ככל שמתרבים הסכמי הנורמליזציה של ישראל עם מדינות ערביות, גדלה עוגמת הנפש ברשות הפלסטינית. ההסכמים, אומר המזרחן פרופ' מנחם קליין, "שברו את הקונצנזוס לגבי תוכנית השלום הערבית, שאמרה: 'קודם מדינה פלסטינית, סיום הכיבוש, ואחרי זה נורמליזציה'. לכן מבחינת הפלסטינים זאת מכה. הם לא יכולים יותר לומר לישראל: 'אנחנו מחזיקים בידיים שלנו את המפתח לנורמליזציה שלכם עם העולם הערבי'".
קליין, חבר יוזמת ז'נבה ויועץ שר החוץ שלמה בן עמי למו"מ עם הפלסטינים בתקופת ממשלת ברק, מדגיש שביטול הסיפוח אינו הישג של איחוד האמירויות. לדבריו, האיום של מדינות מערב אירופה להכיר במדינת פלסטין אם ימומש הסיפוח היה מסכל אותו ממילא, אך גם מימושו הרשמי לא היה מהווה שינוי מהותי, משום שגם היום מתקיים סיפוח דה-פקטו של השטחים.
"האמירויות לא הצליחו לעצור את הסיפוח דה-פקטו והן גם לא התכוונו", הוא אומר. "גם אירופה גם לא התכוונה לעצור את זה. כל מה שהיא רוצה זה להמשיך איזשהו סטטוס-קוו שכל הזמן נשחק. זאת המדיניות שלה, למנוע הידרדרות והחרפה משמעותית מאוד במצב".
האם אובדן הווטו הפלסטיני על יחסי ישראל והעולם הערבי יגרום להנהגת הרשות הפלסטינית להתגמש?
"היא כבר התגמשה בכך שחידשה את התיאום עם ישראל במלואו, תוך קבלת תנאי ישראל בנוגע למענקים לאסירים, לפצועים, ולמשפחות של הרוגים מידי ישראל. להערכתי, העמדה של אבו מאזן בנושאים העקרוניים של הסדר הקבע לא תשתנה.
"האפשרות להתקדם תהיה לא במהות, אלא אולי בתהליך. נניח, לתת לביידן ג'סטה בנכונות לאיזשהו תהליך כדי לתת לו צ'אנס (אבו מאזן בירך את ביידן על נצחונו ואמר שהוא מצפה לעבוד יחד על קידום הסכם; נ"י), אבל אני לא יודע אם הוא בכלל ייכנס לסיפור הזה ומה הוא צריך אותו. ביידן יוכל להחזיר להם באישור לפתוח שוב את משרד אש"ף בוושיגנטון, אבל אלה פרוצדורות, לא מהות. במהות הפלסטינים לא יכולים למשל לקבל משהו כמו תוכנית טראמפ. אין מצב.
"הדבר הבעייתי העיקרי בהסכמי הנורמליזציה הוא האפשרות להמשיך בסיפוח דה-פקטו. יש כרגע הרבה תוכניות בצנרת, בעיקר באזור ירושלים, הר חומה, גבעת המטוס, ואני לא חושב שביידן יעמוד על רגליו האחוריות למנוע את זה.
"כל זה הופך את הבעיה הפלסטינית לבעיה פנים-ישראלית. כי ברגע שיש לנו משטר אחד בין הירדן לים, המשטר הישראלי, עם הסיפוח דה-פקטו והפיכתם של אבו מאזן והרשות לקבלן משנה של ישראל, הנושא הזה של השליטה שלנו, של הכיבוש, של האפרטהייד, הוא בעיה פנים-ישראלית. זה לא נושא ביחסי חוץ, כי הפלסטינים נמצאים בתוך המשטר הישראלי.
"העולם הערבי מכיר בזה למעשה ואומר: 'הפלסטינים הם חלק מהמשטר הישראלי, תשברו את הראש, זאת בעיה שלכם'. ומכיוון שתחת המשטר הישראלי בין הירדן לים חצי מהאוכלוסיה אינה יהודית, זה משנה את הסוגיה הפלסטינית שינוי רדיקלי.
