אחת התופעות הבולטות שהביא איתו השלב הנוכחי של המחאה נגד התנהלות הממשלה והעומד בראשה, היא יציאתם מהבתים של אנשים שמעולם לא הפגינו קודם לכן. הרחובות התמלאו במפגינים שלא העלו על דעתם להגיע לכיכר רבין או לבלפור. דווקא הגבלת זכות ההפגנה למרחק קילומטר מהבית מילאה את קרנות הרחוב, הצמתים והגשרים, גם בערים כמו ירוחם ובאר שבע הידועות כמעוזי ליכוד.
המוטיבציה כפולה: הניסיון לעצור את ההפגנות היה צעד אחד יותר מדי עבור מצביעי מרכז ואף ימין מתון, והקרבה לבית הוציאה אנשים שעד כה הזדהו עם ההפגנות מול המחשב או הטלוויזיה. בנוסף, המשבר הכלכלי והסגרים הארוכים הפכו רבים להרבה פחות עסוקים. ההחלטה להגביל את זכות ההפגנה הביאה, נכון לשבוע הראשון שלה, לתוצאה ההפוכה מבחינת ראש הממשלה.
"היה קשה לי מבחינת הגיל"
יאיר יובל, בן 80, בעל מפעל, מבית שערים
"האנרכיסט החדש", יאיר יובל, חגג אתמול יומולדת 80. ארבע שעות לאחר החגיגות המשפחתיות בזום, הוא יצא לראשונה בחייו להפגין סמוך לביתו במושב בית שערים. "כבר הרבה זמן שיש לי מועקה קשה לגבי כל מה שקורה במדינה שלנו", מספר יובל, "אני מרגיש שהמדינה התהפכה ב-180 מעלות. כל מה שהיה חשוב פעם הפך למשהו שמתייחסים אליו כמו רפש. כל מה שהיה הבסיס והאידיאולוגיה והעקרונות של פעם, כמו יושר ואהבת לרעך כמוך, כמו דוגמא אישית – הכל נעלם בצורה בוטה. בגלוי. בלי הסוואה. מותר הכל.
"אתמול חגגתי יומולדת 80. אני עדיין מאוד פעיל וכבר לא יכולתי לשבת בבית. ברגע שהתארגנה הפגנה בכניסה למושב שלנו במסגרת החוק ובמסגרת המגבלות של 1000 מטר ושמירת מרחק – הצטרפתי. אני מזדהה עם המפגינים".
עד עכשיו לא הפגנת?
"נכון. ההפגנות היו רחוקות ואני עדיין מאוד עסוק. יש לי מפעל קטן למוצרים טכניים ואני חבר מושב. היה קשה לי גם מבחינת הגיל, לרוץ לירושלים זה כבר פחות מתאים, אבל כשזה הגיע לאזור שלי אז הצטרפתי. היינו 50 אנשים וזו היתה הפגנה תרבותית, בלי ניבולי פה, מחאה עממית".
מה היתה נקודת המפנה מבחינתך?
"נקודת המפנה היתה כשראיתי והבנתי איך רוצים לחסל את האפשרות למחות ולהפגין. ואני לא אכנס אפילו לכל הניהול של משבר הקורונה. אני רואה את המשבר הפוליטי והחברתי בחומרה גדולה יותר ממשבר הקורונה, זה משבר נוראי. ההרגשה היא שמי שבשלטון ובעמדות הכח מותר לו לעשות הכל ולדרוס את החלשים. יש במדינת ישראל מאות אלפי אנשים שרעבים לפת לחם. להתנהג ככה כמו שהשלטון מתנהג אני לא יכול לקבל את זה ולהבין את זה וזה כואב לי מאוד.
