בדצמבר 2018 העניק מנכ"ל כיל רביב צולר ראיון לכלכליסט. "כיל היא היצואן מספר 2 בישראל, המעסיקה הגדולה ביותר בדרום, וחברה שיש לה השפעה על איכות הסביבה", אמר צולר. "ככזו, חלק גדול מהצלחתה תלוי ביכולתה להיות שקופה – פנימה וכלפי חוץ. זו חברה מורכבת, גדולה, ולא קל להבין אותה. חברות כאלה – ככל שהן יותר פתוחות ומציגות לראווה את העשייה שלהן, כולל טעויות – מתקבלות בציבור ביותר הבנה".
צולר הסביר כי בעיניו, "הציבור, באמצעות המדינה, הוא הבעלים של המשאב הטבעי, והוא גם הבעלים הגדול של כיל כך שהאינטרס שלו מיוצג דרך כיל עצמה. הוא גם זה שמקבל את המסים הרגילים, המסים של משאבי הטבע וגם התמלוגים על המחיר".
צולר התרעם על ההתנהלות בישראל, וטען כי "בכלל, אנחנו בישראל נורא פופוליסטיים… הישראלים נורא קיצוניים ויש פה טרנדים: היום יש משהו נורא פופולרי נגד מישהו, כולם רצים, ואז יש משהו אחר וכולם רצים לכיוון השני. אם יש רושם של שיפור באווירה זה פשוט כי אין טייקונים. חיסלו אותם". כחברה "משלמת המסים הגדולה בישראל", חזר והצהיר צולר, "התפקיד שלנו הוא להרוויח כסף ולשלם הרבה מסים ותמלוגים למדינת ישראל".
אבל מסתבר שהדעה של מנהלי כיל בנוגע לסכומי התשלומים של "הרבה מסים ותמלוגים", שונה מזו של אנשי רשות המסים. על פי הדוח השנתי ל-2019 של כיל (שהתפרסם במרץ 2020), "בחודש דצמבר 2018, דחתה רשות המסים בישראל את השגת החברה על השומה שהוגשה לה ולחברות-בת ישראליות מסוימות ודרשה תשלום מס נוסף בגין השנים 2012-2014, בסך של 83 מיליון דולר. החברה חולקת על השומה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. להערכת החברה, הסיכויים כי טענותיה יתקבלו עולים על הסיכויים כי יידחו".
המס של הגז
כיל, שעבור פעילות המתקנים השונים שלה נדרשות כמויות עצומות של מים ואנרגיה (על פי כיל, ב-2018 החברה צרכה כ-35 מיליוני גיגה-ג'ול (GJ) אנרגיה, וכ-69 מיליוני מ“ק מים), גם כותבת בדוח כי "בחודש דצמבר 2019, קיבלה החברה חיוב דמי מים מרשות המים, לפיו חייבת החברה סכום של 9 מיליון דולר בגין שנת 2018, על חשבון חיובי מים שנשאבו מכל בארותיה, כולל בשטח הזיכיון. בחודש ינואר 2020, הגישה החברה השגה לרשות המים, המתנגדת לחיובים הנוגעים למים שנשאבו בשטח הזיכיון… להערכת החברה, סביר יותר מאשר לא כי החיובים לא יחולו על שאיבת המים בשטח הזיכיון".
חוסר ההסכמה על תשלומי המסים השוטפים וחשבונות ומים בסך של יותר מ-80 מיליון דולר הוא רק המתאבן לסלע המחלוקת העיקרי – התשלום שכיל נדרשת להעביר עבור הרווחים שלה מניצול משאבי הטבע.
חוסר ההסכמה על תשלומי המסים השוטפים וחשבונות מים בסך של יותר מ-80 מיליון דולר הוא רק המתאבן לסלע המחלוקת העיקרי – התשלום שכיל נדרשת להעביר עבור הרווחים שלה מניצול משאבי הטבע
ב-2013, בעקבות וועדת ששינסקי הראשונה שהמליצה על הטלת מס נוסף על משאבי הגז, מינה שר האוצר את "הוועדה לקביעת חלק המדינה במשאבי טבע לאומיים", או כפי שהיא מוכרת יותר – וועדת ששינסקי 2.
