יש הרבה דברים שאפשר לומר על ההסכם הקואליציוני שנחתם השבוע, ועל הממשלה שמתגבשת בעקבותיו. אבל כמעט כל דבר שאפשר (וצריך) לומר, מזוקק דרך פרט אחד שאסור להזניח: מועד החתימה על ההסכם.
אחרי שנה שהפכה ביטויים כמו "לא ייאמן", ו"הזוי" לקלישאות חבוטות; אחרי שלוש מערכות בחירות שלא היה בהן מנצח אבל היה בהן מפסיד מובהק; אחרי שנה של שיתוק פרלמטרי – ההסכם הקואלציוני נחתם בערב יום השואה.
אין שום מקריות בבחירת התאריך. אחרי כל כך הרבה זמן לא היה קורה דבר אם החתימה הייתה נדחית לכל הפחות למוצאי יום השואה. הבחירה במועד המסוים הזה אינה משקפת חוסר מודעות. היא אינה משקפת אפילו היעדר כבוד בסיסי למועד הקדוש מבחינת רובם של אזרחיות ואזרחי ישראל.
זו בחירה מכוונת שמנצלת בציניות אינסופית, מרושעת, את מה שהחותמים על ההסכם יודעים היטב: מהעם בישראל, ואפילו מהתקשורת, אפשר לדרוש סטנדרטים של מוסר שהם עצמם אפילו לא מעלים בדעתם לעמוד בהם.
אפשר לחתום על הסכם קואליציוני אפל, שחותר תחת בג"ץ; מאשר סיפוח הרסני שמאיים על יציבות האזור כולו; מוביל להקמתה של ממשלה מושחתת עם 52 שרים וסגני שרים (מובלת על ידי חשוד בפלילים ונשענת על נבחרי ציבור שבגדו בציבור הבוחרים והבוחרות בצורה שפלה) – וללכת לישון בידיעה שקטה שהכותרות הראשיות מחר עדיין יעסקו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הימים הנוראים יותר
יום השואה, כידוע, חל ימים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. המרווח ביניהם הוא הימים הנוראים של האומה הישראלית, שהשנה הם איומים פי כמה, כי הם חלים בעיצומו של משבר הקורונה. כך שמיד אחרי שהציבור יזכור את ששת מיליון הנרצחים, אפשר להעסיק אותו גם בשאלות כמו האם תותר כניסת משפחות שכולות לבתי העלמין, מחד, והאם יהיו מטס ומופעי זיקוקים, או שעדיף שעיריות יקדישו את הכספים לנזקקי עירן, שמספרם הולך וגדל מיום ליום, מאידך.
עדיין זוכרים על מה דיברנו?
אני אזכיר: על ההסכם הקואליציוני המושחת בתולדות המדינה.
אבל המניפולציה התקשורתית היא כאין וכאפס לעומת המניפולציה האמיתית, המפלצתית במידותיה: ניצול כל אמצעי כדי לשמר, לתקף ולקבע בקרב אזרחיות ואזרחי ישראל חוויה קיומית של הישרדות, במקום חוויה קיומית של חיים.
החותמים על ההסכם יודעים היטב: מהעם בישראל, ואפילו מהתקשורת, אפשר לדרוש סטנדרטים של מוסר שהם עצמם אפילו לא מעלים בדעתם לעמוד בהם
תודעה הישרדותית – קורבנית היא הרסנית לחברה דמוקרטית משתי סיבות מרכזיות: האחת, הישרדות נותנת לנו אישור לפעול בניגוד לערכים שלנו, מבלי שנרגיש שזנחנו אותם. אני יכולה, למשל, להתנגד לרצח, אבל לרצוח אם זה מה שיאפשר לי לשרוד – בלי להרגיש שזה הופך אותי לרוצחת.
הסיבה השנייה היא שהישרדות היא בהגדרה מצב זמני – אם המטוס התרסק צריך לשרוד רק עד שיגיעו להציל אותנו. אם יש מלחמה צריך לשרוד רק עד שהיא תיגמר. הבעיה מתחילה כשמרגילים אותנו לחשוב שרק צריך לשרוד עוד קצת עד שלא יהיו פה ערבים (או שיהיו, אבל רק רוחות רפאים שיבנו את הבניינים שלנו, או רופאות ורופאים נאמנים ששמחים לשרת מדינה שמתייחסת אליהם כאל אזרחים סוג ז', בהובלת ראש ממשלה שמסרב למנות את קולותיהם במניין המנדטים), או שצריך לשרוד עוד קצת עד שהפלסטינים יוותרו על הרעיון הזה של מדינה משלהם. כי אנחנו התכוונו לזה כשרצינו הגדרה לאומית, אבל הם? לא באמת.
