ה-1 במאי, יום הפועלים הבינלאומי, מצוין מדי לשנה כדי לחגוג את הישגי תנועת העבודה הבינלאומית, ולהזכיר לנו את חשיבותו של המאבק המעמדי והסולידריות בין עובדות ועובדי העולם כולו. כשיש מי שלועג ומזלזל בחשיבות היום הזה, חשוב להזכיר שגם ב-2022 יש עובדים הנאבקים בשוק עבודה מפלה ולא שוויוני ונאבקים בכלל על אופיה של מדינה.
הניצנים הראשונים להתאגדות עובדים ולמאבק על זכויותיהם, החלו בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19, כשאלו החלו לדרוש יום עבודה של שמונה שעות. נושאים שאנו תופסים כיום כמובנים מאליהם, כמו שכר מינימום, ימי מחלה, חופשת לידה, איסור על עבודת ילדים, איסור על פיטורין שרירותיים ועוד זכויות סוציאליות רבות, נקבעו לאחר מאבקים ארוכים של איגודי העובדים במאה השנים האחרונות.
לא מדובר רק על שריד היסטורי רחוק. ממחקר שפרסם בנק ישראל ב-2021 עולה כי שכרם של עובדים מאוגדים גבוה משכרם של אלו שאינם מאוגדים בכ-16 אחוז בממוצע. ההתאגדות מאפשרת לעובדים המוחלשים בחברה לדרוש תנאי העסקה אנושיים ולהגן על עצמם מפני ניצול.
רק בשנים האחרונות השיגו איגודי העובדים בישראל הישגים משמעותיים מאוד לטובת העובדים בישראל. למשל מאבקן של מטפלות משפחתוני משרד הרווחה בתקופת הקורונה. למטפלות יש מעמד ייחודי – הן לא שכירות ולא עצמאיות, ללא תלוש משכורת וללא תנאים סוציאליים, המדינה היא זו שקובעת את שכר הלימוד, מספר הילדים, ואין להן יכולת ליטול ימי מחלה או לקיים שבעה. בקורונה, המדינה דרשה מהן להחזיר את שכר הלימוד להורים ולא אישרה להן לקבל מענקים. כך נותרו כ-3,000 נשים ללא מקור הכנסה. רק לאחר התאגדותן ומאבק שכלל שביתה, הן השיגו מענקים.
ההתאגדות מטיבה עם נשים בכלל ואוכלוסיות מוחלשות. לפי דוח של בנק ישראל, במגזר העסקי שכרן של נשים מאוגדות גבוה בממוצע ב-17 אחוז מעמיתותיהן שאינן מאוגדות.
החיסכון לפנסיה חובה שחל כיום על כל העובדים בישראל, ומחייב הן את העובדים והן את המעסיקים להפריש לקרן פנסיה לטובת העובד, הוא למעשה הרחבה של הסכם קיבוצי שעליו חתמה ההסתדרות עם ארגוני המעסיקים בשנת 2007. גם קליטתם של עשרות אלפי עובדים קבלן ואלפים רבים של אנשים עם מוגבלויות בשירות המדינה, התרחשה בעקבות מאבקים של ההסתדרות.
עבודה מאורגנת אינה רק כוח פוליטי שמגביר את השוויון, אלא אף מרחיב את הדמוקרטיה. עובדות ועובדים רבים בישראל מועסקות ומועסקים בתנאים פוגעניים, סובלים מהחלטות שרירותיות, חשופים להתעמרות מצד המעסיק, ובעיקר – לא נהנים משום הגנה בעתות משבר כמו בקורונה. המגפה חשפה באופן כואב באיזו קלות עלול למצוא את עצמו העובד היחיד ללא פרנסה, ללא רשת ביטחון וללא ייצוג בקבלת ההחלטות שמעצבות את גורלו.
הקורונה חשפה באופן כואב באיזו קלות עלול למצוא את עצמו העובד היחיד ללא פרנסה, ללא רשת ביטחון וללא ייצוג בקבלת ההחלטות שמעצבות את גורלו
קל לשכוח לעתים שהשכר שלנו, תנאי העבודה וההגנות שלנו מפני ניצול והתעמרות לא ניתנו על ידי המדינה, ובוודאי שלא על ידי המעסיקים, הם הושגו בדם ודמעות, על גבם של עובדים, במאבק ארוך וקשה שנמשך עד היום.
ללא הגנה ועבודה מתמדת, אותם הישגים עלולים להישחק ואף להיעלם כליל. עולם העבודה כיום עובר שינויים יסודיים, חלקם בעלי פוטנציאל הרסני. היכולת שלנו לשמור על איזון בין עבודה לחיי פנאי ומשפחה הולכת ונעלמת, השכר שלנו נשחק, תצורות העסקה פוגעניות הולכות ומתרחבות. השינויים הללו משפיעים על כולנו, אולם ביתר שאת על הדור הצעיר של העובדים שלא נהנה מההגנות של קודמיו.
דווקא כעת, החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לעבודה מאורגנת איתנה וחזקה שתייצג את האינטרסים של העובדים ותהיה מוכנה להיאבק בעת הצורך, לא רק כדי להגן על הקיים, אלא כדי להמשיך ולדרוש מציאות חיים טובה יותר, עבור כולנו. גם במאה ה-19 וגם כיום אנו עדיין חלשים לחוד – וחזקים כאיגוד.
הכותבת היא חברת כנסת ממפלגת העבודה