על פי כלכליסט, הקמת הוועדה היוותה הכרזת מלחמה בעיני כיל. החברה ניהלה מאבק עיקש של שנתיים וחצי בניסיון לבלום ואז לרכך את המלצות הוועדה, שאושרו בהחלטה דרמטית בנובמבר 2015.
בכלכליסט גם חשפו את הפגישות שערכו נציגי כיל עם בנימין נתניהו, "שדחף להוצאת ההמלצות מחוק ההסדרים"; עם שר הכלכלה בזמנו אריה דרעי, שטען כי "קבלת ההמלצות תוביל לפיטורים בנגב"; עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר, ש"דחף להקלה על כיל".
עוד נחשפו הפגישות עם מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג; מנהל רשות המסים משה אשר; החשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי בויאנג'ו; ראש אגף התקציבים אמיר לוי; המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט; חבר ועדת הכספים ח"כ בצלאל סמוטריץ', ש"נחשב לתומך הבולט ביותר של עמדות כיל בוועדת הכספים"; וחברת ועדת הכספים ח"כ נורית קורן.
"כמעט חצייה של הגבול הפלילי"
ביוני 2019 טענו בתוכנית התחקירים "עובדה" כי חברת "בלאק קיוב" נשכרה ב-2014 במהלך אותו מאבק על המלצות וועדת ששינסקי, לכאורה, על ידי עידן עופר. בתוכנית עלה כי החברה הייתה אמורה לאסוף "מידע מכפיש" על פקידי ציבור ופוליטיקאים ש"יצאו נגד האינטרסים של עופר".
חודש לאחר שידור התכנית התראיין יו"ר כיל יוחנן לוקר לגלובס. על פי הכתבה, הקדנציה של היו"ר שנכנס לתפקידו שלוש שנים קודם לכן (לאחר העברת ששינסקי 2) "הסתיימה במפתיע".
בהקשר לאיומי כיל להוציא את הפעילות שלהם מישראל, אמר לוקר כי "אני חושב שהיום לא מסתירים את זה שאין לכיל לאן לצאת ושאנחנו לא רוצים לצאת. כיל היא חברה ישראלית כחול-לבן עם פריסה גלובלית. וכן, אחרי שייצבתי את הצד העסקי הלכתי לטפל בצד הרגולטורי וניסיתי לייצר דיאלוג פוזיטיבי עם הרגולטור, בדיוק כמו שניסיתי לייצר דיאלוג פוזיטיבי מול העובדים".
כשהמראיינות ניסו לברר איתו את ההחלטה לשכור את חברת "בלאק קיוב" לאסוף מידע על הרגולטורים, ענה לוקר "זה לא היה בתקופתי, אני לא מכיר את זה… אני לא רוצה להתייחס לזה".
לתפיסת לוקר, "אני לא חושב שאני צריך לנצח את מדינת ישראל. אני לא בא לנצח אותה. אני חושב שכיל היא אסטרטגית למדינת ישראל לא פחות מכך שמדינת ישראל אסטרטגית לכיל".
כחברה אסטרטגית לישראל, כיל הייתה אמורה להתחיל להפריש לקרן העושר (שאולי תתחיל לפעול ב-2021 אם יתקבלו בה התקבולים הנדרשים) את התמלוגים שהושתו עליה במסגרת חוק "ששינסקי 2" כבר מ-2016. אלא שגם כאן התברר כי לדעת החברה, היא לא נדרשת לשלם את התגמולים.
כחברה אסטרטגית לישראל, כיל הייתה אמורה להתחיל להפריש לקרן העושר את התמלוגים שהושתו עליה במסגרת חוק "ששינסקי 2" כבר מ-2016. אלא שגם כאן התברר כי לדעת החברה, היא לא נדרשת לשלם את התגמולים
המראיינות לא שאלו את לוקר על ההחלטה החישובית של כיל. על פי הדוח השנתי ל-2019, "בהתחשב בסביבת המחירים של המינרלים, השפעתה על רווחיות חברות-הבת, ולאחר ניכוי בשיעור של 14 אחוז תשואה על יתרת הרכוש הקבוע כאמור בחוק ובהתבסס על עלות השחלוף… לא קיימת לחברה כל חבות היטל רווחי יתר בגין מס משאבי טבע.
