רוחו של ארתור פינקלשטיין, יועצו המיתולוגי של בנימין נתניהו, נכנסה השבוע בבן כספית, כנראה העיתונאי המזוהה ביותר עם המאבק נגד ראש ממשלת המעבר. פינקלשטיין, כזכור, הוא שיעץ לנתניהו בבחירות 1996 לפלג את החברה הישראלית בין "יהודים" ל"ישראלים" (הידועים גם כ"שמאל"), קו תעמולה שמשמש את נתניהו עד ימים אלה.
במהלך ראיון ב-103FM עם יוסף אלבאז, האימאם של לוד, צעק עליו כספית בזעם, בעקבות אירועי הימים האחרונים: "אני אומר לך שאתם עושים את השגיאה שעשיתם ב-48'-47'. ואני אומר לך שאפילו אני, מגדולי הלוחמים בשלטון נתניהו, חושב שצריך להיכנס באמאמא שלכם עכשיו, הבוקר, תוך כדי השיחה שלנו איתך, ולהראות לך מי בעל הבית פה; ולהראות לך שלא שורפים שום דבר של יהודים במדינת ישראל, כי בשביל זה קמה מדינה יהודית פה.
"להראות לך את זה בדיוק ולהוכיח לך את זה עד שתבין, כי בטוב אתם לא מבינים. גם אם יש לכם טענות למשטרה. גם למפגינים נגד נתניהו יש טענות למשטרה. אז מה, זה סיבה לפוגרומים? מי אתם שתעשו לינץ' ביהודים?"
אלבאז השיב: "אתה יש לך את הכוח להיכנס באמאמא שלנו… אז תיכנס באמאמא שלנו ותמשיך את מה שקורה".
כספית הגיב במה שיכול להתפרש כאיום מרומז בטיהור אתני: "לא, אחר כך תצרחו, עוד פעם תהיו פליטים, עוד פעם תחמיצו את כל ההזדמנויות להחמיץ הזדמנויות. ועוד פעם עשו לי ושתו לי".
מגל, שמוקדם יותר בשיחה אמר לאלבאז שהוא כנראה שכח כמה כוח יש ליהודים, הצטרף בצעקות: "מי אתם בכלל? מי אתם? אתה לא מגנה אלימות, אני שואל אותך על האלימות, אתה מדבר על הרשויות. תתבייש!"
אלבאז, שמאוחר יותר אתמול גינה בערוץ 13 כל אלימות וקרא לצעירי לוד להישאר בערב בבתים ולהימנע מהמשך הפרעות המגונות השיב למגל: "מי אתה?"
"אני בעל הבית פה!" ענה מגל. "אם אתה בעל הבית, תיכנס באמאמא של הצעירים ברחוב", אמר אלבאז. "כן, אני בעל הבית", סיכם מגל. "כדאי שתכירו בעניין הזה. כן".
שיח החירשים הזה הדגים בצורה המזוקקת ביותר את שורש אי ההבנה של תקשורת המיינסטרים הישראלית, שבימים האחרונים נדמה שהפכה כמעט כולה לשלוחה של ערוץ 20. מהומות אלימות הן עניין נפוץ בכל העולם, ומדי שנה מתרחשים עשרות מקרים כאלה.
רק בחודשיים האחרונים נמנו פצועים רבים ואף הרוגים בהתנגשויות בבריטניה, בארה"ב, בצפון אירלנד ובבנגלדש. במהומות בארה"ב לפני שנה, לאחר רציחתו של ג'ורג' פלויד, נהרגו 30 איש. בכל חברה יהיו תמיד חוליגנים, צעירים בדרך כלל, שאינם בוחלים באלימות, לא פעם כדי לבטא תסכול של אוכלוסיות שוליים, החשות מודרות ומופלות.
למרות האסוציאציות המתבקשות, האלימות הקשה של צעירים ערבים נגד יהודים בימים האחרונים אינה נובעת בהכרח מאנטישמיות, אלא מרצון לפגוע בתומכי משטר הרוב המפלה, כלומר משטר העליונות היהודית שהדגימו בדיוק רב כספית ומגל. כפי שניסה להסביר להם אלבאז, מה שנתפס בעיניהם כפתרון – קיבוע אי השוויון – הוא בכלל שורש הבעיה.
