מתברר שלהפגין בישראל בשנים האחרונות זה ככה: עוד לפני ההפגנה מרגלים אחריך ואחרי חבריך למאבק דרך הטלפון הנייד האישי שלך; בשטח, שוטרים עם פיוז קצר מרביצים בידיים חשופות או באמצעות סילוני מים, אולי חופנים לך איזה שד, עוצרים אותך בעילה שפעמים רבות מתבררת בבית המשפט כסתמית (או משחררים בתחנה כדי לחמוק מביקורת שיפוטית); לפעמים, המפקד בשטח ייגש ויציג צו שהוצא מבעוד מועד ומגביל את מיקום ההפגנה, את מספר האנשים שמורשים לעמוד בכל נקודה או את גובה הדציבלים בהם מותר לקרוא; בדרך הביתה אולי יתפוס אותך שוטר ויפנצ'ר לך את האופניים.
כמה ימים מאוחר יותר, אחרי שחזרת הביתה וביטאת את חוסר האונים והכעס שלך ברשתות, תקבל שיחה מתחנת המשטרה הקרובה. זה זימון לחקירה באזהרה בחשד ל"הסתה" או "פגיעה בעובד ציבור". אולי פשוט ידפקו לך בדלת ויקחו אותך לחקירה באמצע החיים, בלי שום שיחה מקדימה.
כעבור שבוע יגיע לביתך מכתב התראה מבא כוחו של שוטר או כמה שוטרים. אם השוטר לא יפוצה מייד בכמה אלפי שקלים, יגיע כתב תביעה מהודר שהשוטר מימן באמצעות מענק מעמותת "קרנות השוטרים".
לקראת ההפגנה הבאה תתקבל שיחה מרכז מודיעין, שיסביר לך שהוא בצד שלך ורק מבקש לברר כמה אנשים תהיו ומי מארגן את ההפגנה, כדי שהמשטרה תוכל לשמור עליכם. בשטח יהיו דמויות שלבושם, שפת גופם ובעיקר האקססוריז יסגירו אותם כסמויים. ברחובות הסמוכים יהיה קשה לפספס רכבי משטרה חונים עמוסים בציוד אלקטרוני דיסטופי. ברחובות מרוחקים יותר יחפשו רכבים של מפגינים לדפוק להם דוחות, אולי יהיו כלבים בהפגנה שירחרחו אחר סמים. וכל הזמן הזה גם ירגלו אחריך מרחוק. באמצעות הטלפון, אם שכחת.
על אדישות משטרתית
כבר שנים שפעילים חברתיים בישראל חיים בצילה של תחושת רדיפה, ותחושת הרדיפה הזאת בטח כבדה יותר מזו שמלווה ראשי ארגוני פשיעה. נתקלתי בחרדות מעקב קשות בקרב פעילים בכל מחאה שסיקרתי בשנים האחרונות. תחקיר כלכליסט המתגלגל על השימוש שעושה משטרת ישראל בתוכנת "פגסוס" מבית NSO, מוכיח שתחושות הבטן של הפעילים ממגוון המחאות בשנים האחרונות (שהמכנה המשותף היחיד ביניהן היה כנראה פרקטיקה של חסימת כבישים) לא היו פרנויה, באמת עקבו אחריהם.
בשנים האחרונות ראינו איך משטרת ישראל יצאה מגדרה כדי לפגוע לא רק בחופש ההפגנה, אלא במפגינים עצמם: בגוף, בנפש ובכיס. לפי תחקיר כלכליסט, המשטרה ריגלה אחרי פקידים בכירים רק כדי לבדוק אם הם "מדליפים" חומרים לעיתונאים.
ישראל מעולם לא הייתה מדינה דמוקרטית לגמרי, אבל פרשת פגסוס מוכיחה עד כמה המאפיינים הדמוקרטיים שבכל זאת יש לישראל היו שחוקים כל הזמן הזה. הריגול אחרי אזרחים שמממשים זכויות דמוקרטיות, גם אם לעתים באמצעים "חריפים" של אי ציות אזרחי, שיבוש הסדר הציבורי ואולי אף הדלפת מסמכים, סוף סוף מניח מסגרת לפאזל הקודר של האלימות המשטרתית שהיתה מוכרת לנו עד כה: לא מדובר רק באלימות פיזית, כלכלית או בילוש; אלא בריגול של ממש, שנכנס איתך לאפליקציית ההיכרויות.
מול יכולות הריגול הללו, או יותר נכון, המשאבים הגדולים שדרושים כדי להוציאם לפועל, בין אם בכוח אדם ובין אם בתקציבים – כולנו נפגעים. גם מאלימות משטרתית מהסוג הפאסיבי: אדישות משטרתית. שהרי הסטת המשאבים למלחמה במפגינים שהתרחשה בשנים האחרונות כל כמה חודשים, באה על חשבון השיטור העירוני, המאבק באלימות ברחובות, במשפחה ובמרחבים אינטימיים בעולם הממשי הוירטואלי.
