על הדשא בצ'ארלס קלור שוכב בחור בג'ינס צמוד וחולצה קצרה. הוא נראה מטופח, צעיר, רק צורת השכיבה הנרפית וערימות הציוד שסביבו מסגירים שמדובר בחסר בית. אני פותח איתו בשיחה ומגלה אדם תקשורתי ונעים, אבל הוא נסוג ברגע שאני מציג את עצמי כעיתונאי. "אני מתבייש", אומר ד', ומבקש שלא אצלם אותו. "אני גר ברחוב רק חודשיים. בחיים לא חשבתי שאגיע להיות הומלס".
ד' גדל באזור המרכז, לפני חודש מלאו לו 28. את יום ההולדת ציין ברחוב. הוא הגיע לתל אביב מהעיר שבה התגורר, ומסרב לומר מהי. "בחרתי להגיע לתל אביב כי פחדתי שמישהו שאני מכיר יראה אותי ברחוב".
ד' סיים בהצלחה 12 שנות לימוד ולאחר מכן התפרנס בכבוד מעבודות מזדמנות – עד לפני כחצי שנה, אז פרצה המגפה והמדינה נכנסה לשיתוק. הוא לא הצליח למצוא את העבודה הבאה. "תמיד הייתי ילד בעייתי, אבל תמיד דאגתי לעצמי", מדגיש ד'. "בחיים לא הייתי תלוי באף אחד. אני לא בקשר עם ההורים שלי ואין סיכוי שאבקש כסף מחברים שלי. זה גומר אותי מבושה".
מאז פרוץ המשבר הצטרפו אל רחובות הערים הגדולות עוד ועוד הומלסים חדשים. גברים ונשים שאינם רגילים לצורת החיים הזו ומנסים בכל כוחם לצאת מהסיטואציה הבלתי אפשרית שאליה נקלעו. רבים מהם אינם משתמשים בסמים אלא הגיעו בשל המצוקה הכלכלית, וכמו ד', מתביישים מאוד בטייטל החדש שלהם.
"מספר דרי הרחוב הולך וגדל", מודה יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום אסיר בעיריית תל אביב. לדבריו, מינואר ועד סוף אוגוסט – עוד טרם הסגר השני – התקבלו ביחידה לדרי רחוב 1,100 פניות ונפתחו 741 תיקים. לשם השוואה, ב-2019 כולה הגיעו ליחידה כ-1,060 פניות ונפתחו כ-630 תיקים. דרי הרחוב החדשים מהווים כ-10 אחוז מכלל ההומלסים, לפי בן ארצי. "אלה אנשים שלפני הקורונה ניהלו חיים יחסית נורמליים, איבדו את מקום עבודתם והגיעו לרחוב כי לא יכלו לשלם שכר דירה", הוא מספר.
מלבדם, הוא מאתר שתי סיבות נוספות לעלייה בדרי הרחוב בעיר. האחת, דרי רחוב לשעבר שחזרו אליו עקב משבר הקורונה. "אלו מטופלים שהשתקמו בדירות והצליחו למצוא עבודות מזדמנות, אבל בגלל הקורונה העבודות האלו כבר לא בהישג ידם והם נאלצו לחזור לרחוב", הוא מסביר. הסיבה השנייה לעלייה הם הומלסים שמגיעים לתל אביב מערים אחרות עקב היותה עיר מרכזית ופעילה: "אנו רואים את התופעה הזו בכל שנה, והשנה בעוצמה יותר גבוהה".
איך חוזרים לחיים
הבעיה רחוקה להיות ממקומית תל אביבית. ארטיום, בן 28 מחיפה, מספר שלפני משבר הקורונה התגורר עם אמו בדירה שכורה בעיר ועסק בשיפוצים. "התחילה הקורונה ואז הפסיקה העבודה. נכנסתי למצב שאין לי איך לפרנס את עצמי", הוא מספר. מהר מאוד גילה ארטיום שאין לו איך לשלם את שכר הדירה, ונאלץ לעבור לרחוב, לראשונה בחייו.
לאחר שדאג לאמו למקום מגורים, הוא נדד ברחובות חיפה כחודשיים, עד ששמע על פרויקט "קורת גג", עמותה פרטית שמספקת פתרונות דיור וארוחות חמות לדרי רחוב. בחודשים האחרונים הוא מתגורר בהוסטל של הפרויקט. כיום, אחרי כמה חודשים בהוסטל, הוא נשמע עייף ושבור, אבל אפשר למצוא בקולו ניצוצות של תקווה: "אני מתכנן למצוא עבודה, להשכיר דירה ולחזור לחיים", הוא מכריז.