"יגיע היום שאני אגיד לך עצור"
במקביל לאירועים האלימים בערים המעורבות התרחשו השבוע מהומות של צעירים בדואים בכבישי הדרום. בלילה שבין שני לשלישי הגיעו כמה עשרות צעירים לכביש שש בסמוך לעיירה לקיה, זרקו אבנים גדולות על הכביש והציתו צמיגים. חלק מהמכוניות שנעצרו בגלל האבנים והצמיגים נפלו קורבן למה שאיים להפוך ללינץ'. נהגיהן של שלוש מכוניות הצליחו להימלט ברגע האחרון ממטר האבנים, ומכוניותיהם הועלו באש.
כמה קילומטרים דרומה משם, בצומת הכניסה ליישוב אום בטין, התרחש אירוע דומה. צעירים מהיישוב תקפו באלימות קשה מכוניות של יהודים, והחריבו רמזורים וציוד אחר בצומת, שהפכה לאזור מלחמה. עקב כך עצרה המשטרה בשעות הערב והלילה מכוניות הנהוגות בידי יהודים בסמוך לעומר, שני קילומטרים דרומית-מערבית משם, והפנתה אותן לדרכים חלופיות. ההתפרעויות וגרימת הנזק לרכוש המשיכו לאורך כל השבוע.
הצטרפות הבדואים למהומות היא נקודת שפל נוספת ביחסים המידרדרים בינם לבין המדינה, עניין חדש יחסית. עד לפני עשור וחצי לא נתפסו הבדואים בנגב כאויבי המדינה היהודית, אך הזנחה רבת שנים, משבר הקרקעות והריסות הבתים יצרו מתח גבוה. המתח הזה לובה ועדיין מלובה בתעמולה ארסית מצד פוליטיקאים, עיתונאים וארגוני ימין, בראשם עמותת רגבים, שאחד ממייסדיה הוא שותפם לדרך של ממשיכי כהנא, בצלאל סמוטריץ'. רגבים שמה לה למטרה להתנכל לכל לא יהודי המבקש לבנות את ביתו ולחיות בתוך ומחוץ לקו הירוק, ועושה זאת בהצלחה לא מבוטלת.
אום בטין, בו מתגוררים כ-4,300 תושבים, היה עד 2004 כפר לא מוכר. באותה שנה, לאחר מאבק ממושך, המדינה הכירה בו, לצד שישה כפרים אחרים, והם אוגדו תחת המועצה הקרואה אבו בסמה. ב-2012 פורקה המועצה בצו בג"ץ לשתי מועצות עצמאיות, נוה מדבר ואל קסום, והתקיימו בהן בחירות. אום בטין משתייך לאל קסום, המדורגת באשכול החברתי-כלכלי 1 מתוך 10. ב-2018 זכו רק 48% מתלמידי מערכת החינוך בה לתעודת בגרות, והשכר הממוצע בה היה 5,400 שקל.
ח', צעיר בשנות ה-20 לחייו מאום בטין, נשוי ובעל משפחה העובד כנהג, חי בבית שבנתה משפחתו בשטח שלדבריו שייך לה זה מאות שנים. כשהתעורר בבוקר יום שלישי הופתע לשמוע על המהומות שהתרחשו בלילה בכניסה ליישובו, שבהן השתתפו לדבריו צעירים מיואשים שאינם מייצגים את רוב תושבי הכפר. ואכן, בבחירות האחרונות בחרו 91.5% מתושבי אום בטין במפלגת רע"ם, שהניפה את דגל ההשתלבות בחברה הישראלית.
"תאר לך משפחה שלמה, שההכנסות שלה, אבא ואמא ועוד שני אחים, בקושי 10,000 שקל", אומר ח'. "שלוש שנים, ארבע שנים, הם מנסים לבנות בית לבן שלהם, ועד שמסיימים אותו – וואלה, לכמה חובות הם נכנסו – רואים את החתונה, את האופק. ביום חמישי יש לו את החתונה – וביום שני בא הטרקטור, הורס לו את הבית (ב-2019 נהרסו 2,241 בתי בדואים בנגב, נ"י). מה אתה מצפה מהאנשים האלה? רובם, 99%, יושבים בשקט, כי אין להם מה לעשות. ואולי יש אחוז אחד שזורק אבן בכביש.