"עמדת רשות המסים עשויה להיות שונה באופן מהותי, ואף בסכומים מהותיים ביותר, כתוצאה מפרשנות שונה באשר לאופן יישום החוק… לעניין חוק מיסוי משאבי טבע. ככל שעמדת המס האמורה לעיל, ביחס לשווי הרכוש הקבוע בספרים, תידחה על-ידי רשות המסים… התוצאה תהיה עלייה בחבויות היטל רווחי יתר בסכום מצטבר של כ-180 מיליון דולר לשנים 2016-2019. להערכת החברה, יותר סביר מאשר לא כי עמדתה תתקבל".
בהתייחסות לאופן החישוב שכיל בחרה להציג בדוחות השנתיים, בכתבה שהתפרסמה בגלובס בנושא, צוטטו גורמים ממשלתיים כמי שאומרים ש"יש כאן כמעט חצייה של הגבול הפלילי". על פי הכתבה "ברשות המסים שוקלים ליזום תיקון חקיקה במטרה למנוע מכיל ומחברות נוספות לבצע מהלכים חשבונאיים של שיערוך נכסים, שיכולים להקטין במאות מיליוני שקלים את תשלומי המס המיועדים לקרן העושר".
בתשובה לשאלות שהפנינו לרשות המסים בנושא המחלוקת בנוגע למסים שכיל נדרשת לשלם, נמסר מהרשות כי "בשל חובת הסודיות בחוקי המס אין באפשרותנו להתייחס לנושאים הכלולים בפנייתך".
חברה תורמת לקהילה?
בזמן שכיל מתמקחת עם המדינה על תשלומים של יותר מרבע מיליארד דולר (שבנוגע אליהם היא מעריכה כי "יותר סביר מאשר לא", שעמדתה תתקבל) – היא משקיעה בקידום התדמית שלה כחברה התורמת לקהילה.
על פי דוח האחריות התאגידית של כיל מ-2018, היא משקיעה כ-8 מיליון דולר בשנה בפעילות פילנטרופית. באותה השנה, הכנסות החברה עמדו על 5.6 מיליארד דולר והרווח התפעולי על כ-1.5 מיליארד דולר. על פי כיל, בהתבסס על "נתונים משנת 2012. חלקה של כיל בתמ"ג עומד על כ-3 מיליארד דולר בשנה, מתוכם כ-2.8 מיליארד דולר בנגב".
כאן עולה נושא בחינת חלקה של החברה בתמ"ג, שכולל בתוכו לא רק את התרומה החיובית של כיל לתמ"ג, אלא גם את מה שנקרא "עלויות חיצוניות". (ראו הרחבה – ״צמיחה של אי שוויון קיצוני״).
כיל לא מציגה פירוט של מה שנכלל באותו חלק שלה בתמ"ג, אבל מה שידוע הוא שעלות ההשפעות החיצוניות של פעילותה בישראל מעולם לא נחקרה לעומק ולא חושבה באופן שיאפשר לבחון את תרומתה החיובית של החברה למשק לעומת התרומה השלילית שלה.
השפעות חיצוניות שליליות
בדוח שפרסם משרד מבקר המדינה ב-2013 (דוח שנתי 64א) מודגש כי "הניהול והאסדרה של השימוש במשאבי הטבע בידי המדינה ראוי שיתבצעו גם לאור עקרונות של קיימות שיביאו בחשבון את ההכרח לשמר את משאבי הטבע תוך התחשבות בהיבטים אקולוגיים וכלכליים, וכן את הצורך בתמחור התמלוגים הנגבים בהתאם לערך השוק ההוגן.
"הפנמת העלויות החיצוניות תשנה מן היסוד את האופן בו מחושבים תקבולי המדינה ממשאבי הטבע, התוספת הכספית המדוברת צריכה לשמש להפחתת התלות שנוצרה במשאב, להתייעלות סביבתית בכל הנוגע להפקתו ולשיקום מפגעים ואוכלוסיות שניזוקו בעבר".
