בקבוצת פייסבוק מוכרת עלה אתמול פוסט על מישהי מהעוטף, שהתייתמה משני הוריה, שמחפשת ללא עלות דירת חדר בתל אביב. כפי שהיה לי ברור, התגובה על אודות זכאותה לחדר במלון לא איחרה להגיע. חשבתי ששווה שתדעו איך זה מרגיש להיות מפונה בחדר במלון. חשוב שכולם וכולן ידעו.
אני תושבת אשקלון לשעבר. ארבעה ימים מתחילת המלחמה הדירה ששכרתי בעיר ספגה פגיעה ישירה ועלתה באש. אני ושני ילדיי פוננו למלון בנתניה, ושם שהינו במשך חודש וחצי, עד שהמדינה החליטה על סיום השהות של תושבי ותושבות אשקלון במלונות. וכך, ב-29 בנובמבר עזבנו.
המדינה מימנה את מענקי האכלוס לתושבי אשקלון רק עד סוף נובמבר, ורק למי שאין ממ"ד. אם אותה תושבת העוטף תבחר באפשרות של שכירות, היא תמומן על ידי המדינה, כי כרגע המדינה עוד מממנת מענקי אכלוס לתושבי העוטף וגם לתושבי שדרות, עד פברואר. בכל אופן, העניין הוא שהמדינה היא פשוט לא גורם להישען עליו, כי הם מחליטים החלטות מתי שבא להם, איך שבא להם, וגם משנים איך ומתי שבא להם.
מה שאותה מגיבה, שהציעה לתושבת העוטף לעבור לחדר במלון, לא יודעת זה שהשהות במלון מנטרלת שמץ אחרון של יציבות ותחושת עצמאות שנותרה, אם בכלל נותרה. למשל, את תלויה בשעות המלון בכל מה שקשור לאוכל. את מחכה עשר דקות-רבע שעה כל ארוחה רק כדי לאסוף את האוכל שחשקה בו נפשך. ובדיוק כשמגיע תורך לקחת, האוכל נגמר במגש, ואת צריכה להמתין שתגיע עוד נגלה. ככה כל ארוחה.
את אוכלת כל ארוחה עם עוד מאות א.נשים, אפס תחושת שקט, אפס אתנחתא. את עומדת בתור כשנער עם נשק מלפניך, ונער עם נשק מאחורייך, ועוד עשרות גברים ונשים עם נשקים בחדר האוכל. זו שלפניך בדיוק מספרת איך שישה מחבלים כיוונו אליה רובים, בעוד שזו מאחורייך מספרת איך שמונה שעות היא התחבאה בארון חשמל. את מנסה להסביר להן שיש לך ילדים קטנים, שהם פה לידך, אבל זה חסר סיכוי, הן לגמרי בתוך הטראומה. וגם לך לא חסר משלך, והכל מטורלל.
ואם זה לא מספיק, תושבי שדרות קיבלו שלוש ארוחות ביום, לעומת תושבי אשקלון שלגביהם הוחלט כי יספיקו שתי ארוחות ביום. מסתבר שהקיבות שלנו פועלות אחרת, בהתאם לעיר ממנה ברחנו.
בבוקר ההוא מתאבד, בצהריים תושבים מהצפון מרביצים להיא מהרווחה בנתניה, כי למה מה קרה שיחלקו מחשבים ניידים רק לתושבי שדרות. בערב יש חפלה המונית בלובי. תבואו, יש פרסים. כל יום, כל היום, מלא מלא טרללת, רעש בכל פינה, משרדי ממשלה בלובי, כל אחד ואחת עם הסיפור המטורלל שלהם וכולם מלאים בסיפורים. פוגשים נציגי מוסדות אטומים וחסרי הבנה למה שעברנו, מה שאנחנו עוברים ומה שעוד יעבור עלינו.
מתנות וציוד שנתרם חולקו תוך התנפלות על המחלק.ת. חוויה שמראש את מדירה את עצמך מלהגיע אליה. עברתי מספיק, אינף איז אינף. טיפולי רפואה משלימה שניתנו כתרומה, הניבו תורים מתארכים וויכוחים אינסופיים. את צריכה טיפול רגשי-נפשי? כל יומיים יחליפו מתנדב.ת אחר.ת, ותמצאי את עצמך כל יומיים מגוללת מחדש את כל הסיפור שלך בפני מטפל.ת אחר.ת.
פסיכותרפיסטית שישבתי מולה במשך שעה, וסיכמנו שניפגש שוב, כתבה שבוע לאחר מכן כי משרד הבריאות החליט להעביר את האחריות לידי ארגונים כדוגמת נט"ל או דרך הקופה. במילים אחרות: "חפשי את עצמך עכשיו שוב בנבכי הבירוקרטיה המייאשת". ויתרתי על זה בסוף. החלטתי שרק כשאתמקם במקום כלשהו, ארשה לעצמי את ה"מותרות" של טיפול נפשי שכל כך הזדקקתי לו. עם הילדים שלי בכלל לא העזתי להתחיל. אם זה מה שאני עברתי, שאעולל את זה לילדים קטנים? תודה, אבל לא, תודה!.