"שלוש שנים, ארבע שנים, הם מנסים לבנות בית לבן שלהם, ועד שמסיימים אותו – וואלה, לכמה חובות הם נכנסו – רואים את החתונה, את האופק. ביום חמישי יש לו את החתונה – וביום שני בא הטרקטור, הורס לו את הבית
"וחוץ מזה, ההתנהגות של השוטרים והמשטרה כלפי הצעירים הבדואים בדרום. איפה הביקורת? ילד, אולי בן 14 או 15, הורסים לו את הבית ואומר להם 'לא, לא, לא להרוס לי את הבית'. בא השוטר עם הנשק נותן לו על הראש ככה. למה? האלימות כלפי אנשים בהפגנות, כאילו… אתה צריך להסתכל ולהבין מה מתרחש. זה דבר טבעי, זה מהטבע. אתה תיתן לי מכה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, אני אסבול. אבל יגיע היום שאני אגיד לך עצור.
"מאז קום המדינה ועד היום יש הזנחה של 70 שנה. אף אחד לא הסתכל עליהם. לא תשתיות, לא לימודים, לא השכלה, כלום. היו משתמשים בהם לצבא (כמאה בדואים מהדרום מתגייסים מדי שנה, נ"י), מנצלים. והבדואים לא היו מכשול, לא הפריעו למדינה, עזרו, ישבו בשקט הרבה שנים. הבדואי אמר 'מחר, מחרתיים'. ורק בשנים האחרונות הכירו בשישה כפרים, וגם הקימו ערים, לקיה ורהט וזה; חשבו שיאספו את האנשים האלה כמו עולים חדשים. לא. זה חקלאים, עם תפיסה אחרת לחיים. לא נתנו מה שצריכים ופשוט הזניחו הרבה שנים.
"אחוז האנשים הטובים בנגב הוא מעל שמונים ומשהו, אבל ההזנחה יצרה אנשים שהפכו לגנבים, הלכו לעולם התחתון. ההזנחה גרמה לחלק מהצעירים ללכת לערים ולגנוב, כי אין להם. בחור בדואי יוצא לכביש ורואה יהודי ברכב חדש, והוא אפילו לא יודע לדבר עברית. אתה יודע כמה אנשים פה לא יודעים לקרוא ולדבר עברית? גם צעירים מאוד. אתה לא יכול לנהל איתם שיח, שלוש ארבע מילים וסטופ, לא יכולים לדבר. אני למדתי בבית ספר אבל חיזקתי את העברית בעיקר בסופרמרקט כשעבדתי, ועדיין אני חלש בעברית. מרגיש שלא תמיד יש לי את המילים שיבינו אותי.
בחור בדואי יוצא לכביש ורואה יהודי ברכב חדש, והוא אפילו לא יודע לדבר עברית. אתה יודע כמה אנשים פה לא יודעים לקרוא ולדבר עברית? גם צעירים מאוד. אתה לא יכול לנהל איתם שיח, שלוש ארבע מילים וסטופ, לא יכולים לדבר
"ההזנחה הזאת, זה התשלום שהמדינה תשלם. זה המצב. זה לא הבדואים שיצרו את זה. זה המדינה שיצרה את זה. בגיל שלי באום בטין אף אחד לא הלך לצבא. אפילו לא אחד. אתה רואה את האנשים הקיצוניים (מפלגות הימין בישראל, נ"י); כשיש להם בחירות הם באים לנגב ואומרים 'המערב הפרוע' שאי אפשר לשלוט בו. הם משחקים על קטע להפחיד את האזרחים היהודים מהאזרחים הבדואים האלה, כדי שהאזרח יפחד ויגיד 'וואלה, אך ורק זה מהימין יעזור לי'".
מתי התחילה התופעה הזאת?
"זה התחיל מהזמן שהתחילו להכיר בכפרים הבדואים הלא מוכרים. ככל שהקימו יותר יישובים לא חוקיים בשטחים, אלה שהקימו את רגבים, כולם בנו בתים לא חוקיים, זה לא אדמות שלהם; ואז המדינה הקימה הרבה גופים, וככל שיש לה עין יותר גדולה לזהות מבנים לא חוקיים, המדינה לחצה אותם שם; אז אמרו 'רק אנחנו? בוא נבדוק מה עוד יש. מי אמר שהבדואים יש להם אדמה?'