הישרדות נותנת לנו אישור לפעול בניגוד לערכים שלנו. אני יכולה, למשל, להתנגד לרצח, אבל לרצוח אם זה מה שיאפשר לי לשרוד – בלי להרגיש שזה הופך אותי לרוצחת
מנטליות הישרדותית היא הרסנית לדמוקרטיה אבל נפלאה לדיקטטורה. למעשה היא כלי הכרחי בידי משטר רודני. הישרדות פירושה פחד, ופחד פירושו חולשה. ואם אני מרגישה חלשה ומאוימת אז כנראה מה שמספרים לי הוא נכון – אני תחת איום קיומי, ולכן חווית הקורבן שלי מוצדקת. והנה המעגל נסגר.
והרי החדשות: ניצחנו
אלא שלא זה המצב. מבלי להקל ראש בכך שהמזרח התיכון הוא שכונה קשה, עדיין חובתנו להבין שניצחנו. יש לנו מדינה, יש לנו הכרה בינלאומית, יש לנו עוצמה צבאית אדירה; יש לנו הישגים טכנולוגיים, אינטלקטואלים ותרבותיים שמתחרים בכבוד על כל במה בינלאומית. ניצחנו.
מדינת ישראל, שבמונחים של חיי אומות היא לא יותר מתינוקת, היא אומה חזקה מאין כמותה. היא יכולה וצריכה לעבור מהישרדות לחיים. להכיר בכוחה ולפעול מתוך עמדת כוח – מי שחזק לא מפחד משוויון, מהכרה בזכויות האחר, ממשא ומתן, מפשרה. גם לא מחמלה, ובוודאי שלא מצדק.
אם המטוס התרסק צריך לשרוד רק עד שיגיעו להציל אותנו. אם יש מלחמה – עד שהיא תיגמר. הבעיה היא שמרגילים אותנו לחשוב שצריך לשרוד רק עוד קצת, עד שלא יהיו פה ערבים
מי שחזק מכיר בעובדה שאף אחד לא הולך לשום מקום – לא חלקיו השונים של העם, מהגרים ומהגרות כולנו (המדינה הזו לא מספיק מבוגרת כדי שמישהו יוכל לשכוח שלא באמת נולדנו פה), לא המיעוטים שחיים בקרבנו, ולא העם השני שחי תחת כיבושנו. כולם, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, לא הולכים לשום מקום. את זה לא ישנו לא גזענות, לא חומות הפרדה ולא סיפוח.
אבל לוויתור על המנטליות ההישרדותית – קורבנית יש מחיר כבד עבור מי שמעוניין לשמר כוח ושררה בכל מחיר. לכן כבר שנים ממשלת ישראל עוסקת בשואה ולא בתקומה, במלחמה ולא בשלום. כדי לשמר את חווית הקיום ההישרדותית של כולנו לא צריך ימי זיכרון – מזכירים לנו כל הזמן. אין הזדמנויות, יש רק איומים, והגבולות בין איום אמיתי למיוצר טושטשו כמו קו בחול – מי איום גדול יותר, האיראנים, חיזבאללה או אחמד טיבי? התשובה כמובן פשוטה: מי שמשרת הכי טוב את מנגנון ההפחדה ברגע נתון.
החיים משתנים, אבל יום הזיכרון תמיד מגיע. עד שפתאום הוא לא
שלטון רודני נהנה מעוד יתרון של המנטליות הזו, שמשגשגת תחת איום חיצוני: היא דוחקת לשוליים בעיות פחות דרמטיות לכאורה, כאלה שממש לא כיף לפתור והן ממש לא משיגות מנדטים. אי אפשר להכריז על "הודעה דרמטית" שתימסר בשמונה בערב ותשודר בצייתנות מופתית בכל מהדורות החדשות, ואז לדבר על קצבאות לקשישים, על טיפול בנכי צה"ל, או על מערכות הבריאות והחינוך הקורסות.
זה לא סקסי. מי יצפה בזה? מי ייבהל? איפה זה ואיפה התפאורה המגניבה של כאילו-ארוניות מלאות בכאילו-תיקיות מלאות בכאילו-מידע שהשב"כ הרים לאיראנים מתחת לאף? איך זה ישרת את המנגנון?