"הסטת המשאבים למלחמה במפגינים באה על חשבון השיטור העירוני, המאבק באלימות ברחובות, במשפחה ובמרחבים אינטימיים"
אדישות משטרתית היא גם סוג של אלימות משטרתית: גם ממנה נפגעים אזרחים על לא עוול בכפם. היא מאפשרת את המשך הפגיעה בגופם, בנפשם וגם בכיסם. נתקלתי באדישות הזאת רבות בתקופה האחרונה, בכל סיפור של אישה או נערה שהגיעה להגיש תלונה על הפצת תיעוד אינטימי שלה בטלגרם, ונאמר לה בצורה כזאת או אחרת שאין מה לעשות עם הטלגרם כי מדובר ברשת שלא משתפת פעולה עם הרשויות בישראל.
רק לאחרונה הראינו במקום הכי חם, כיצד הבנה בסיסית של פעולת האפליקציה ונקיטת "פעולות חקירה" קלאסיות שאינן קשורות בסייבר מאפשרות להתחקות אחרי זהותם של אותם מפיצי וסוחרי תמונות עירום וסרטונים מיניים.
האדישות המשטרתית כלפי נפגעי ונפגעות עבירה בישראל באה לידי ביטוי בכל תחומי השיטור: החל מנסיונות חוזרים ונשנים למנוע מאזרח להגיש בכלל תלונה, דרך יחס מזלזל ובריוני מצד מוקדנים, שוטרי סיור וחוקרים ועד לסגירת התלונה בלי לבצע פעולות חקירה בסיסיות. וחבל, כי הביטחון האישי ברחובות ישראל, בבתים ובחוץ פוחת בקצב מהיר.
על חקירות מודיעין איכותיות, בטח כאלה הכוללות יירוט אותות אין בכלל מה לדבר. וחבל, בוודאי בתחומים כמו עבירות מין או אלימות קשות, שבהן אנשים לא ממהרים להגיש תלונות או לחשוף את עצמם כעדים למה שהתחולל.
לאן מופנית הטכנולוגיה
דוח מבקר המדינה שהתפרסם ביום שבו חשף תומר גנון בכלכליסט אחרי אילו אזרחים ריגלה משטרת ישראל באמצעות פגסוס, תיאר כיצד האדישות המשטרתית מוסיפה על פגיעתם של ילדים ובני נוער בישראל ברשתות החברתיות. במרכז הדוח עמד מוקד 105 שמתוקצב בצורה דלה ביותר, עד כדי כך שאין ביכולתו לתת מענה חקירתי ואכפתי לרוב המוחלט של הפניות שמגיעות אליו, גם אם יש בהן מידע שמבסס חשד משמעותי לפלילים.
לא רק זאת, מתברר שמערכות המחשוב והמידע במוקד שכל תכליתו היא לספק הגנה לילדים ובני נוער ברשתות אינן יעילות ומסרבלות כל כך את תהליך העברת הראיות הדיגיטליות על ידי הנפגעים והנפגעות, ש"היו מקרים שבהם פנה המוקד בטעות לפוגע ולא לנפגע. באחת הפעמים הללו חשוד בתיק חקירה פעיל מחק את כל הראיות שהיו ברשותו".
זאת ועוד, דוח המבקר חושף כי במוקד 105 הלא מתוקצב הוחלט לקושש מתנדבים מתעשיית ההייטק, "שלא קיימת דרך מעשית לגייסם למשטרה, אך ישמחו להירתם לטובת הלחימה בפשיעת סייבר… בשנת 2020 גובשה במשטרה תפיסת הפעלה לטובת קידום תהליך התנדבות של יוצאי יחידות צבאיות הנמצאות בחזית הטכנולוגיה, המועסקים בחברות אזרחיות בתחום ההייטק. התפיסה מבוססת על עיקרון מנחה המאזן בין הצורך בתגבור כוח אדם רלוונטי בתחום הסייבר לצד מניעת גישה של מתנדבים לחומרי חקירה משטרתיים. המשטרה גיבשה טיוטת נוהל הפעלה להליך גיוס המתנדבים, דרכי הפעלתם והמגבלות עליהם".
כך, בשעה שמשטרת ישראל תוקפת באלימות אזרחים ואזרחיות שטבעי לחשוד בהם כי הם מבקשים לממש חירויות דמוקרטיות, מדהים לראות את האדישות בה היא תוקפת במקביל נפגעי ונפגעות עבירה, במיוחד את הקטינים מביניהם, על אחת כמה וכמה כשהפגיעה מתרחשת במרחבים וירטואליים. מדהים לראות כמה כוח אדם ותקציבים מושקעים ברכש ותפעול של טכנולוגיות התקפיות, בשעה שהטכנולוגיות היומיומיות רקובות ותקווה לטכנולוגיות הגנתיות נעוצה בטוב ליבם של מתנדבי הייטק אביריים.