"ההזנחה הזאת, זה התשלום שהמדינה תשלם. זה המצב. זה לא הבדואים שיצרו את זה. זה המדינה שיצרה את זה. בגיל שלי באום בטין אף אחד לא הלך לצבא. אפילו לא אחד
"יש לנו מפות, מ-1606 עד 1980, כל האנשים שעשו מפות לא התייחסו לאזור בין חברון לעזה. זה היה שטח מדבר לבדואים. אף אחד לא מתייחס לשטחים האלה. מלמדים בספרים שהבדואים נוודים, הולכים ממקום למקום למקום. אבל לא מספרים את ההמשך. הבדואים לא פולשים לאדמה של מישהו, שלא שלהם. יש להם את האדמות שלהם הקבועות, ורק כשאין אוכל לעדרים יוצאים למקומות אחרים.
"אלה שמשתוללים זה אחוז קטן. כשקמתי בבוקר לא האמנתי שזה הצומת שלנו. לא האמנתי ולא ציפיתי שיגיע עד כדי כך. היום, אתה יכול להגיד שמאז שנות האלפיים, מאז שאנשים התחילו להיחשף לעיתונות בטלפון, אז הצעירים מסתכלים וחושבים 'כן אנחנו פלסטינים, אנחנו שייכים לאל אקצה. זה שלנו'. בזה, במה שיש באינטרנט המדינה צריכה לטפל.
"הצעירים היום לא יודעים והם לא מתייחסים למבוגרים. בוא נגיד המבוגר בכפר, או האבא והאמא שלו, הם חושבים שהם תמימים. האבא לא יודע לקרוא, האמא לא יודעת לקרוא; הצעירים חושבים שלא יודעים כלום, והם כאילו יודעים מהטלפון, אז לא מקשיבים. הם חושבים 'אנחנו ביחד, אנחנו ערבים, מוסלמים'. הם קשורים לקבוצה הזאת דרך האינטרנט ולא יותר".
רק בשביל לקבל חיבוק
ד', איש ציבור בולט מאום בטין, שביקש לדבר בעילום שם, אומר: "הנושא עכשיו הוא אל אקצא. קודש הקודשים בשביל המוסלמים. הצעירים פותחים פייסבוק ורואים מה קורה, אז עושים הפגנות. גם בשגב שלום היו הפגנות, ובתל שבע ובחורה, אז הצעירים פה אמרו מה, הם יעשו ואנחנו לא? זה מה שמחמם את הצעירים. הצעיר הבדואי שיוצא לא עושה חשבון לא לממשלה, לא למשטרה, לא אבא ולא אמא. פעם היה האדם המבוגר אומר 'אף אחד לא יעשה כלום' – לא עושים. היום אף אחד לא מתייחס.
מאז שנות האלפיים, מאז שאנשים התחילו להיחשף לעיתונות בטלפון, אז הצעירים מסתכלים וחושבים 'כן אנחנו פלסטינים, אנחנו שייכים לאל אקצה. זה שלנו'
"הצעירים האלה טיפשים, אבל המדינה צריכה לשנות את היחס אליהם ולחבק אותם. להראות להם כוונות טובות כמו לכל אזרח במדינה. אני זוכר כשהייתי צעיר, כל הזמן הייתי שומע בתקשורת וגם ברחוב 'הבדואים שלנו, הבדואים שלנו'. ההרגשה הייתה טובה, אנשים מבסוטים. מה אני שומע היום בתקשורת? עליהום. הבדואים גנבים, הבדואים קיצוניים, לוקחים אדמות המדינה. היום תוקפים את כולם. כשמישהו עושה עבירה הוא צריך לקבל עונש, לא כולם. ההכללה הזאת גורמת גם לתגובה מהצד השני. לא יכול להיות שכל הזמן תוקפים אותי, אנשים שרוצים להרוויח כיסא על חשבון ההסתה נגד הבדואים.