"העולם הערבי מכיר בזה למעשה ואומר: 'הפלסטינים הם חלק מהמשטר הישראלי, תשברו את הראש, זאת בעיה שלכם'"
"זה לא בן לילה, התהליך מתחולל לאט כבר שנים. אבל תמיד יש אירועים סימבוליים שמסמלים את זה; שבירת הקונצנזוס של תוכנית הליגה הערבית היא אירוע שמסמל את התהליך הזה. זה מחריף את המצוקה הישראלית, הדמוגרפית, ואת בעיית הזהות של המדינה היהודית. כל זה מתרחש עכשיו".
הרשות הפלסטינית צריכה להתפרק כדי שהבעיה תהפוך לאקוטית?
"הרשות תחת אבו מאזן איבדה הרבה ממאפייניה בתקופת ערפאת. בקרב חוקרים יש הסכמה שתחת ערפאת היא הייתה יותר דמוקרטית ופתוחה מאשר תחת אבו מאזן. למעשה, הרשות הפלסטינית היא היום קבלן משנה וסוכן של המשטר הישראלי.
"זה התחיל כשעבאס נבחר ב-2005, וישראל הרשתה לו להפעיל מחדש את המוסדות שהיא הרסה ב-2002-2003. באותן שנים היא כבשה מחדש את הגדה והרסה את הרשות הפלסטינית שעראפת בנה, בניינים הוחרבו ומשרדים הושחתו.
"ישראל הרשתה לעבאס לבנות מחדש את הרשות, בתנאי שהיא תהיה קבלן משנה של ישראל, וישראל תוכל לפעול בשטחי A באופן חופשי לחלוטין כמו שהיא עושה היום. זאת אפילו לא אוטונומיה. מאז 2005, עם התרחבות ההתנחלויות, המאחזים, הכבישים – הכל פועל תחת משטר אחד, שיש לו סוכני משנה: יש את הסוכנים של המתנחלים, ויש את הסוכן של הרשות הפלסטינית".
למה לאבו מאזן לשתף עם זה פעולה?
"אבו מאזן רוצה בכל כוחו לשמור על הגרעין של הרשות הפלסטינית, כי הוא חושב שזה הגרעין שיוכל להוביל למדינה. הוא חשב שיוכל לפתח את הגרעין הזה באמצעות לחץ בינלאומי והכרה בינלאומית, אבל הצליח בצורה מאוד מוגבלת. הוא נכנס למוסדות בינלאומיים, התקבל לאינטרפול, לאונסק"ו, שיפר את המעמד באו"ם, הדגל הפלסטיני מתנוסס שם, אבל הוא לא הצליח לפרוץ בצורה מאסיבית.
"ועדיין, הוא חושב שאסור לוותר על שום גרעין שליטה, אפילו סימבולי ואפילו ברמת הכותרת, של נייר, לוגו, כי מזה תצמח המדינה הפלסטינית. את זה הוא כל הזמן מנסה לקדם. צריך לראות מה יקרה בבית הדין הבינלאומי בהאג, אבל בפועל, בשטח, ישראל אומרת לו: 'בסדר, אתה רוצה? תשחק עם זה. אבל בשטח אנחנו שולטים ואתם חלק מהמשטר הישראלי'.
"סימפטומים של שקיעת סמכות"
"כתוצאה מההלם של ההסכמים עם האמירויות ובחריין, הפלסטינים הבינו שהם צריכים לחשב מסלול מחדש. אז התקיימו פגישות פיוס בטורקיה עם חמאס, היתה נכונות לעשות איזו קואליציה לעמוד מול המציאות, לחשוב איך הולכים הלאה, אבל אבו מאזן עצר את זה מיד לאחר בחירת ביידן.
