"רק עכשיו, כשכל המועדונים סגורים, אני מבינה כמה טעינו כשלא הגבנו מוקדם יותר לדיון הציבורי על חשפנות", אומרת מישל, ראש איגוד החשפניות הישראלי שהוקם השבוע. "כשהתקיימו הפגנות מחוץ לפוסיקט חשבנו שזה יחלוף מעצמו. כשהתקשורת דיברה עלינו בזלזול – לא הגבנו. לא הבנו את הכוח של השיח הציבורי, והוא התפוצץ לנו בפרצוף".
בפעם הראשונה מזה שנים לא פעל בסוף השבוע בתל אביב אפילו מועדון חשפנות אחד. ב-10 בפברואר נסגרו בצו מנהלי ה"שנדו", "גוגו גירלז" ו"בייבי דולז", שלושת המועדונים האחרונים שפעלו בעיר, בעקבות מבצע משותף של ימ"ר תל אביב, הפרקליטות, המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות ורשות המיסים.
סגירת המועדונים הפתאומית הראתה לא רק את הנחישות שבה פועלות הרשויות נגד תעשיית המין, כנראה לקראת תחילת אכיפת החוק להפללת הלקוח בהמשך השנה, אלא גם את היעדרו המוחלט של מענה ראוי לנשים שנותרו באחת ללא הכנסה, שאינן זכאיות לפיצויי פיטורים או לדמי אבטלה.
בשעה שנשים וארגונים פמיניסטיים חגגו את סוף עידן החשפנות, חשפניות שהפכו למובטלות בן לילה התאגדו למאבק שיפעל לשנות את הדימוי החברתי לגביהן. במקביל, הן מכינות עכשיו עתירה לבג"צ שתדון בחופש העיסוק שלהן.
"אנחנו במאבק אינטנסיבי על זכויותינו. בכל יום שאנחנו לא עובדות אנחנו מפסידות כסף", אומרת לקסיס (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), אחת מכמאה נשים, ישראליות ואזרחיות מדינות זרות, שעבדו במועדונים.
מיליון דירות זנות
הסגירה אמנם אינה סופית, והצו המנהלי שעומד נגד שלושת המועדונים עד ה-10 במרץ יתחדש רק במידה והחקירה הפלילית בעניינם תימשך. "אני יכולה להתקיים חודש או חודשיים בלי עבודה", אומרת לקסיס, "אבל אם היינו יודעות על הסגירה הצפויה מראש היינו יכולות להערך לכך נפשית וכלכלית".
"היה הרבה יותר חכם ואנושי אם המבצע המשטרתי היה נערך בתיאום עם הרווחה", מסכים עם הנקודה הזו עו"ד אורי קידר מהמטה למאבק בזנות ובסחר בנשים, התארגנות שהובילה בשנים האחרונות את המאבק נגד מועדוני החשפנות. "אם מראש היו עושים מבצע קליטה לנשים שנפלטו מהמועדונים ונותנים להן סיוע ראשוני של העלאה על מסלול השיקום".
עבודתן של החשפניות מתבססת על טיפים, הן עובדות בשחור ללא תלושים או קבלות, ולכן לא זכאיות לדמי אבטלה או פיצויי פיטורים. הצורך בסיוע כלכלי בחודשים הראשונים קריטי במיוחד עבורן, כי אין להן שום רשת הגנה אחרת של זכויות עובד.
ב-2014 נפסקו בבית הדין לעבודה פיצויים בסך 51 אלף שקלים לחשפנית שהוכיחה ששררו בינה לבין המועדון יחסי עובד-מעביד שנמשכו כמה חודשים, דבר שאיננו קשה להוכחה במיוחד אם ישנו תיעוד לחילופי הודעות או תיעוד במצלמות אבטחה.
"מגיעים להן פיצויי פיטורים וכל שאר התנאים הסוציאליים", אומר עו"ד גיא אופיר שייצג את החשפנית. "הן לא אשמות שבעלי המועדונים איפשרו את עניין הלאפ-דאנס באופן שהוביל לסגירת המועדונים, והן יכולות לתבוע את זכויותיהן".