"מי שהיום אומר ינעל אבו אל ערב יש לו יותר בוחרים. יש בעיה פה בחינוך אצל היהודים. הם לא צריכים לשמוע לזה. הם צריכים לראות את הבנאדם כבנאדם, אזרח כמוך, כמו כולם. זה מצטבר. פעם אדמות, פעם ביטוח לאומי, פעם לא מתכננים לך, פעם אין עבודה. זה נהיה גדול ממך, ובכל התקופה הזאת הילד שומע, קולט. ברדיו, בפייסבוק, שומעים שאנחנו זבל, אנחנו לא בני אדם, ועוד על זה אומרים לך הקיצוניים: 'אלה אין להם אדמות, יש להם 21 מדינות, שיילכו למדינות ערב'. מה אתה חושב שייצא כשילד שומע דברים כאלה?
אני זוכר כשהייתי צעיר, כל הזמן הייתי שומע בתקשורת וגם ברחוב 'הבדואים שלנו, הבדואים שלנו'. ההרגשה הייתה טובה, אנשים מבסוטים. מה אני שומע היום בתקשורת? עליהום. הבדואים גנבים, הבדואים קיצוניים, לוקחים אדמות המדינה
"המדינה צריכה לחשוב אחרת לגמרי. קודם כל לחבק אותם. אם כל הזמן יגידו להם אתם חמאסניקים, אתם משתלטים, ויילכו אחרי רגבים שרק מסיתים, זה לא בונה, זה הורס. צריך לעצור את כל הדברים האלה. בואו אנחנו נעשה תיקון למצב. הבדואים תמיד יישארו נאמנים למדינה. אז והיום, אבל היום המצב מתחיל עם התקשורת וכל זה, לפתוח את העיניים לאנשים לדברים מבחוץ. ילד לא יודע מי האויב או לא האויב שלו. וכשהוא רואה שבמקום לעזור לו באים והורסים לו את הבית, יכול להיות שהוא יקבל מסרים, 'אתה לא צריך לשבת, אתה צריך ללכת לזרוק אבן על הכביש, להבעיר צמיג על הכביש'. אז הוא יילך כי זה מה שהוא מבין".
גם ד' רומז לקשר המתהדק בין חלק מהאוכלוסיה הבדואית לפלסטינים. אדם נוסף ששוחח עם "המקום" באום בטין סיפר שאת קניות הבגדים למשפחה הוא עושה באזור חברון כי שם זול יותר, וכמוהו רבים אחרים.
לדברי ציקי לוין, לשעבר מרכז המשק של קיבוץ שובל הצמוד לעיר רהט, "צריך לזכור שבאזורים האלה מה שהמדינה לא נותנת, החמאס נותן. יש הרבה סטודנטים וסטודנטיות שלומדים במכללות של חמאס בחברון ומקבלים זאת בחינם. תמיד יש אנשים שנכנסים ברווחים בין הממסד והשלטון לאזרח ומלבים את האש".
צריך לזכור שבאזורים האלה מה שהמדינה לא נותנת, החמאס נותנת. יש הרבה סטודנטים וסטודנטיות שלומדים במכללות של חמאס בחברון ומקבלים זאת בחינם.
לוין, המתגורר בשובל מאז 1965, זוכר תקופה שבה הבדואים היו הרבה פחות אדוקים מבחינה דתית. "כשאני באתי הם לא הקפידו בנושא הרמדאן למשל. רוב העובדים הבדואים היו אוכלים ברמדאן, חלקם בחדר האוכל של שובל. רהט הוקמה בשנות השבעים ויצרה תהליך אורבניזציה של מעבר מהאוהל לעיר, הקמת בתי ספר, מרפאות – וגם מסגדים.
"החזרה לדת הביאה בנוסף ליופי שבאיסלם גם מטענים שלא הכרנו קודם, ותהליך האורבניזציה המתמשך מלווה בהתפוררות מסגרות ישנות ובאבטלה. החשיפה בשנים האחרונות לתקשורת ולאינטרנט הנגישה מידע שלעתים הוא מסולף ומשסה. כאשר המדינה מתנהגת בצורה לא סבירה כלפי המיעוט המוסלמי, כמו ליבוי היצרים בשייח ג'ראח, בשער שכם ובהר הבית, בעיית ההזדהות גדלה ובאה לידי ביטוי.
"אני מרגיש שיש מעת לעת אנשים שמלבים, ככה גם אומרים האנשים שאני איתם בקשר, אבל אני לא רואה שיש התרחקות מהחברה היהודית. אני הולך למרפאה ברהט ולבית מרקחת ולקנות ירקות, ובשובל יש קבלנים ועובדים מרהט, בערך 80 אנשים מכל מיני מקצועות.