יובל: "נקודת המפנה היתה כשראיתי והבנתי איך רוצים לחסל את האפשרות למחות ולהפגין. אני רואה את המשבר הפוליטי והחברתי בחומרה גדולה יותר ממשבר הקורונה"
"זו הסיבה שאני בכוחותי הדלים ובגילי עושה את המינימום להציג את המחאה האישית שלי. בכל הארץ ובכל הצפון, בעמק יזרעאל, כל הכניסות לישובים וכל הגשרים עם אנשים, בין אם בודדים בין אם עשרות, וזה אנשים שיש להם דברים מהנים יותר מלצאת להפגנות, אבל אנשים לא יכולים לא למחות יותר. מבוגרים וגם צעירים ואנשים אינטליגנטים ושאכפת להם מהמדינה לא יכולים לשבת בבית זו מחאה אזרחית המונית. לא יודע למה זה יביא מבחינת מהפך שלטוני, אבל זו מחאה המונית".
תמשיך לצאת להפגין?
"כן".
"חששתי מכניסה לבידוד"
טל, בן 35, עובד בחינוך, תל אביב
טל, שביקש לא לחשוף את שם משפחתו, יצא אתמול להפגין לראשונה בגל ההפגנות הנוכחי, בתל אביב. "עד עכשיו לא יצאתי להפגנות כי אני עובד בתחום החינוך עם אוכלוסיות בסיכון וחששתי שאדבק גם אם הסבירות היתה נמוכה בעיני", הוא מסביר, "חששתי יותר מכניסה לבידוד שלא תאפשר לי לפגוש את המטופלים שלי במשך שבועיים. חשבתי גם שזה לא נכון ציבורית כי אני מכיר מקרוב גם קמפיינים וזה היה נראה לי כמו משהו שלא משרת את המטרה של להפיל את נתניהו. לא אהבתי את ההתקהלות הגדולה של הרבה אנשים שהמסר היחיד שלהם הוא נגד ביבי – מה שלא פנה להרבה אנשים. יצא גם שהייתי הרבה במילואים לאחרונה".
מה השתנה?
"אתמול זה היה ליד הבית שלי. ואני כן חושב שחשוב לצאת להפגין נגד ראש ממשלה שמקבל החלטות לא ענייניות שפוגעות במדינה. גם נגד נתניהו וגם נגד הממשלה שלו. חשבתי גם שהעובדה שההפגנות הן בהיקף מצומצם יותר וקטנות מסדרי הגודל של בלפור יפחיתו את הסיכון לבידוד, והקרבה לבית תרמה לזה גם".
ומה היה?
"נפגשתי עם חבר בדיזנגוף סנטר, אבל ראינו שאין שם כלום, אז הלכנו לכיכר דיזנגוף שם ההפגנה היתה דלילה יחסית. היינו שם קצת, צעקנו עם המפגינים, ומשם הלכנו להבימה. בהבימה כבר היה יותר בלאגן, ובגלל שאני מכיר הפגנות מעברי אז אמרתי לחבר שלי שנעמוד כמה שיותר קרוב לניידות ונתעד. הניידות היו במתחם מגודר וקשה היה לתעד שם גם כי השוטרים הרחיקו כל הזמן את כולם, אבל הצלחנו איכשהו לעמוד שם וכל פעם כשהביאו עצורים תעדנו.
"אני מכיר מקרוב קמפיינים וזה היה נראה לי כמו משהו שלא משרת את המטרה של להפיל את נתניהו. לא אהבתי את ההתקהלות הגדולה של הרבה אנשים שהמסר היחיד שלהם הוא נגד ביבי"
"משם הלכנו הביתה. אני גר לא רחוק מקינג ג'ורג' וראיתי את הלייבים של אור-לי ברלב. זה היה בערך בחצות וההפגנה היתה באזור הבית שלי אז ירדתי שוב למטה. הייתי לבוש כבר במן פיג'מה אז השוטרים לא ממש התייחסו אליי כאל מפגין. הגעתי למקום אבל כשרציתי ללכת הביתה גיליתי שחוסמים אותנו בקטע של אלנבי ליד שוק הכרמל. מצד אחד לא נתנו לי לעבור למרות שהראתי לשוטרים שאני גר במרחק של 300 מטר משם והצגתי תעודת זהות. בסוף השוטרים שעמדו בצד השני של המתחם שבו רוכזו המפגינים, בצד של רחוב ברנר, נתנו לי לצאת משם הביתה".