"בחרתי להגיע לתל אביב כי פחדתי שמישהו שאני מכיר יראה אותי ברחוב"
אופיר אמינוב מעמותת "קורת גג" מספר כי רוב דרי הרחוב החדשים שמגיעים אליו הם אנשים צעירים, שלהם מהלך עניינים דומה לזה של ארטיום ושל ד' מצ'ארלס קלור: שרשרת עבודות מזדמנות שנקטעת עם פרוץ הקורונה, ומשם, עבור מי שאין לו גב כלכלי, הדרך לרחוב קצרה.
"הם שבורים", הוא מציין בכאב. "אלה אנשים נורמליים לחלוטין, ילדים צעירים מהצפון ומהדרום, עם משפחות ועם פייסבוקים ועם כל שאר הרשתות החברתיות. הם מבינים עניין. לא מדובר ברוב של יוצאי ברית המועצות או ערבים ישראלים כמו שהרבה אנשים חושבים, אלא בכל פלחי האוכלוסיה".
דרי הרחוב החדשים מהווים כ-10 אחוז מכלל ההומלסים בתל אביב
לעומת ארטיום, רבים מדרי הרחוב החדשים לא ממהרים להגיע לעמותות השונות שמסייעות להם. "אני חושב שאנשים עדיין מוצאים את הפתרונות שלהם דרך משפחה או חברים", אומר אביתר כהן, פעיל בעמותת "מגרש ביתי", שמבצעת עבודה טיפולית שיקומית בדרי רחוב על ידי אימונים ספורטיביים וכדורגל בפרט. "הכרתי אמא שנאלצה להגיע לרחוב יחד עם הבן שלה. הם היו שבוע ברחוב ואז יצאו משם בעזרת אנשים שקרובים אליהם. אני חושב שהאנשים האלו מאופיינים ביותר מסוגלות, רמת התפקוד שלהם גבוהה יותר, והמוטיבציה שלהם לצאת מהמצב עוד קיימת".
כהן רואה את הפנים החדשות ברחובות, "אבל עדיין לא מדובר בהצפה", הוא אומר. גם גלעד חריש, יושב ראש עמותת "לשובע" המפעילה בתי תמחוי ומעונות לדרי רחוב, טוען שאצלם עדיין לא ממש מרגישים את נפגעי הקורונה. "אבל זה עוד יגיע", הוא טוען. "אדם שנקלע היום לקשיים יגיע אלינו רק בעוד שנה. הוא קודם כל ייעזר במעגלים הקרובים אליו, משפחה, חברים. ההידרדרות לוקחת זמן", הוא אומר. "אני צופה שאת כל אלו שנפגעו מהקורונה אנחנו נראה ונרגיש רק בשנה הבאה".
"נס שלא היו הדבקות"
הארגונים נאבקים לאזן בין הרצון לטפל במי שזקוק לעזרתם, לבין הרצון שלא להפוך את בתי המחסה למדגרות קורונה. על כן חלקם משתדלים לפעול בהתאם לנהלים חדשים, שפעמים רבות מסכלים את היכולת לקלוט מטופלים. העירייה מפעילה נוהל לפיו מי שנכנס למסגרת טיפולית המצריכה אשפוז חייב בבדיקת קורונה. לדברי אמינוב מ"קורת גג", הבעייתיות מתחילה ברגע שבין ביצוע הבדיקה לבין קבלת התוצאות.
בין הבדיקה לתוצאה דר הרחוב חייב בבידוד. השאלה הגדולה היא איך מבודדים במצב כזה. "אין איפה לשים אותו", טוען אמינוב כנגד מרכזי הגמילה של העירייה. במקרה כזה, לטענתו, דר הרחוב יוצא חזרה, "הם לא עומדים בעומס הזה של להמתין כמה ימים, זה כבר בעייתי עבורם", אומר בתסכול, ומסביר שזו אחת הסיבות לעומס הגדול ברחובות. "עו"סים, רווחה ועירייה היום אלה לא דברים נגישים. אתה לא הולך למחלקה לדרי רחוב ומקבל עובד סוציאלי או סיוע לשכר דירה, אין את זה. יש איזה אחד שניים בשטח (סיירי רחוב של העירייה), וכבר כמה חודשים אנשים בלי תנאים בסיסיים", הוא טוען.
לפני הכניסה למכון גמילה, בין בדיקת הקורונה לתוצאה דר הרחוב חייב בבידוד. אבל איך מבודדים במצב כזה?
בגל הראשון מרכז שיקום אחד נסגר לאחר שנמצא בו חולה מאומת. על כן כיום העירייה מנסה להקפיד על נהלים חדשים בנושא, אם כי אלה לא לחלוטין ברורים ואחידים. על אף טענותיו של אמינוב, לפי עיריית תל אביב בין הבדיקה לבין התוצאה דר הרחוב נמצא "בטיפול המחלקה לדרי רחוב. כל מקרה לגופו. מאשפזים בנפרד נגיד, או פתרון אחר, אבל הם לא חוזרים לרחוב".