לקסיס מספרת שלמדה עריכת וידיאו ושבחצי השנה האחרונה היא ממילא מחפשת עבודה בתחום. "במצב הנוכחי כל אחת מאיתנו תסתדר בכוחות עצמה, תחפש עבודה במקצוע שלה או תפנה לעבודות מזדמנות כמו מלצרות", היא אומרת. "אבל אני חוששת שהדלת היחידה שפתוחה עכשיו בפני מי שלא רכשו השכלה או הכשרה כלשהי, היא עבודה עם לקוחות באופן פרטי. האירוניה פה חורקת כי מי שנאבקו למיגור הזנות השיגו בדיוק את ההיפך".
" הדלת היחידה שפתוחה עכשיו בפני מי שלא רכשו השכלה או הכשרה כלשהי, היא עבודה עם לקוחות באופן פרטי. מי שנאבקו למיגור הזנות השיגו בדיוק את ההיפך "
"עוד לפני ההידרדרות לזנות, ישנה החשפנות מחוץ למועדון", מספרת מישל. "מישהי מחוסרת עבודה יכולה להתחיל בינתיים לעבוד באירועים פרטיים – לרקוד בפני לקוחות בביתם או בכל מיני צימרים או וילות. יכול להיות שהיא תוזמן לבד, בלי חשפנית נוספת לצדה. כך שבמרחב הפרטי היא בסיכון גבוה יותר להיות מותקפת, ולכך שיקרו דברים שהיא לא רוצה בהם".
"כמו במקרים קודמים, בטח יש מי שכבר התחילו עם זנות. מדובר באמהות חד הוריות שלא יכולות להתברבר", אומרת גלי כהן, שעבדה בתחום עד לפני כמה חודשים, והתחילה את מחאת החשפניות לפני כשנתיים. "תמיד יש לקוחות שמעוניינים 'לתמוך', עכשיו המפגש איתם נעשה מחוץ למועדון, כשהאישה פגיעה יותר וכשאין אבטחה בסביבה".
"העבודה עד עכשיו היתה קלה", אומרת לקסיס. "עכשיו יש מי שעומדות בפני הבחירה לצאת לרחוב או להיכנס לדירה. לצד מועדוני החשפנות שתל אביב כל כך נקיה מהם עכשיו, יש מיליון דירות זנות והתעשייה הזאת פורחת בעיר. סגירה פתאומית של מועדונים בלי הכנה ובלי היערכות רק מוכיחה כמה לא חשבו עלינו ועד כמה אנחנו שקופות לכל הצדדים".
העבודה הזו עושה לי טוב
"המענים שקיימים לנשים שעבדו במועדונים שנסגרו הם אותם מענים שהיו קיימים לפני כן", אומרת לילך צור בן משה, מנכ"לית עמותת "הופכות את היוצרות",שמביעה תקווה שיהיו נשים שיתייחסו למצב הנוכחי כאל הזדמנות להפסיק לעבוד בחשפנות. "כדי 'לצאת', מי שעובדות בתעשיית המין צריכות לקבל קצבה מיידית, שתפתור את חוסר הוודאות הראשוני. אנחנו נלחמות על כך שמשרד הרווחה יתחילו לתת למי שזקוקות לכך סל מענים גמיש (שגובהו עד 10 אלפים שקל; מ.א) שעיקרו סיוע כלכלי לחודשים הראשונים ללא עבודה".
אם פונה אליכן מישהי שסגרו לה את המועדון, מה בתכלס אפשר להציע לה?
"נשאל מה מדאיג אותה, מה היא צריכה לימים הקרובים מבחינה חומרית וננסה לסייע. אחר כך נשאל אם יש לה חובות או שהיא צריכה עזרה עם הילדים, נבדוק אם היא צריכה שיחת ייעוץ של בריאות הנפש או טיפולי שיניים. ואז נחשוב על תוכניות לעתיד: מיצוי זכויות, הבטחת הכנסה לשנה הקרובה, נראה אם היא זכאית לקצבת נכות, ננסה להשיג לה הנחה בארנונה, סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון. אלה דברים שניתן להשיג באופן מיידי. יש מקומות שמציעים גם השתתפות במרכזי יום וקורסים מקצועיים".