אתה מתכוון להמשיך ללכת להפגנות?
"נראה לי שכן. ברמת מחויבות כזו".
מה זאת אומרת רמת מחויבות כזו?
"זאת אומרת שלא נראה לי שאעצר בהפגנות".
אתה יודע שזה לא תמיד תלוי בך? ראינו גם מעצרים על כלום.
"בעבר הרחוק יותר הייתי בהפגנות וגם נעצרתי, ואני זוכר שיצאתי להפגנות וידעתי שאני עומד להיעצר. אם אתה מכיר את הדינמיקה בין שוטרים למפגינים אז אתה יודע מה יכול לגרום לשוטר לעצור אותך, למרות שאני חייב להודות שאתמול האלימות של המשטרה היתה באמת חריגה יותר".
"מאז אתמול אני גאה"
מרינה, בת 60, אחות, מנתניה
"כבר זמן רב שיש לי חשק לצאת לגשרים", אומרת מרינה, "מאז אתמול אני גאה בכך שעשיתי משהו, הרגשתי סוף סוף בתוך המאבק. היינו כשמונה אנשים מצד אחד של גשר השלום בנתניה וכעשרה בצד השני. הבנתי שבמחלף פולג היתה הפגנה גדולה הרבה יותר, אבל אני מקווה שנמשיך לגדול. היתה אישה שהגיעה רק לחצי שעה. הניפה דגל, והלכה. זה גם הרבה. היה מישהו שעבר עם האוטו וקרא "היידה ביבי", אני לא בטוחה אפילו אם זה היה בצחוק או ברצינות. לא הרגשתי פחד, אחרי מה שעברתי בישראל ב-25 השנים האחרונות אין בי פחד.
"היתה אישה בת 81 שהגיעה. היא נשארה בתוך הרכב, אבל אמרה שהיה חשוב לה להגיע מכיון שזו לא המדינה שהיא בנתה"
"לא נולדתי כאן, אבל ב-25 השנים שאני נמצאת בישראל, ראיתי הדרדרות דרסטית בכל תחומי החיים. הפוליטיקה כאן מזעזעת והפוליטיקה ברוסיה, מהיכן שהגעתי, גם. אבל התחושה היא שרמת החיים ואיכותם שם גבוהה יותר עבור האדם הממוצע שעובד, הביורוקרטיה הרבה פחות דורסנית ושירותי המדינה ממש נגישים. התחושה בסביבה שאני חיה בה היא שאנשים רוצים לברוח מכאן, גם בני דור שני ושלישי, וגם בני מהגרים. קנדה היא תמיד אופציה, זה הכי עצוב לי ומעיד על ההדרדרות פה ועל היעדר התקווה.
"במהלך ההפגנה, היתה אישה בת 81 שהגיעה. היא נשארה בתוך הרכב, אבל אמרה שהיה חשוב לה להגיע מכיון שזו לא המדינה שהיא בנתה. התרגשתי עד דמעות. הרגשתי גאווה להניף את דגל ישראל. יש בכך הרבה תקווה, אני רוצה לתת לאנשים תקווה שביבי עוד יילך הביתה ותהיה פה דמוקרטיה אמיתית. היום אפגוש מישהו שייתן לי דגל שחור להפגנה הבאה".
"אי אפשר יותר לתמוך רק מהפייסבוק"
חני, בת 38, עובדת סוציאלית, חולון
"האמת היא שלא תכננתי ללכת להפגין אתמול", אומרת חני, "אבל הצצתי ברשימת ההפגנות בפייסבוק וראיתי שישנה הפגנה ממש מתחת לבית, בכיכר קוגל בחולון. בני בן ה-6 רוצה ללכת להפגנות כבר הרבה זמן אחרי ששמע עליהן בחדשות וראה אותן על הגשרים באיילון בשבועות הקודמים. אנחנו סגורים בבית והוא שומע על כל המתרחש במדינה. הוא עבר שלוש מערכות בחירות בגילו, יודע שיש ראש ממשלה שעומד למשפט וזה לא תקין.