אמינוב, מצדו, לא מפעיל כל נוהל של בידוד או בדיקה ב"קורת גג". "אין לנו נהלי קורונה. ניסינו בגל הראשון, אבל לא הצלחנו לעמוד בזה. כל דיירי ההוסטל נכנסים ויוצאים חופשי במהלך היום, אין עניין בבדיקה במקרה שלנו. ואיפה ישהה דר הרחוב בימי הבידוד? אז לא עשינו כלום. הבירוקרטיה גם קשה, לרובם אין קופת חולים, אין עו"ס. אנחנו כן דואגים למסכות וחיטוי המקום, ובדיקת חום פעם ביום. גם זה לא פשוט, אבל מחובתנו".
גם בעמותת "לשובע" מקווים לטוב, כנגד כל הסיכויים. "רוב האוכלוסיה אצלנו אדישה, אתה מדבר עם נרקומנים שמתנהגים כמו ילדים, לא אכפת להם להידבק ולא להדביק. הם לא שומרים על ההנחיות. אני באמת חושב שמדובר בנס שלא היו הדבקות אצלנו. מקווה שזה ימשיך כך".
הם בכל מקום
ההתרבות של דרי הרחוב לצד סגירת העסקים מביאות לכך שהם מתפרשים הרבה מעבר לדרום תל אביב ולמקומות המועדים. בחודשים האחרונים יותר ויותר פינות בעיר הופכות לביתם, ואפשר למצוא אותם במרכז העיר ואף בצפונה, במעוזי הבורגנות. "אי אפשר ככה", צועקת אישה כבת חמישים שעוברת ליד דר רחוב באלנבי פינת רוטשילד. "הם בכל מקום! אי אפשר כבר ללכת על המדרכה בשקט, נהיה פה לא נעים, זאת לא תל אביב שהכרתי".
סיבה נוספת שאנו מבחינים יותר בדרי הרחוב בתקופה האחרונה, היא הידרדרות ניכרת במצבם הבריאותי של חלקם, טוען בן ארצי. "בגלל הסמים המאוד קשים שחלקם צורכים, המצב הפיזי ורמת ההזנחה, הנראות שלהם הרבה יותר קשה מבעבר ולכן ישנה בולטות יותר גבוהה שלהם", הוא אומר.
אדם פולקמן, עובד במסעדה ברחוב לילינבלום, ראה לא מעט הומלסים במהלך התקופה שבה הוא עובד, אבל מאז פרוץ הקורונה הוא מרגיש שמשהו השתנה. "הנואשות שלהם מרגישה לי יותר גבוהה", הוא אומר. "בקשות למזון ומים נהיו תכופות יותר, בניגוד לעבר, אז הם התמקדו יותר בכסף".
ברחובות מצפה להומלסים החדשים מציאות קודרת בהרבה משהייתה לפני מספר חודשים. המחסור במזון ובעוברים ושבים שיספקו נדבות מביא את דרי הרחוב פעמים רבות לחרפת רעב, שבתורה מביאה לאלימות ולגניבות. כבר באפריל אפשר היה לראות את המצוקה ברחובות. כעת, סגירת המסעדות והעסקים פעם נוספת מביאה שוב לבעיה כפולה – מחסור בעבודות מזדמנות עבור מי שנמצא במצב הישרדות, ומחסור במזון למי שמסתמך על השאריות שחלק מהמסעדות נהגו להוציא למי שזקוק.
בצהרי היום, באחד הימים בין חגי תשרי בפינת אלנבי-רוטשילד, מספר פרמדיקים ושוטרים מתגודדים סביב גבר ואישה. השניים שרועים על הרצפה, מסביבם מכשירי עישון שונים, שמיכות ובקבוקי שתייה ריקים. האישה אינה מגיבה לפרמדיקים, הגבר מצידו מנסה להרגיע אותם, מבטיח שהיא עוד מעט תתעורר. נראה שיש היכרות מוקדמת בין הנוכחים.
השוטרים מתעקשים, האישה מראה סימני חיים, והכוחות עוזבים את דרי הרחוב לנפשם.
כשניגשתי אל הזוג, האישה הייתה עדיין שרועה על המדרכה, אך הגבר הסכים לשוחח. רועי (שם בדוי), בן 32, נולד באשקלון, אך לאחר משבר כלכלי קשה מצא עצמו ברחובות העיר. רועי מעיד על עצמו שהחיים ברחוב אינם זרים לו, אך הם אינם מצב קבוע עבורו: "אני תקופה ברחוב ואז תקופה לא ברחוב, ככה זה אצלי, עכשיו זאת תקופה של רחוב".