"גם ההודעה המשותפת של קטאר וארה"ב על קבלת תוכנית טראמפ יצרה בעיה אצל הפלסטינים. קטאר אמרה 'לא נעשה נורמליזציה כל עוד יש כיבוש', ובמקביל קיבלה את תוכנית טראמפ כדי לשמור על קשרים עם הממשל האמריקאי. והיא כמובן נמצאת בציר קטאר-טורקיה-חמאס. אם סעודיה תצטרף להסכמים זאת תהיה מכה עוד יותר אנושה לאסטרטגיה של אבו מאזן".
"כתוצאה מההלם של ההסכמים עם האמירויות ובחריין, הפלסטינים הבינו שהם צריכים לחשב מסלול מחדש"
קטאר, למרות תמיכתה בחמאס, היא בת-ברית של ארה"ב. עשרת אלפים חיילים אמריקאים מוצבים בשני בסיסים במדינה, שאחד מהם, בסיס חיל האוויר אל-עודייד, הוא הגדול ביותר של ארה"ב במזרח התיכון. במקביל התחייבה קטאר בעשור האחרון לרכש ביטחוני ביותר מ-20 מיליארד דולר מארה"ב, בין השאר של מטוסי ומסוקי קרב ושל טילי פטריוט.
אבו מאזן הוא איש מבוגר ולא הכי בריא. הוא ודאי לוקח את זה בחשבון. יש לו איזו ודאות שמי שיבוא אחריו ימשיך את הקו שלו?
"אין לו שום ודאות, יש שם כאוס מוחלט. וזה לא רק שהוא לא בריא ועובד פחות בגלל זה, הוא גם עובד במגבלות קורונה. יש שם הבנה שהתפקוד שלו נמוך, יש התרוצצות ויריבות גדולה מאוד, ויש לכלוכים. כל המועמדים מלכלכים אחד העל השני, יוצרים קואליציות אחד נגד השני, עד כדי כך שמתחילים להטיל רפש במזכירה של אבו מאזן. טוענים שהיא מנהלת אותו, שהוא נתן לה מעמד של שר ושהגדיל את המשכורת שלה. אלה סימפטומים של שקיעת הסמכות".
למה בעצם לא לקבל את תוכנית טראמפ כנקודת פתיחה ולנסות למקסם הישגים?
"הסיבה לכך פשוטה. תוכנית טראמפ, שהיא למעשה תוכנית נתניהו, חוסמת כל התקדמות מאוטונומיה על חלקים מהגדה שבקושי מחוברים זה לזה, לעצמאות. מה גם שהתוכנית קבעה שירושלים המסופחת תישאר תחת ריבונות ישראל. באוסלו הפלסטינים הסכימו למהלך ביניים שמשאיר את העתיד פתוח, מתוך אמונה בכוונות של ישראל. הם למדו את הלקח בדרך הקשה ורוצים למסמר את עקרונות הסדר הקבע על בסיס עצמאות מלאה על כל שטחי 1967, מיד עם חידוש המגעים.
"הפלסטינים הציעו מזמן לחדש את התהליך המדיני. הם אומרים שני דברים. האחד, שהמו"מ לא יתבסס בלעדית על תוכנית טראמפ, אלא גם על החלטות האו"ם והמשפט הבינלאומי. טראמפ וביבי דחו את זה, ואמרו בלעדית על תוכנית טראמפ. דבר שני, שארה"ב לא תהיה המתווך הבלעדי, אלא גם הקוורטט והקוורטט הערבי. גם את זה דחו.
"בוא נגיד שמתפשרים, שיהיו רק ארה"ב והקוורטט הערבי. הפלסטינים לא יכולים לקבל את תוכנית טראמפ כפי שהיא, אלא כבסיס יחד עם כל החלטות האו"ם, הלגיטימציה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי. הם לא יכולים אחרת, כי אז זה הסכם כניעה. יש איזו עמדה אצל הפלסטינים שאומרת אין בעיה. אנחנו פה על השטח, לא הולכים לשום מקום. אנחנו פה, נתקעים כמו עצם בגרון של הישראלים".
ומקסימום נהיה אזרחי ישראל.