"בני בן ה-6 רוצה ללכת להפגנות כבר הרבה זמן אחרי ששמע עליהן בחדשות וראה אותן על הגשרים באיילון בשבועות הקודמים. הצצתי ברשימה וראיתי שישנה הפגנה ממש מתחת לבית"
"הצעתי לבני שנלך להפגנה. האמת שהגענו קצת מאוחר וההפגנה היתה בדעיכה. הוא קצת התאכזב שאנשים בקושי צועקים והתחיל לצעוק בעצמו "ביבי תתפטר". בשלב הזה היו גם כמה תומכי ליכוד. הם צעקו "היידה ביבי" והמצב החל לקבל גוון קצת אלים. על אחד מהמפגינים נזרקה אבן, היו הרבה צעקות וויכוחים. הגיעו למקום שוטרים. חזרנו הביתה, בני היה ב"היי". לי עשה טוב לצאת ולהפגין, להרגיש שיש תקווה ושיש מה לעשות. מאוחר יותר ראיתי ברשתות שהיו הפגנות במוקדים נוספים בחולון, הפגנות גדולות ומרשימות".
למה לא יצאת קודם?
"לא יצאתי להפגין בקיץ הנוכחי כי אני חוששת מאוד מהקורונה, כמו שאני נמנעת ממקומות המוניים באופן כללי. כעת אני מרגישה שאי אפשר להיות יותר בבית ולתמוך רק מהפייסבוק. עוברים פה חוקים דרקוניים, אנחנו במשבר בריאותי וחברתי עמוק ונראה שהפוליטיקאים מנצלים אותו לצרכים שלהם במקום לטפל בו. אני מיואשת בתור מצביעת מרצ-העבודה-גשר שלקחו את הקול שלי והשתמשו בו הפוך ממה שרציתי. מעולם לא עברו לי מחשבות על אי הצבעה בבחירות עד הקמת הממשלה האחרונה. בן זוגי עצמאי, והוא משותק. התחושה היא שהכל סוגר עלינו".
לא חששת מהקורונה?
"הדרכתי את בני שבהפגנה לא נוריד מסכות ונשמור מרחק מהמפגינים האחרים. הפגנות קרובות לבית, באוויר הפתוח, שאינן המוניות, מצויינות למצב הנוכחי, התחושה היא שממש אפשר לקחת אליהן ילדים. אחרי אתמול נמשיך להפגין. גיליתי שבני הוא שותף מעולה. הסברתי לו שאנחנו לא אלימים, שמישהו זרק אבן במהלך ויכוח ולא מתנהגים ככה, אבל שכל עוד נשמור על החוקים, אנחנו נהיה בטוחים".
"ירוחם היא סיפור אחר"
שמוליק (השם האמיתי שמור במערכת), בן 54, איש הייטק, ירוחם
"יצאתי להפגין כי זה היה ליד הבית, בירוחם", מספר שמוליק (השם האמיתי שמור במערכת), "אני נמצא בקבוצת סיכון ולכן ממעט לצאת מהבית. בסופרמרקט לא הייתי כבר קרוב לארבעה חודשים. לבלפור לא שקלתי אפילו לנסוע, לא חשבתי שאצליח לשמור שם על מרחק, כשאני יוצא מהבית אני משתדל לשמור על ארבעה או אפילו חמישה מטרים. הרגשתי שיסתדרו בלעדי בבלפור. ירוחם היא סיפור אחר, כל קול חשוב פה. היה ברור לי שאני מגיע להפגנה קטנה, באוויר הפתוח ולא תהיה בעיה של שמירת מרחק.