ומה מבחינת תעסוקה מיידית?
"לקום למחרת הסגירה ולהתחיל לחפש עבודה באינטרנט זה לא ריאלי. לא ככה הדברים עובדים. המציאות בחשפנות או בזנות היא מצב תודעתי, שבשביל לצאת ממנו צריך להכיר את עצמך מחדש. בינתיים אני רוצה שנשים שנמצאות במעגלים האלה יידעו שאנחנו לרשותן. הן לא צריכות להתאים לשום תוכנית ואנחנו כאן כדי לעזור להן גם אם הן עובדות במועדון שנפתח מחדש וגם אם הן החליטו לחפש משהו אחר".
כשאני שואלת את כהן האם חשבה להיעזר באפשרויות הסיוע השונות, היא משיבה שהייתה שמחה לקבל סיוע בשכר בדירה בזמנו, אבל לא היה לה מושג שאפשרות כזאת בכלל עומדת בפניה. היום היא עובדת כמנחת סדנאות טנטרה, וטוענת שהנשים במועדונים לא יודעות כיצד בדיוק אפשר לעזור להן ושהן לא יפנו שלא לשם סיוע ממוקד.
באותה נשימה כהן גם אומרת שלדעתה אין סיוע כלכלי שיכול לספק את מי שנפלטה מחשפנות. "אנחנו רגילות להרבה כסף, לא באות ממצוקה. להציע אלף או אלפיים שקל לחשפנית ולקרוא לזה עזרה או סיוע זה ממש ניתוק מהמציאות. כמו שייקחו לעובדי הייטק את העבודה ויציעו להם כמה אלפי שקלים".
חלק מהחשפניות מתרעמות על עצם הכוונה של הארגונים להגיש להן עזרה. "אף בחורה לא חשה את עצמה זונה, מנוצלת או עבריינית", אומרת לקסיס בזעם, "אז אף אחת לא הולכת לפנות לשום מקום ולבקש שיקום, במיוחד לא במצב שבו קוראים לזה ככה".
"אף בחורה לא חשה את עצמה זונה, מנוצלת או עבריינית. אז אף אחת לא הולכת לפנות לשום מקום ולבקש שיקום"
"מי תפנה לשיקום?", שואלת דניאל. "כדי לתת לך עזרה שמים אותך במשבצת של אישה מוחלשת. מי תרצה להיות במקום כזה ולספוג יחס כזה?"
"אני לא צריכה עזרה", אומרת גם אגם, "אני הולכת לפסיכולוגית שנים, והטיפול עזר לי להשלים עם תחום העיסוק שלי והפיג את רגשי האשם שסבלתי מהם. הבנתי שהעבודה עושה לי טוב, שאני לא צריכה לשלול את עצמי כאדם רק כי אני מינית, אוהבת לרקוד בצורה סקסית ולגרות גברים. האישיוז שהיו לי לגבי העיסוק שלי נבעו מהדימוי של הסביבה עלי, ולא ממצוקה שלי".
מלאפ דאנס לסייד דאנס
המאבק לסגירת מועדוני החשפנות החל ב-2016, כאשר עדויות של נשים שעבדו בהם וממצאים שעלו בפשיטה משטרתית ב"פוסיקט" הצביעו על כך שבחדרים אחוריים במועדון ניתנים שירותי מין שחורגים מגבולות הריקוד והחיכוך. מנהלי המועדון הרסו את החדרים הללו, אולם במהרה התברר כי במקומם הוקמו חדרים חדשים שהוסתרו מאחורי שלט "הכניסה לעובדים בלבד". במרץ 2017 נהרסו גם החדרים האלה ולאחר מספר חודשים חודש רישיון העסק של המקום.
