הנה עובדה שחייבת להטריד אותנו: כמעט מחצית מכוח העבודה בישראל, כ-1.9 מיליון ועובדים, משתכרים כיום פחות מ-40 ש"ח לשעה. זה אומר שקרוב למחצית מהשכירים בישראל, אם הם עובדים במשרה מלאה (42 שעות שבועיות), מביאים בסוף החודש משכורת שלא עולה על 7,280 ש"ח. מהמשכורת הצנועה הזו צריכים להתקיים: לשלם שכר דירה וארנונה, לקנות אוכל ומצרכים, לשלם חשמל ומים, לעמוד בעלויות של גידול ילדים. לא מדובר בסכום כסף גבוה, ועדיין – כמחצית מהשכירים בישראל משתכרים פחות ממנו.
לפני שש שנים, ב-2015, חוקקה הכנסת בפעם האחרונה חוק לעדכון שכר המינימום, שעומד כיום על 29.12 ש"ח לשעה (שהם 5,300 ש"ח לחודש). לאחרונה עולה ומתגברת הדרישה להעלות את שכר המינימום לגובה של 40 שקלים לשעה, דבר שיטיב עם רוב הציבור: מי שמועסקים כיום בשכר מינימום – יזכו בהעלאת שכר. אבל גם עובדים שמשתכרים קצת יותר משכר מינימום – יראו בסוף החודש תלוש שכר משודרג.
לא מדובר כאן רק על אנשים שחיים בעוני, אלא על שכבות רחבות בציבור: על הגננת של הילדים שלנו, המטפלת הסיעודית של ההורים שלנו, העובד הסוציאלי, המנקה בבית החולים, הפסיכולוג בשירות הציבורי. מדובר באנשים מכל הגילאים וממגוון רחב של מקצועות, שקמים כל בוקר ויוצאים לעבודה, אבל עדיין מתקשים להתקיים בכבוד. לפעמים מדובר באנשים שסיימו תעודת בגרות, תואר ראשון ותואר שני, ואחרי זה עדיין מציעים להם רק עבודות בשכר של 37 שקל לשעה, שהם 6,700 שקל בלבד בחודש. זו האמת המרה על ישראל: עצם זה שיש לנו עבודה, לא מבטיח שנחיה בכבוד.
זו האמת המרה על ישראל: עצם זה שיש לנו עבודה, לא מבטיח שנחיה בכבוד
ישראל היא אחת מעשר המדינות היקרות בעולם. בכל שנה עולים כאן מחירי הדיור, לא רק בתל-אביב, וגם מחירים של מוצרים בסיסיים נוספים. אבל השכר שלנו פשוט לא מדביק את הקצב של עליית המחירים, ומראש הוא נמוך מאוד. במדינות יקרות אחרות, שכר המינימום כפול מבישראל. עובדים בענף המסעדות והמלונאות בנורבגיה, למשל, זכאים לשכר מינימום שקרוב ל-65 שקל לשעה. בעקבות משבר הקורונה, התקיים משאל עם בעיר ז'נבה שבשוויץ, בו הכריעו התושבים על העלאת שכר המינימום ל-80 שקל לשעה. במדינות אלה, כל העובדים יכולים להתקיים בכבוד.
באותן מדינות, כוח הקנייה של הציבור גבוה מכוחו של הציבור בישראל. אצלנו, המחירים עולים ועולים בכל שנה (רק בשנה האחרונה עלו מחירים הדיור בישראל ב-8%, לדוגמה) אבל המשכורות נשארות באותו גובה במשך שנים ארוכות. המשמעות היא, שמה שאנחנו יכולים לקנות החודש – נוכל לקנות מעט פחות בחודש הבא. וכך הלאה. לאט לאט נשחקת המשכורת שלנו, ביחד עם כוח הקנייה של הציבור. כשפורשים זאת על פני שנים, נניח מאז עלה לאחרונה שכר המינימום בישראל, מבינים שאיכות חיינו נפגעת ושבגלל המשכורות הנמוכות – היא רחוקה מאיכות חייהם של אזרחים עובדים בשאר המדינות היקרות בעולם.
לכן, הגיע הזמן שנעלה את השכר כאן בישראל. זה האינטרס של רוב הציבור: זה האינטרס של אנשים שחיים בעוני, של שכבות הביניים שעובדות קשה בשביל שכר נמוך וגם של מי שמשתכרים משכורות בינוניות, שבעקבות העלאת שכר המינימום – ייהנו גם הם מהעלאת שכר. ביחד, אנחנו רוב הציבור.