"הגעתי קצת אחרי תחילת ההפגנה, זה התחיל שקט. במהרה התארגנה הפגנת נגד בצד השני של הכביש, הפגנה שהיתה גדולה יותר משלנו, אנחנו הנפנו דגלי ישראל ומהעבר השני הונפו דגלי מח"ל, או דגלי ליכוד. התרשמתי מהמהירות בה התארגנה הפגנת הנגד, זה ראוי לפירגון. עם זאת, לעיתים הרוחות התלהטו, אנשים חצו את הכביש לצד שלנו, ואני שמח מאוד שהיתה שם משטרה שהפרידה בין הניצים, כי זה יכול היה להיגמר אחרת ללא נוכחות משטרתית".
"אני נמצא בקבוצת סיכון וממעט לצאת מהבית. לבלפור לא שקלתי אפילו לנסוע, לא חשבתי שאצליח לשמור שם על מרחק, והרגשתי שיסתדרו שם בבלפור"
איך היו התגובות אליכם?
"היום בבוקר נוצר שיח על ההפגנה שלנו בקבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של ירוחם. האמת שהופתעתי מהתגובות. יש שיח בירוחם, של הפרדה בין הירוחמים ה'אמיתיים' לאנשים שמתגוררים בירוחם, גם אם הם מתגוררים במקום כבר 30 שנה שנה כמוני. היחס הוא ממש כאילו אנחנו "ישראל הראשונה", כינו אותה "הגמוניה" באחד הפוסטים. השיח הוא שירוחם היא מקום קטן ואינטימי וההפגנה שלנו פוגעת ברגשי הישוב ואנשים מאוד נפגעו מעצם קיום ההפגנה.
"למרות הביקורת אני חושב שאנחנו צריכים להמשיך באותו פורמט, לעמוד 20 או 30 איש בשקט עם שלטים, לא לעורר פרובוקציות כמובן, אבל להשמיע את קולנו. חשוב שיהיה ברור לצד השני שאין בכוונתנו להתפתל. אם תהיה הפגנת נגד עם 200 משתתפים – זה יהיה מבורך כל עוד כולנו נפעל לפי הנחיות הקורונה ולפי החוק. אני מכיר את הישוב שאני מתגורר בו מן הסתם, זה ישוב ימני מובהק ואני לא חושב שלמישהו מאיתנו יש כוונה לשנות זאת".
"הפגנה בבאר שבע שווה יותר מהפגנה בבלפור"
אביעד, 34, רוקח, באר שבע
"אני עוקב אחרי ההפגנות כבר זמן רב", אומר אביעד, "לא הגעתי לבלפור עקב המרחק, כי אני אבא טרי, ובעיקר כי ישנה איזושהי תחושת ייאוש לגבי מידת ההשפעה של הפגנות. במיוחד משום שהצד השני בונה על שיסוי ועושה שימוש גם בהפגנות שמתקיימות לטובת יחסי ציבור.
"אתמול, פשוט טיילתי בפארק עם המשפחה ונתקלנו בחבר שהיה עם חולצה ודגל. החלטתי להצטרף באופן ספונטני. עליתי הביתה, לקחתי איתי דגל גאווה וירדתי לצומת של ביאליק – רגר. אני מפגין עם דגל גאווה כדי להבהיר שלא משנה מה הנושא הפוליטי שאני מפגין לגביו, אני עושה זאת כאזרח שאיננו שווה זכויות.
"אני שמח שהלכתי. היינו כ-60 או 70 אנשים, גם מבוגרים וגם צעירים. להפתעתי לפחות חצי מהנהגים שחלפו על פנינו צפצפו לאות תמיכה. שמחתי שמי שאחזו במגפון גם קראו לנו כל הזמן לשמור על מרחק זה מזה ולעטות מסכות. היו נהגים שקיללו אותנו, גם כמה הולכי רגל במקום.
