כאשר ילדתי את בתי בבית החולים מאיר בכפר סבא לאחר 36 שעות של צירים מורטי עצבים וכואבים, לא הייתי מסוגלת לקום בלילה הראשון לתינוקייה. אחיות משמרת הלילה לא ויתרו לי, ומשל הייתי נערה בגיל ההתבגרות שמתקשה לקום לשעת אפס בתיכון, צעקה אחת לעברי: "מה זה פה? את לא מאושפזת לניתוח קוסמטי, זו לא שנת יופי, קומי!" וכשראתה שאני מתעלמת הוסיפה בקולניות, "נולדה לך תינוקת, את אמא!".
הגערה הזו כיווצה אותי לחלוטין. נכון שלא ילדתי בניתוח ושהייתי בריאה לחלוטין בלילה זה, אבל לא הייתי מסוגלת לקום. כשהבטתי מעבר לקו המיטה, עיני מצועפות מדמעות, אל עבר אישה, מנקה, אשר שיפשפה עם סמרטוט את הכיור הקטן, שמעתי אותה אומרת לי, "חאלס, אל תקומי, הם יטפלו בתינוקת, תישני, הכל בסדר". היא היתה ערבייה, ואני רציתי לחבק אותה ורוצה עד היום.
נזכרתי בסיפור הזה בשעה שקראתי את תגובת קופת חולים כללית לבקשה לתביעה ייצוגית בגין אפליית יולדות ערביות בבתי החולים של הכללית. בתקציר טוענות התובעות כי בבתי החולים של הכללית קיימת מדיניות מפלה, שעל פיה יולדות יהודיות לא מאושפזות באותן חדרים בבתי היולדות עם יולדות ערביות.
תגובת הכללית בוטה ונוראית גם יחד. מחד מסירה קופת חולים כללית את המסכות שמלוות אותנו מאז שקורות חיינו נרשמים בדם על האדמה בין הירדן לים, וטוענת: ההפרדה קיימת ממילא, היא לחם חוקינו, היא ההרגל שהפך לנו טבע שני – אז מה אתם רוצים מאיתנו, גם כך אנחנו ממילא רק שלוחים של היולדות היהודיות והערביות שמבקשות להתאשפז בנפרד ואין מדובר במדיניות, כי אם במילוי רצון הלקוחות. הלקוחה חייבת להיות מרוצה.
כולכם יודעים שהילד ערבי
כללית טוענת מיד במערכה הראשונה למחזה: הפסיקו כולכם להיתמם, גם אם נפריד בין היולדות עדיין כולכם יודעים שהילד הערבי. הוא לא ילמד עם יהודים, לא ישחק עם יהודים ולא ישרת בצבא כמו יהודים ועוד ועוד.
כלומר, הכללית לא עושה אבחנה בין שלבים בחיים, בין לידה לבין מקום מגורים. אם ממילא תחיו בנפרד, בואו וכבר מלכתחילה ניתן לרעיון דרור, היא טוענת. העניין הוא שהכללית לא נותנת את דעתה, או שנותנת ומתעלמת מכך שיש הבדל ענקי בין מצב רצוי למצב מצוי. אם כולם דורכים על חבילות צואה ברחובות עיר בשל אי איסוף צרכים של בעלי הכלבים – אין זה אומר שזה המצב הרצוי.
קופת חולים כללית מבקשת להמשיך ללכת בדרך חרושה במקום להבין שאין לה כל זכות לייצר הפרדה גזעית, לא בשם כל שירותיות מתחסדת במקרה הטוב, ולא בשם כל מנהג שהפך לטבע שלילי במקרה הפחות טוב, ולא בשל גזענות גרידא במקרה הגרוע. אגב גם על פי חוק, הכוונה של קופת החולים אמורה שלא לעניין בכלל את בית המשפט. התערבות משפטית שעה שיש הפליה לא דורשת כוונה.
הכללית לא בונה מתח ולא מסתתרת מאחורי קלישאות והטיות גזעניות שכולנו מושפעים מהן ביום יום, להיפך. טובי יועציה המשפטיים חשבו על העניין והחליטו שהפעם המחזה ייכתב הפוך, הדרמה תהיה מיד במערכה הראשונה ומכאן כמובן המחזה יכול לנוע לכיוון מסקנות וקלוז'ר הרמטי, מחיאות כפיים, יש שופטים בירושלים. וסוף. טובי יועציה המשפטיים שבעיני הם מפוקפקים להחריד, הופכים בתגובתם המביישת את הרעיון של הפרדה גזעית לרעיון סביר ומקובל, כמעט התוצאה היחידה המתבקשת.
שלא יהיה ספק, אני מכירה טוב מאד את התפאורה והנסיבות שבהן הפרדה כזו מתקיימת, אנחנו נמנעים מלהביט לערבים בעיניים והם לנו בהרבה מאד מפגשים, במרכולים, באירועי תרבות משותפים, בבתי החולים ואיפה לא. כמי שחיה בנגב אני רואה את זה יום יום.
בקניון ליד ביתי הסוחרים אוהבים את הבדואים. הם קונים הרבה, יש להם ילדים, הם ממלאים את החנויות ורוכשים בהנאה, אבל אין ישוב אחד בנגב שמאפשר לבדואים להיכנס אליו לבריכה. הכסף נעים, אבל לבלות יחד עם בדואי שעה משותפת בבילוי בבריכה – זה לא. אני לא חיה בלה לה לנד. אבל "ככה זה" אין פירושו שאנו צריכים להמשיך ללכת למועדון הזה רק כי כולנו דומים. מותר ואפשר לשאוף למצב רצוי אחר, כזה שהכללית לא משגרת באופן אוטומטי כטבע שאין בלתו.
רק לפני שבועיים ויתר מנהל שיבא על תרומה יפה לבית החולים כי התורם התעקש שהכסף לא יגיע לרופאה ערבייה, והוכיח שעם מנהיגות נכונה, אפשר אחרת. אפשר לסובב את הגלגל לכיוון השני. הכללית אינה מחפשת לתת דוגמה או שואפת לערכים נעלים יותר. היא זורמת עם העדר. אבל אנחנו לא חייבים להסכים לו.