מבחינת החשפניות, התערבותו של פרקליט המדינה בנעשה במועדונים שנתיים מאוחר יותר היתה תחילת דחיקתן מעבודתן ומאורח חייהן. במאי 2019 הוציא שי ניצן הנחיה חדשה למשטרה ולפרקליטות, שבה נקבע כי "הלאפ-דאנס, או שירותי מין אחרים הדומים לו, עשויים בהחלט ליפול בגדר המושג 'זנות'".
"אחרי ההנחיה, המנהלים אמרו לנו שבמשך שבוע אסור לנו לגעת בכלל בלקוחות ולהם אסור לגעת בנו", מספרת מישל, "אז רקדנו, נענענו וליטפנו את עצמנו במשך שתיים וחצי דקות. הלקוחות שילמו כניסה, התיישבו והזמינו משקה אבל ברגע שהבינו שהם יכולים רק להסתכל, בלי להריח אפילו את השיער של הרקדנית – הם דרשו את הכסף בחזרה. המועדון היה מתרוקן כבר באחת בלילה. אחר כך זה הפך ל'סייד דאנס', שבו החשפנית רוקדת לצד הלקוח ומעליו ואפשר לגעת בה".
"להציע אלף או אלפיים שקל לחשפנית ולקרוא לזה עזרה זה ממש ניתוק מהמציאות. כמו שייקחו לעובדי הייטק את העבודה ויציעו להם כמה אלפי שקלים"
חלק מהלקוחות התרגלו לנוהל החדש במועדונים ולדעתה של מישל, גם אם "המועדונים יתחילו לשמור נגיעה לצמיתות", הלקוחות יאלצו להתרגל לכך. בינתיים רף ההכנסות ירד, והעומס על הרקדניות רק התעצם. כל החשפניות שעימן שוחחתי טענו שסבלו או סובלות מכאבי ברכיים בעקבות הנוהג החדש, לרקוד באוויר מעל הלקוח במשך שעות ארוכות על עקבים גבוהים. "בחקירת המשטרה האחרונה שהייתי בה החוקר אמר לי 'לפחות תוכלי לתת קצת מנוחה לרגליים'", מספרת לקסיס.
מנהלי המועדונים לא נערכו כראוי ליישום ההנחיה של ניצן, מה שהיה השלב הראשון בדיעבד בהליך סגירתם. פשיטות המשטרה התרבו ובעקבות המעשים שנתפסו במצלמות – שהוצבו לפי דרישת המשטרה – החלו להינתן יותר ויותר צווי סגירה מנהליים.
זו הסיבה שבגללה דניאל פרשה מהתחום לפני כחצי שנה, לאחר שעבדה במשך שש שנים כחשפנית. "כשעבדתי בפוסיקט יחד עם עוד 60 בנות, היינו יוצאות עם ארגזים של כסף", היא מספרת, "רוב הקהל הורכב מתיירים ששילמו ביורו ובדולרים – מי ראתה בכלל כסף ישראלי?", היא מצחקקת בנוסטלגיה, אולם הופכת לרצינית כשהיא נזכרת בתקופה הפחות כלכלית ויציבה מאז.
"אחרי פשיטה במועדון הבורסה קיבלנו דף הנחיות לגבי מה מותר ואסור לעשות בזמן הריקוד אבל ראיתי חשפניות שלא צייתו להוראות – הן המשיכו לרקוד בחיקם של לקוחות, להסניף סמים או לדחוף ידיים לתוך המכנסיים של הלקוחות. ידעתי שברגע שהמשטרה תראה את כל זה המקום ייסגר", היא אומרת ומתעלמת מחלקם של בעלי המועדונים.