"למרות זאת, אשמח לחזור ולהפגין גם בשבוע הבא. אני מרגיש שהפגנה בבאר שבע שווה יותר מהפגנה בבלפור. העיר היא מעוז ליכוד וחשוב מאוד להשמיע פה גם דעות אחרות וגם לראות שמי שחושב אחרת לא מתבייש בכך. מה שהכי אהבתי בהפגנה הוא שהיא הרגישה חובבנית – היינו פשוט חבורה של אנשים שירדה מתחת לבית עם דגלים ושלטים. הלוואי ויותר הפגנות יראו כך, הלוואי ויותר אנשים שאינם חלק מתנועה כלשהי פשוט ירדו למטה עם דגל ושלט כשהם רוצים להשמיע קול צעקה.
"היינו פשוט חבורה של אנשים שירדה מתחת לבית עם דגלים ושלטים. הלוואי שיותר אנשים שאינם חלק מתנועה כלשהי פשוט ירדו למטה עם דגל ושלט כשהם רוצים להשמיע קול צעקה"
"בלפור זה רחוק וקל יותר לשקר לגבי מה שהולך שם, ולהסית. אבל כששכן שלי עובר ברחוב ורואה אותי מפגין, אם ראש הממשלה יכנה אותי 'אנרכיסט', זה הרבה פחות אמין. השקר של הפצת מחלות יתפוס פחות לגבי מי שאתה רואה מתחת לבית מפגינים כשהם עוטים מסכות, שומרים על ריחוק ועוד מעודדים זאת במגפונים.
"עם זאת, אני לא מרגיש שהגבלת ההפגנות למרחק מסויים בעצם עשתה טובה למחאה. השימוש במצב חירום כדי להגביל את זכות ההפגנה הוא תקדים מסוכן, גם אם המפגינים מצאו במגבלות המחדשות יתרונות. זה תקדים מסוכן, כי הוא אומר שגם מה שיש עכשיו יכול להילקח בקלות".
"תודה לביבי שהנגיש את ההפגנות"
נועה טל, 44, מורה, רעננה
"אנשים רבים שאני מכירה הפגינו לאורך הקיץ, ואני תמכתי מרחוק. אני אם חד הורית ולרוב לא היו לי הזמן והכוח לעלות לבלפור. גם כשנמצא הזמן, אף פעם לא היה לי עם מי. אבל לא הייתי מלאת מוטיבציה גם. אני מרגישה שלתקוע בזמבורות ולהאבק עם שוטרים פחות מתאים לי. גם הפגנות הגשרים לא נגישות, לפחות לא באזור שלי- זה כרוך בלעלות לאוטו ולנסוע. אפשר לומר תודה לביבי שהנגיש לי את ההפגנות.
"בפרסומים באינטרנט ראיתי שישנה נקודה ברעננה שתהיה בה הפגנה, נקודה שקרובה לביתי. גיליתי שאין לה קבוצת וואטסאפ ואפילו הקמתי קבוצה להפגנה. כשעמדתי לצאת מהבית, מדדתי מרחק וראיתי שמדובר ב-1.9 קילומטר. כתבתי לקבוצה שלא אגיע, וענו לי שמאז נוספו נקודות נוספות בעיר. כך גיליתי הפגנה במרחק 350 מטרים ממני.
"היינו כ-30 אנשים. עטינו מסכות כל הזמן ושמרנו על ריחוק. זה היה אירוע קהילתי נחמד ומלא בילדים שצעקו 'ביבי הביתה'. תמיד טוב לגלות שיש אנשים בשכונה שחושבים כמוני. בתחושה שלי, רוב הרכבים שעברו לידנו צפרו לנו לאות הזדהות.
"אני לא בטוחה שלהפגנות יש יכולת השפעה רבה, אבל בהחלט יכול להיות שאצא להפגין שוב. הייתי רוצה לראות את המסרים נסובים לא רק סביב 'רק לא ביבי', אלא סביב מה שכן. בנוסף, הייתי שמחה לראות את השעה מתאחרת קצת. לתחושתי נכון להפגין בצאת השבת כדי שדתיים יוכלו להצטרף גם כן, או לפחות שלא ירגישו שמתריסים נגדם. מעל לכל, אני מקווה שההפגנות יביאו לבחירתה של מנהיגה בבחירות הבאות".