בצד השני, מתייצבת שכבה דקה של בעלי הון שמפחדים על הרווחים שלהם, שמאיימים ש"העלאת שכר המינימום תייצר אבטלה המונית". העובדות מראות בדיוק להיפך: מאז 2006 הועלה שכר המינימום פעמיים, ולא רק שזה לא גרר גל פיטורים, אלא שעד שפרצה הקורונה – האבטלה בישראל היתה נמוכה מאוד. בצד העלאת שכר המינימום חל שיפור במצב התעסוקה, ואותם עובדים שקיבלו העלאת שכר – פשוט חיו טוב יותר.
עוד מאיימים עלינו, שאם נעלה את המשכורות דווקא בתקופה של משבר כלכלי, אז המשבר יעמיק. גם טענה זו היא חסרת ביסוס. אפילו מאיר שפיגלר, מנכ"ל המוסד לביטוח הלאומי, התראיין לאחרונה ואמר שכדי להחזיר יותר מובטלים חזרה לעבודה – המעסיקים צריכים להעלות את השכר שהם משלמים. ולא רק הוא: גם בשירות התעסוקה, בדו"ח חדש שפרסמו, זיהו "שעבור מרוויחי שכר נמוך, גובה השכר שהובטח להם בשוק קרוב לגובה דמי האבטלה", והתוצאה היא התמשכות האבטלה וירידה בחזרת עובדים לתעסוקה.
גם בשירות התעסוקה, בדו"ח חדש שפרסמו, זיהו "שעבור מרוויחי שכר נמוך, גובה השכר שהובטח להם בשוק קרוב לגובה דמי האבטלה", והתוצאה היא התמשכות האבטלה וירידה בחזרת עובדים לתעסוקה
ואכן, דווקא בתקופת משבר הקורונה, 18 מדינות באיחוד האירופי העלו את שכר המינימום. העלאה שסייעה להחזיר מובטלים לתעסוקה ולהמריץ את הכלכלה. אפילו בארה"ב – המדינה הניאו-ליברלית ומוכת הפערים החברתיים, שבה אין אפילו ביטוח בריאות ממלכתי לכל האזרחים – הודיע הנשיא ג'ו ביידן שבכוונתו להעלות את שכר המינימום, והוא אף חתם על צו המורה להעלות את שכרם של העובדים הפדרליים ל-15 דולר (כמעט 50 שקל לשעה). בבחירות שהתקיימו בגרמניה ביום ראשון (26.9), קיבלה המפלגה הסוציאל דמוקרטית את מירב הקולות. בבסיס הקמפיין שלה, ולצידה של עוד כמה מפלגות שיחד זכו בכמעט מחצית מהקולות, עמדה ההבטחה להעלות את שכר המינימום הפדרלי בגרמניה ל-12 יורו, שהם 45 שקלים.
ובישראל? רוב הציבור בעד העלאת שכר המינימום. בסקר שנערך לאחרונה, נמצא ש-85% מהציבור מבין ששכר המינימום הקיים הוא פשוט נמוך מדי, ותומכים בהעלאה שלו. בוויכוחים ברשתות החברתיות אפשר אולי למצוא אנשים בעלי השקפת עולם מאוד ליברטריאנית, שמתנגדים לכל צורה של רשת ביטחון חברתית. אבל בעולם האמיתי – מדובר במיעוט מבוטל.
ואכן, כשפעילים של הקמפיין "מינימום 40" יוצאים לרחוב ומדברים עם אנשים, אנחנו נוכחים בכל פעם מחדש, עד כמה הדרישה הזו נהנית מרוב עצום בדעת הקהל. בין אם בערים גדולות כמו ירושלים, תל-אביב וחיפה, ובין אם ביישובים ערביים קטנים כמו משהד ובסמת-טבעון – אנחנו מגלים שהעם איתנו.
דמיינו את זה: בתוך שנה מהיום, יכול להיות ששכר המינימום יעלה ל-40 שקל לשעה. יכול להיות שאני, אתם, אנחנו – נראה עלייה במשכורות שלנו. תחשבו איך זה ישנה את החיים של מיליוני אנשים בישראל, ואיזו השפעה עצומה יכולה להיות לזה.
אלון-לי גרין הוא מנהל ארצי שותף של תנועת "עומדים ביחד", שיזמה את קמפיין "מינימום 40"