בדרך כלל, כשנכנסים למלון, נפעמים מהנברשת, מהנוף או מהעיצוב המרשים. כיום, כשאני נכנסת למלון, וזה קורה עכשיו בכל שבוע, אני רואה רק איפה יש שולחן פנוי שאפשר לעבוד ממנו ולמי עוד לא הספקתי להגיע.
אני עובדת סוציאלית באגף הרווחה בקריית שמונה מזה 12 שנה. בשגרה אני נוסעת לעבודה 22 ק"מ מדי יום, כיום יש לי נסיעה של 114 ק"מ ביום, על מנת ללוות את תושבי העיר שמפונים מבתיהם. תושבי קריית שמונה מפונים לכ-200 בתי מלון, המפוזרים ב-400 מוקדים בכל הארץ. חלקם בחל"ת, חלקם מתנדבים, כולם משוועים לחזור לביתם.
חברותיי העובדות הסוציאליות כבר קורסות. מאז תחילת המלחמה יש לנו תחושה שהכול במדינה מתנהל בכאוס מוחלט.
מה-7 באוקטובר אנחנו זמינות כל הזמן. לפעמים מישהי מודיעה שהיא עוזבת כי קרסה תחת הנטל, לפעמים מישהי מדווחת שהיא בימי מחלה, כי זה הגוף שלה שפשוט קרס. אנחנו מנסות לתמוך אחת בשנייה, להמשיך לרוץ על אנרגיה של חירום, של המשימה הלאומית, בידיעה שיש אנשים שזקוקים לעזרה שלנו, אבל המציאות קשה.
כל אחת מאיתנו מתמודדת באופן אישי גם עם המשבר שלה בבית: אחת עם שלושה ילדים ובעלה מגויס, אחרת מטופלת בשתי תינוקות, מפונה מביתה ורחוקה מבעלה ומטפלת בהם לבד. אחת מטפלת בארבעה ילדים, בעלה בקבע, ובעל הדירה שאליה התפנתה החליט לפנות אותה בהתראה של שבועיים, והיא צריכה לעבור בפעם הרביעית מתחילת הלחימה בצפון דירה, לבדה. אחרת מרגישה נפשית שהיא כבר לא יכולה לעזור לאף אחד ופנתה לטיפול בעצמה. אחת מתמודדת עם בעל בחל"ת ומתקשה כלכלית לפרנס את משפחתה המפונה ועוד ועוד.
אני יודעת שזה לא פופולרי לדבר על מצבם של העו"סים, כי תפקידנו לעזור לאחרים, אבל מי יציל אותנו, ויאפשר לנו להמשיך? המערכה ארוכה, היא חסרת הובלה, אין שום ארגון באופן העבודה, ואנחנו, העובדים בשטח, פשוט ממציאים את הפרוטוקולים מאפס. היינו באין ספור תרגילי חירום, נכון, אמרו לנו שאנחנו במצב חירום מחויבות לצו רתק, שמשמעו זהה לצו 8. אבל מה שלא אמרו זה שהמדינה לא תדאג לילדים שלנו לשמרטפיה, לפינוי מסודר, לתשלום של נסיעות לפי חוק, לשעות נוספות.
המדינה דורשת שנעבוד 24 שעות, ללא תגמול, הדרכה או תמיכה רגשית, כשהבית הפרטי שלנו קורס בעצמו.
בתוך כל הקושי הזה, לא יוצא לי מהראש ביקור בית שעשיתי בשבוע שעבר. הגעתי לדירה ריקה. אמא ושלושה ילדים, ישנים על משטח פעילות ומזרונים על הרצפה. היא חולה, ועדיין, תוך כדי שאנחנו מדברות, היא עונה בסבלנות לבנה שמשחק, ואני חושבת – כמה כוחות יש לה.
אני יוצאת משם עם משימות, מיד מרימה לפחות עשרה טלפונים, למרות שאני כבר מאחרת לביקור הבא. אני עושה הכול מהר כי כבר יום חמישי, השעה 15:00 ואני מרגישה את המחנק בגרון, להיכנס לסוף שבוע בלי שום פתרון, ללכת לישון איתה בלילה, להרגיש כאילו אני ישנה לידה על הרצפה.
אני מתקשרת לאנשי מקצוע, מתייעצת, פותחת מחשב באוטו ומנסה למצוא פתרונות, חלקם יצירתיים כמו לכתוב בקבוצה שאני צריכה תרומה, חלקם מוכרים לי אבל לוקחים זמן, אני מפעילה את כל מי שאני מכירה כדי לזרז את זה ועדיין, מרגישה אין לי מספיק עזרה כדי באמת להוציא אותה מהמצב הזה. הזמן הוא המשאב הכי חשוב, וממנו אין לי מספיק. אין מספיק שעות ביממה וימים בשבוע, כדי שאוכל ללוות, להקשיב, להיות שם, בשביל אלו שזקוקים לי.
לאנשים האלה מגיעה עזרה, הם פונו מבתיהם ומדינת ישראל לא יודעת מתי יהיה בטוח לחזור. במקביל להזנחה הבטחונית, מדינת ישראל גם לא דואגת שיהיה מי שיראה אותם ויסייע להם. בשבוע שעבר בוועדת הרווחה בכנסת, העלינו את הקשיים מהשטח. אני אולי תמימה, אבל תמיד יש לי תקווה שמשהו ישתנה, ואמונה בטוב.
עו"ס מאיה בן שושן היא ראש צוות באגף לשירותים חברתיים, קריית שמונה