לוין, המתגורר בשובל מאז 1965, זוכר תקופה שבה הבדואים היו הרבה פחות אדוקים מבחינה דתית. "כשאני באתי הם לא הקפידו בנושא הרמדאן למשל. רוב העובדים הבדואים היו אוכלים ברמדאן, חלקם בחדר האוכל של שובל
"ומצד שני, כל אלה שמדברים על משילות לא עושים כלום מלבד לדבר. לא נותנים פתרונות לאנשים שצריכים את זה, אז הדברים מידרדרים. ואז יכול ביבי שנה שלמה לומר אבו יאיר-אבו יאיר ללא תוחלת, וכהרף עין להרוס הכל. אתה לא יכול לבצע אכיפה כשאתה לא נותן פתרונות, ולאורך זמן אתה מאבד שליטה וריבונות. מה שאף בדואי לא היה מרשה לעצמו לפני 30 שנה, היום יכול לקרות. הוא נכנס לבסיס וגונב נשק, מבצע גניבות, חסימות כבישים. גם המשמעת שיכולים לכפות זקני השבט הרבה יותר נמוכה. מה שקראנו בילדותנו מרד הבן מתחולל כאן. הפתרונות האלימים בתוכם מלווים בשימוש בנשק, וברור שבסוף יופנו גם החוצה".
יהיה נכון לומר שעד לפני שניים-שלושה עשורים הבדואים נתפסו קצת כמו הדרוזים? רבים מהם התגייסו ולא היה עימות מול המדינה.
"הם לא היו כמו הדרוזים ואין את הקשקוש הזה של ברית דמים. ידענו לרתום את הדרוזים ולקיים איתם מערכת יחסים הוגנת, אבל לא כך עם הבדואים. בסוף מלחמת השחרור היו בנגב 9,000 בדואים. מרביתם או שברחו או שגורשו (קודם למלחמה מספרם הוערך ב-70 אלף, נ"י). גם באזור שובל הורו על גירוש אל מעבר לכביש באר שבע חברון, וחברי שובל הלכו לשלטונות ואמרו שהם שיתפו איתנו פעולה, אז הגירוש לא בוצע. אותו דבר קרה ב-56' במבצע סיני, שוב הורו על גירוש, וחברי שובל עירבו את חברי הכנסת של מפ"ם והם מנעו את זה.
"זקני הבדואים זוכרים את זה, את זכותה של שובל בלשמור עליהם, אבל האנשים האלה, רבים מהם כבר לא איתנו וזה לא 'והיגדת לבנך'. אתה נפגש עם תלמידי בית ספר ואתה מספר ומדבר, הם לא יודעים מה היה".
היתה נקודת שבר ביחסים שלהם עם המדינה שאפשר לסמן?
"אני לא מזהה נקודת שבר מסוימת, אני חושב שזה תהליך מתמשך. בסוף, אם יש פתרונות טובים, כולם רוצים לחיות בשלום, אבל צורת הטיפול בהם היא בלתי סבירה לאורך שנים ולא עקבית. מאידך, חלקם למדו איך לתחמן את המערכת. איך למכור אותו מגרש שלוש פעמים. המדינה משקיעה לא מעט כסף בהסדרה. כל כביש שסוללים, מקבלים פיצויים ובדין, אבל גם אנשים שלא מגיע להם. אתה משקיע 500-300 מיליון שקל בכביש, אז מנהל הפרויקט אומר ניתן עוד מיליון או שניים כדי למנוע עיכובים".
ד', איש הציבור מאום בטין, מסמן את נקודת המשבר הראשונה בהקמת הסיירת הירוקה של רשות הטבע והגנים בשנות השבעים, שהובילה לתלונות של בדואים על התעללות בהם, בעקבות השמדת יבולים, הרס יישובים בלתי חוקיים והחרמת עדרים. במבט קדימה, הוא אומר, "צריך טיפול שורש פה אצל הבדואים. להתייחס ולתת את התחושה שהמדינה עושה.