אפשר היה לחשוב שהדברים שנכתבו בדוח התייתרו כביכול כשהתקבל חוק שישינסקי 2, אבל כפי שאנחנו רואים, זה ממש לא המצב.
במסמך "ניהול משאבי טבע והתייעלות השימוש במשאבים" שהוגש ב-2013 לוועדת ששינסקי 2 ונכתב על ידי המשרד להגנת הסביבה, מוסבר בבהירות כי "להפקת משאבי טבע ישנן השפעות חיצוניות שליליות (Externalities), המוטלות על הציבור הרחב ומהוות כשל שוק. כאשר נעשה שימוש במשאבי טבע כתשומות בכלכלה הם מייצרים החזר מסחרי שמתומחר על ידי השוק. אולם משאבי טבע יכולים לייצר תועלות גם כאשר משאירים אותם במצבם הטבעי (אוויר נקי, נוף, חוף ים פתוח, מניעת שיטפונות)".
על פי כותבי המסמך, "תועלות אלו משירותי המערכת שנובעות למעשה מהיעדר השימוש במשאב, קשות להערכה כלכלית ולכן לרוב אינן מתומחרות בשוק או במקרה שהן מתומחרות הן זוכות להערכת חסר. קיומן של השפעות חיצוניות שאינן מופנמות על ידי הגורם המפיק את משאב הטבע גורם להשתת עלויות על הציבור וזאת בניגוד לעקרונות הנאמנות הציבורית והצדק החלוקתי. בנוסף, במידה שהגורם המפיק את משאבי הטבע אינו נושא בעלות של השפעות חיצוניות אלו, אין לו תמריץ לנסות לצמצמן על ידי התייעלות ושיפור תהליך ההפקה והשימוש במשאב".
מהן אותן עלויות חיצוניות המוטלות על הציבור הרחב? מסמך נוסף שנכתב על ידי המשרד להגנת הסביבה והוגש לוועדת ששינסקי 2 ועסק ב"עלויות סביבתיות" מציין בין היתר כמה מהעלויות, אבל לא מכמת אותן להערכות עלות כלכליות. ועדיין, חשוב לעמוד עליהן לפני שננסה להבין לפחות חלק מהעלויות.
על פי המסמך, לצד "מפגעים סביבתיים, בריאות הציבור" ופגיעה ב"תיירות מדברית", צריכת משאבי הקרקע באה עם "עלות סביבתית משמעותית ביותר נובעת מהדרישה להיקפי שטח נרחבים. מהתפרשות שטחי הכרייה על מרחבים גדולים, ולעיתים מפיזור מרחבי של המרבצים, שמעצים את הפגיעה ברצף השטחים הפתוחים ומחייב דרכים ותשתיות שקוטעות את המרחב הפתוח".
על פי המסמך, נכון ל-2013 "שטחי הכרייה, התעשייה והתפעול של תעשיית הפוספטים ניצלו עד היום שטחים בהיקף העולה על 60,000 אלף דונם". למרות שישנה קרן לשיקום שטחים שנכרו בעבר, על פי המסמך "הניסיון המחקרי והמעשי בשיקום של אזורי כרייה מדבריים בארץ ובעולם, מעלה שהתבססות בתי הגידול, שיקום המערכות האקולוגיות והתאכלסותם במגוון הביולוגי נמשכים זמן ארוך, עשרות ומאות שנים".
חלק גדול משטחי הכרייה "הן שמורות טבע מוכרזות, שמבטאות את ההכרה בחשיבות השימור של ערכי הטבע, הנוף והמורשת שבתוכן. כרייה בשטחים אלו סותרת למטרות שבגינם הוכרה השמורה, העלות הסביבתית מתבטאת בצמצום השטחים המיועדים להישמר במצבם הטבעי, ובעלות של צמצום מרחבי החיות האקולוגיים שמשמעותו פגיעה במגוון הביולוגי".