כעטלף מן השמיים
ואז, כמתנה משמיים זרועי עטלפים, הגיעה הקורונה. ממתק אמיתי, פחד מוות יותר אותנטי מחומוס אבו שוקרי האמיתי. סיבה מעולה לקבל מאות דקות מסך בפריים טיים. נסראללה תמתין, אני בשיחה. ייתכן שהאמצעים הקיצוניים שננקטו היו הכרחיים להצלת חיי אדם – אבל בהחלט ייתכן שלא נדע לעולם אם השבתת המשק והקריסה הכלכלית שאת מחירה עוד בקושי התחלנו לשלם היו הכרחיים.
לא נדע אם אמצעים אלה הם שהצילו אותנו והביאו, נכון לכתיבת שורות אלה, למספר קורבנות נמוך, שייתכן שרבים מהם מתו עם קורונה, אבל לא בהכרח מקורונה. ייתכן שזה המצב ונמנע כאן אסון נוראי, וייתכן, שזה בעיקר עניין של מזל.
קצבאות זיקנה זה לא סקסי. איפה זה ואיפה התפאורה המגניבה של כאילו-ארוניות מלאות בכאילו-תיקיות מלאות בכאילו-מידע שהשב"כ הרים לאיראנים מתחת לאף?
כנראה שלא נדע לעולם, בין היתר בגלל התקשורת שרובה יישרה קו בצייתנות, בדיוק כפי שהיא מיישרת קו ומשדרת כל "הודעה דרמטית" של נתניהו בפריים טיים, בלי שום ביקורת. כמו הביקורת, נעדרו מאולפני החדשות מומחים שהציגו דעות שונות מהקו הרשמי של משרד הבריאות, נעלמו מהר יותר מאלכוג'ל ונייר טואלט בשבוע הראשון של הסגר.
מה שצריך היום להפחיד את אזרחיות ואזרחי ישראל הוא לא הקורונה, אלא האופן שבו האיום התורן – והפעם גדול יותר! חזק יותר! סקסי יותר! – נוצל במיומנות כדי לשתק אותנו בבעתה. קודם קורונה, הסבירו לנו, אחר כך דמוקרטיה. או שלא. עזבו, נחליט אחר כך – עכשיו צריך לשרוד! אל תדברו על פוליטיקה, צריך ממשלת חירום! עם 52 שרים וסגני שרים!
130 דקות בפריים טיים: הצהרות נתניהו ללא שאלות עיתונאים
מנטליות ההישרדות מובילה אותנו לא רק לעשות בעצמנו דברים שנוגדים את הערכים והעקרונות שלנו, היא גם מובילה אותנו לאפשר שיעשו לנו דברים שאנחנו מתנגדים אליהם נחרצות. ברור שאנחנו מאמינים שמגיעה לנו פרטיות – אבל אם מעקב אחרי הניידים של כולנו יאפשר לנו לדעת שחולה קורונה מספר 1,267 קנה בשמונה בבוקר לחמניה במכולת ליד הבית שלנו, אז יאללה, מעקב המוני אחרי כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בלי שום פיקוח. זה יציל אותנו ממוות, וזה זמני, כי הישרדות היא דבר זמני, אז כשזה ייגמר בטח יבטלו את זה. או שלא? לא חשוב, עזבו, נחליט אחר כך – עכשיו צריך לשרוד.
בינתיים, אנחנו נצמדים למסך בניסיון להבין מה יעשו לנו אם יתפסו אותנו במרחק 250 מטר מהבית בלי נעלי ריצה, ובמקביל מתקשרים לברר אם אנחנו זכאים לדמי אבטלה, מגלים שאנחנו מספר 137 בתור למענה, מחכים שעה על הקו ואז מגיעים לתא קולי שמעניק לנו את הזכות האזרחית להשאיר הודעה, ושואלים את עצמנו איך נשלם שכר דירה, ואם בחודש הבא עדיין יהיה לנו מה לאכול.
ברור שאנחנו מאמינים שמגיעה לנו פרטיות – אבל אם מעקב יאפשר לנו לדעת שחולה קורונה מספר 1,267 קנה בשמונה בבוקר לחמניה במכולת ליד הבית שלנו, אז יאללה
מה זה מזכיר לנו, התחושה הזו? למה זה כל כך מוכר?
אה, נכון. אנחנו בקרב על עצם הישרדותנו.
וירוס הקורונה יעבור. העולם כולנו יתמודד עם השלכותיו שנים רבות, ללא ספק. אבל אם אחד מקורבנותיו תהיה הדמוקרטיה הישראלית, שמשחיתיה רק חיפשו את ההזדמנות המתאימה, ההשלכות תהיינה הרסניות הרבה יותר, ארוכות טווח הרבה יותר, וייתכן שלא נחלים לעולם.
אם לא נדרוש מהמנהיגות שלנו חיים ולא הישרדות, לא נחיה. וספק אם נשרוד.