"הטיפול הפיג את רגשי האשם שסבלתי מהם. אני לא צריכה לשלול את עצמי כאדם רק כי אני מינית, אוהבת לרקוד בצורה סקסית ולגרות גברים"
דניאל עזבה את מועדון הבורסה, שנסגר קצת לאחר מכן ועברה למועדון אחר. "שם הבנתי שאני לא עושה כסף", היא אומרת. "באמצע שבוע הייתי מסיימת משמרת עם 300 שקל, ובימי שישי שהייתי רגילה לסיים עם 2,500 שקל פתאום נשארתי עם 800 או 900. ממועדון אחר שעבדתי בו פעם ונסגר בגלל סמים, הכרתי את התחושה של לחכות 30 יום שהמקום יפתח, לספור את הימים ואז להתבשר שהחקירה עדיין מתנהלת ויש צו לעוד 30 יום".
הכנסותיה באותו שלב לא היו שוות את הסיכון. "אני ועוד הרבה בנות לקחנו את עצמנו בידיים ואמרנו שסבבה, אמנם אנחנו אוהבות את העבודה והיינו רוצות להמשיך בה, אבל אנחנו לא יכולות לסמוך על המצב כרגע. הלכנו ומצאנו עבודה אחרת לא בתחום".
דניאל, שנדחקה לדבריה בעל כורחה מעולם החשפנות, טוענת שהצביעות היא של כל מי שניסה לעזור לה: "נחקרתי ארבע פעמים באזהרה במהלך הקריירה", היא אומרת. "באף חקירה לא פגשתי מישהי שהציעה לי עזרה. אם במשטרה חושבים שאני נפגעת ניצול מיני וחושדים שסרסרו בי, למה לא פגשתי עובדת סוציאלית? למה לא הייתה מישהי שתלווה אותי בחקירות?
"אם אני נפגעת ניצול מיני, כל כך קורבן ובכל החקירות רק אומרים לי שנפגעתי ונפגעתי ונפגעתי, למה כל מי שאני פוגשת הם יס"מניקים עם נשקים שלופים?"
השטח כבר בוער
גם בעולם הסיוע הכעס מופנה כלפי הרשויות. "סגירת המועדונים נתנה לנו הצצה ליום שכולנו חוששות ממנו", אומרת צור בן משה ומתכוונת לחודש יולי, שבו תחל אכיפת החוק להפללת הלקוח שעבר בקריאה שניה ושלישית בינואר 2019. "כשיתחילו לסגור מקומות, ולא רק מועדוני חשפנות, יהיה קשה מאוד לתת מענה לכל מי שישאר ללא עבודה", היא אומרת מתכוונת ל-14 אלף איש ואישה, שלהערכת משרד הרווחה נמצאים בזנות.
"אם במשטרה חושבים שאני נפגעת ניצול מיני וחושדים שסרסרו בי, למה לא פגשתי עובדת סוציאלית? למה לא הייתה מישהי שתלווה אותי בחקירות? "
בדצמבר 2019 הוגשה עתירה לבג"צ מטעם המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות נגד משרד הרווחה ומשרד האוצר בדרישה להעברת את כלל התקציב שאושר לשיקום מי שנמצאים על רצף הזנות. מדובר ב-21 מיליון שקל, חלק מ-90 מיליון שקל שאמורים להיות מועברים תוך שלוש שנים. ב-2019, הודיע משרד הרווחה שיעשה שימוש רק בשישה מיליון. אבל גם אם הסכום יעבור בקרוב, הוא מיועד לאוכלוסיה הטראנסית ועבור הורים בזנות וילדיהם, ולא לחשפניות.
"החוק עוד לא התחיל להיאכף אבל השטח בוער", אומרת טל חמווי גרנות, מייסדת שותפה ב"המכללה", עמותה שמציעה הכשרה מקצועית במגוון תחומים לנשים על רצף הזנות. "הפניות מתרבות וגברים מפחדים, אז פתאום לא נותנים את תעודת הזהות שלהם כשהם מגיעים למלון לפי שעות אלא דורשים מהאישה שתמסור את הפרטים שלה, וזו רק דוגמה קטנה. המדינה חוקקה חוק, הנשים מרגישות אותו על בשרן ובארנקן ופתאום מצד המדינה אין שום תגובה או לקיחת אחריות על המצב. בינתיים, הרווחה מפנה אליי נשים שעובדות בתעשיית המין ולא אני אליה, זה המצב".