בחדר הסמוך אלי שהו זוג מהדרום עם שתי בנות בגיל בית ספר יסודי ופעוט אחד. צרחות כל הלילה. כל הלילה מריבות. דברים מתעופפים באוויר. כל לילה הזמנתי ביטחון. בכל פעם שפניתי אמרו לי שאין מה לעשות, ואם אני רוצה, אני יכולה לבקש לעבור חדר. אני זו שצריכה לעבור חדר! ככה, כל לילה.
להיות מפונה במלון זה להבין שכביסה עושים רק איך שנכנסת שבת, כי אחרת את במקום 24 ברשימת ההמתנה, או מקום 38, תלוי איזה מזל נפל בידייך. ועד שכבר הגעת למעמד הנכסף, וזהו, הנה, מכונת הכביסה עכשיו שדודה בקסמי הכביסה המלוכלכת שלך ושל הילדים שלך שאספת כמו פליטה בקומת התרומות, את מכניסה הר של כביסה כדי להגיע אחרי שעה ולגלות שמישהי הוציאה לך אותה אחרי רבע שעה, רטובה לגמרי, ולבכות שאין לך כבר תחתונים נקיים.
להיות מפונה במלון זה לארוז שלוש פעמים את כל הציוד שלך, ואז לפרוק לאט לאט שוב למחרת, כי בקבינט הממשלתי מחליטים על הארכת השהות במלון בחצות, ולמה שתדעי באמת מה קורה איתך מחר. אפשר פשוט שתישארי בחוויית תלות מטורפת, ברוב טובם וחסדם של הממשלה, שיחליטו מה יהיה על גורלך ממחר.
אני עדיין נמצאת בקבוצת הוואטסאפ של המלון. חשבתי שיהיה מעניין לדעת לאן זה הולך, למרות שאני כבר לא שם. מסוג הדברים שאין לי איך להסביר אותם, חוץ מסתם עניין מוגבר בסוציולוגיה של משברים.
נניח עכשיו, במלון הויכוח הוא על מזגן. מזגן על קור או מזגן על חום, כי אי אפשר גם וגם, מסתבר. כרגע הויכוח נסוב סביב זה שהמבוגרים, שחם להם, רוצים קור, והאמהות, שחושבות על הילדים והילדות רוצות חום. וזה ממש הדיון החם בקבוצה. אפילו על אם קר לך או חם לך אין לך שליטה. אה, וזה גם אחרי יום שלם בלי מים במלון, שבא מיד אחרי יומיים בלי מים חמים.
בחדר במלון אין תנאים סבירים לעצמאות בסיסית: מקרר מתפקד, מקום להכין אוכל עצמאית, לשטוף כלים. חדר במלון בנוי לחופשה קצרה, ובפועל מזה רבע שנה א.נשים עוד שוהים במלונות. אין באמת מנגנון לשכירות קצרת טווח, גמישה, שעונה לצרכים של מפונים.ות. מה גם שמרבית המפונים, כולל אותי, בחוויית פוסט טראומה שלא לומר עוד בחוויית הטראומה. עצם המחשבה על החזרה לאזור שברחנו ממנו, נמלטנו על חיינו, מקום שהצלחנו להינצל ממנו, זו חוויה קשה ולא תמיד אפשרית.
השיח המרכזי במלון התחלק בין אלו ששברו את הראש באופן יומיומי, במחשבות בלתי פוסקות על איך להימלט סופית מהמקום הזה (שדרות, אשקלון, נתיבות), לעומת אלו שהקפידו "לתת בראש" בטענה שאם נברח משם, ולא נשוב להתגורר שם, חמאס רק ישיג את מבוקשו (כי בעצם אני אמורה לשלם בחיים שלי, ובחדוות החיים שלי ושל הילדים שלי, כדי שחמאס לא ייצא מרוצה?).
וכל זאת, כשבשום שלב עיריית אשקלון לא העמידה נציגה מטעם הרווחה במלונות. למעשה, המענה היחיד שקיבלנו היה של נציגות הרווחה מטעם עיריית נתניה. כעבור חודש לערך הגיע נציג מיקור חוץ, שבכלל גר בתל מונד, ושימש כמעיין "מתווך" בין נפגעים.ות מאשקלון לרווחה בעירייה. כשביקשתי אישור שאני מפונה, נאמר כי אי אפשר לספק לי כזה, כי בעצם אני לא נופלת להגדרה "מפונה" שכן אינני מתגוררת בתחום ה-0-7 ק"מ מגדר הרצועה. למעשה, נאמר לי שאני פוניתי עצמאית, אבל העירייה והרווחה החליטו להיות נדיבים איתי ולממן את שהותי, כי כאמור הדירה ששכרתי, ויחד עמה גם כל הרכוש שלי עלו באש.
אז לאותה תושבת העוטף שמחפשת דירת חדר בתל אביב אגיד רק שתקשיב לאינטואיציה שלה ושתעשה מה שמרגיש לה שיכול לסייע בדרך שלה לריפוי, כי גם ככה ניטרלו מאיתנו כל תחושה של מסוגלות.
מעיריית אשקלון עדיין לא נמסרה תגובה לטענות שעלו בכתבה.