הפגיעה במגוון הביולוגי ובמערכות אקולוגיות מדבריות, אקוטית עד כדי כך שכותבי המסמך ראו לנכון לכתוב כי "חשוב לציין כי מטבע הדברים, עקב עניותה במשאבים של המערכת האקולוגית המדברית, המינים המתקיימים בה חשופים יותר לפגיעה כתוצאה משינויים בבית הגידול והסבירות גבוהה יותר ליצירה של נזק בלתי הפיך ואף קריסת אוכלוסיות והמערכת האקולוגית. צמצום וקיטוע תחומי המחייה של בעלי החיים משפיע במיוחד על יונקים גדולים שנודדים על שטחים גדולים יחסית".
כמה זה עולה לנו
היה מי שניסה לחשב לפחות חלק מהעלויות. ב-2014 התפרסם במרכז מילקן לחדשנות, מחקר שנכתב על ידי אייל גלקין ועסק ב"עלויות החיצוניות בכריית פוספט בישראל". גלקין אפיין את המפגעים הקשורים לשירותי המערכת והערכת עלות הפגיעה, וביצע את הערכת העלויות כשהוא משתמש בשיטת "העברת ערך", על בסיס מחקרים מאזורים שונים בארץ ובעולם, תוך התאמה לתנאים השוררים באתרי הכרייה בישראל.
גלקין אמד את עלות ה"ההשפעות החיצוניות" – העלות שהושתה על הציבור מכריית הפוספט הפוגעת בשטחי המדבר, תאונות דרכים וזיהום אוויר – נכון ל-2014 בסכום של כ-475 מיליון שקלים בשנה.
מדובר על הערכת חסר משמעותית, כפי שגלקין עצמו מדגיש. "במחקר זה לא חושבו העלויות של מקרי קיצון אשר עלולים לקרות וכבר קרו בעבר, כמו מקרה זיהום נחל צין". הוא גם לא מעריך את עלויות זיהום הקרקע והמים.
ואכן, רק בעקבות אסון נחל אשלים כבר נוסף לעלות השנתית של אומדן נזק של כ-400 מיליון שקלים נוספים, ובתשובה לשאלות שהעברנו לרשות המים בנוגע לזיהום הנמשך של מי התהום מבריכות מישור רותם -האם ישנה הערכה כמה שנים ידרשו לתהליך הוצאת הזיהום והשטיפה במעיינות ומקורות המים בערבה ובנגב, והאם רשות המים ביצעה הערכה כלכלית כלשהי בנוגע לעלות הטיפול בזיהום במעיינות ומקורות המים הללו – ענתה הרשות כי "הוצאת הזיהום מהמעיינות תימשך שנים רבות. לזהם – קל. לאתר את הזיהום, לתחם ולנקות – תהליך ארוך, יקר ולחלוטין לא פשוט".
גם בהקשר לתאונות וזיהום אוויר, "חלק גדול מהחישובים שנעשו התחשבו אך ורק בהשפעות חדשות על המערכת, בהם הערכות זיהום האוויר באבק ומספר תאונות הדרכים – שני מרכיבים חשובים מאוד בעלות הכוללת, המתארים למעשה רק את תוספת העלות למצב הקיים".
"גם היום ישנן תאונות דרכים הנגרמות בשל עומס המשאיות על הכבישים, וזאת טרם פתיחת המכרה בשדה בריר. תאונות אלו לא הובאו בחשבון העלויות במחקר זה… אין התייחסות לנזק הסביבתי שעלול להיגרם מתשטיפים ומאבק שעלולים לשאת חומרים רדיואקטיביים… במחקר אין חישוב עבור התחלואה ממפגעי זיהום האוויר… אך הם בוודאי אינם זניחים".
גלקין ביצע הערכה נוספת בנוגע לעלויות ההטמנה והטיפול בפוספוגבס. "בבלגיה מטמינים את הפוספוגבס בעלות של 1.5 אירו לטונה. אם נבצע את אותו החישוב עבור 50 מיליון טונות פוספוגבס, נמצא שעלות הטמנת המפגע הקיים מגיעה לכ-383 מיליון".
במחקר מודגש כי ההערכות מתבססות על המס האירופי, "ולא נעשתה התאמה לישראל או לעלויות ההטמנה בישראל. עלויות הטיפול בערמה הקיימת הן גבוהות מאוד… על כן נבצע את החישוב לעלות הטיפול עבור 3 מיליון טונות בלבד, כמות הפוספוגבס הנוצר בשנה.
