממשיך למחזר סיפורים ישנים שסופרו ב״המקור״ ב-2010 ומוחזרו בזמן המהומה על פרס לנדאו לשירה ב-2014. חלקם הופרכו, חלקם מתבססים על שמועות, וחלקם חסרי פרטים או בסיס עובדתי עמם אוכל להתמודד. הושמטה ממנו גם העובדה שמפעל הפיס התנצל בפניי על שלילת 'פרס לנדאו' ואף שילם לי פיצויים על עוגמת הנפש. כיצד אדם יכול לעמוד מול האשמות בנות עשרות שנים, לגבי מעשים מתוארים, שחלקם לא היו ולא נבראו, וחלקם היו חוקיים לחלוטין בזמן המתואר, ולא היו נעשים כיום נוכח השתנות הנורמות החברתיות?
"ב-11 השנים האחרונות איני מצליח לישון בלילה, ומטופל באופן קבוע בכדורים. חיי אינם חיים, וחיי אשתי ובני אינם חיים. בחודש הבא אהיה בן 73. אני מקווה שהסיבוב הבא של פרסום טענות אלה ייעשה לאחר מותי, כי כעת, כבר בפעם השלישית, אין לי את היכולת להתמודד עם הדמוניזציה שמבצעים לי. אני מסוגר בביתי כבר 11 שנה ומתפלל שייפסק הסיוט הזה. נגמרו המרחבים מהם אפשר להדיר אותי, נגמרו העונשים שניתן לגזור עליי, ונגמר לי הדם אותו ניתן להקיז. אני רק מבקש שתניחו לי ולמשפחה שלי".