"צריך לעשות בבתי הספר פעילות אחרי הצהריים, לעשות הסברה, להשקיע בצעירים הבדואים שגומרים כיתה י"ב, כי פה הבעיה. בי"ב צריך לתפוס אותם בידיים, להעסיק אותם ולהכשיר אותם לעבודה. הוא כבר מכיתה י' מתחיל לצאת מבית הספר, השנתיים האחרונות זה כלום; בסוף השנה הוא לוקח תעודה שאיתה הוא הולך למכללה ולא מקבלים אותו. זה המצב.
"האתיופים, כשהביאו אותם, לא ידעו כלום. לא איך לפתוח ברז. לך תסתכל עליהם. הם משולבים בכל המוסדות של המדינה ומפותחים. למה הם כן והבדואים לא? כשאתה מסתכל על זה אתה מבין שיש אפליה. המדינה צריכה להסתכל על התושבים ללא קשר לעדה או דת. כולם אותו דבר. כולם שווים. כל אחד צריך לתת את המחויבות שלו ואת הזכויות שלו לקבל.
"ככה אי אפשר, אתה לא יכול לקבע אותי כל החיים. יום אחד אני אתפרץ. כמו שאתה כועס מהמעשים הלא טובים שלי, אתה גם עושה משהו נגדי היום. זה לא טוב. אנחנו צריכים בתקופה הזאת, במיוחד הצעירים, שירגישו שהמדינה מתייחסת אליהם. שיפסיקו את הריסות הבתים. שיפתרו את בעיית הקרקע. לא נשארה קרקע, מה שיש לא מספיק למגורים".
כדי להמחיש את הנקודה ד' נותן כדוגמה את תל שבע, היישוב העירוני הבדואי הראשון, שהוקם ב-1968. לדבריו, אם המדינה היתה חכמה, היא היתה מכירה כבר אז באום בטין ומאפשרת לו להתפתח במקום להקים את תל שבע. אום בטין יושבת על כ-7,000 דונם, רק 2,500 דונם פחות מתל שבע, שמספר תושביה גדול פי חמישה. "אם היו מכירים ונותנים פתרון בזמן, היו יכולים לחסוך כמעט חצי מהשטח שבסוף ממילא הוכר", הוא אומר.
כמו שאתה כועס מהמעשים הלא טובים שלי, אתה גם עושה משהו נגדי היום. זה לא טוב. אנחנו צריכים בתקופה הזאת, במיוחד הצעירים, שירגישו שהמדינה מתייחסת אליהם.
וישנה גם הסוגיה הדמוגרפית: חוסר הנכונות לאפשר לבדואים ליהנות כבר לפני עשורים מקרקע מוסדרת – גם אם בהיקף גדול, בהתאם לאופי החקלאי שלהם – ומשירותים ותשתיות ברמה מערבית כמו האזרחים היהודים במדינה, בדגש על איכות החינוך, הותירה אותם כמובלעת של עולם שלישי, שאחד ממאפייניה הוא ילודה בהיקף עצום.
שאלון שחולק למילואימניקים בדרום: האם הבדואים הם מפני אשפה, גנבים, עוברי אורח או מחבלים?
עינת פישבייןבעוד שמספר היהודים גדל מאז קום המדינה פי 11.5, כולל עקב עלייה המונית, מספר הבדואים בנגב גדל באופן טבעי כמעט פי 30, ומספרם היום מוערך בכ-280 אלף. כל עיכוב בהסדרה נדיבה של הקרקעות ובקידום שוויון אמיתי בכל תחומי החיים ינציח את המגמה הזאת גם לשנים הבאות. זוהי קודם כל עוולה חברתית, אך היא חסרת היגיון גם מנקודת המבט של המיינסטרים הציוני, המבקש לשמר רוב יהודי גדול ככל האפשר.
למגינת לבו של חלק מהימין, טיהור אתני המוני אינו תרחיש ריאלי במאה ה-21. הבדואים (והערבים) כאן כדי להישאר. המשך האפליה שלהם מצד "בעלי הבית" רק יטען את פצצת הזמן שאת גיציה ראינו השבוע באנרגיה נוספת, וכמו ארסנל הרקטות של חמאס, היא רק תהפוך קטלנית יותר ויותר. הדרך היחידה של ישראל לחמוק מעתיד קודר ומדמם היא להפנים שהמדינה היהודית חייבת להיות באופן העמוק ביותר גם מדינת כל אזרחיה.