"בהנחה שעלות ההטמנה מתארת את העלות הסביבתית של הטיפול בפוספוגבס, נסיק שהעלות השנתית נאמדת בכ-23 מיליון…הערכות אלו כמובן אינן מביאות בחשבון את העלות הנדרשת להובלה ולטיפול שוטף בערמות למניעת זיהומי קרקע ותשטיפים, ולכן מוגדרות הערכות-חסר". על פי החישוב הזה, שמחסיר לא מעט עלויות, המחיר של טיפול כולל במצבורי הפוספוגבס שנערמו במישור רותם שנכון להיום כנראה עולים על 60 מיליון טון, יכול להגיע למאות מיליוני שקלים, (בהנחה שמדינת ישראל תשלים את קידום החקיקה לקביעת היטל לסילוק פסולת מסוכנת מכוח חוק החומרים המסוכנים).
מה עוד לא מוזכר במחקר של גלקין או במסמך שהוגש לוועדת ששינסקי? העלויות הכרוכות בפינוי אלפי בדואים 'שקופים' משטח הכרייה המיועד בשדה בריר. מדובר בכ-11 אלף תושבים, כאלפיים איש יותר ממתנחלי רצועת עזה שפונו. העלויות האזרחיות (ללא עלויות צבאיות) של הפינוי מעזה עמדו על כ-7.2 מיליארד שקלים, אבל לא נעשה שום מחקר רשמי שבוחן את עלויות העתק שיושתו על המדינה במקרה של פינוי תושבים משטח הכרייה.
מי שניסו להעריך את העלויות של זיהום האוויר בהקשר של כל מפעלי משפחת עופר היו ארגון "אדם טבע ודין" שפרסמו ב-2019 הערכה המסתמכת על "מרשם הפליטות לסביבה" של המשרד להגנת הסביבה ל-2018.
בהקדמה לממצאי המחקר הבהיר הארגון כי "קשה לכמת בצורה מדויקת את כלל הנזקים של זיהום האוויר, אולם גישה מקובלת היא 'לתמחר' את הנזק הנגרם מכל טון מזהם שנפלט", וכי "יש לזכור כי זוהי הערכת חסר כיוון שלא כל נזקי זיהום האוויר מתומחרים. כמו כן ישנם מזהמי אוויר נוספים שאינם כלולים בתחשיב… נזקים סביבתיים אחרים כגון שפכים למים או לנחלים, זיהום קרקע, סיכונים בטיחותיים, וכמובן הנזק חסר התקדים שבהרס ים המלח אינם מתומחרים כאן".
הזיהום ממתקני כיל השונים במישור רותם עלה בחלק מהפרמטרים על הזיהום שנגרם ממתקני בז"ן (בתי זיקוק נפט). סך כל הנזק הכלכלי השנתי המוערך ממפעלי משפחת עופר בארץ, עמד על 1.74 מיליארד שקלים נכון ל-2018.
בתגובה לשאלה שהופנתה למינהל אוצרות טבע במשרד האנרגיה – האם המשרד קיים בחינה מקצועית מעודכנת לחישוב העלויות החיצוניות הכלכליות של הרחבת הכרייה לשדה בריר ושל שרשרת ייצור "מוצרים מבוססי פוספט" כולה, על כלכלת ישראל ותושבי הדרום – ענה המשרד כי "במקביל להליכי התכנון, מקודמת עבודה כלכלית שתמפה את המידע הכלכלי הקיים. עם השלמת העבודה – ממצאיה יפורסמו לכלל הציבור".
בכיל סירבו לענות לעשרות השאלות המפורטות שהעברנו להם ומסרו כי "ICL הינה חברה שומרת חוק הפועלת בשקיפות מול עובדיה, לקוחותיה, הציבור בישראל והרגולציה. בשנים האחרונות, פועלת החברה ללא לאות בכל המישורים על מנת לשמור על מקור פרנסתם לטווח ארוך של למעלה מאלף עובדי המפעל". (למסמך התגובות המלא).