רועי מספר שמאז פרוץ מגפת הקורונה, החיים ברחוב הפכו לבלתי נסבלים, "כל הזמן גונבים מאיתנו, יש הרבה אלימות שלא הכרנו בעבר. נרקומנים בקריז זה לא דבר נעים". עדות נוספת על המצב העגום ברחובות מגיעה גם היא מכיוון רחוב אלנבי. אנדריי בן 30, גם הוא גר ברחוב, מספר שהוא גר ברחובות מגיל 13, אך מצב שכזה הוא לא מכיר. "זה המצב הכי גרוע שהיה, יש מלא גנבים, כל ההומלסים מניאקים, התחילו לגנוב בלי סוף, לי גנבו כבר חמישה מכשירי טלפון, אתמול קיבלתי קיצבה ובמקום להנות מהקיצבה נאלצתי לקנות טלפון חדש".
אנדריי, דר רחוב: "המצב הוא הכי גרוע שהיה, כל ההומלסים מניאקים, גנבו לי כבר חמישה פלאפונים"
אנדריי נאנח בתסכול. "לא רק שאנשים נותנים פחות כסף עכשיו, שזה פחות נורא, מבחינתי הכי נורא זה שההומלסים הפכו להיות גנבים. גם אני הומלס, אני יושב פה בכניסה ל-AM:PM ורואה מלא אנשים עם דברים יקרים ואופניים שמשאירים בחוץ, למה אני לא גונב והם כן? אני אפילו לא חושב על זה".
כאשר ישנם יותר ויותר דרי רחוב אשר נלחמים אחד בשני על מעט משאבים, וחלקם תלוי בשימוש בסמים, המצב עלול להגיע למלחמת הכל בכל. יום לאחר השיחה עם אנדריי אני שב למקום שבו שוחחנו ומבחין באנדריי צועק ומשתולל, "הוא גנב! הוא גנב!" הוא צועק, לא הרחק ממנו עומד גבר צנום שצועק בחזרה: "אני לא גנב, זה לא שלך! אני אהרוג אותך".
לאחר שהאחרון עוזב את המקום, אנדריי מספר שלקח לו כסף מכוס קיבוץ הנדבות שלו. "שנייה הלכתי לשירותים ופתאום אני רואה אותו מחטט לי בדברים. הזמנתי משטרה אבל הם לא הגיעו, הם לא שמים עליי".
מקרים כגון זה שנתקל בו אנדריי נובעים בין השאר מהשימוש המסיבי בסמים שנפוצים ברחובות. "אתה רואה תנועה של דיירי רחוב על רוטשילד, אלנבי ואבן גבירול כדי לקבץ נדבות", מתאר בן ארצי בעצב, "ומשם הם מגיעים לתחנה המרכזית כדי לרכוש סמים, ולהמשיך את מעגל ההתמכרות".
לדבריו, קיים פתרון, ומעגל ההתמכרות יכול להצטמצם אם תהיה פעילות משולבת, לאורך זמן, של אכיפה וטיפול. בן ארצי מספר שעד פרוץ מגפת הקורונה התבצעה פעילות שכזו, של תיאום בין המשטרה לרשויות הרווחה, והראתה תוצאות נרחבות בשטח, אך לאחר פרוץ המשבר נקטעה הפעילות המשולבת מכיוון שהמשטרה נאלצה, ועדיין נאלצת, להפנות את משאביה לפעילויות אחרות.
ממשרד העבודה והרווחה נמסר:
משבר הקורונה תרם לגידול במספר דרי הרחוב כאשר במקרים רבים מדובר בדרי רחוב משוקמים אשר חזרו לרחוב לאחר שאיבדו את מקומות העבודה שלהם במשבר. עם תחילת הסגר בחודש מרץ, פתח משרד העבודה והרווחה מסגרת ייעודית חדשה בקריית שלמה לבידוד ולטיפול בדרי רחוב והנחה את מקלט החירום לדרי רחוב ברעננה להכשיר חדרי בידוד לדיירים שייקלטו.
כמו כן, הרחיב המשרד את שעות הפעילות בגגונים והם מקבלים פונים במהלך כל שעות היממה. כל המסגרות הונחו להכין חדרים ומתחמי בידוד לדיירים חדשים. היחידות לדרי הרחוב ברשויות המקומיות הרלוונטיות הגבירו את הסיורים לצורך איתור דרי רחוב ובניסיון לשכנעם להשתלב במסגרות הרווחה.
חשוב לציין שדרות רחוב היא תופעת קצה ודרי רחוב הם אנשים שמגוריהם דרך קבע הם ברחוב, להבדיל מחסרי דיור ואנשים הסובלים מקושי כלכלי אשר מטופלים על ידי המחלקות לשירותים חברתיים ועל ידי משרד השיכון.