"ההפיכה של הסכסוך לסיטואציה פנים-ישראלית תשפיע ישירות גם על הפלסטינים הישראלים. זה משנה את המעמד שלהם בצורה רדיקלית, כי זה מעביר אותם לחזית המאבק.
"למה אני אומר את זה? כי כל עוד העניין הפלסטיני היה עניין של יחסי חוץ, אש"ף אמר לפלסטינים הישראלים: 'אתם תעשו לובי בתוך החברה הישראלית בשביל שתי המדינות. אחרי שאנחנו נשיג שחרור ונקים את המדינה הפלסטינית, תיאבקו לשוויון. אבל הקריאה שלכם לשוויון בתוך מדינת ישראל והקריאה שלנו למדינה פלסטינית הם שני דברים נפרדים'.
"ההפיכה של הסכסוך לסיטואציה פנים-ישראלית תשפיע ישירות גם על הפלסטינים הישראלים. זה משנה את המעמד שלהם בצורה רדיקלית, כי זה מעביר אותם לחזית המאבק"
"זאת היתה העמדה הקלאסית. אבל במציאות של סיפוח דה-פקטו והכללת הפלסטינים בגדה המערבית נוצר מצב חדש. הפלסטינים שם אינם מחוץ למדינה, אלא למעשה חלק מקופח ממנה, בדומה לפלסטינים אזרחי ישראל. שתי הקהילות מאתגרות את המדינה היהודית שרק חצי מאוכלוסייתה יהודי.
"בניגוד לעבר, הפלסטינים הישראלים אינם במעמד של כוח מסייע לפלסטינים בשטחים להשיג עצמאות. כפי שחוק הלאום ממחיש היטב, לשתי הקהילות יש מאבק משותף, והוא הכרה בלאומיות הפלסטינית ובזיקתה הילידית לארץ. הנהירה של ישראלים לבחריין ודובאי, ומכירת חצי מבית"ר ירושלים למשקיע ערבי מהאמירויות, מלמדים שהבעיה של הישראלים היא עם הפלסטינים, לא עם כלל הערבים".
אנחנו רואים בימים אלה תמיכה רחבה של האזרחים הערבים דווקא בקו של מנסור עבאס מרע"ם, שמתרחק מהעניינים הלאומיים ומתמקד בסוגיות אזרחיות.
"הבעיה לא תיעלם גם אם עבאס ישיג הישגים למגזר שלו כתוצאה משיתוף פעולה עם הימין. אדרבה, ככל שהפלסטינים הישראלים בולטים יותר, משתלבים יותר בחברה הישראלית ובתרבות הרוב כפלסטינים, מחריפה המצוקה של תומכי הרעיון שהמדינה שייכת רק ליהודים.
"בחלקו זה נובע מהטרור הפלסטיני ובחלקו מגזענות, אבל בעיקרו של דבר אלו הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שמדברות. כלומר גם אם הפלסטינים לא ינקטו בטרור, ליהודים תהיה בעיה להכיר בהם כילידים, להודות שהציונות לא הגיעה לארץ ריקה, ושלפלסטינים יש זכויות לאומיות מתוקף העובדה שזו מולדתם.
"הדור הפלסטיני-ישראלי החדש הוא אסרטיבי ובעל מודעות ללאומיותו. הוא לא צפוי להשלים עם נחיתותו, ולא יסכים לחיות רק בתחומי המושב שהשלטון היהודי מקצה לו. הוא נוכח, משתלב בחברת הרוב, ומבטא את עצמו".
שילוב כוחות מתעצם
התוצאה של התהליך הפנימי בישראל ושל התרחקות המדינה הפלסטינית, אומר קליין, יביא לכך שההנהגה הערבית-ישראלית תהפוך יותר ויותר רלוונטית להנהגה הלאומית הפלסטינית. ביטויים לכך עשויים להיות מאבקים ציבוריים בולטים יותר למען הפלסטינים בשטחים, והגברת פעילות החקיקה בכנסת בנושאים אלה לעומת המצב בשנים האחרונות, שבהן רק 3% מהפעילות הפרלמנטרית של הח"כים הערבים עסקה בסוגיות לאומיות.
