לכאורה אין קשר בין ספיר סבח, שהצהירה בסוף השבוע האחרון שוב כמה היא שונאת שמאלנים, לבין גאוני הסיגינט מ-8200 שעובדים ביחידת הסייבר של משטרת ישראל או NSO. אבל רק לכאורה. בפועל, שניהם מסמלים כשל עמוק של מערכת החינוך ולימודי האזרחות. האחת למדה רק לשנוא, האחרים למדו לבצע פקודות בלי לשאול שאלות על זכויות הפרט ושלטון החוק.
סבח התראיינה לצד המורה אדם ורטה בסוף השבוע לגאולה אבן בכאן 11. הקטליזטור לראיון הוא הסדרה "שעת אפס" באותו ערוץ, שנשענת בין היתר גם על העימות המתוקשר שהתרחש ב-2014 בין סבח למורה לאזרחות ומחשבת ישראל מאורט טבעון. סבח פנתה אז לשר החינוך בטענה כי ורטה מביע דעות "של שמאל קיצוני" וכי הוא "יוצא כנגד המדינה שלנו". ורטה פוטר בסופו של דבר, לכאורה בשל קיצוצים.
שבע שנים אחרי, נראה שסבח לא זזה במילימטר מעמדותיה. היא עדיין חושבת ששמאלנים זה קללה, רק כי הם מחזיקים בעמדה אחרת ממנה. כשנשאלה אם היא שונאת ערבים, סממן לגזענות טהורה, היא התנערה. "אני לא שונאת ערבים", הצהירה והוכיחה: "המוסכניק שלי ערבי". כלומר, הם בסדר כחוטבי עצים ושואבי מים ומתקני מכוניות, רק שלא ירימו ראש וידרשו להיות שווים או משהו. והשמאלנים שמדברים על שוויון? אותם אפשר לשנוא חופשי. הם קללה.
לא רק שסבח לא הגיעה לשעת אפס באזרחות, נראה שפספסה עוד כמה שיעורים בבית הספר, כמו היסטוריה או מחשבת ישראל. זכויות מיעוט, פלורליזם, שוויון, חופש ביטוי – ערכי בסיס בדמוקרטיה – זרים לה. היא רוצה מדינה יהודית צייתנית, ונראה כי חלקים גדולים והולכים בישראל ובעיקר בקרב בני הנוער חושבים כמוה. השנאה היא לחם חוקם, היא בון טון, וכפי שראינו במבצע שומר החומות – היא לא דבר שיש להתבייש בו. השמאלנים הם קללה, הערבים הם טובים כל עוד הם נותנים שירות וסותמים. הצלחה של מערכת החינוך.
הדבר אינו מקרי. לימודי האזרחות בבתי הספר בעשור האחרון סבלו מפגיעה מתמשכת, כמותית ואיכותית. במאמר עדכני, מסביר גיל ברטל את חוסר היכולת לייצר שפה משותפת של שיח דמוקרטי, בין היתר בשל אותה פגיעה ממושכת. הוא מצטט מחקר של ד"ר ריקי טסלר מהאוניברסיטה העברית, לפיו ב-1999 היו תקציב החינוך האזרחי ותקציב החינוך לתרבות יהודית זהים: 45 מיליון שקלים לכל סעיף. עד שנת 2018 תקציב החינוך האזרחי נמחק עד כדי 5 מיליון שקלים בלבד, בעוד תקציב החינוך לזהות יהודית הרקיע ל 1.42 מיליארד שקלים.
אבל זה לא רק עניין של תקציב. כתב החינוך של "הארץ" אור קשתי מתאר כבר שנים מתאר איך המקצוע רוקן ממשמעות, כשההעיקרון היהודי גובר על הדמוקרטי, וכששלטון החוק אינו כולל זכויות אדם. דוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי, שבדק אם משרד החינוך מקיים את מטרותיו של חוק חינוך ממלכתי – הכולל חינוך לאהבת אדם, למתן יחס מכבד לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת – מצא כי המטרות הללו אינן עומדות לנגד עיניו של המשרד. "מומלץ", כתב מבקר המדינה, "כי משרד החינוך ישקול להרחיב את לימודי מקצוע האזרחות, בפרט בסוגיות של חיים משותפים ומניעת גזענות".
הכישלון הוא לא רק במקרה של סבח. פרחי הסיגינט של 8200 הם משהו אחר, לכאורה. הם "טובי בנינו", מצטיינים, חכמים, הלכו ליחידה הנכונה. חלקם נקטפו חיש מהר לאחר השחרור ליחידת הסייבר של המשטרה, כדי לתפעל את תוכנת הפגסוס של NSO, שחברים אחרים ליחידה שלהם כנראה עובדים בה ומפתחים אותה. כמה מהם הביעו מחאה בזמן השירות על השימוש שנדרש מהם ביכולות ובתוכנות דומות כדי לעקוב אחר חיי פלסטינים, אבל הם היו מיעוט.
ביקורת רבה הושמעה על ראשי המשטרה, ובראשם המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך שהכניס את השימוש בתוכנת הריגול ללא האישורים המתאימים למשטרה יחד עם פרקטיקות שב"כ אחרות. היועץ המשפטי הקים ועדת בדיקה, לוודא איך ואם נעשה שימוש בתוכנה ללא צו משפטי מתאים, ומי נתן את ההוראה לכך.
זכויות מיעוט, פלורליזם, שוויון, חופש ביטוי – ערכי בסיס בדמוקרטיה – זרים לסבח, ונראה כי חלקים ניכרים במדינה ובנוער של היום דומים לה להפליא
עוד לפני שהבדיקה תגיע לסיומה והאחראים לכך יתנו דין וחשבון, אפשר לחשוב רגע על מי שיושב בקצה השרשרת. אותם צעירים, טכנוקרטיים, שמקבלים פקודה להוציא מידע על אזרחים, מפגינים נגד השלטון או בני משפחה של ראשי ערים, וסורקים את מכשיריהם, את פלט השיחות, ההודעות, התמונות, אפליקציית הגריינדר שיש להם או לא ומעבירים את המידע לקצינים. בלי לשאול שאלות, בלי לבדוק אם יש צו שופט, בלי להרהר אם מדובר בבקשה חוקית בכלל. חוק יסוד כבוד האדם? חירויות הפרט? הם כנראה לא שמעו על זה. הטכנולוגיה והצייתנות העיוורת גוברת על הכל.
סבח ופרחי הסיגינט של 8200 מייצגים קצוות שונים אולי, אבל שניהם פועלים על עיוור. אחת על שנאה וחוסר סובלנות לכל דעה אחרת, האחרים על טכנוקרטיות צייתנית נטולת מוסר או מצפון. מערכת חינוך מתפקדת אמורה לגאול את תלמידיה משני אלה.