את הסדרי הטיעון המתגבשים עם בנימין נתניהו ועם נוני מוזס אפשר להסביר במילה אחת: עייפות. המוטיבציה והלהט שאחזו בפרקליטות לפני חמש שנים, כשרק פרצו לחיינו תיקי האלפים, התחלפו בשבועות האחרונים בהודאה בחולשה, בהרמת ידיים אחרי קרב אגרוף ארוך ומתיש. הפרקליטות של ימינו היא מוכה, חבולה, מוחלשת, ורוצה שהסיוט הזה ייגמר ולעזאזל הכל.
מצד אחד, אפשר להבין אותם. השופטים לא עוזרים להם. הם שותקים, פסיביים, רק שלא יקראו להם שמאלנים. חצי מהציבור נגדם, והוא קולני וצייצני במיוחד. החצי השני, מחנה האנטי ביבי, אדיש. נתניהו כבר נפל, אז תעירו אותם כשתהיה הכרעת דין. הפילוג שיצר נתניהו בחברה הישראלית הוא כל כך גדול, שהפרקליטות הבינה שאין לה דרך לנצח. בניצוחו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הפרקליטות עוברת בשנים האחרונות הידרדרות מורלית קשה, שבה הנחישות הוחלפה בהססנות, השליחות ברפיסות. המלחמה בשחיתות התחלפה במגננה של הפרקליטות על שמה.
אלא שבניגוד למה שסוברים בפרקליטות, משפט נתניהו לא עוסק בה, אלא בהשחתה של התקשורת והפוליטיקה בישראל. זה המכנה המשותף בין תיק 4000 לתיק 2000. בתיקים האלה אין כמעט ויכוח על העובדות, אלא על הפרשנות המשפטית שלהן. הכרעה כזאת היתה צפויה רק בעוד כמה שנים. בעידן של פייק ניוז ואמת אלטרנטיבית, בפרקליטות העדיפו לחפש קיצורי דרך: הרשעה מכווצת ומסחרה על העובדות.
הקלות שבה מוחקת הפרקליטות אישומים וראיות היא מביכה. כך למשל, לפי ההסדר עם נתניהו, תיק 2000 צפוי להיגנז והוא יקבל פטור מאחריות פלילית על הדיל המושחת שרקם עם מוזס. לפי ההסדר המתגבש עם מוזס, יוסכם שהמשא ומתן שניהל עם נתניהו ושתועד בהקלטות המפורסמות, במסגרתו הציע להשיט את ספינת "ידיעות אחרונות" לטובת נתניהו בתמורה להגבלת ישראל היום, היה מן השפה ולחוץ.
לפי השכתוב החדש של העובדות, נתניהו ומוזס לא התכוונו למה שכולנו שמענו באזנינו. בעצם, נתניהו גם לא בדק עם ח"כים מהליכוד אם ניתן לקדם את החוק שמוזס חפץ בו. ומוזס מצדו לא סיפק לנתניהו אנשי קשר שימלאו אחר מבוקשו. הוא גם לא דאג שיפרסמו כתבות שליליות על יריביו הפוליטיים של נתניהו. אנחנו פשוט לא הבנו נכון.
חקירות נתניהו אמנם התחילו בצליעה ובהיסוס, אבל קיבלו תנופה רצינית עם הזמן, בעיקר הודות לשלושה ממקורביו של נתניהו שחצו את הקווים והפכו לעדי מדינה. חומת ההגנה סביבו נסדקה. במקרה של מוזס, ההקלטות של שתי הפגישות ביניהם היו כל כך חד משמעיות שלכאורה לא היה בכך צורך.
עיתונאים שזומנו להעיד במשטרה העדיפו לא לחשוף את כל מה שהם יודעים. הם חששו שהתיק ייסגר בכל כלום והעדיפו שלא להסתבך עם מי שבמשך שנים משל בתקשורת ובפוליטיקאים ביד רמה. הסדרי הטיעון הנרקמים היום מלמדים אותם עד כמה הם צדקו. מוזס חטף מכה קלה בכנף ומעמדו לא נפגע. במסגרת ההסדר, איש לא דורש את קלונו.
לפרקליטות היתה הזדמנות חד פעמית לפרק את אחוות ההון-שלטון-עיתון. אם תחתום על הסדרי הטיעון, היא יכולה להגיד שלום להרתעה ולשיתוף פעולה עתידי עמה. מילא מוזס או נתניהו, אבל במעשיה אלה, הפרקליטות מעניקה לחופש העיתונות ארון קבורה.