"בהנהגת אש"ף והרשות יש ואקום ושקיעה, וקיים משבר מנהיגות קשה", אומר קליין. "המוסדות הפוליטיים של התנועה הלאומית משותקים, ומזה שנים רוב של לפחות שני-שלישים מהפלסטינים בגדה המערבית תובע מעבאס להתפטר, ומביע אי אמון בו ובשלטון היחיד שלו.
"לעומת זאת, בקרב הפלסטינים הישראלים יש קבוצה שהצליחה, השיגה 15 חברי כנסת, ואף נהנית מתמיכה של חלקים בשמאל היהודי. לכן יש אפשרות שהנהגת הפלסטינים הישראלים תעבור מהמושבים האחוריים למושבים הקדמיים ליד הנהג. יש להם פוטנציאל הנהגה לאומי-פלסטיני, בניגוד להנהגה המגזרית שלהם עד כה".
ובכל זאת אנחנו שומעים הערכות שהרשימה המשותפת בכלל בדרך להתפרקות.
"הבעיות הנוכחיות ברשימה המשותפת הן בעיות של פוליטיקה קטנה, ואינן משקפות שינויים בתשתית הדמוגרפית, החברתית והתודעתית ארוכות הטווח שציינתי. גם בעבר היו במשותפת בעיות דומות של אגו פוליטי, וכאשר התגברו עליהן הרשימה השיגה 15 מושבים – וזה עדיין לא ממצה את כל הפוטנציאל האלקטורלי שלה.
"דווקא הצמיחה של הרשימה המשותפת הרתיעה את כחול-לבן, ולא רק אותה. הדיבורים של סמוטריץ ואחרים בימין על טרנספר הם ביטוי למצוקה דמוגרפית-גיאוגרפית יהודית, ודרך קיצונית לפתור אותה. כך גם הדיבורים של ליברמן, והסעיף בתוכנית נתניהו-טראמפ על העברת המשולש לרשות הפלסטינית.
"אומר את זה בצורה שנשמעת כמו סיסמה אבל זאת לא: המאבק עובר מהקולוניה למטרופולין, מהפריפריה הקולוניאלית של הגדה המערבית ורצועת עזה, אל לב המרכז הישראלי, אל לב השלטון הישראלי. הפלסטינים הישראלים ישנו את המעמד שלהם. הם מעולם לא היו חברים במוסדות אש"ף, אבל אש"ף ההיסטורי הוא רק לוגו ודפים בדברי הימים.
"במישור המעשי, מאז הסכם אוסלו הקשרים בין שתי הקהילות הפלסטיניות רק הולכים ומתהדקים, בתחומי החברה, המסחר, האקדמיה והתכנון האסטרטגי – ולאחרונה גם בגלל שהיהודים בישראל דוחקים את הערבים החוצה מהקולקטיב הישראלי. כדאי לזכור שהפוליטיקה מבוססת על תשתית חברתית. אפשר להבחין בשינויים בתשתית, ולכן אפשר לצפות שיהיו להם ביטויים פוליטיים.
"יכול להיות שהשילוב הזה בהנהגה הפלסטינית לא יקרה מיד, אבל אם הוואקום ברשות הפלסטינית יימשך, לא תהיינה שם בחירות, ואחרי אבו מאזן יימשך הריק. ייתכן שההנהגה הפלסטינית-ישראלית תשתלב בהנהגה הלאומית הפלסטינית, ואולי אפילו תמלא בה תפקיד מכריע. אי אפשר לשלול את הדבר".
כמה זמן אתה מעריך שייקח לתהליך כזה להבשיל?
"לא יודע, אבל זה שינוי שכבר רואים אותו, שמתחולל לאט לאט לאט. ההופעה של איימן עודה מרמאללה עם ג'יבריל רג'וב ועם סלאח ערורי (בכיר חמאס, נ"י), שדיבר מביירות, זה לא משהו מקרי. זה מסמן שינוי רציני".